שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    החיים של דקל זיו: דיכאון עמוק לצד "היי" מסוכן

    בגיל 15 דקל זיו נכנס לראשונה בחייו לאשפוז פסיכיאטרי. מאז הוא מנסה להסתגל לחיים עם הפרעה סכיזואפקטיבית. בגילוי לב הוא מספר לד"ר אילן טל על יחס החברה, הכמיהה לזוגיות ועל החיים בצל המחלה. פרק בסדרה "יד על הלב"

    צפו בשיחה של דקל עם ד"ר אילן טל:

      

     

    דקל זיו מדבר בפתיחות יוצאת דופן, ויותר מזה בקבלה יוצאת דופן, על ההתמודדות הרגשית שלו. לאורך כל הריאיון הוא מתאר את הטלטלה הרגשית שעבר לאורך השנים, מהיותו בן 15, אז חווה התקף ראשון של סימנים המאפיינים פסיכוזה. גם כשהוא מדבר על תקופות ללא שינה, דיבור לא הגיוני, ניתוק מהמציאות, הרגשה בלתי פוסקת שרודפים אחריו לצד תחושת גדלות לא מציאותית ותקופות של אשפוז הוא מתאר זאת מתוך מעין שלווה וקבלה ייחודים.

     

    לאחר אותו אשפוז עליו מספר דקל הוא אובחן למעשה עם הפרעה סכיזואפקטיבית. מצב כזה מתאפיין בשילוב של שתי אבחנות (או יותר) של קושי רגשי כלשהו. במקרה של הפרעה סכיזואפקטיבית, המאובחנים בה למעשה סובלים משני סוגים של קשיים: האחד הוא שינוי במצב רוח בין אם דיכאון ובין אם הפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה). ההתמודדות עם ההפרעה במצב הרוח מלווה גם בתסמינים שמאפיינים הפרעות המשתייכות למשפחת הפסיכוזה או הסכיזופרניה.

     

    קראו עוד ב"יד על הלב":

    רובי פורת-שובל: "בגלל המוות של הוריי הפכתי להיות חרדתית"

    השחקנית תמרה קלינגון: "שמרתי על אימא שלא תתאבד"

    "לידה שקטה זה להתאבל על מה שבעט בתוכך וכבר איננו"

    כשמאבדים שליטה: החיים עם הפרעת אישיות גבולית

     

    אנשים שסובלים מהפרעה סכיזואפקטיבית סובלים גם ממצבים של מצב רוח ירוד מאוד, חוסר חשק, חוסר יכולת לתפקד או לצאת מהמיטה - כלומר סימנים של דיכאון; או סימנים של מאניה - כלומר מצב רוח מאוד מרומם, תחושה של "היי", הרגשת חשיבות עצמית גבוהה, היעדר צורך בשינה או אכילה, נטייה להתנהגויות סיכון, ועוד.

     

    במקביל מראים גם סימנים של פסיכוזה כמו למשל מחשבות שווא, הזיות שמיעה או ראייה, הלוסינציות, שינויים בתהליכי חשיבה או ארגון ועוד. ישנם אנשים אשר אצלם הסימפטומים הפסיכוטיים בולטים יותר וישנם אנשים אשר אצלם הסימפטומים המאניים או הדיכאוניים הם שבולטים יותר.

      

    בהמשך הריאיון דקל מדבר על החזרה לחיים בכל פעם מחדש לאחר תקופות של אשפוז ובכלל על החיים לצד אבחנה של הפרעה כזו. דקל כרגע עובד וגר אצל ההורים אבל ברור שהחזרה לחיים והתפקוד היום יומי של כל מתמודד היא אחרת ומשתנה לאורך הזמן.

     

    חזרה לחיים קשורה באחזקה של כמה מישורים. המישור התרופתי, בו למעשה, יש צורך ליטול תרפות באופן קבוע מידי יום. המישור הפסיכולוגי, בו עובדים על הבנה מעמיקה של רגשות ומחשבות והמישור התפקודי - שיקומי - הן עבודה והן תפקוד חברתי ומשפחתי.

     

    פעמים רבות, הטיפול התרופתי הוא בעייתי במיוחד. לא רק תופעות הלוואי שלפעמים מופיעות ולפעמים לא, אלא גם הצורך לקחת תרופות בכל יום, גם כשמרגישים טוב. עצם נטילת התרופה מזכירה את המחלה והזמנים שמעדיפים לשכוח ולכן רבים נוטים להפסיקן.

     

    לא להתבייש לטפל במחלה. דקל זיו ( ) ( )
    לא להתבייש לטפל במחלה. דקל זיו

     

    התפתחות הטיפול במחלה

    חשוב לציין כי תחום זה מתפתחת כל הזמן ולראשונה מוצעת תרופה הניתנת פעם בשלושה חודשים באמצעות זריקה. כלומר, אדם יכול ליטול 4 פעמים בשנה בלבד זריקה ולהיות מכוסה כל הזמן.

     

    כמובן שלא כולם יעדיפו לקבל זריקה וכמובן שצריך קודם לבדוק שהתרופה מתאימה וללא תופעות לוואי, אבל בעיניי, עצם האפשרות שאדם יתעסק בנושא התרופה רק אחת לשלושה חודשים שהרי זוהי מהפכה של ממש. חשוב מאוד שכל מטופל יכיר את כל האפשרויות הטיפוליות. בכדורים ובזריקות, ויוכל לבחור מתוכן את מה שמתאים עבורו ובעיקר את מה שמאפשר לו לחיות חיים מלאים ותפקודיים, יחד עם המצב הנפשי.

     

    הדבר נכון גם לגבי המסגרת הטיפולית: כשאדם במצוקה וזקוק לטיפול אינטנסיבי כדאי שיכיר את כל המקומות בהם ניתן לקבל טיפול, כדי שיוכל לבחור מה טוב עבורו.

     

    אישית אני חסיד של טיפולים בקהילה ולא של אשפוזים ושל טיפולים תרופתיים שלא מציקים כל בוקר (גם אם מדובר בזריקה אבל כל 3 חודשים)

     

    מבחינת התפקוד: כיום ישנן מסגרות של דיור המאפשרות חזרה לתפקוד עצמאי ככל האפשר, ישנן אפשרויות למציאת תעסוקה המותאמת לקשיים הרגשיים המאפיינים כל אדם, למשל מסגרות שמתאימות לאנשים הזקוקים לסביבת עבודה שקטה או נטולת מסיחים, אנשים הזקוקים דווקא לעבודת לילה ולא בוקר ועוד.

     

    יותר מכך חזרה לתפקוד, לרבות למידה כיצד לחיות חיים עצמאיים יותר וגם איכותיים יותר מתאפשרת הרבה באמצעות כניסה לתהליך של טיפול רגשי, המאפשר להתמודד עם הקשיים הרגשיים המאפיינים כל אחד וכן לתת את הכלים והמיומנויות שכל מתמודד זקוק להם על מנת לחיות חיים מלאים ואיכותיים יותר.

     

    בריאיון דקל מציף את נושא הבושה בדרכים שונות - הוא עצמו אינו מתבייש - לא לספר על האבחנה שלו לחבר מהתיכון שפגש רגע לפני הצילומים ולא בעתיד כאשר יחליט שהוא מחפש בת זוג. אך רבים אחרים - הן מתמודדים והן כאלה שאינם, חשים בושה גדולה מכל מה שקשור בבעיות נפשיות. דקל מאפשר לנו לראות את הדברים אחרת ולהבין שבעצם שלרובנו יש מקור כלשהו שגורם לנו לכאב בחיים.

     

    בין אם המקור הזה הוא התמודדות עם מחלה, מוות של אדם קרוב או אבחנה פסיכיאטרית כזו או אחרת, אנו בעצם חווים התמודדות כלשהי אשר הופכת אותנו לשונים מהאחר וייחודיים בפני עצמינו. ולכן עלינו לנסות להיות כמה שפחות שיפוטיים כלפי האחר וכמה שיותר לקבל בהבנה את עצמינו ואת האחר ובכך לעזור לנו ולאחרים להצליח להתמודד עם האתגרים שמציבים לנו אותן התמודדויות והחיים בכלל.

     

    אם אתם במצוקה או חבר / מן משפחה נמצא במצוקה, תנו לו תמיכה, בדקו עמו איפה אפשר לטפל ואיך אפשר לטפל. כך תעזרו לו לחזור לחייו הרגילים כמה שיותר מהר.

     

    כל המשתתפים בסדרה אינם מטופלים של ד"ר אילן טל - רובם קשורים לעמותת אנוש, והם בחרו לדבר במסגרת פרויקט "יד על הלב" כדי לטפל בסטיגמה שממנה סובלים מטופלי הנפש בישראל 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים