שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    במקום עולים - סוכני מוסד: הסיפור האתיופי שהושתק
    האהבה העמוקה לאירוסלם, היא ירושלים, הניעה את אסנקאו מקונן וחבריו לברוח מאתיופיה לסודן בדרך רצופת תלאות וסכנות, אבל שם לא הסתיים הסיפור. במקום לעלות לארץ - הוא גוייס עם חבריו למוסד וסייע בהעלתם של כ-4,000 יהודים מסודן לאתיופיה תוך סיכון חייו. עכשיו הוא רוצה הכרה: "הסיפור שלנו נקבר. אין לו תהודה ואין נחלה בזיכרון הקולקטיבי לפעילות שלנו"

     

     

    אסנקאו מקונן, ראה עשרות, אולי מאות גופות של יהודים מתים, כשפעל כאיש המוסד בסודן בשנות ה-80 – ימי מבצעי העלייה הגדולים מאתיופיה. אבל את פניה של ילדה אחת מתוך אין ספור האנשים שנותרו על אדמתה של סודן הוא לא ישכח לעולם.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    היה זה לאחר לילה ארוך של העברה חשאית של מאות פליטים יהודים דרך המדבר. כמו בכל מבצע מן הסוג הזה, חזרו מקונן וחבריו עם בוקר לראות שלא נותרו פריטי לבוש שעלולים להסגיר את מה שאירע בלילה, או חמור מכך, שאנשי המוסד לא הצליחו לסיים את העברה והפליטים הוחזרו לנקודת המוצא.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    "היו אלו שעות של לפנות בוקר, שקט מוחלט, כאשר לפתע אנחנו שומעים קולות מוזרים. ראינו את בגדים לבנים שנותרו בשטח אך לא הצלחנו לזהות את מקור הקול", נזכר מקונן. "הבטנו האחד בשני והתחלנו לחפש בין הסלעים. לפתע מצאנו ילדה קטנה שפרצה בזעקות ומיררה בבכי, התברר כי היא נותרה במקום במשך כל הלילה, כשהיא רועדת מקור, מפחד".

     

    אישור המעבר של אסנקאו מקונן מחרטום לגדריף, אומרקובה וסופווה ובחזרה לחרטום ()
    "המוסד פעל אתנו במשותף, ללא ספק, אבל הם לקחו לעצמם את התהילה". אישור המעבר של אסנקאו מקונן מחרטום לגדריף, אומרקובה וסופווה ובחזרה לחרטום

     

    החבורה בראשות מקונן לקחה את הילדה למקום מבטחים, שם נבדקה על ידי רופא שווידא שלא נפגעה על ידי חיות טרף, ולאחר כמה ימים הועברה עם קבוצה נוספת של מאות פליטים דרך המדבר.

     

    "למחרת העברה הגיעו אלי 'המוסדניקים' עם חדשות טובות וחדשות רעות", הוא נזכר. "ההעברה של אייל (איש מוסד שפעל במקום) הצליחה, אבל שבעה אנשים מתו במהלך הנסיעה במשאית הצפופה. בין השבעה הייתה גם הילדה שהצלת".

     

    "את פניה של הילדה הזו", אומר היום מקונן, "לעולם לא אשכח". את קולות הבכי והפחד שלה הוא שומע גם היום בתוך ראשו. "אנשי המוסד העלו את גופתה לארץ והיא נטמנה בבית עלמין באשקלון".

     

    החסידות מוסרות ד"ש

    סיפורו המרתק של אסנקאו מקונן (51), פרשן לענייני חברה בערוץ ישראלי אתיופי, עשוי למלא כרך עבה והוא מורכב ממאות סיפורים מפעימים משנות פעילותו המבצעית בסודן למען יהודי אתיופיה. מוטיב אחד חוזר ונשנה בו: האהבה לאירוסלם – הלא היא ירושלים, שקיננה בליבו ובלב חבריו. היא שהניעה את העלייה הגדולה, כמו גם את הפעילות כמעט חסרת ההיגיון של האנשים האמיצים הללו. זו גם הסיבה שיום ירושלים החל היום (א') נקבע אף כיום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.

