שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך האכזבה הורסת את חיינו
    אכזבה זהו פצע נוראי. כל אחד רוצה שההורים שלו יהיו גאים בו. גם בגיל 6 וגם בגיל 50. ואל תספרו לי שכבר לא אכפת לכם מה הם יחשבו עליכם. רוצים לרפא את עצמכם? תתחילו ליהנות ממה שיש. ואל תתעסקו במה שיכול היה להיות

    היינו משפחה נורמלית. כמו בספרים. אבא ואמא, בן ובת. גרנו בדירת 3 חדרים, קומה שנייה, עם מעלית וחנייה. הייתה לנו טלוויזיה, ומכונית, ובשבת היינו נוסעים לים. היה לנו לכאורה הכל. ולא היה לנו בעצם כלום. גרנו בצפון תל אביב וחווינו מחסור. לא של כסף, של אהבה.

     

    הטפטים כיסו את הקירות. החיוכים כיסו את הכאבים. והשמיכה כיסתה את הבדידות. הייתי בודד. נורא בודד. בניתי לעצמי עולם משלי. ההורים שלי לא ידעו ולא הבינו ולא נכנסו לי לחיים.

     

    הם לא התעניינו בי. הם היו עסוקים בעצמם. בגיל שש הבנתי שאין עם מי לדבר. אבא אמר לי: "תהיה ילד טוב ותלמיד טוב". אלה היו הוראות השימוש.

    אז הייתי תלמיד טוב וילד טוב, עד שהפסקתי להיות ילד טוב ותלמיד טוב. ואז הגיעו המכות.

     

    אבא שלי היכה אותי כי אכזבתי אותו. אני אכזבתי אותו כי פחדתי לאכזב אותו. הייתי צריך להיות ילד טוב ותלמיד טוב. אבל כשהציונים לא היו ציונים של תלמיד טוב, נבהלתי נורא והחבאתי את המבחנים בתוך המגירה. ואז הוא מצא אותם, צעק עליי וחבט בי בנעל בית. ההשפלה העמיקה את הבדידות, חרצה בי צלקות רגשיות ופערה תהום בינינו.

     

    לעוד טורים של אבישי מתיה

    תפסיק לפחד מהשינוי: תן לה לעוף

    יכול להיות שזה נגמר

    איך תמצאי את אהבת חייך

     

    הפצע הכי מכאיב

    האכזבה היא הפצע המכאיב ביותר שחוויתי. במשך שנים חייתי בתחושה שאני מאכזב את ההורים שלי, ששום דבר לא מספק אותם. הלכתי ללמוד במגמה ריאלית כי לא רציתי לאכזב אותם וסבלתי כל רגע.

     

    הלכתי ללמוד באוניברסיטה פסיכולוגיה כדי לא לאכזב אותם ועזבתי אחרי סמסטר. בגלל המבחנים. לא יכולתי להתמודד עם הפחד שאאכזב אותם. אז ברחתי מהאקדמיה ושקעתי בתוך עולם התקשורת. שם לא היו מבחנים, ציונים ומבטים נוקבים של ההורים שלי על זה שאכזבתי אותם.

     

    במשך שנים לא ידעתי האם אני לא לומד כי אני עושה להם דווקא או כי אני לא רוצה ללמוד. עד כדי כך הייתי מבולבל. עד כדי כך האכזבה ניהלה אותי. היא מנהלת אותי עד עצם היום הזה. וגם אתכם. כילדים. וכהורים לילדים שלכם.

     

    מתי לאחרונה אמרתם לעצמכם, או לילד שלכם, "אני מאוכזב ממך"? "ציפיתי ליותר"? "אני מתבייש בך"? מתי מחקתם לו את החיוך מהפנים. מתי השפלתם אותו. ביזיתם אותו. ירדתם עליו. קברתם את חלומותיו. אתם בכלל יודעים מה החלומות שלו? אתם זוכרים מה החלומות שלכם?

     

    אכזבה זהו פצע נוראי. כל אחד רוצה שההורים שלו יהיו גאים בו. גם בגיל 6 וגם בגיל 50. ואל תספרו לי שכבר לא אכפת לכם מה הם יחשבו עליכם, כי אפילו אתם לא מאמינים לעצמכם. ואם אבא לא מרוצה ממני, אני אתאמץ כדי שיהיה מרוצה. כדי שיאהב אותי. כדי שלא ינטוש אותי.

     

    תתחילו ליהנות ממה שיש

    אז כדי שהוא יהיה מרוצה, אני ארצה אותו. אני חייב לרצות אותו. אין לי שום ברירה אחרת. אבל כשאני משתדל לרצות, אני חושב עליו ולא עלי. אני מתקרב אליו, או לפחות מנסה להתקרב אליו, ובה בעת מתרחק ממני.

     

    אני נעשה מתוח, מבולבל, עצבני, מיואש, מבוהל, חסר אונים. אני מאבד את חוט השדרה שלי. אם זה חוזר על עצמו, אם זה הופך לדפוס קבוע, האכזבה הופכת אותי לאדם ללא שורשים, ללא הבנה או ידע מי הוא. אני אבוד, תלוש, וכמובן, מאוכזב מעצמי.

     

    האכזבה מובילה לריצוי. האכזבה מובילה לכאב לב. האכזבה מובילה לייאוש. האכזבה מובילה לבדידות. גם אם בניתם בית, גם אם הקמתם משפחה, אתם עלולים לחוש בדידות. כי לא הבאתם מספיק כסף.

     

    כי פיטרו אתכם מהעבודה. כי דפקתם את האוטו. כיח שכחתם את הסל עם הקניות. כי אכזבתם את האישה או את הבעל או את הילדים או את החברים או את ההורים. ואתם מתביישים במי שאתם. ואתם מרגישים לבד. נורא לבד.

     

    האכזבה היא פצע מדמם. רוצים לרפא את עצמכם? תתחילו ליהנות ממה שיש. ואל תתעסקו במה שיכול היה להיות. שחררו את האכזבה. הפסיקו את הכאב שהיא מביאה. חייכם ייראו הרבה יותר יפים. מלאי שמחה, תקווה ואופטימיות. תוכלו להתקרב לעצמכם, לילדים שלכם, לבני הזוג, אפילו להורים. ולא תהיו יותר אף פעם לבד.

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת





     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים