ישראלים, תפסיקו לקלל. זה מסוכן
קללות מעידות על חרדתו של המקלל, ויש להן אפקט בומרנג. שמואל קילל בלי משים את בנו, אך הפגיעה בנכדותיו היא הרי פגיעה בו-עצמו. מי שמקלל את "שוברים שתיקה" (או כל קבוצת אחרת מתוך הקהילה), פוגע בקהילה כולה וביכולתה להיתרם מהשאלות שהם מעלים. ואיזה טוב יכול לצאת ממעשה שכזה?
בכל פעם שמישהי מזדעזעת מעזות הקללות בטוקבקים, אני ממליצה לה לחזור ולקרוא בתנ"ך. יש סיכוי שכמה מהפסוקים היפים ביותר שהעניק לנו ספר הספרים, לא היו עוברים את המסננות של צוקרברג או ynet.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הספרות הקדומה שלנו רוויה בקללות, וההבדל המשמעותי בינן לבין קללות הפייסבוק והטוקבקים הוא האיכות הספרותית. אני לגמרי אפרגן למי שתצליח להתחרות בשגב הלשוני ובנדירות הדימויים של הקללות המקראיות.
איך מקללים במקראית?
מפורסמת דרכו של אליהו לקלל את ה"כלבים" מבית אחאב: "וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר". וכך אומרים במקראית: "אמן תמותו: "וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם". ואפשר גם: "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה". וכך מסבירים למישהי שמוות בייסורים עתיד להיות החלום הוורוד שלה: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ".
הקללה הנפוצה "זונה" אהובה מאוד על הנביא יחזקאל, ובפרק ט"ז הוא כאילו בודק את שלל האפשרויות להביאה לידי ביטוי. זו דרכו לומר בת זונה: "בַּת אִמֵּךְ אַתְּ", וקריאתו "לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה'" היא אחת הקריאות המדהימות שידע התנ"ך וידעה הספרות העברית בכלל: זונה ושמו של האל, באותו פסוק, באותה פנייה. חתיכת אומץ, יצירתיות (ו... נו, גם לא מעט גסות רוח).
התלמוד ממשיך את מסורת הקללות
כל מי שעוסקת בספרות חז"ל יכולה להעיד שגם התנאים והאמוראים לא בחלו בקללות עסיסיות, אלא שבניגוד למקרא, חז"ל מקללים בצורה יותר פמיליארית. הם לא מקללים רק גויים או חוטאים בעם, אלא גם את חבריהם, את נשותיהם ואת ילדיהם, קללות כבדות הבאות לעיתים בתגובה לעניינים של מה בכך.
חצי קללה ותסבוכת מלאה
שמואל, מחשובי חכמי בבל במאה השלישית לספירה, התכווח יום אחד עם אביו בעניין פדיון שבויות. כל זה קרה כאשר לעירם, נהרדעא, הגיעו שבויות יהודיות (אפשר להניח שמדובר ביהודיות שנלקחו לצורך כופר).
לצערי, עניין מרכזי שהטריד את החכמים בסוגיית פדיון השבויות היה האם נשים אלו "נטמאו", כלומר, נאנסו על ידי השובים, דבר שיכול לעלות להן באפשרויות הנישואין.
אביו של שמואל קלט את השבויות והושיב לצדן שומרים שיעידו שאיש לא "בא עליהן". שאל אותו בנו שאלה פשוטה והגיונית: "עד עכשיו מי שמר עליהן?" השיב לו אביו בביקורת: "אם היו אלו בנותיך, האם היית מזלזל בהן כל כך?" וממשיך התלמוד וקובע: דברי אביו של שמואל היו "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט". הם התקיימו בשמואל, ובנותיו נפלו בשבי ונזקקו לעזרת החכמים על מנת לאפשר להן להינשא לאחר שנפדו (הסיפור מתגלגל באופנים שונים בבבלי כתובות כג עמוד א, ובירושלמי כתובות פרק ב הלכה ו).
רחמים זו סוגייה מורכבת
לפנינו סיפור על אב מבוגר ואחראי, מחשובי חכמי בבל, שמתאמץ למצוא דרך הלכתית-פורמלית להשיב את חיי השבויות לתִקנן. גם הוא, כבנו, יודע שאיש לא שמר על השבויות בעודן בשבי (חוסר מוּגנות היא מהותו של השבי), אלא שהוא מעלים חצי-עין הלכתית, ובוחן את שמירתן של השבויות רק מרגע הגעתן להשגחתו. בנו, כדרכם של צעירים, דבק בעקרונות ומבקש מאביו להציג הלכה שיטתית.
כשמפרידים בין חוק להגינות
על אביו של שמואל היה להציג עמדה עקבית, ולפיה אשה שנפלה בשבי ראויה לקליטה מלאה בקהילה. אלא שאת זה הוא לא עושה. הוא מקבל את הנחת העבודה העקרונית שאישה שנאנסה בשבי גוררת בעיות משפטיות לחייה שלאחר השבי, ויחד עם זאת הוא מנסה למזערן. שמואל מתקומם על הסתירה שבין ההלכה לתחושת הצדק.
נדמה לי שאביו של שמואל לא מסוגל להתמודד עם ההבנה שעמדתו ההלכתית שולחת אותו לבצע מעשים לא מוסריים, וכתגובה לבהלה מהביקורת הנכונה של בנו, מתפרצת מפיו שאלה ההופכת לקללה שתהרוס את חיי נכדותיו.
"כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט"
חז"ל משתמשים בפסוק זה בבואם לתאר מילים שיצאו מפי החכמים כמעט בתמימות, אך מרגע יציאתן הפכו למציאות מקוללת. אביו של שמואל אמר: "לו היה מדובר בבנותיך" - וגזירה נגזרה בעולם: בנותיו של שמואל נלקחו בשבי (אולי בזמן מלחמת תדמור עם הסאסנים), הגיעו כשבויות לארץ ישראל, ונזקקו לחסדי החכמים.
לו היה אביו של שמואל נבהל פחות מהביקורת של בנו, הוא היה יכול להשיב לו: אתה צודק, צריך לשנות את ההלכה שקבענו. אנחנו צריכים להפסיק למכור לעצמנו את השקר ולפיו ניתן לשמור על הגוף בשבי. צריך להפסיק לשדר לנשים ציפייה אכזרית כזו. השבויות מותרות לבוא בברכה בקהל ומוזמנות להינשא לנכבדים שבבני העם.
אבל לרוב, כשילדות מעירות להורים על סתירות שבין המוסר להתנהגות שלהם, ההורים מעדיפים לסתום להן את הפה, ולהמשיך ללכת בדרכם.
מילה בוראת מציאות
האמונה המקראית והתלמודית מסיפור "בראשית" ואילך, מניחה שמילים בוראות מציאות. אלוהים בראה את העולם בדיבור, וגם אנחנו ממשיכות בדרכה. לקללות, לברכות וגם לדברי יום-יום יש כוח לברוא בריות בעולם. ברכות הן שפע וריפוי, וקללות הן נשק - ועל כן ריבוי הברכות והקללות בספרות הקדומה שלנו.
המתח בפרשת השבוע סביב השאלה האם בלעם יסכים לבקשת בלק ויקלל את ישראל, או יסרב לבקשה - נובע מהאמונה שקללות בלעם ישפיעו על המציאות, וביכולתן להחליש או לחזק את כוחו של העם העולה מהמדבר.
מתח מול אלוהים
תפיסה זו של הקללות והברכות מעוררת כמובן אתגר רוחני כבד בדבר כל יכולתו של אלוהים. יכולת הדיבור שלנו לברוא עולמות מעמידה אותנו בתחרות עם אלוהים. המכשפות, כותבות הקמיעות וגם הנביאים והקוסמים, כולם בוראים עולמות במו-פיהם. וכפי שעולה גם מפרשת השבוע, אלוהים לא לבד בעולם, ומערכת היחסים בין כוח האל לכוחו של בלעם לא לגמרי ברורה.
גם החכמים רוצים חלק
אם הנביאים, הנביאות, המכשפות ובעלות הקמיעות יכולות לברוא עולמות, למה לא אנחנו? כך שואלים החכמים את עצמם, ומצטרפים לפנתיאון בוראות העולם.
ובחזרה לשמואל, לאביו ולשבויות – הפסוק "שגגה היוצאת מלפני השליט" יכול להתפרש במקורו כמתייחס לאלוהים, אלא שהחכמים ייחסו אותו לעצמם, וכך הצטרפו למאגר הכוחות המסוכנים של היקום. כל פליטת-פה רעה של תלמיד חכם הופכת לקללה, וכל קללה שלו – מתקיימת. החכמים בקשו לעצמם כוח וקיבלו כוח הרסני. ועל כך נאמר: "חכמים היזהרו בדבריכם". כוח מוליד גם מפלצות.
ובחזרה לקללות שלנו
לו היינו מצוידות במאגר האמונות המקראיות או החז"ליות, כנראה שהיה לנו עניין מעשי רב בקללות. השאלה היא מדוע הקללות כה נפוצות בחברה שלנו, חברה שברובה לא מאמינה בכוחן לשנות מציאות? מה אנחנו מרוויחות מהקללות?
כשאני חושבת על "נשות הכותל" ועל "שוברים שתיקה", על הערבים על החרדים ועל ה"סמולנים" אוכלוסיות הזוכות לשפע קללות בעברית בת זמננו, ברור לי שמחוז הדמיון בין הקללות העתיקות לקללות בנות זמננו הוא הפחד. הגם שיעילותן של הקללות בנות זמננו רחוקה מזו של ימים עברו, שתיהן עושות פעולה משולבת של ביטוי פחד ומאמץ להפיגו על ידי החלשת הצד השני.
במובן מסוים פעולתם של "שוברים שתיקה" דומה לזו של שמואל מול אביו. הם מעידים על הצביעות של הקהילה, על השקרים שאנו מתאמצות להסתיר, ועל חוסר יכולתנו להוסיף ולקיים את האמונה בנקיון ידינו.
הקהילה, כאביו של שמואל, מעדיפה לקלל את השליחים ולא לשנות את המציאות. הקללות מבקשות לפגוע במקוללות, אך הן מעידות על חרדת המקללים מפני חשיפת האמת.
שני דברים חשובים ניתן ללמוד מסיפור השבויות ואביו של שמואל
קללות מעידות על חרדתו של המקלל, ולקללות יש אפקט בומרנג. שמואל קילל בלי משים את בנו, אך הפגיעה בנכדותיו היא הרי פגיעה בו-עצמו, ואיזה טוב יכול לצאת מסיפור שכזה?
מי שמקללת את "שוברים שתיקה" (או כל קבוצת אחרת מתוך הקהילה), פוגעת בקהילה כולה וביכולתה להיתרם מהשאלות שהם מעלים. ואיזה טוב יכול לצאת ממעשה שכזה?
ובבית המדרש של הטוקבקים
השבוע סער בית המדרש. בטוקבק 187 כתבה (אנונימית): "אני שונאת את הצביעות הזו של הדתיים". ואבי השיב לה: "אני שונא את הצביעות הזו של החילונים". יש לי מה להשיב לשניהם, ואני מגיבה בסרטון.
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