     

    "עלינו לארץ כי אהבנו אותה, אהבנו את הדגל, הערצנו את ירושלים. אנחנו ציונים בכל נפשנו". תעודת הזהות של  אסנקאו מקונן בחרטום - שימש אותי כתושב סודן
    "עלינו לארץ כי אהבנו אותה, אהבנו את הדגל, הערצנו את ירושלים. אנחנו ציונים בכל נפשנו". תעודת הזהות של אסנקאו מקונן בחרטום - שימש אותי כתושב סודן

     

    מקונן נולד בכפר אתיופי באזור שנקרא בלבוהה למשפחה דתית ושמרנית. אביו שימש כמנהיג האזור היהודי, ואת ימי ילדותו הוא מתאר כמאושרים חרף האנטישימיות שלא נעדרה גם מן המדינה האפריקנית. "הילדות שלנו היתה בסימן ירושלים. היא הייתה בדם שלנוי למדנו עליה, שרנו עליה והרהרנו בה כל העת", מספר מקונן. "גם מול הפעולות האנטישמיות, וקשיי היומיום, ידענו שיש לנו מצפן פנימי - הלא היא ירושלים".

     

    כאשר היו חסידות חולפות בשמי הכפר לכיוון מערב, היו יוצאים התושבים וקוראים: "תמסרו דרישת שלום חמה לאירוסלם, הביאו לנו בשורות טובות משם". כאשר היו חוזרות מן המזרח, היו החסידות מתקבלות בקריאות: "ברוכות הבאות, איך אירוסלם? ספרו לנו". "ירושלים בשבילנו היתה זהב", מקונן מסביר. "האמנו שהאנשים בה קדושים, לא צריכים לעבוד, והאל שולח להם את מזונם".

     

    במקום ישראל - המוסד הישראלי

    חרף האהבה הגדולה לעיר הקדושה, עד שנת 1979 נותרו היהודים הפלאשים בארצם: "המנהיגים הרוחניים שלנו (הקייסים) לימדו אותנו שאלוקים יאמר לנו יום אחד ללכת לירושלים, ועד אז אף אחד לא מוכר את הרכוש".

     

     אסנקאו מקונן ()
    "במחנה פעלה מרפאה, והשמועות אמרו כי צעיר יהודי בריא שנכנס עם כאב ראש קל - יוצא בקצה השני בצורת גופה. האחים במרפאה היו מזריקים בבטן ובמצח תמיסות רעל. אני נזהרתי שלא להיכנס למרפאה". אסנקאו מקונן

     

    מקונן מספר כי במהלך השנים היה ניסיון אחד שלא צלח, בעקבות הכרזתו של קייס כי הוא חלם שהקב"ה נגלה אליו, כמו למשה רבינו, ואמר "שלח את עמי". הם צעדו עד לשפתו של ים סוף והמתינו כי הים ייבקע בדיוק כמו בסיפור המקראי. הים לא נבקע וכולם מתו בצמא. אבל אז, 12 שנים לאחר שחרור העיר, בשנת 79, הכריז אחד הקייסים כי חלם שהגיעה העת. עולים לירושלים. לא מעט יהודים, וביניהם אחיו של מקונן, נענו לקריאה וחצו את הגבול לעיר פורט-סודן שבסודן.

     

    הפליטים האתיופים שלחו מכתבים אל משפחותיהם שנותרו מאחור והפצירו בהן להצטרף אליהם. אסנקאו מקונן וחבריו שבגרו בינתיים, ביקשו לחצות גם כן את הגבול אך הוריהם, שחששו מהצעד המסוכן, מיאנו לתת להם את הכסף הנדרש.

     

    באותן ראשית שנות ה-80 שלט באתיופיה הרודן מנגיסטו מריאם, מי שהיה אחראי למותם של מיליונים. תחת משטרו חוייבו כל הצעירים לשרת בצבא, וכולם ידעו כי מי שמתגייס לצבא מנגיסטו לא חוזר. הצעירים הציבו בפני הוריהם ברירה: צבא או הגירה, והאחרונים נכנעו.

     

    בראשית שנת 1984, כשהוא בן 18, הגיע מקונן לסודן בתום מסע רווי תלאות והרפתקאות שנמשך שבועות. אלא שבמקום להיצמד לתוכנית המקורית ולעלות משם ארצה, הפך מקונן לאיש מוסד ונותר במדינה המסוכנת 6 שנים תמימות שבהן השתתף בהעלאת עשרות אלפי יהודים לישראל.

     

    30 גופות בכל יום

    בסודן פעלו שלושה מחנות פליטים שבהם שהו יהודים ומוסלמים שנמלטו ממשטר מנגיסטו: אודהיללו, סופרהא ואורמה קובה שהיה הגדול שבהם. כבר בימים הראשונים לפעילותו הבין מקונן כי הוא נכנס לשדה מוות. "בכל יום מתו בערך 30 אנשים, בסך הכל על פי הערכה קיפדו כ-4,000 אנשים את חייהם במחנות הללו בדרך אל הארץ הקדושה".

     

    אסנקאו מקונן: אישור מעבר בתוך סודן
    אסנקאו מקונן: אישור מעבר בתוך סודן

     

    לא רק מחלות הביאו לתוצאה הקשה. מקונן מספר כי "המחנה היה בין שני הרים, מקום מאוד נמוך עם אוויר דל. ישנו על ריצפה, שתינו מים מבורות נגועים, אכלנו אוכל לא נקי, ולא מעט הוכשו על ידי נחשים ועקרבים. במחנה פעלה מרפאה, והשמועות אמרו כי צעיר יהודי בריא שנכנס עם כאב ראש קל - יוצא בקצה השני בצורת גופה. האחים במרפאה היו מזריקים בבטן ובמצח תמיסות רעל. אני נזהרתי שלא להיכנס למרפאה".

     

    המחלות והמגפה ההמונית במחנות הניעו את ממשלת ישראל למהר וליצור קשר עם בכירים בסודן, ובהסכמה חשאית הועלו לישראל בנובמבר 1984 כ-7,000 יהודים במה שנודע בשם "מבצע משה". ידיו של מקונן וחבריו מלאו בעבודה, אלא שאז הכל הפסיק באחת.

     

    רשת ה-BBC פרסמה את דבר המבצע, והבכירים הסודנים ששיתפו פעולה עם ישראל - ביניהם שליט סודן, נומיירי, שתמורת 40 מיליון דולר ניאות להעלים עין - נאלצו להורות על הפסקה מוחלטת. נומיירי עצמו הודח ונמלט למצרים, ובסודן נותרו אלפי יהודים. אז החלה פעילותם המסוכנת יותר של אנשי המוסד המקומיים – מקונן וחבריו.

     

    שוחד לשוטרים ומוות בעיניים

    בשש השנים הבאות, תוך הסתרת זהותם היהודית ("אם השלטונות היו מגלים זאת - היינו מוצאים להורג במקום"), העלתה הקבוצה האמיצה הזו אלפי יהודים מאתיופיה דרך סודן. הם היו עושים זאת בדרכים שונות: לעתים היו מסתירים אותם בדירות מסתור בח'רטום – בירת סודן, ובאמצעות מאות ויזות מזוייפות מעלים אותם למטוסים לאירופה ומשם לישראל.

     

    במקרים אחרים היו מקבצים כ-500 פליטים, ודרך העיר ק'ידריס מגיעים בשעות ליל למדבר, פוגשים אנשי קומנדו ישראלים ובאמצעות משאיות נוסעים אל לב המדבר, שם המתינו להם מטוסי הרקולס שהטיסו אותם לישראל. דרך נוספת הייתה באמצעות ים סוף, בסיוע חיל הים הישראלי.

     

    מאות לילות. איך לא נתפסתם?

    "לפעמים תפסו ואז השוחד היה עובד שעות נוספות. החייל והשוטר הסודני צמאים לכסף ולפעמים זה עבד".

     

    מקונן נזכר כיצד בלילה אחד פשטו שני שוטרים על מכונית שבה נהג איש מוסד ישראלי כשהוא וחברו ישבו מאחור. אחד השוטרים ניסה לפתוח את הדלת, והנהג החל להיאבק אתו. גם מקונן ספג מכות ממוט ברזל והחל שותת דם. למרבה המזל, השוטרים לא הבחינו בצעיר הנוסף ששהה ברכב, וכשזה יצא התבלבלו והם הצליחו להימלט. מקונן מספר כי הוא וחברו קיבלו החלטה שאם יצטרכו - יעדיפו למות מקליע בגב תחת העינויים בכלא הסודני.

     

    לא הייתה זו הפעם היחדה שבה ראה מקונן את המוות מול העיניים. תמונותיהם הופצו בידי כוחות המשטרה והם הבינו כי הם חיים על זמן שאול: "באותם ימים שלחנו מכתב לרשויות בישראל, ואיימנו שאם לא יגנו עלינו, ניטול את נפשנו בכפינו בתוך יומיים. העדפנו למות ולא ליפול בידי הסודנים האכזריים".

     

    "לא סופרים אותנו"

    כעבור שש שנות פעילות, עלה מקונן על הטיסה האחרונה לישראל. הוא נישא ומתגורר כיום בנס ציונה עם רעייתו וארבעת ילדיו. בכל שנה לקראת יום ירושלים, מקיימת העמותה שהקים, "מסוואת – למען פעילי העלייה מאתיופיה", יום זיכרון לאלפי הנספים והפעילים.

     

    "מסוואת באמהרית זה מסירות נפש, ואנחנו מבקשים להעלות אל הזיכרון הקולקטיבי ואל התודעה הישראלית את פעילותם של עשרות הבחורים האמיצים שסיכנו את חייהם במשך שנים כדי להעלות את יהודי אתיופיה".

     

    העמותה תיעדה את סיפוריהם של עשרות הפעילים, ובמהלך הטקס מוקרנים סרטים שבהם הם מספרים את סיפוריהם. הם חולמים להעלות לקבר ישראל את אלפי הגופות שנותרו בסודן, להשיג תקציב לפרסום ספר שיתאר את מה שאירע שם - וללמד את העם בישראל על מה שעבר על השבט החבשי בשנות ה-80.

     

    אתה מרגיש שהסיפור שלכם הוצנע?

    "בוודאי, הסיפור שלנו נקבר. אין תהודה ואין נחלה בזיכרון הקולקטיבי לפעילות שלנו. המוסד פעל אתנו במשותף, ללא ספק, אבל הם לקחו לעצמם את התהילה. הסיפור לא סופר נכון והנרטיב מוכר רק בחלקו - בלי החלק שלנו. אפילו עליית יהודי אתיופיה מיוחסת על ידי גורמים שונים לפחד שלהם ממלחמת האזרחים במשטר מנגיסטו, אבל זה לא נכון. אנחנו עלינו לארץ כי אהבנו אותה, אהבנו את הדגל, הערצנו את ירושלים. אנחנו ציונים בכל נפשנו".

     

    מקונן כואב את המחיר הכבד ששילמו הוא וחבריו: "חלק לא מועט מהם סובלים מפוסט טראומה וביתם התפרק, הם גרושים היום. אני לא קורא לעצמי גיבור", הוא מדגיש שוב ושוב, "אבל עשיתי מעשה שאני גאה בו, והגיע הזמן שהסיפור שלנו, של חבריי הגיבורים, יצא מן האפילה אל האור".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים