שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תרבות ההסתגפות: אלוהים לא רוצה קורבנות
    הגברים ביהדות מאמינים בהתקרבנות: מיצחק אבינו ועד רבי זירא, שישב בתנור אפייה קטן והתענה - עד שחז"ל שמו עליו עין. הגברים הלמדנים שהכניסו עצמם לתנורים לאורך שנות היהדות הם וריאציה גלותית קטנה של סיפורי עקידת יצחק. איך הם לא למדו עדיין מה חושב אלוהים על העניין

    תרבות בלא נחת

    ספר ויקרא פותח השבת את שעריו, וריחות הדם והבשר החרוך של הקרבנות נישאים באוויר (ויקרא א', א'-ב'): "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו... אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    פרשת השבוע מעוררת מחשבות על התשוקה האנושית להקריב, ועל האמונה שלאלוהים יש עניין בקורבנות אלה. מנקודת המבט של תרבות הקורבנות, העולם מורכב מאנשים מלאי תחושת אשמה, מחיות שנחתם גורלן להישרף על המזבח, ומאלוהים שאף פעם לא מרוצה.

     

    האשַם תמיד שם

    תחושת אשמה נקודתית יכולה להיות לגמרי מובנית ויש לה אפילו סיכוי להיות מועילה. אבל תרבות של תחושת אשמה היא בור ללא תחתית. זו אמונה יסודית כי "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם"(בראשית ו', ה'). 

     

    לבית המדרש של הטוקבקים - גללו מטה

    לבית המדרש של הטוקבקים - גללו מטה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ב"תרבות האשמה" זוכות מרבית ההתרחשויות לציון "נכשל". לכישלון חייבת להיות אחראית, והאחראית חייבת להיות אני. על הכישלון אני אמורה לשלם בגופי ואפילו בחיי, אלא שתחת גופי ונפשי אני מקריבה לאל חיות והן כפרתי.

     

    האימהות והתרבות הקורבנית

    האינטואיציה הראשונה שלי הייתה לחפש את שרשי התפיסה הקורבנית בדמויותיהן של ארבע האימהות. הנחתי שנשות העבר בוודאי חונכו לשאת על מצפונן משקולת אשמה ותשוקה מתמדת להציע לקורבן. לשמחתי, טעיתי.

     

    האימהות שלנו היו חזקות ולא סבלו מעודף רגשות אשמה. שרה, בניגוד לאברהם, עשתה פעולות מעשיות על מנת להשיג לעצמה בן. היא עשתה את המעשה החזק והקשה של גירוש הגר ולא ממש הרגישה אשמה.

     

    רבקה, כשהייתה במבוכה אימהית, הלכה לדרוש את האלוהים ובהמשך היא עשתה מעשה חזק וקשה והערימה על בעלה. רחל גנבה את התרפים וסחרה עם לאה בבעלה ובדודאים, ולאה הייתה שותפה למלאכת המסחר בבעל. לא, הן לא מתוארות כנשים קורבניות.

     

    במאמר מוזכר אזכיר את בלהה וזילפה, שגם הן אימהות שלנו, והיו לגמרי קורבנות. והן מושכחות מהתרבות, אבל זה סיפור אחר.

     

    ההתקרבנות ניתנה לגברים

    ההפתעה השנייה היא בגילוי שבמסורת שלנו ההתקרבנות מיוחסת לגברים. ראש וראשון לקורבנות האדם הוא יצחק, שדמותו הפכה לסמל תרבותי ולמאפיין של הגבר היהודי: "...יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן/ הוא חי ימים רבים,/ ראה בטוב, עד אור עיניו כהה / אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו/ הם נולדים/ ומאכלת בליבם" (חיים גורי, "ירושה").

     

    MeToo# יצחק

    כן, הייתה גם בת יפתח, אבל היא לא הפכה לסמל תרבותי חזק כל כך. מעניין לגלות שבתרבות המקראית הגוף האשם, המיוסר, החוטא, המוחלש עד מוות, הוא דווקא גופו של הגבר (נכון, כך זה גם בברית החדשה, אבל כרגע נישאר בסיפורי התורה).

     

    גברים שנֵאפו בתנור

    דמותו של הגבר כקורבן לא פוסחת על עולמם של חכמי המשנה והתלמוד, ואפשר שהחיים היהודיים לאחר הכישלונות הצבאיים ואיבוד הריבונות, העצימו דמות זו והעשירו את המשמעויות הדתיות והחיוביות שהוענקו לה.

     

    היבט מעניין של הגבר-הקורבן נמצא במספר מסורות המתארות תלמידי חכמים שהכניסו את עצמם, בנסיבות שונות, לתנור בוער. מסורות אלו מבקשות להשיב את הדימוי למקורו הקונקרטי – עקידות יצחק קטנות ומוזרות שהתקיימו בתנור הביתי.

     

    הקטן חרוך השוקיים

    חכם תלמודי שנדד חסר נחת מבבל לארץ ישראל הוא רבי זירא (או זעירא) ששמו נושא משמעות שאינה מבטיחה גדולות. וכך מצא רבי זירא את עצמו בתוך התנור הביתי (בבא מציעא פה ע"א. מתורגם):

     

    "כאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל ישב מאה תעניות על מנת שישתכח ממנו תלמודם של הבבליים ולא יטרידו. ישב מאה תעניות נוספות שלא ימות רבי אלעזר בחייו ויפלו עליו ענייני הציבור. וישב מאה תעניות נוספות שלא תשלוט בו אש הגיהנום. כל שלושים ימים היה בודק את עצמו. הסיק תנור, עלה וישב בתוכו ולא שלטה בו האש. יום אחד נתנו בו החכמים עין ונחרכו שוקיו. וקראו לו: הקטן ששוקיו חרוכים".

     

    נשמה אנורקטית

    נשמתו של רבי זירא שואפת למקום הזעיר, האנורקטי, שמרעיב את עצמו למוות. הוא עוזב את מקום מגוריו, צם על מנת לשכוח את התלמוד שלמד וצם על מנת שלא יפלו עליו מטלות הציבור.

     

    הוא צובר ידע ושורף אותו בתעניות. הוא צובר כוח למדני וציבורי ומתענה על מנת שאלה יוסרו ממנו. הוא כל הזמן ובאותו הזמן רוצה להיות מאוד מת ומאוד קיים. רבי זירא מחייה וממית את עצמו בכל רגע בחייו.

     

    הפוך על הפוך

    אבל דווקא בעולם הבא, בעולם שלאחר המוות וההתכלות של הגוף, שם הוא רוצה להיות ולחיות: "שלא תשלוט בו אש הגיהנום".

     

    מדהים לראות שדווקא רבי זירא - זה שלא מפסיק לצום, לשכוח ולאבד כיבודים - פוחד פחד מוות מהמוות. פעם בחודש, לאחר שסיגף את נפשו בתעניות, הוא מסיק את התנור הביתי ומכניס לתוכו את גופו המצומק, מתפלל שגם הפעם הקורבן לא יתקבל, וגופו לא יכווה ויעיד על כך שאש הגיהנום לא תשלוט בו בבוא יומו.

     

    וריאציות על מוות

    כדאי לחשוב על האפשרות שהעובדה שנושא מסוים מעסיק אותנו חשובה הרבה יותר ממה שאנו אומרות עליו. העובדה שרבי זירא עסק בהתגברות על הגוף ובהתגרות במלאך המוות, חשובה פחות מההבנה שכל חייו הם פלירט ארוך עם המוות.

     

    במעשיו הוא כאילו הראה שאינו מפחד מהשכחה, מאובדן הכבוד ואפילו מהכניסה לתנור, אבל כל אלה זועקים את חרדת המוות שלו, שהרי הוא לא היה מסוגל להניח למוות לבוא מעצמו, ועל כן הביא אותו עליו מדי יום וצום.

     

    רבי זירא כל כך פחד למות, עד שלא הצליח לחשוב על משהו אחר ולא הצליח לשחרר את עצמו מהלפיתה של מלאך המוות.

     

    ויש גם אשמה

    הסיפורים על הגברים הלמדנים שמכניסים את עצמם לתנורים, הם וריאציה גלותית קטנה של סיפורי עקידת יצחק. לחכמים אין מזבחות מפוארים לעקוד עצמם (או בניהם) עליהם, אין להם מקדש מפואר, כהנים וקורבנות. אבל אשמה? יש ויש והיא אפילו גדלה בהיעדר מקדש ותהליך כפרה.

     

    כמו יצחק, רבי זירא יורד מדי חודש מ"הר המוריה" שלו והוא עדיין בין החיים. "מה לעשות", הוא אומר לעצמו ולחכמים, "רציתי להקריב את עצמי כקורבן, אלוהים לא רצה. אני ויצחק – אחים לקדושה".

     

    אלא שהמספר, הממקם את עקידתו של זירא בתנור שבחצר הבית, לועג להשוואה. החבורה הלמדנית לא מאוד מחבבת את חכמי התנורים, אבל בשל עוצמותיהם היא גם מתקשה לבוז להם.

     

    אז מה עושים החכמים? הם "עושים עין" לרבי זירא, ולא מאפשרים לו לאחוז את מלאך המוות בשני קצותיו. "רצית קורבן?" אומרים החכמים בלבם, "תהיה קורבן. לא ניתן לך לשחק במשחק הצנוע הידוע".

     

    ואלוהים, יושב לו בשמיו, מתבונן על המסתגפים ומסרב לקבל קורבנות בתנור אפייה.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר הליבראליות שלי אותגרה. וכך כתב לי אבי (טוקבק 132): "אם את באמת ליברלית תתמכי בזנות ובביטול ההגבלה על ריבוי נשים. המדינה לא צריכה להתערב לנו בחיים".

     

    אני חושבת שאני באמת ליבראלית, ובסרטון אני עונה לו.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום! 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים