שתף קטע נבחר
מדברים על חינוך
אתגר החינוך הממלכתי
היום יותר מתמיד: חינוך
אנשים
הכירו את הבוגרים
youtube
התפקיד החדש של החינוך
כל ילד יודע שהאחדות יפה לטקסים אך לא קיימת בחיים. כל תלמיד מכיר על בשרו את החלוקה לקבוצות, למגדרים ולהקבצות. אז איך ניצור שותפות ישראלית עמוקה ומחייבת? זה התפקיד החדש של החינוך

בשיתוף קרן מנדל

 

בחגיגות יום העצמאות השבעים השנה עלתה שוב ושוב הכמיהה לאחדות לאומית וחברתית, על רקע המציאות ההולכת ומסתבכת של ריבוי שבטים בישראל. כמיהה זו קיבלה ביטוי בנאומים, בסמלים ובפנייתה הנרגשת של אם הבנים, כלת פרס ישראל מרים פרץ: "בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל יש מקום לכולנו".

 

מנהיגות, חינוך וחברה - עוד תכנים במתחם קרן מנדל

 

אך כשבוחנים מהו התוכן שעליו אחדות זו יכולה להתקיים, מתברר שהוא איננו ברור ומוסכם. האם המאחד הוא ישראל כמקלט מפני העומדים לכלותינו? אולי זהו בית, וכולנו משפחה אחת? ואולי יש לחזור לחזון נביאי ישראל הבן־גוריוני?

ילדי עולים לומדים במעברה (צילום: דוד רובינגר)
ילדי עולים לומדים במעברה(צילום: דוד רובינגר)

ייתכן שדווקא האי־הסכמה, הוא הוא היסוד המשותף שלנו. עד כמה זה נכון ניתן לגלות, כשבודקים שוב את הסיסמאות שחשבנו שהן מקובלות על כולנו: האם תמיד יבקשו לכלותינו? מה מאפיין בית לעומת מקלט? מה יהיה עם אזרחי ישראל שאינם מה"משפחה" היהודית? ומה עם אלה שדורשים שגם ההלכה תעמוד בבסיס קיומנו כאן?

 

וכך מתברר עד מהרה כי מה שאנו חושבים עליו כמובן מאליו, על אודות היסוד לאחדותנו, הוא בעצם הצהרה ללא כיסוי. ואם נשאל את עצמנו למה אנחנו בכל זאת מחזיקים בסיסמאות הללו, יש לכך תשובות טובות: אולי קשה לנו לוותר על יחס נוסטלגי לעבר ישראלי כלשהו, על אף שהוא בפירוש כבר אינו הווה – אנחנו כבר לא שרוליק הצבר, העברית כבר איננה השפה התקנית, וההגשמה כבר איננה בעליה להתיישבות.

 

ואולי זה בגלל שלמדנו להסתדר בהווה הישראלי המסובך והתובעני מדי באמצעות פתרונות פרגמאטיים, במקום "חפירות" שעלולות להפריד בינינו עוד יותר ממה שאנו כבר מפורדים. ואולי גם בגלל שהתאהבנו בסטארטאפיזם, הביא אותנו למצב שכבר איננו יודעים כיצד להתקדם מהסטארט־אפ שכוננו אבותינו ראשי הציונות.

 

כדי להימנע מהתמודדות עם שאלת מה מאחד אותנו אנו נוטים לדלג מעל הבעיה ומבקשים ממערכת החינוך שלנו פשוט “לחנך לאחדות”. כאילו שאם רק נכניס לתוכנית הלימודים בהיסטוריה או באזרחות נוסח חד ערכי או אף פרק ב"אחדות" – כי אז, פלא! – יפנימו התלמידים שזה הבסיס המוצק לאחדותנו וכולנו נחיה על פיו כל חיינו.

 

אלא שכל ילד בישראל יודע היטב כי המציאות הישראלית מורכבת הרבה יותר ממה שמלמדים בשיעורי היסטוריה ואזרחות, ושמודל ההתנהגות שמציב הרחוב הישראלי בפניו משקף ערכים אחרים ואף הפוכים לאלה ה"חינוכיים" מבית הספר, הטירונות או האוניברסיטה.

 

"אנחנו" וה"אחר"

כל ילד בכיתה יודע שהאחדות יפה בעיקר לטקסים אך לא בדיוק קיימת בחיים. כל תלמיד מכיר את החלוקה לקבוצות חברתיות ולתתי קבוצות, למגדרים ול"הקבצות" על בשרו. כל אחד מכיר מילדות את ההיגיון החברתי, מעמדי, עדתי, אתני, דתי או אחר, שמסביר מדוע אלה "טובים" ואלה "טובים יותר", ולמה האחרים בכלל לא כאן. מתי יצאתם לאחרונה ממובלעת הנוחות שלכם וביקרתם בביתו של ישראלי שאינו דומה לך? הרי הסיכוי הסביר הוא שלעולם לא תכירו באמת ישראלים שונים מכם ולעולם לא תלמדו להעריך שיש אצלם משהו שחיוני גם לכם. ומדוע העתיד של אלה סלול באופן אחר מאלה (נכים)? מדוע זה מתבודד וזה מנודה באופן לא רשמי? ואיפה בכלל מחביאים את כל תלמידי "החינוך המיוחד"?

 

אף התנהלות על פי המינימום הסחבקי המשותף לא תטייח את ההבדלים הללו ורק תחליש את יכולתם של תלמידים להתמודד איתם. גם שיחה מרגשת או הטפה של מחנך הכיתה, על הצורך להיות סובלן כלפי ה"אחר", לא תספק. שהרי היא בנויה על ההנחה הפשטנית שהמציאות מחולקת ל"אנחנו" ול"אחר" (ואני תמיד ב"אנחנו"), בו בזמן שכל תלמיד ותלמיד בתוך עצמו הוא אוסף פתוח, משתנה ונזיל של זהויות ושכל השמות והתיוגים לא יצליחו להגדיר אותו באמת. אני עצמי ישראלי, מסורתי, חרדי, מזרחי, חילוני, אישה, מערבי, ערבי, עד גבול מסוים, לפעמים יותר זה מזה, ובכל זאת כולם ביחד בתוכי.

כיתת מחשבים - הדור הנוכחי (צילום: יריב כץ)
כיתת מחשבים - הדור הנוכחי(צילום: יריב כץ)
  

לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו בהתנגשות בין התביעה להיות בן אדם, להיות יהודי ולהיות ציוני – ואי אפשר לקוות לקשר הרמוני בין שלושת ההוויות הללו חוץ מבטקסים מלאי פאתוס.

 

אם קשה להתמודד עם קונפליקטים כאלה, כיצד נצפה מתלמיד ערבי, שיתבקש להשמיע ביקורת על החמולתיות או על היחס לנשים בחברה שלו בפני תלמידים יהודים? מה נעשה כשתלמיד עולה מרוסיה ישאל למה יום השואה אינו גם יום חג הניצחון הסובייטי על הנאצים? או כשתלמיד עולה מאתיופיה יתבקש להבין, מדוע חנוכה ופורים לא נחגגו בגונדר ולמה חג הסיגד לא נחגג אצל כל הישראלים האחרים?

 

וכך, מיד אחרי שמסתיים הטקס הדביק, אנו חוזרים למציאות שבה עבור רבים מבני החברה הישראלית חוקי המשחק הם שאם לא נעדיף את האינטרס הכלכלי האישי והמשפחתי שלנו לזה הקולקטיבי – אף אחד לא ידאג לנו באמת.

 

ד"ר דניאל מרום הוא חבר סגל בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית

 

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

 

בשיתוף קרן מנדל

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים