שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי מפחד מלארה אל קאסם
    אברהם יכול היה להישאר במולדתו, וישו יכול היה להשתלב כקול חשוב בבית המדרש של התנאים. החכמים המרדנים שנשארו בתרבות שלנו, תרמו לה תרומות שאין דומה להן בחשיבותן. אבל ישראל 2018 מונהגת על ידי ממסד שמעדיף לדחות כל ביקורת, ולנהל מאבקים מזיקים עם סטודנטית בת 22

    "שנא את הרבנות"

    עם הזמן הופכת כל תרבות ל"עבודה זרה" שכן היא מתמסדת ומתחילה לשרת את האינטרסים הכוחניים של פרנסיה, והם שואבים ממנה את כוחה המוסרי. אני לא מכירה דת או תרבות שהתמסדה והצליחה לשמור על העוצמה המוסרית שאפיינה את שנותיה הראשונות, ואודה למי שתאיר את עיניי ותתקן את הרושם המוטעה.

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    על כן מצווה ראשונה שתקדים את עשרת הדיברות, צריכה להיות: "לכי לך. בחרי תמיד בדרך לא-סלולה. השלימי עם מבטי התמיהה וגם עם חיצי הלעג של הבריות. שכן, הנתיב שימחא לך כפיים שחוק ורמוס ולא מציע חיים.

     

    הכופר הראשון

    את דרכו כאבי האומה, מתחיל אברהם בהליכה שזכתה לתהילת עולם (בראשית יב, א,'): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". המדרשים מבקשים להגדיל את הדרמה, וטוענים שיציאתו של אברהם מבית אביו היא מרד רוחני בעולם האמונות של אביו.

     

     

    סיפורים ציוריים ופשוטים החביבים על מערכת החינוך לגיל הרך, נרקמו סביב מרידתו של אברהם באביו, והנה אחד מהם (בראשית רבה פרשת נח, פרשה לח. מתורגם): "תרח היה עובד צלמים, פעם אחת יצא מביתו והפקיד את אברהם בנו על מכירת הצלמים... באה לחנות אישה ובידה קערת סולת. אמרה לאברהם: קח והגש את המנחה לצלמים. לקח אברהם מקל, שבר את הצלמים ונתן את המקל בידו של הפסל הגדול מכולם.

     

    "כאשר שב אביו שאל אותו מה קרה לפסלים. השיב לו אברהם: לא אשקר לך, באה לכאן אישה אחת עם קערת סולת ואמרה לי לתת אותה לצלמים. זה אמר: 'אני אוכל ראשון' וזה אמר: 'אני אוכל ראשון'. עמד הגדול מכולם, לקח את המקל ושבר את האחרים. אמר לו אביו: מדוע אתה מהתל בי, האם הם מבינים? אמר לו אברהם: ישמעו אוזניך מפיך".

     

    מסורת של מרד

    המסורת היהודית מאדירה מרידות אידיאולוגיות; אברהם אבינו, בת פרעה, מורשת הנביאים, אשת רבי עקיבא שמרדה באביה, רבי אליעזר בן הורקנוס שמרד באביו, ברוריה הבועטת בתלמידי חכמים ומנצחת אותם בתורה, ילתא ששוברת 400 קנקנים של יין וגם אלישע בן אבויה שיצא ל"תרבות רעה", ובכל זאת האגדות אודותיו מדיפות ניחוחות הערצה.

     

    קל לתמוך במהפכה לאחר שהצליחה וקולה הפך לקול הממסד, אך קשה לתמוך בה ברגעי הראשית, בשעה שהיא חותרת תחת הממסד הקודם, ועם זאת ברור שאלו רגעיה היפים ואשרי מי שהצטרפה למהפכה רוחנית ראויה בזמן ההולדת. הממסד יעשה כל שביכולתו על מנת שנעריץ את דור המייסדים שלו, ונאבק יחד אתו בהצעות חדשות ובקולות המבקרים את המהפכה שהייתה לממסד דורסני.

     

    שמאל דוחה וימין מקרבת

    אגדה תלמודית חשובה מבקשת ללכוד החמצה היסטורית, שבשלה הפסיד העם היהודי מנהיג וקהילה גדולה וחשובה, ובעיקר גזר על עצמו מלחמות דת מיותרות (בבלי סנהדרין קז ע"ב. מתורגם): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת... ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישוע הנוצרי בשתי ידיו.

     

    "בזמן שהרג המלך ינאי את החכמים, הלכו יהושע בן פרחיה וישוע לאלכסנדריה של מצרים. כאשר היה שלום שלח לו שמעון בן שטח: 'ממני ירושלים עיר הקודש אליך אלכסנדיה של מצרים: אחותי, בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה. עמד (יהושע בן פרחיה) והלך לאכסניה (בדרכו חזרה לירושלים) עשו לו כבוד רב. אמר: כמה יפה אכסניה זו. אמר לו (ישו): עיניה טרוטות. אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק?! הוציא בן פרחיה ארבע מאות שופרות ונידה את ישו. בא (ישו) לפניו כמה פעמים וביקש: קבל אותי ולא התייחס אליו (בן פרחיה).

     

    "יום אחד היה קורא (בן פרחיה) קריאת שמע ובא (ישו) לפניו סבר (בן פרחיה) לקבלו והחווה לו בידו. הוא (ישו) חשב שהוא דוחה אותו. הלך (ישו) העמיד לבנה והשתחווה לה..."

     

    סיפור מוזר

    קושיות רבות מכילה אגדה זו; כיצד ייתכן שישו, שחי בראשית המאה הראשונה לספירה, היה תלמידו של יהושע בן פרחיה, שגם על פי מסורת זו חי בימי אלכסנדר ינאי? מה פשר הוויכוח המשונה על יופיה של האכסניה ועל עיניה הטרוטות? מדוע ויכוח מוזר ושולי זה מוביל לנידוי של תלמיד חכם? מדוע מוצג ישו כעובד אלילים גס? ומה פשר עקשנותו של בן פרחיה?

     

    אני מעוניינת למקד את תשומת הלב בקביעה המובאת בראש המעשה (וגם בסופו) ולפיה טוב יעשה לעצמו הממסד אם יתייחס בכובד ראש ובמתינות למבקריו. אולי אברהם יכול היה להישאר במולדתו ולתרום לה מתבונתו הדתית, ואולי אנחנו, היהודים, היינו יכולים ליהנות מחוכמתו, צניעותו וביקורתו של ישו ולא להדוף בשתי ידיים אותו ואת ממשיכי דרכו. נסו לדמיין כמה רווחים היינו יכולות להרוויח מהכלתו של ישו ותורתו בתוך ביתנו - כך חושב גם יוצר האגדה שמציג את בן פרחיה כחמום מוח שקל לכעוס וקשה לרצות.

     

    את הלקח למד בן פרחיה והוא מלמד, באיחור מצער (אבות א, ו): "הווי דן את כל האדם לכף זכות".

     

    חוק החרם

    טרחתי והקדשתי כמה דקות לקריאת החוק הקצר עם השם הארוך ("חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע״א 2011). החוק הוא תמהיל של פחדנות וטיפשות, והבחירה ליישם אותו (בשילוב התיקון לחוק הכניסה לישראל) במקרה של לארה אל קאסם, מלמד על הפאניקה שאוחזת במשטר הישראלי, ורצונו האינסופי לעסוק בהסתה והדחה שתסיט את אש הביקורת ממנו לעברה של סטודנטית בת 22, שהייתה יכולה להיות אנונימית.

     

    לארה אל קאסם בבית המשפט (צילום: AFP)
    לארה אל קאסם בבית המשפט. גול עצמי(צילום: AFP)

     

    החוק ויישומו מטומטמים ופחדניים שכן כל אחת מאתנו, ובוודאי ממשל חכם, צרכים לברך על ביקורת, ללמוד אותה וללמוד ממנה. ביקורת היא מתנה הגם שאיננה עטופה בנייר צלופן ואשרי מי שיודעת לקבלה באהבה.

     

    הזכות להשמיע ביקורת וגם להחרים גופים ומדינות שהתנהגותם איננה לרוחי היא קריטית ליצירת חברה חופשית ובריאה. אני לא מהמחרימות ואיני אוהבת את הכלי הזה, אבל אאבק על זכותן של אחרות להשתמש בכלים לגיטימיים שאינם חביבים עליי, וחרם על מדינה הוא אחד מהם.

     

    המאבק של מדינת ישראל בלארה אל קאסם הוא מטומטם כיוון שההישג היחיד שלו נראה כמו נחשול מחרימות ומחרימים שחשיבותם למדינה עולה עשרת מונים על זו של הסטודנטית הצעירה שהצליחה, שלא בטובתה, לשגע מדינה שלמה.

     

    להיפך, תנו לה להיכנס לכאן, ללמוד בישראל ולרכוש חברות וחברים ישראלים. החברות וההיכרות יכולים להפוך אותה לשגרירה טובה של מדינת ישראל. תראו מה עשיתם, החמצתם שגרירה טובה אחת וייצרתם חבורה גדולה של שגרירי החרם.

     

    אז מה הרוויחו פרנסי המדינה מפסטיבל אל קאסם? בערך מה שהרוויחו מפסטיבל הסטירה של עאהד תמימי, הסטת בלוני התבערה מהשדות שלהם לשדות הפחד והשנאה. והחשבון? אל תדאגו, הוא יוגש לשולחן שלנו.

     

    כן, אברהם יכול היה להישאר במולדתו וישו יכול היה להשתלב כקול חשוב וביקורתי בבית המדרש של התנאים. החכמים המרדנים והחכמות המרדניות שכן נשארו בתרבות שלנו תרמו תרומות שאין דומה להן בחשיבותן.

     

    אבל מדינת ישראל של 2018 מונהגת על ידי ממסד מנוון שמעדיף לדחות כל ביקורת בשתי ידיים, ולנהל מאבקים מזיקים עם סטודנטית בת 22. שיהיה לכולנו בהצלחה.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    גם אני קראתי בתדהמה את דברי בית הדין הרבני שפסל יהדותה של אישה גם על סמך הודאתה שעסקה בזנות. בית הדין טוען שכיוון ש"ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" מי שמודה בעיסוק בזנות לא יכולה להיות יהודייה.

     

    יש לי מה לומר לבית הדין על רחמנות וביישנות, וגם על עיסוק יהודי ארוך שנים בסרסור נשים לזנות - ואני עושה זאת בסרטון המצורף.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: AFP
    לארה אל קאסם. ירינו לעצמנו ברגל
    צילום: AFP
    מומלצים