שתף קטע נבחר
 

מכירת החיסול של המוסר היהודי

הרב הראשי חושב שעדיף לדאוג "לנכים ולניצולי שואה" על פני מבקשי המקלט, וכשמישהו שולף את הטיעון "עניי עירך קודמים", סביר שהוא מצדיק עצלות מוסרית. השידוך הזה בין דת למדינה הוא הערווה הנגלית מעל המזבח של בית המקדש השלישי, והקורבן? היהדות של כולנו

בעיה באסתטיקה של הפרשה

הלפידים, קול השופר ואלוהים שנמצא בערפל הם תמונת רקע נהדרת לחתימת מעמד הר סיני, וממנה יפה יהיה לעבור לשגב של ראשית פרשת משפטים, בשבת הבאה – חובת שיחרור העבדים.

 


 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

אלא שבתווך שורבבו פסוקים טכניים מפתיעים בפרשת השבוע שלנו, יתרו (שמות כ', כ"ב-כ"ג): "...וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו".

 

המכנסיים לא ניתן

מה הקטע עם גילוי ערוות הכהנים על המזבח? פסוק אחר שעוסק בדיוק באותה דאגה מציע לתפור לכהנים את מה שאפשר לראותו כאב-טיפוס של תחתוני הבוקסר (שמות כ"ח, מ"ב): "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ".

 

שני פסוקים, בשני מקומות שונים בספר שמות, מציעים שתי דרכי התמודדות עם הסכנה שערוות הכהנים תֵּראה בזמן עבודת הקודש.

 

הפְּשט לא פשוט

ומה אכפת לתורה אם אבני המזבח או אדמתו יחשפו לערוות הכהנים? הדרשנים עטו על הדאגה הלא מאוד מובנת וטענו את הפסוקים במיטב האמונות והערכים שלהם. וכך הציע רש"י: "והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג ביזיון. חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

 

הסיום נטען במשמעות

הנה הצליח רש"י להושיע את סיום פרשת יתרו, ואיזו ישועה יפה הוא מציע: הפרשה צריכה הייתה להסתיים עם גילוי ערוות הכהנים על המזבח. אלו רק אבנים, מזכיר רש"י, וראו כמה נזהרת התורה בכבודן, ואם כך אבנים – בנות ובני אדם על אחת כמה וכמה. שלא תֵּראה ערוותינו עליהם – שלא נבזה ושלא נזלזל בכבוד הזולת.

 

הזולת הזה הוא את.ה

ואם מישהי לא הבינה עד היכן מגיעה חובת שמירת כבוד הזולת, יש לשים לב שרש"י מדבר על מי "שהוא בדמות יוצרך", שזה התיאור של בריאת האנושות כולה; נשים וגברים, גויות ויהודיות. כולן וכולם בצלם אלוהים ואין יוצאת מן הכלל. אין בעולם יצור אנושי שמותר לפגוע בכבודו ועל אחת כמה וכמה – בגופו ובחייו.

 

 

הממסד הדתי רוצח לנו את היהדות

לא הייתי רוצה לכתוב דברים רעים על הרב דוד לאו, למה לי לדבר בגנותו? אבל הוא באמת לא משאיר ברירה, שכן בכוח הזרוע הפוליטית ושלוחותיה הכלכליות, הוא הוכתר ל"כהן הגדול" של מדינת היהודים.

 

חכמי התלמוד שהכירו (לרוב מתוך סיפורים) את הכהנים הגדולים של ימי הבית השני, הורישו דברי גנאי אודות כהנים גדולים שהיו עמי ארצות, תאווי כוח ופולחן וחסרי רגישות לחיי אדם ולמוסר.

 

החכמים, שראו והבינו כמה הכוח השלטוני יכול להשחית, לימדונו כי "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם", וגם הורו: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתוודע לרשות", ועוד כהנה וכהנה המלצות להפרדת הדת מהכוח.

 

כנגד ההמלצות האלו פועלת המדינה ופועלים פרנסי הדת בבוחרם להשתמש בשררה על מנת להכתיב לנו אורחות חיים ואמונות. הדת היהודית מוטלת על קרש הקצבים של בעלי הכוח, והם פורסים איברים מן החי. הדת שלנו בסכנת הכחדה מוסרית.

 

סוג של געגועים לרב עובדיה

הרב לאו הוא בנו של הרב הראשי האשכנזי לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו (כהונה גדולה שעוברת בירושה?) וזה בערך מה שיש לומר עליו. קראו את פסקי ההלכה שלו, צפו בסרטונים שבהם הוא מככב, קראו את הווארטים שלו. בעיניי אלו קלישאות דתיות מצופות בסכרין.

 

 

לא התלהבתי מהתפקיד גם כשהרב עובדיה היה "הכהן הגדול". אבל הוא היה תלמיד חכם, איש בעל דעות עצמאיות, כריזמה, מנהיגות וככל שאני יודעת גם יושר. כיריב אידיאולוגי הרב עובדיה היה מאתגר.

 

אני לא אוספת תלמידי חכמים

באמת שלא אכפת לי. אני לא מהמאמינות ב"גניוס היהודי", ואני בכלל לא חושבת שחוכמה היא המעלה האנושית החשובה ביותר. לא הייתי מתעכבת על דברי התורה שלו או על פסיקות ההלכה נטולות העומק, בעיניי.

 

בעולם שבו יש תחזיות מזג אוויר תקופתיות, קל יחסית להיות "חוני המעגל", אותו חכם תלמודי שהתפלל על הגשם בתור מעגל, בעיקר אם נפתח ונסגור את המעגל בעצה אחת עם הנתונים המופיעים על צג המחשב. ואפילו מהביזוי הזה של אלוהים ושל מסורת ישראל אפשר היה להעלים עין.

 

אלא שהרב הזה פוגע לי ביהדות ונמאס לי לשתוק

הכהן גדול של ימי הבית השלישי מתעלם מזעקת דלות, יוצא נגד "פקודת השירות המשותף", תוקף את הרפורמים (שגם הם בין משלמי משכורתו) ובימים אלה ממש, במקום לעורר את המוסר היהודי לדאוג לגר הגר בקרבנו, למי שחייהם תלוים על בלימה - הוא קובע בהינף יד שהחלטות המדינה בדוקות וראויות ואף שולף את הג'וקר המוסרי: "עניי עירך קודמים".

 

בציניות קובע הרב, בראיון ל-ynet, שעדיף לדאוג "לנכים ולניצולי שואה". כאילו, מה? כאילו שעד היום ראינו אותו טרוט עיניים ממאמץ לפתור את בעיית הנכים. כאילו שהדאגות האלו באמת עומדות האחת מול השנייה. כאילו שאי אפשר למצוא פתרון שכולם יצאו ממנו מרוויחים.

 

חברות יקרות, כשמישהו שולף לעומתכן את הטיעון "עניי עירך קודמים", היו סמוכות ובטוחות שהוא הוציא אותו מהקשרו, ומנצלו להצדיק עצלות מוסרית.

 

הרצחת וגם קיבלת תלוש משכורת?

למנוע של הרב הראשי קוראים השידוך בין דת למדינה, שידוך שמוזיל את השתיים, והופך אותן משתי ישויות חזקות שיבקרו זו את זו, לאזוקות יחד. הדת שבויה של המדינה המממנת אותה, והמדינה שבויה של פקידי דת בעלי כוח פוליטי. ובמילים פחות יפות: הרב דוד לאו נבחר לשלטון על ידי קברניטי הגירוש, אריה דרעי וביבי נתניהו, והוא חייב להם. אז הלאה המוסר היהודי.

 

זאת הערווה הנגלית מעל המזבח של בית המקדש השלישי, והקורבן? היהדות של כולנו.

 

אז מה אפשר לעשות?

לזכות החברה האזרחית ייאמר שהמון קמפיינים, הפגנות והתארגנויות מתקיימים בימים אלה. יש המון דרכים להראות שהמצפון היהודי שלנו לא מתפרנס מהרשויות ולא מתרפס בפניהם. אמליץ היום על שתיים (ואשמח אם תמליצו ב"בית המדרש של הטוקבקים" על אפשרויות נוספות).

 

תרומת כסף – גם תרומת כסף סמלית היא אמירה והיא נפלאה – למען הדאגה לפליטים, ושינוי קטן בפייסבוק בתמונת הפרופיל. גם זו דרך להביע מחאה, ואולי נראה ישועות

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר כתבתי על "קול באשה ערווה" וירושלמי (טוקבק 114 שם) פתח שרשור מעניין סביב הטענה שאם רוצים לדקדק בהלכה, הרי שאסור לשמוע מוזיקה בכלל. למה על עניין אחד מקפידים והשני נשכח מלב? אתה צודק, ובסרטון אני מתייחסת לדבריך.

 

לכל הטורים של רוחמה וייס

 

שבת שלום!

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים