שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לידיעת הרב אבינר: אבותינו היו עירומים
    עשרות השנים האחרונות הביאו לעולם היהודי מגיפה של הלכות צניעות. אבל רשות הרבים של העולם העתיק הייתה מלאה עירום; נשים וגברים העושים צרכים בפומבי, נשים שלשו בצק בחצר המשותפת בעירום מלא - ועניים שאפילו כסות אחת לא הייתה להם. תשאלו את רבי יהודה ואשתו

    מלבישים את הכהן הגדול

    מעיל, כתונת, כובע (מצנפת) וחגורה (הלא היא האבנט), וגם שני תכשיטים גדולים בחלקו העליון של הגוף: חושן ואפוד, ובסוף נזכר המספר להוסיף גרסה מקראית לבוקסרים של ימינו (שמות כ"ח, מ"ב): "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ". 

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    שישה פרטי לבוש שנעשו "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" מאבנים יקרות, זהב, תכלת ובדים ארוגים. הרבה יותר מפואר והרבה פחות פריטים ממה שיש בארונות שלנו. לבוש הקודש של בני אהרון מכיל מחצית מהפריטים של הכהן הגדול והרבה פחות פאר: כותונת, אבנט ומגבעת, וכמובן - בוקסרים.

     

    עירום בעולם העתיק

    "אשתו של רבי יהודה יצאה ולקחה צמר והכינה ממנו טלית עבה להתכסות בה. כאשר הייתה יוצאת לשוק הייתה מתכסה בה, וכאשר היה הולך רבי יהודה להתפלל, היה מתכסה בה ומברך: 'ברוך שעטני מעיל'. פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית, ורבי יהודה לא הגיע למקום הכינוס. אמרו שרבי יהודה לא הגיע כיוון שלא היה לו במה להתכסות. שלח לו גלימה ולא הסכים לקבלה. הרים רבי יהודה את המחצלת בביתו ואמר לשליח: ראה מה יש לי, אלא שאיני רוצה ליהנות מהעולם הזה" (נדרים מט-נ).

     

     

    האגדה קסומה מראשיתה ועד סופה. בבית משפחת עילאי, כבבתים רבים בעולם העתיק, המשפחה מסתובבת עירומה. למבוגרים יש כסות משותפת ובלילה המשפחה מתכרבלת תחתיה. ביום, בתוך הבית, חבל להתעטף שהרי כל שימוש מגביר את הבלאי.

     

    עכשיו ברור מדוע נמצא במקורות יהודים עתיקים זהירות מכניסה לבית שאינו ביתך. עבור משפחות רבות הבית הוא ה"בגד" - וכניסה לבית היא הפשטה, הצצה לעירום של הזולת.

     

    תושייה של אישה

    האגדה נפתחת בדיווח על כך שאשתו של רב יהודה יצאה, לקחה צמר והכינה כסות. איך היא עשתה זאת, ואיך היו החיים לפני הכסות? האם היא שאלה טלית מחברתה על מנת לצאת לשוק לקנות את הצמר? היא בוודאי אספה פרוטה לפרוטה, ואולי משכנה את התכשיט הבודד והזול שברשותה וקנתה במשורה צמר. בזכות אישה בעלת תושייה יכולה המשפחה להתכרבל בלילה, לצאת לעבודת היום ולשמור על קשר עם אלוהים.

     

    אלוהים והאישה מעצבים בגדים

    בשעה שהאישה הראשונה נתנה לאדם מפרי עץ, הדעת נולדה הבושה בעירום ואלוהים תפר בגדים לזוג האנושי הראשון. במעשה שלפנינו, אלוהים הביא לעולם את העוני ואת העירום המביש, והאישה בתבונתה (זו שנולדה בחטא עץ הדעת) מתקנת מעט מהעוול: "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה".

     

    ברכה על בגד

    כשהייתי בגן, ילדות וילדים שקיבלו נעליים חדשות צעדו במרכז מעגל הילדים, וכל הגן בירך: "שתלכי בדרכים ישרות". כשגדלתי למדו אותי לנהוג לפי המשנה, ולברך על בגד חדש: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

     

    האפשרות להתעטף בבגד מרגשת את רבי יהודה, ואולי משום כך הוא לא מסתפק בברכה המקובלת לאירועים חריגים, "שהחיינו", ומודה לאלוהים ולאשתו גם יחד, בברכה שהמציא לאירוע ההתכסות: "ברוך שעטני מעיל".

     

    רכישת בגדים הפכה בזמננו לאירוע זול ואגבי שאין בו מחגיגיות "שהחיינו", אלא רק בנאליות של עושר השמור לבעליו לשגרתו. במצב זה, ברכת "שהחיינו" מתבזה, ואמירתה חוטאת לכוונת המכוונים. אבל רבי יהודה התענג על תחושת החום והעטיפה, על טוב לבה ותושייתה של אשתו - ועל ההצלה המועטה שנתן לו אלוהים.

     

    אפשר לראות בברכתו של רבי יהודה גם התרסה, שהרי את המעיל הוא עוטה בזכות אשתו ולא בדרך נס, אז מי באמת "עטני מעיל"?

