שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    המשוררת תלך לכלא כי מילים הורגות
    טוב עשה ביהמ"ש ששלח למאסר את דארין טאטור, שהביעה תמיכה בהתקוממות אלימה. מה שאסור ליהודים אסור גם לערבים. תגובה

     

    דארין טאטור משוררת ערבייה מוסלמית הסתה ל אלימות תמיכה ב ארגון טרור  (צילום: רויטרס)
    דארין טאטור (צילום: רויטרס)

    בתגובה ל"המילים כואבות, אז נשים את הערבייה בכלא" מ-1 באוגוסט

     

    נדהמתי לקרוא את מאמרו של הסופר והעיתונאי צור שיזף בעד המשוררת דארין טרטור. טוב עשה בית המשפט שהבין שוב שהסתה יכולה להרוג וקבע מסמרות בשאלה מהו חופש הביטוי ומהי הסתה. אכן, המילים כואבות, אבל לא רק. הן גם הורגות.

     

     

    בציבוריות הישראלית הוטמע הביטוי "מילים יכולות להרוג" בעיקר אחרי רצח רבין. כמות הרעש וההסתה ששמע הרוצח שיבשו את שיקול דעתו לחשוב שמה שהוא עושה זו מצווה. והוא לא היחיד כמובן. למשל, שלושה נערים בני 15 עד 17 חזרו מכנס הסתה של השייח ראאד סאלח באום אל פאחם, שם שמעו שמסגד אל-אקצא בסכנה ונבהלו. הם המתינו ליהודי שיעבור עם מכוניתו בכביש וזרקו עליו אבנים. אלכסנדר לבלוביץ', שבסך הכול נסע לאכול את ארוחת ליל ראש השנה, נהרג.

     

    ויש דוגמאות כאלה למכביר. גם הרוצח של דפנה מאיר מעתניאל היה בסך הכול נער בן 15 שנחשף להסתה בטלוויזיה הפלסטינית. אז הוא נכנס ליישוב, שלף סכין ורצח בדם קר אם לשישה בפתח ביתה.

     

    אז אחרי שהבנו שההסתה הורגת, האם לא עדיף לחשוש לחיי אדם? מה יותר חשוב, חיי אדם או חופש ביטוי?

     

    לא אכנס כאן לעומק הסוגיה המשפטית סביב הגדרת השיר של טאטור כהסתה, אבל כן אתייחס לנקודה חמורה ביותר: ההנחה הציבורית שלה זוכים ערבים ישראלים בתחום הזה. לו מתנחל היה מעלה סרטון שבו היה קורא לנוער הגבעות להתקומם באלימות נגד השמאל והערבים, אין ספק שכל המנהיגות הישראלית הייתה מגנה אותו. ובצדק. לו תיאטרון הבימה היה מעלה הצגה המתארת את חייו של ישי שליסל, רוצחה של שירה בנקי במצעד הגאווה ב-2015, איזה קול זעקה היה קם?

     

    אבל כשתיאטרון הדגל של החברה הערבית, אל-מידאן, העלה הצגה המתארת את סיפור חייו של וליד דקה, ערבי ישראלי שרצח בדם קר חייל כפות (דבר המהווה פשע מלחמה), השמאל הישראלי מיהר לצופף שורות וזעק "אבל חופש הביטוי!".

     

    ואני אומר, עצרו. ערבים ויהודים שווים. כמו שאנחנו דורשים מעצמנו לא להסית ולא להעלות על נס מחבלים או מסיתים, עלינו לדרוש זאת גם מהחברה הערבית או מכל חברה אחרת.

     

    אף אחד לא מדמיין את תיאטרון הבימה עורך ערב הזדהות עם מאיר אטינגר מנוער הגבעות, שנלקח למעצר מנהלי אחרי הרצח בדומא. אבל אירוע תמיכה במחבלים פלסטינים עם דם על הידיים בתיאטרון יפו זה לגיטימי?

     

    לאף אחד אסור להסית. אבל עם כל הכבוד לפוליטיקאים, לאנשי רוח ודת יש השפעה משמעותית הרבה יותר. לכן דווקא כלפיהם מופיעה החובה: חכמים, היזהרו בדבריכם.

     

    זאת לא סתימת פיות. מותר לבקר את הכיבוש, אבל אסור לעודד מלחמה פיזית בחיילי צה"ל. מותר לבקר את הממשלה, אבל אסור לקרוא "ללכת בדרכי שהידים". פשוט אסור, כי מילים יכולות להרוג.

     

    • שי גליק הוא מנכ"ל "בצלמו", ארגון זכויות אדם ברוח יהודית הנאבק בהסתה

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים