שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הלכות נידה: כשהגוף הפך לזירת מלחמה
    גופנו הוא זירת מלחמה שפוליטיקאים ומנהיגים דתיים רבים עליו ברצותם לשכנע אותנו בצדקת דרכם - ובצורך הדחוף לסור למרותם ולמסור את הגוף והנפש למען האמונות שלהם. מי שרוצה להבין את מקורן של ההנחות המגדריות, מוזמן לעיין בהלכות הנידה שמקורן בפרשות השבוע שלנו

    בין מין למגדר

    חלק לא מבוטל ממה שמספרים לנו על הטבע, ואפילו בדברים העוסקים בגוף שלנו, הוא לא מדע אלא פוליטיקה, וטענות המוצגות כעובדות מדעיות יכולות להתגלות כתעמולה פוליטית בתחפושת מדעית מתוחכמת.

     

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    לאישה יש רחם ולגבר אין, אישה יכולה להרות וגבר (עדיין) לא, ועובר נוצר מזרע של גבר וביצית של אישה. אלו, ככל הידוע לי, קביעות מדעיות, ושיחה על הבדלים אלה מכונה כיום "שיחה על הבדלים בין המינים".

     

    אבל כשאומרים לנו ש: דם המחזור של אישה מטמא / לגברים יש תשוקה מינית גדולה משל הנשים / נשים מפתות גברים יותר משגברים מפתים נשים / גברים ממאדים ונשים מנוגה / נשים רגשניות וגברים רציונאליים / נשים רכלניות / גברים מאופקים / הומוסקסואליות היא סטייה – הרי שאלו הן קביעות "כמו מדעיות", שנוצרו על ידי התרבות והן שואבות את כוחן מהאינטרסים הפוליטיים שהן משרתות.

     

    שיחה על הבדלים תרבותיים מכונה "שיחה מגדרית", ואתגר הומניסטי גדול הוא להצליח להבחין בין הטבעי לתרבותי - ולעמוד בגבורה ובחמלה נגד המאמץ הקהילתי לסמא את עינינו.

     

    ההמצאה של המִגדר

    המִגדר (או בשמו האנגלי gender) בא לאוויר העולם בחמישים השנים האחרונות, שבהן גברה המודעות לפער שבין הטבע לתרבות בכל הקשור להבדלים בין המינים. בשנים אלו תובעות פמיניסטיות לארגן סדר יום חדש, ולהתחיל לשאול, מה "באמת" ומה מנסים בעלי הכוח "למכור" לנו כאמת.

     

    הערת אזהרה: כל מיון הוא תרבותי

    חשוב להסתייג מהדברים שכתבתי קודם - כל מיון הוא תרבותי ולא טבעי, לכן אפילו טענות כגון "לנשים יש רחם ולגברים יש זרע" הן מגדריות, שכן יש נשים בלי רחם וגברים בלי זרע. יש א/נשים בלי איברי רבייה, ויש עם איברים זכריים ונקביים. יש מי שמרגיש גבר אך נולד בגוף של אישה, ולהיפך. הטבע לא ממיין אותנו ל"נשים" ול"גברים". זה אנחנו שמקפידות לעשות זאת, תוך שאנו נופלות במלכודת הסטריאוטיפים.

     

    הגוף שלי – זירת מלחמה

    מחשבות על "מין" מול "מגדר" הן מבוא קריטי לקריאת פרשות השבוע, תזריע ומצורע, המעמידות במוקדן את גוף האישה והאדם תוך שהן מבקשות לשכנע שהתרבות היא הטבע. אתמקד בשתי דוגמאות מני רבות, לבלבול שיוצרת הפרשה בין "טבע" ל"תרבות" ביחסה לגוף; דוגמאות המלמדות שגופנו הוא זירת מלחמה, שפוליטיקאים ומנהיגים דתיים רבים עליו ברצותם לשכנע אותנו שאיננו מבינות את הגוף שלנו כהלכה, וכי מה שקורה לנו בגוף הוא הוכחה לצדקת דרכם, לצורך הדחוף לסור למרותם ולמסור את הגוף והנפש למען האמונות שלהם.

     

    למי קראת מצורעת?

    פרשות השבוע מקדישות מקום רב לתיאור מחלת הצרעת; זיהוייה, טומאתה, החובה להוציא מהמחנה את החולים בה ודרכי ההיטהרות ממנה, אך הן לא מסבירות מדוע הצרעת מבהילה את המקרא יותר מכל המחלות האחרות. ראשיתה של תשובה אפשרית נמצאת במקום אחר, בתיאור צרעת מרים (במדבר י"ב, א'-י'):

     

    "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח... וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ... וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". אם כן, צרעת היא עונש הפוקד את המדברים סרה אודות זולתם (מכיוון שרק מרים יצאה מצורעת כשלג בעוד שאהרון יצא צח כשלג, אולי מקור זה הוא כבר תוצר של האמונה שנשים רכלניות מגברים).

     

    מה שלא נאמר בתורה במפורש, נאמר על ידי חז"ל (שמות רבה ג, יא): "מכאן אתה למד שכל החושד חברו בדבר ואין בו, לוקה בגופו".

     

    מחלות חברתיות

    תרבויות אוהבות לקשור פגמים מוסריים לסבל גופני. חיבור זה עוזר לחברה השלטת להצדיק את ערכיה ולדחוק לשוליים חלקים מהקהילה; להראות מי בעל הידע ולהקטין את סכנת התחרות. לכל קהילה יש את "המחלות המוסריות" שלה; צרעת, איידס, מחלות נפש, השמנה או פיגור שכלי. המחלות הנבחרות לגינוי משתנות בחלוף הזמנים והמקומות, אך התשוקה לגינוי קבועה. פרשות תזריע-מצורע הן הזדמנות קהילתית לחפש את האזורים שבהם אנו מאבדות את החמלה, בעודנו מערבבות טבע ותרבות בעולם הרפואה.

     

    כמה שאת נידה

    בכל שנה בפרשות תזריע-מצורע אני שבה לעיין בהלכות נידה, ובעיקר בפיתוח התלמודי שלהן, על הבלבול המדהים שהוא יוצר בין טבע לתרבות. דתות שונות חוקקו חוקי בהלה והבדלה ביחס לדם המחזור, אך ככל הידוע לי, חז"ל היו היחידים שהביאו לעולם את שרשרת הטענות המדהימה הזו:

     

    1. קשה לזהות את דם המחזור החודשי.

    2. חשוב מאוד מאוד-מאוד לזהות את דם המחזור החודשי.

    3. רק גברים שהם גם תלמידי חכמים מסוגלים למשימת הזיהוי.

    4. נשים צריכות לפנות עם דוגמיות של דם המחזור שלהן אל הרבנים בבקשה שיפסקו האם הן במחזור.

     

    שיעור מאלף במִגדר

    קשה לי להאמין שמי מהחכמים חזה את ההצלחה המסחררת של חוקי הנידה. קשה להאמין שמישהי תתפתה לשרשרת הטענות המוזרות שטענו החכמים. אבל הלא יאמן קרה – לאחר שנים רבות ומאבקים קשים ואכזריים, הצליחו החכמים לשכנע דורות של יהודיות ויהודים שנשים לא יודעות לזהות את דם המחזור שלהן, אך לחכמים יש רשימות וגם דגימות של חומרים שונים, מהם הם יכולים ללמוד בדיוק מתי אישה במחזור ומתי לא. כנראה שאפשר לשכנע אותנו (כמעט?) בכל אמונה.

     

    איך מבנים נרטיב?

    ברצות חכמי התלמוד לשכנע אותנו שהם, הגברים הלמדנים, מבינים בדם הנידה טוב יותר מכל אישה - הם סיפרו את הסיפור הבא (אזהרת טריגר – לא לאנינות טעם):

     

    "אפרא הורמיז אמו של המלך (הפרסי) שבור שלחה דם לבדיקה לרבא. לפני רבא ישב רב עובדיה. הריח (רבא) את הדם אמר לו: דם חימוד הוא. אמרה (אפרא הורמיז) לבנה: ראה כמה חכמים היהודים. השיב לה: אולי כסומא בארובה? חזרה ושלחה לו שישים דגימות של דם את כולן הוא זיהה. הדם האחרון היה דם של כינים ואותו רבא לא זיהה. התמזל מזלו ושלח לה מסרק שקוטל כינים. אמרה: היהודים, בחדרי הלב הם גרים" (בבלי נדה כ, ב).

     

    לפנינו אגדה לא ממש "נקייה" על אם המלך הפרסי, שאף היא - אולי מתוך סקרנות ורצון לאתגר - שלחה דם לבדיקת החכמים. רבא, חכם מפורסם, בודק את הדם שלה (כן, מריח אותו...) וקובע שהוא "דם חימוד" (עזבו, הגדרה מוזרה לדימום נשי שלא באמת קיים), ולא דם מחזור. המלכה מתרשמת מדקות אבחנתו של רבא אבל בנה מפקפק. היא שולחת לו עוד שישים סוגי דם, והחכם היהודי מזהה את כולם, מלבד את דם הכינים. אלא שגם במקרה זה שומרת עליו אלוהים ומחפה על טעותו.

     

    ומה יוצא לנו מהסיפור המוזר הזה?

    החכמים נעזרים באשתו של השליט הפרסי, אישה זרואסטרית שגם בדתה מתקיימים חוקי נידה, על מנת לבסס את טענתם שהם המוסמכים היחידים לזהות דם נידה. הנה, אפילו אצילה פרסית סומכת עליהם. אפילו המלך הפרסי מגלה שאין להביסם. אפילו אלוהים מתאמץ להגן עליהם. ואם כך, איך אנחנו, הנשים היהודיות, נפקפק ביכולותיהם ונבקש לשלוט על גופנו בעצמנו?!

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים 

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    יוני בטוקבק 88 וישראל אמת בטוקבק 107 (ועוד כמה טוקבקים מבית המדרש של שבוע שעבר), מכנים אותי "נאיבית". אני מקווה שהם צודקים. בסרטון המצורף אני עונה להם.

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים