שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "זו מצווה": הגישה החרדית למרחב הציבורי
    התקרית שבה סירבו ארבעה חרדים לשבת ליד נשים בטיסת אל-על, וגרמו להן לעבור מקום - איננה מייצגת את כלל החרדים, אבל היא בהחלט סימפטום לתפיסה התרבותית של המגזר: המרחב הציבורי נתון להם, בטח כשמדובר במצווה או בחומרה דתית
    ארבעה חרדים סירבו לשבת ליד נשים. הם לא ביקשו מהן בנימוס להתחלף, אלא - על פי העדויות - "אחד הנוסעים, אדוק וסגפן במיוחד, עלה למטוס כשעיניו עצומות בחוזקה, מובל ביד על ידי חברו... הצוות מנסה לפתור את העניין. זה לא הולך... החרדים לא מוכנים לדבר עם, או להסתכל על, הדיילות". בסוף נכנע הצוות, ושתי נשים אמריקניות הסכימו לפנות את מקומן. אז ורק אז "המשבר" נפתר.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    מהיכן נובעת התפיסה הכה מתריסה הזו? איך חרדים שומרי תורה ומצוות, מתנהגים כברברים פראיים, כשהם דורסים כל עיקרון אתי, כל הנחת יסוד יהודית-מוסרית של כבוד הזולת? ומה שעוד יותר מוזר: איך הם לא תופסים כי בהתנהגותם הם מייצרים מיאוס ואנטגוניזם כה עזים לכל מה שהם עצמם מאמינים בו?

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    יש להבהיר: הם לא מייצגים את כלל הציבור החרדי. גם על פי העדויות היו לא מעט חובשי כיפות, חב"דניקים ואחרים שהביעו סלידה מההתנהגות הפרימיטיבית, ועם זאת נדמה, כי את שורשיו של הביזיון הפסאודו-חרדי הקיצוני הזה ניתן למצא בתפיסה החרדית-תרבותית.  

     

    צילום: חגי דקל

    צילום: חגי דקל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    החרדים משוכנעים במקרים רבים כי המרחב הציבורי נתון להם, בטח כשהמשתנה הוא מצווה, חומרה או כל אלמנט דתי שבו הם, לפחות, מאמינים. במקרים הללו, המרחב שבו הם פועלים נדרש להישמע ולציית לגחמותיהם גם אם הגורמים הנוספים לא בהכרח שותפים לדעתם.

     

    החילוני חייב להיכנע

    מהיכן מגיעה הקונספציה המוזרה הזו? משכרון כוח? מגישה פטרנליסטית כלפי החילונים? לא סביר. נדמה כי החרדים, במקרים רבים, מאמינים באמת כי אל מול אמונה או תפיסה דתית, חייב החילוני להיכנע, שכן הוא, בניגוד לחרדי, לא מחזיק באיזושהי "דוקטרינה חילונית" או ב"מצווה אתיאיסטית" שהוא מחוייב לקיים לעומת החרדי שלא יכול לוותר על מצוות דתו. מאחר שכך, מחוייב הוא להתפשר.

     

    פוסט פייסבוק טיסת טיסה אל על מטוס חרדים מסרבים לשבת ליד נשים מהומות ב מטוס  מ ארה
    הפוסט שסיפר על התקרית בטיסה

     

    במקרה הנוכחי לא מדובר כמובן בהלכה פסוקה. אין כל איסור הלכתי אמיתי-מינימלי לשבת ליד אישה במטוס וגם החרדי עצום-העיניים מודע לזה. עם זאת, זהירותו הדתית מכל קירבה למין הנקבי מובילה אותו - כמו חרדים נוספים רבים בפולמוס דרישת ההפרדה בתחבורה הציבורית, למשל - להשתכנע, כי לא באמת יקרה משהו לחילוני אם יוותר.

     

    המצווה של החרדי, או לפחות החומרה הדתית שבה הוא מבקש לנהוג, "שווה" יותר מזו של האישה ש"בסך הכל" מתבקשת לעבור למושב אחר. אלא שפה, אחיי החרדים, הטעות. שכן דיון על הרציונל הזה עשוי להישמע הגיוני רק בסיטואציות שבהן האמונה החרדית עומדת בפני ערעור אמיתי על יסודותיה: חמץ בפסח, נישואים וגירושים, שאלות גיור, אולי אפילו מכירת חזיר בחוצות הערים.

     

    יש שיאמרו ואני בתוכם, כי גם במקרים אלה נכון יהיה, לטובת הדת, לנתק את הדת והמדינה ולשמור על מרחב ציבורי חף מכל אלמנט דתי, אך ניתן מכל מקום להקשיב לדעות אחרות בנושא, להתדיין ולהתפלפל.

     

    מה שלא ניתן הוא להפוך כל סיטואציה שבה משתתפים שומרי מצוות ושאינם, לאירוע מביש שבו קם המטורף החרדי התורן ודורש את השליטה על המרחב הציבורי בחסות הדת והחומרות שבהן הוא מאמין. ההתנהגות הזו, מוכרחים אחיי החרדים להבין, עלולה להוביל לבסוף לא רק לריחוק בין המגזרים, אלא גם למיאוס מוחלט שלנו מול הישראלים החילונים.

     

    זו מצווה, מה יש לך?

    הדרישה הזו, שהופיעה הפעם בטיסה של אל-על, נטועה עמוק בסוציאליזציה החרדית. הגישה החרדית גורסת כי כאשר מבקש אי-מי לקיים מצווה או חומרה דתית, הוא רשאי להכפיף את הזולת לתוכניותיו, גם כאשר מדובר במרחב השייך לציבור.

     

    כך, בעיר מגוריי החרדית, בערב פסח שהיה, החליטה קבוצת אברכים לחלק סלי מזון וצדקה בחנייה הפרטית שלנו. הם חסמו את החנייה בגדרות ברזל, וחילקו במשך שעות "קמחא דפיסחא" לכבוד החג. מה הבעיה? שהם לא פנו אליי או אל שכניי ולא התעניינו האם אני חפץ להשתתף במצווה החשובה הזו, או במילים מעשיות יותר: להחנות את מכוניתי במקום אחר.

     

    גם כשביקשתי לשאול מדוע לא ניטלה ממני הרשות, נעניתי כצפוי כי מדובר ב"מצווה", ומכאן שכולם מן הסתם חייבים להשתתף בה. ואולי אני לא רוצה? זה לא באמת מעניין. כך בחלוקת צדקה, כך בחגיגות של בתי כנסת, וכך אפילו בהודעות פרוזאיות על אירועים שונים סובבים מכוניות עם רמקולים רעשניים, במרחב הציבורי כמובן, המכריזים על שעת ומקום האירוע. איש לא רואה בתרבות זו התנהגות פולשנית או דורסנית, ולרוב כמעט ואין איש שמעיר על כך.

     

    אז ארבעת הבריונים שבטיסת 002 לא משקפים את הרחוב החרדי, אבל הם בהחלט מפנים זרקור לתרבות השליטה במרחב הציבורי בחסות כל מצווה או חומרה דתית. התרבות הזו מייצרת ריחוק, שנאה ואפילו תיעוב מצד הישראלי החילוני ליהודי החרדי, רק שלאחרון במקרים רבים והולכים, למרבה הצער, זה אפילו לא מזיז.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""זו מצווה": הגישה החרדית למרחב הציבורי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים