שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חילוניות, נאבקנו בשבילכן. עכשיו בואו למקווה

    יצאנו להילחם על המקווה, כי הפקיעו לנו את המצווה. אם לא היינו חייבות, בטח היינו מפסיקות לטבול. אבל לא ויתרנו - ומזל שכך, כי בזכות זה התחוללה מהפיכת המקוואות. ועכשיו הגיע תורכן, הלא דתיות, להפיח במאבק הזה את רוח ההמשך. אתן יכולות להגיע אל המקווה בביטחה, לא כאורחות מוחלשות

     

     

    למעלה משש שנים אני פועלת עם חברותיי במטרה לעשות "ריסט" למערכת המקוואות בישראל. אם היה מי שחשב שמדובר במאבק פנים-מגדרי ומגזרי – טעות. אנחנו הדוסיות נשכבנו על הגדר כדי שדלתות המקווה יהיו פתוחות גם ללא-דתיות. זו כמובן לא היתה מטרה מוצהרת, ואולי אפילו לא מודעת, אך ללא ספק מן המוצדקות להתמסרות שלנו למאבק.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

     

    יש משהו קמאי במנהג הטבילה, הרבה יותר קדום מכל מה שנערם עליו בהמשך: טקס מעבר קבוע בין דימום לביוץ, בין התכנסות לריחוק. קל לדמות זאת כשחושבים על מי מעיין, מים חיים המפכים בחיק הטבע. המים הם מהארכיטיפים הבולטים של יונג, המייצגים את מקור החיים והלידה מחדש.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות

  1. הצצה נדירה: האפריקנים שחיים כיהודים

     

    אז מה קרה לנו? פשוט הפקיעו לנו את המצווה, והתרחקנו ממנה שנות גלות. כך הרגשנו אנו, הנשים הדתיות, כשיצאנו להילחם. סיפורי הסבל של הסבתות שלנו ומסירות הנפש שלהן לטבול במים הקפואים של הרי האטלס או הקרפטים, אמנם עברו מהסבתא לנכדותיה, אבל משום מה אותנו הם לא תפסו. לא עשו את העבודה. אולי רצינו במקומם סיפורים של אהבה.

     

    בלי שאלות מיותרות, פשוט טבילה. מם מתוך מחאת המקוואות (עיצוב: אמונה קליין ברנוי) (עיצוב: אמונה קליין ברנוי)
    בלי שאלות מיותרות, פשוט טבילה. מם מתוך מחאת המקוואות(עיצוב: אמונה קליין ברנוי)

     

    אם לא היינו מחוייבות - בטח היינו מפסיקות לטבול, כי מציאות המקוואות לא הייתה קשורה לתהליך המדהים הזה של התחדשות והיטהרות. אבל המחוייבות שלנו כנשים דתיות פשוט הכריחה אותנו לצאת למאבק. מנגד, תקפו אותנו: למה לכן? רע לכן שם? חשוך? אז עזבו, תתקדמו, תוותרו.

     

    לא ויתרנו, ומזל שכך. כי העובדה שהיינו חייבות לטבול, ורק היא, הולידה את המהפיכה המוצלחת הזו, שנראה שעוד לא הגענו אל חציה. ניסינו להסיר קליפות, כדי שיתאפשר המפגש עם סוד המים, תחת המפגש עם מערכת מסואבת ולעיתים מייסרת של שאלות, ושל גישה הלכתית מחמירה עבור חלק גדול מהנשים הבאות לטבול.

     

    "היא רק רוצה לטבול"

    הרבה נשים שמגיעות למקווה מבקשות דבר אחד: טבילה. בלי תיווך של שאלות, חקירות, הוראות, ברכות, וגם בלי להיות מוקפות בתמונות של רבנים, פרחים מפלסטיק, תחנת רדיו חרדית וספרי "חוט של חסד". 

     

     

    נשים נחלצו למאבק כי הן ביקשו לדעת שהטבילה היא שלהן. שהן יכולות להיות בה בפניות ובריכוז - וזה מצליח, לאט-לאט. כדי שהמאבק יישמע הוא חייב היה לצמוח מתוך המיינסטרים הדתי. רק נשים דתיות יכלו להוביל אותו. הן מתוך המערכת.

     

    בשלב הראשון של המאבק לא הובילו אותו מזרחיות, לא מסורתיות, לא חוזרות בתשובה, ולא העולות להר הבית. נראה לי שהן לא יכלו להרגיש שבאמת מגיע להן משהו כדי לצאת עליו למאבק, ובינינו, גם לא היו מקשיבים להן.

     

    ועכשיו הגיע תורכן - הלא דתיות, להפיח במאבק הזה את רוח ההמשך. כן, יש תופעה כזו, נשים לא דתיות שטובלות במקווה. ויש לי חברה שזה מה שהיא עושה כבר שנים - מלווה נשים לא דתיות לטבילה משמעותית. מאז פרוץ מהפיכת המקוואות (איזה כיף לכתוב את זה) אני יודעת על עוד ועוד נשים שחוזרות למעגל הטבילה אחרי שהתייאשו ממנו, או כאלו שלא ניסו ומנסות.

     

    החופש שביקשתי לעצמי

    אני מדמיינת אתכן, הלא דתיות, לוקחות את החופש שלכן ומלבישות אותו על הטבילה. זו הזדמנות לעוף איתה למקום הכי רחוק, שכרגיל הוא גם הכי קרוב בנפש ובגוף. בשלב כלשהו בהיסטוריה, הפקיעו מכן את הטבילה. זה קרה אולי עוד אצל הסבתא שלכן שהצטרפה לשורות המשכילים והפסיקה לטבול, וזה קרה אולי לכן עצמכן, במפגש הראשון שלכן עם המקווה לפני החתונה.

     

    אולי ניסו לקלף לכן פצע, ואולי ניסו להסיר "כתם" שהיה מוטבע על עורכן. הרבה דברים חצצו ביניכן ובין המקווה, אבל עכשיו תורכן להשמיע קול וליצור טבילה משלכן. ניסינו להציל את התינוק מהמים, נראה שהצלחנו.

     

    עכשיו אתן יכולות להגיע אל המקווה בביטחה, לא עוד כאורחות מוחלשות. בידיעה שאתן במרכז החוויה, ולא הבלנית מנהלת אותה עבורכן. היא אמורה ללוות את מי שמעוניינות בכך, אך לך יש את האחריות והחופש לנהל את הטבילה כטקס משמעותי עם או בלי עזרה. זה המסר של כ-1,500 נשים בקבוצת הפייסבוק "טובלות בנחת", המשתפות במידע, קשיים ותובנות. שנותנות הרבה הבנה וכוח למי שרוצה.

     



    לפני זמן מה חלמתי שאני פוגשת אושייה שבמציאות חיי לא זכיתי לפגוש: הרבנית ברכה קאפח זצ"ל, שנפטרה לפני מספר שנים. בחלומי היא מכניסה אותי למקווה עתיק וקסום, והיא רוחצת אותו חדר אחר חדר. ואני מלווה אותה נבוכה, ומבקשת ממנה להירתם ולעזור במאבק שלנו. אולם היא משיבה שהיא לא יכולה להצטרף למשהו ששייך לצבע אחד.

     

    כשהתעוררתי, היה לי מובן שקולי התערבב בקולה. דמותה של הרבנית קאפח שהייתה חוצת מיגזרים בחייה, הדהדה בתקווה שלי: שהמקווה יחזור להיות פתוח לכלל הנשים היהודיות. הבנתי שכל המאבק עם הממסד היה כדי לשוב למקור. לחבור לשורשים שאינם שייכים לאף צבע. והבנתי שכל עוד המהפיכה שלנו צבועה בגוון מסויים, היא לא מילאה את ייעודה. כי המקווה לא שייך לדתיות. 

     

    • נעמה פלסר היא מייסדת ועומדת בראש "עבודה שבגוף", בית מדרש הוליסטי לנשים, מטפלת גופנפש ומנהלת קבוצת הפייסבוק "טובלות בנחת".

  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עיצוב: אמונה קליין ברנוי
    מתוך מחאת המקוואות
    עיצוב: אמונה קליין ברנוי
    נעמה פלסר
    מומלצים