     

    פרצה צניעות בישראל

    עשרות השנים האחרונות הביאו לעולם היהודי מגיפה של הלכות צניעות. רבנים שטופי צניעות כגון הרב שלמה אבינר מייצרים מדי יום הנחיות לבוש לנשים: "להימנע מהצבעים הבאים: א. אדום ב. צבע גוף ג. כתום, צהוב או ירוק, בגוונים עזים ד. זהב, כסף או בד נוצץ. אורך שמלה או חצאית צריך להיות כזה שהיא תגיע עד לגובה של עשרה ס"מ מתחת לברך. גרביים אטומות. עובי הגרב 40 דנייר..."

     

    כנגד הטוענים לעתיקותן של הלכות צניעות יש להבהיר שרשות הרבים של העולם העתיק הייתה מלאה עירום; נשים וגברים העושים צרכים בפומבי או במירב בשירותים המשותפים; נשים שלשו בצק בחצר המשותפת בעירום מלא; עניות ועניים שאפילו כסות אחת לא הייתה להם - ופועלים בעלי כסות שהורידו אותה שלא תיקרע בזמן העבודה.

     

    למי שהייתה חתיכת בד להתעטף בה, עשתה זאת ובוודאי לא בררה צבע, סוג אריג ואורך (לגבי מספר הדנייר בגרביון – זו בוודאי מסורת מימי שרה אמנו).

     

    הלכות הצניעות האלו הן הבלים של רבנים החיים בחברת שפע, ולא מחפשים צניעות אלא מבקשים להעלים מהמרחב הציבורי את מי שנראות להם כאיום.

     

    אי אפשר בלי ביקורת חברתית

    רבן שמעון בן גמליאל (השני) הוא נצר למשפחת הנשיאים. הוא אדם עשיר ונשיא תקיף. הוא לא מרוצה מהעובדה שתלמיד חכם לא מגיע לאירוע תענית שהוא יזם. לרבן שמעון בן גמליאל יש בגדים בשפע. כשמתחוורת סיבת היעדרותו של רבי יהודה, שולח לו רבן שמעון טלית בדואר שליחים ולא מגיע בעצמו לביתו, כאילו בעיה טכנית לפנינו.

     

    לפני שנים אבא שלו, שהיה ראש בית המדרש ביבנה, התנכר בצורה דומה לחכמים העניים, ובשעת מבחן אמר רבי יהושע (חכם חשוב ועני) לרבן גמליאל: "אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים" (ברכות כח א).

     

    דור אחר כך מכוון רבי יהודה את הביקורת כלפי רבן שמעון בן גמליאל; הוא לא מגיע לאירוע התענית ומסרב לקבל גלימה מידי שליח.

     

    אינני יודעת מדוע מרים רבי יהודה את המחצלת בביתו ומה נמצא תחתיה. האם, כדברי הפרשנים, נעשה לו נס והתגלו בביתו אוצרות - או שאת האדמה החשופה, את הדלות והעוני הוא מראה לשליחו של הנשיא. רבי יהודה מקנח את התנגדותו בקביעה: "איני רוצה ליהנות מהעולם הזה". אמירה צנועה ואף סגפנית שהיא ביקורת על נשיא שהוא ומשפחתו לא נוטים להתנזר מהנאות העולם הזה.

     

    רבי יהודה מסרב לשתף פעולה עם דאגה פומבית שמארגן נשיא מתנשא ועשיר.

     

    מבשרך לא תתעלם

    בהתקפתו על פולחן בית המקדש נדרש הנביא ישעיהו לסוגיית הלבוש, ומתריס כנגד הקורבנות והצומות ודורש פעולה של ממש: "כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

     

    זה בדיוק החטא של רבן שמעון בן גמליאל - במקום לארגן תענית פומבית היה עליו "לראות עירום", לפגוש את העוני והסבל ולדאוג לסובלים, אבל הוא עוקף את הבית של רבי יהודה, הוא שלח אליו שליח במקום לבוא אליו במקלו ובתרמילו.

     

    רבן שמעון של האגדה ממשיך את הקו המקדשי, ומבכר פולחן על מעשי חסד.

     

    כסות

    כמה מונחים מתארים את הבגד שהכינה אשת רבי יהודה. הבולט שבהם הוא "כיסוי". רבי יהודה לא יכול לצאת לרחובה של עיר בגלוי, ולכן רבן שמעון אמור להגיע לביתו ולגלות את האמת העירומה, אבל הוא פריק של כיסויים ולכן לא עושה זאת.

     

    רבן שמעון מעוצב כבבואה של הכהן הגדול: מכף רגל ועד ראש מצופה זהב, וערוותו מוסתרת בבד. הערווה של רבי יהודה, ערוות העוני, חיה בחשכת הבית ואין לו במה לכסותה וגם אין לו עניין בכך. לא בבית המקדש ולא בבית ההתכנסות של הנשיא צריכה להתקיים תפילת הבצורת, אלא בביתם של עניים, במקום בו ערוות אלוהים נחשפת.

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים