לא יודעות אם אתן במחזור? הרבנים יחליטו
חז"ל חוללו את אחת ממהפכות השליטה הגדולות ביותר בתרבות היהודית, כאשר הגדירו עבור נשים את ימי המחזור שלהן, ועל כן יש בדם המחזור עיסוק אינטנסיבי, מפורט, מרתק ומוזר באבחנות בין סוגים שונים של דם מחזור. האמונה שרבנים יודעים לזהות עבור אישה את דם המחזור שלה, קיימת גם היום
חג החירות הסתיים, וחג השליטה נמשך
בכל אביב פוקדות פרשות "קדושים" ו"אחרי מות" את בתי הכנסת, ומספרות לקהילה סיפור מרתק וקשה של טכניקות שליטה על הגוף והנפש.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
בשבוע שעבר כתבתי כאן על "משכב זכר" ועל המניפולציות הנעשות על ידי המחוקקים והמנהיגים לשכנע אותנו שיש נטיות מיניות מתועבות, ועל המאמץ הנדרש לאחר מכן (ועד כה בהצלחה מוגבלת) להפוך את המגונה למבורך.
נדמה לנו שאנו אוטונומים להגדיר את הדברים האהובים עלינו ואת אלו השנואים, אלא שאמונה זו רחוקה מהאמת. מנגנוני התרבות ומנהיגיה מחליטים עבורנו מה "נורמלי", מה נעים, ומה יוגדר כ"סטייה".
מחזור חודשי זה מגעיל?
האמונה הכוזבת שאנחנו בוחרים את האהבות והשנאות שלנו, משרתת גם היא את ההנהגה ומקלה עליה את מאמצי השליטה. לא די שהם בוחרים עבורנו, הם גם מצליחים לשכנע אותנו שבחרנו.
סיפור שליטה יסודי ורב עוצמה נוסף שמספרות הפרשות האחרונות, הוא סיפור השליטה בגוף הנשי. בשתי הפרשות מצוין איסור על קיום יחסי מין עם אישה במחזור (ויקרא י"ח, י"ט; כ', י"ח): "ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה"; "ואיש אשר ישכב את אישה דווה, וגילה את ערוותה את מקורה הערה, והיא גילתה את מקור דמיה - ונכרתו שניהם מקרב עמם".
זה מתחיל ב"איכס"
והנה לפנינו דרכי השכנוע הסמויות, אלו הגורמות לנו לחשוב שאנחנו בחרנו בתחושת הגועל מדם המחזור: הבחירה בשפה - אין מילים ניטרליות, שהרי לכל מילה יש קונטקסט תרבותי. השימוש במונחים "ערווה", "טומאה" ו"נידה" נועד לעורר גועל ורצון לריחוק מאיבר המין הנשי ומדם המחזור. והעונש המובטח – "נכרתו", משלב בגועל בהלה ואשמה מקשר פיזי עם אישה בזמן המחזור.
שלב ה"אתן לא מבינות"
המקרא משאיר כדבר מובן מאליו, את הכוח לזהות את ימי ה"נידה" בידי האישה, שהרי מי מלבדה יכול לדעת מה קורה בגוף שלה? אלא שכאן נכנסים חז"ל לתמונה, והם מחוללים את אחת ממהפכות השליטה הגדולות ביותר בתרבות היהודית. מהפכה שלמרבה ההפתעה, הצליחה והתעצמה וכוחה גובר גם בימינו.
חז"ל הודיעו לנשים שהן לא יודעות לזהות את ימי המחזור שלהן, ואילו הם, החכמים, יודעים לזהות. אם נשים יהודיות לא היו רגילות לשמוע את הטיעון הזה, הן היו מתפוצצות מצחוק. אישה מרגישה את המחזור החודשי במידה שקשה להפליג בעוצמתה, ואילו גברים, איך בדיוק הם אמורים לזהות דם מחזור? מה לכל הרוחות הם חושבים לעצמם? אין. אין דרך לזהות על פי ראייה דם מחזור. יש דרך פשוטה מאוד לזהות אותו בתחושת הגוף.
אבל חז"ל הצליחו
הם הצליחו לגרום לנשים לפקפק ביכולתן להקשיב ולהאמין לגוף שלהן, ולהתחיל להאמין רק לחכמים. הם דרשו מנשים להביא אליהם "עדי בדיקה" - פיסות בד שעליהן דם המחזור, ולשמוע מהם האם הן במחזור או שמדובר בדם אחר או בהפרשה אחרת.
הנוהג הזה מתרחש גם היום, והאמונה של נשים רבות שתלמידי חכמים יודעים טוב מהן לזהות מה קורה להן בגוף, חזקה ופעמים רבות בלתי ניתנת לערעור. תאמינו לי, ניסיתי לשכנע.
ייחודה של התרבות היהודית
לתרבויות רבות בעולם, אם כי לא לכולן, יש חוקי ווסת. הייחודי לתרבות היהודית הוא בכך שהיא היחידה (ככל הידוע לי) שבה גברים מגדירים עבור נשים את ימי המחזור שלהן, ועל כן יש בה עיסוק אינטנסיבי, מפורט, מרתק ומוזר באבחנות בין סוגים שונים של דם מחזור.
דיוני המחזור התלמודיים לא מלמדים דבר על אופיו של דם המחזור, אבל הם מלמדים הרבה מאוד אודות צרכים ומשאלות של תלמידי חכמים. הם גם מלמדים על הפרקטיקות השונות שבהן הנהגה משליטה עצמה על חברות וחברי הקהילה, ואת זה חשוב ללמוד ולהפנים.
ילתא אמרה את זה לפני
לא רק לתלמידי החכמים יש מורשת למדנית. גם לנו, הנשים, יש מורשת. רובה למרבה הצער לא שרד, אך חלקים ממנה נשמרו ואפילו בטקסטים של הפטריארכיה. את כל מה שכתבתי כאן באריכות, הורתה בקצרה ובחכמה אחת המורות החשובות שלנו, ילתא, יהודייה בבלית בת המאה השלישית לספירה.
ילתא לא אמרה דבר, היא רק עשתה מעשה חתרני ואמיץ (נידה, כ ע"ב): "ילתא הביאה דם לבדיקה לרבה בר בר חנה – וטימא לה (את הדם). חזרה והביאה את הדם לפני רב יצחק בנו של רב יהודה – וטיהר לה (את הדם)". במצב זה חכמי התלמוד היו אמורים להודות לילתא על המבחן, ולהודות בפניה שכשלו והיא הוכיחה את שלה – אין בידם להבחין בין דם לדם.
ממאשימה לנאשמת
אלא שבמקום לעסוק בשאלה המהותית שעלתה מהמעשה של ילתא, בוחרים חכמי התלמוד לעסוק בשאלה השלטונית – היאך העזה ילתא לשלוח את אותו הדם לשני חכמים שונים.
קשה לשכנע את הממסד בטעותו. בקלות מסובבים החכמים את אצבעה של ילתא, והופכים אותה ממאשימה לנאשמת. הממסד צודק, ואבוי לזו שתטען שהמלך עירום.
מה לי ולצרה הזו?
הרי שוב תשאלו אותי למה אני מתעסקת בתחום שאותו אני מבקרת בחריפות רבה כל כך. ובכן, אני
עושה זאת מסיבות רבות, ואחת מהן היא שהיכולת לבקר את הבית התרבותי שלי, היא שיעור חשוב ומתמיד בחֵירות.
התרבות היהודית איננה רעה או אכזרית יותר מתרבויות אחרות. תרבות, במהותה, מכילה גם מאמצים לשליטה וניהול של הקהילה על ידי מנהיגיה. היכרות עם מנגנוני השליטה מאפשרת לי להבין כיצד תרבות מתנהלת, וכיצד אפשר להרחיב את החופש של היחידים בתוך מערכת שעושה רבות להגבילו.
התבוננות על מנגנוני השליטה שבנו החכמים לא גורמת לי לשנוא אותם, אלא לחמול עלינו ועליהם. לחמול על הפחד האנושי הגורם לנו להאמין ש"יש מי שיודע", על חרדת המוות הגורמת לנו להעביר את החירויות שלנו לידיהם של "מנהיגים חזקים", על הקטנות והמורכבות של הקיום האנושי, ועל בהלה שמעורר בנו החופש.
הרי אני לא שונה מהנשים שמראות דם נידה לחכמים
כולנו מחונכים לוותר על האוטונומיה הרגשית, השכלית והרוחנית שלנו לטובת מוסכמות המכוונות על ידי מנהיגים ומנגנוני קהילה.
רוצים דוגמה?
הפוליטיקה של הפחד היא דוגמה מצוינת. למשל, נשים יהודיות סובלות מאלימות של גברים יהודים הרבה יותר משהן סובלות מאלימות של ערבים. ובכל זאת, לא עולה בדעתנו להקים קהילות נפרדות לנשים ולגברים. למרות הסכנה אנחנו מסתובבות בחברה מעורבת, נישאות לגברים ומנהלות איתם חיים אינטימיים. אבל להסתובב בעיר המזרחית בירושלים? זה לא, זה מסוכן.
אני לא אוטונומית לבחור מה מפחיד אותי. הפוליטיקאים, העיתונים ואפילו מתכנני הערים מחליטים בשבילי שערבי או ערבייה מסכנים אותי יותר מגבר יהודי. ואני, כמוכן, מקבלת את הדין ולא יכולה אחרת. הגוף שלי מגיב באופן שונה כאשר עובר ברחוב גבר יהודי או גבר ערבי. וכל זה למה? כי מישהו מנהל עבורי את ממלכת הפחדים שלי. הייתי רוצה לא לפחד מאיש, אבל הרצון החופשי שלי הוא לא מנהל יחיד של רגשותיי.
אז יש בחירה חופשית?
אני באמת לא יודעת. כשהייתי צעירה יותר, התעקשתי להאמין שיש. כיום אני יותר ספקנית. אם יש בחירה חופשית היא מאוד מוגבלת. ואם יש דרך להרחיבה ולו במעט, היא להסכים לראות, בכל מקום ובכל הזמן מנגנוני שליטה, וכך להצליח להבין לפעמים מה אני באמת מרגישה ורוצה - ומה הורו לי לרצות ולהרגיש.
ואולי נצליח
לפעמים, לרגעים, לא להפקיד בידי מנהיגים את מפתחות הלב שלנו. אולי נצליח להקטין את כוחם לקטלג אותנו לקבוצות ולשסות אותנו זה בזה. נתחיל לדבר עם ערבים ברחוב, נבחר להתיישב לידם ברכבת, נתעקש להתחבר עם חרדים, עם ימנים ועם שמאלנים. לפעמים, לרגעים, אנחנו יכולים להפסיק לעבוד בשירות המנהיגים שלנו.
שיעור תורה מסגן הרמטכ"ל
השבוע ציינו את יום השואה. סגן הרמטכ"ל, באומץ לב יוצא מגדר הרגיל, ביטא במילים בהירות את תורת המוסר היהודית, זו האוסרת על השנאה, על ההכללה ועל הנהייה העיוורת אחר מנהיגים: "השואה, בעינייחייבת להביא אותנו להרהורים עמוקים בדבר טיבו של האדם. היא צריכה להביא אותנו להרהורים מעמיקים בדבר אחריותה של מנהיגות... והיא חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית על איך אנחנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה ובאלו שדומים להם".
כמה תודה אנו חייבים לו על אומץ הלב ועל המנהיגות, וכמה קטנים ומבוהלים הפוליטיקאים שיצאו נגדו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר (טוקבק מספר 6) כתב סיזיפוס: "רוחמה וייס וחבריה הרפורמים מקבלים את עקרונות הדת היהודית: אל אחד הבורא את העולם, מעמד הר סיני (קבלת התורה מהשמיים), קבלת ההלכה - קבלת החוקים הדתיים. על פי תפיסתם, יהודי הוא זה המקיים תורה ומצוות דתיות. אולם אני , שאני אתאיסט, איני מאמין בקיום אלוהים, בחזיון האור קולי בהר סיני, ובתורת ההלכה. אני מאמין 'ברוח החופשית של האדם'. הרעיונות ההומניים והפלורליסטיים של רוחמה הם גם שלי, אך איני מבין מדוע רוחמה קושרת אותם לדת..."
סיזיפוס יקר, לא אדבר בשם התנועה הרפורמית אלא רק בשמי, ואומר שאני לא מקבלת את סמכות ההלכה ולא
מאמינה במעמד הר סיני. בדיוק כמוך. גם אני מתאמצת להאמין באדם (ומתאמצת שבני האדם יהיו ראויים לאמונה זו). אני מאמינה גם בחיפוש הרוחני של בני האדם, ואני ממחפשי הרוח. מהמחפשות את המשמעות גם מחוץ לקיום האנושי. במובן זה אני דתית.
שבת שלום!
