אובססיית הנקמה של נתניהו בתקשורת
את תיקי ראש הממשלה צריך לראות בקונטקסט הנכון: התנהלותו מול שוק הטלוויזיה, פיאסקו התאגיד, האישור לערוץ 20, ועדת פילבר המופרכת, סעיף התקשורת בהסכם הקואליציוני ועוד. זו הפרת האמונים האמיתית מול הציבור
(צילום: AP)
פרסום כתב החשדות נגד בנימין נתניהו גרר ויכוח שילווה אותנו זמן רב: שוחד או הפרת אמונים? אפשר לדון בפלפולי פלפולים מה בדיוק עשה ראש הממשלה ומה היו כוונותיו ומה היה היסוד הנפשי שהדריך אותו, אבל האמת היא שבסעיף הפרת האמונים יש משהו שמתאים להקשר המסובך של נתניהו והתקשורת. כל המהות של הפרת האמונים היא ניגוד עניינים שבו נמצא מקבל ההחלטות בשעה שהוא בא לעסוק בצורכי ציבור. ועל ניגוד העניינים הזה צריך להתעכב במישור הציבורי לא פחות מאשר במישור הפלילי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מבין השורות במילותיו היבשות של היועץ המשפטי לממשלה אפשר ללמוד שניגוד העניינים שבו שרוי נתניהו לא נובע רק מחברות כזאת או אחרת עם בעל הון או בעל עיתון. או במילים אחרות, אלוביץ' ומוזס לא לבד. הסיפור רחב הרבה יותר ועוסק באינטרס אישי אחר: ברצון העז של נתניהו להשיג נקמה על 20 וכמה שנות קונפליקט בינו לבין התקשורת. זה סוג ייחודי של ניגוד עניינים, שעיקרו רגשי ולא רכושי, שלא מבוסס על יחסי קח-תן - אלא על רצון חד-צדדי להעניש ולהכניע את התקשורת.
מהניסוחים המדודים של מנדלבליט אפשר ללמוד שלא מדובר רק על מדיניות לגיטימית שביקש נתניהו לממש כנבחר ציבור, אלא על הלך רוח שבו היה שרוי ביחס לתקשורת, שהשפיע על יכולתו לראות את התמונה המלאה, שפגם במראית העין של ענייניות החלטותיו וביכולתו לפעול לטובת הציבור ולא לטובת עצמו. ניגוד עניינים שהעוצמה שלו הפכה אותו לשונה ממערכת היחסים הרגישה הקיימת גם כך בין כל פוליטיקאי לבין התקשורת.
כל מי שעוקב אחר מדיניות נתניהו לגבי שוק הטלוויזיה בשנים האחרונות יודע שבכהונתו כשר התקשורת, ולאחר מכן באמצעות הבובות שמינה כשרים במשרד הזה, ומנכ"ל המשרד שהפך לעד מדינה נגדו - כל אלה פעלו מתוך ניגוד עניינים שהמקור שלו לא היה הרצון לסייע לאלוביץ'. אלוביץ' רק היה שם במקרה. המקור היה הרצון להתנקם בתקשורת.
ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר
וזה לפני שהזכרנו את הסעיף בהסכם הקואליציוני שלפיו אסור לשותפות להתנגד לשום דבר שנתניהו יעשה ביחס לשוק התקשורת, את הסירוב שלו לגלות את מספר השיחות הליליות שקיים עם עורכי "ישראל היום", ואת המעצור על חקיקת תעמולת בחירות כדי לאפשר לו לפעול בדיגיטל ככל העולה על רוחו.
גם מי שאין לו עמדה מוקדמת כלפי נתניהו היה נבוך מעוצמת חוסר הרציונליות והאמוציות המתפרצות שלו כלפי התקשורת בכלל וכלפי עיתונאים חוקרים בפרט. כחוקרי מדיניות תקשורת, ניהלנו דיונים ענייניים בשאלה אם בכלל צריך שידור ציבורי. שאלנו איך מבטיחים תחרות בשוק התקשורת ואיך מפקחים עליה. הפכנו לאידיוטים שימושיים. כי אם יש משהו שעולה מכתב האישום של היועץ המשפטי לממשלה בתיקים 2000 ו-4000, הוא שמרחב השיח של נתניהו לא היה שם בכלל.
האינטרס האישי לא היה החבר אלוביץ', אלא הנקם. והנקמה הגדולה ביותר בתקשורת היא הכנסתה למצב של חוסר ודאות. נכון שיש גרעינים של אמת בטענות נתניהו - התקשורת אכן חיפשה אותו לאורך השנים, ומסגור התדמית התקשורתית שלו ושל אשתו לא היה נטול הטיות ואינטרסים, להיפך. אבל נתניהו, כמו אל זועם, יצא למסע נקם משולח רסן, שבו כל האמצעים הכשירו את המטרה. זה ניגוד העניינים, זאת הפרת האמונים.
- ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה וראש התוכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר
מומלצים
