שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בון ג'ובי: "אני חוזר לישראל עם דם בעיניים"
    ב-2015 ג'ון בון ג'ובי נתן בישראל את אחת ההופעות הטובות של הקיץ, אבל בשבילו זו הייתה אכזבה. בריאיון ל-ynet לקראת הופעה שנייה בארץ, הוא מספר מדוע לא יצא מבית המלון ומיהר לטוס ("הבטחתי לעצמי שאשוב"), ומודה: "לא יהיה לי עוד סינגל במקום הראשון"
    את ההופעה הראשונה שלו בישראל לפני ארבע שנים, מסכם ג'ון בון ג'ובי כאכזבה. לא בגלל כשלים טכניים, חוסר היענות תקשורתית או מיעוט מעריצים בקהל, אפילו לא בגלל לחצים מארגוני ה-BDS שהפכו למנת חלקם של כל האמנים שמגיעים ארצה. בון ג'ובי יודע שההופעה ההיא בפארק הירקון הייתה הצלחה גדולה עבור הקהל, אבל מבחינתו מדובר בפספוס. הוא כל כך רצה להגיע לארץ הקודש, להופיע, לטייל וליהנות, אבל הנסיבות השאירו אותו עם הביזנס ובלי פלז'ר. 

     

    בון ג'ובי (צילום: יח
    בון ג'ובי(צילום: יח"צ)

    "ב-35 שנות הפעילות שלנו זכינו לבקר בהמון מקומות. נותרו רק שתי מדינות שרציתי לבקר בהן, הראשונה הייתה יוון והשנייה הייתה ישראל", מספר בון ג'ובי בריאיון ל-ynet, "ב-2010 זכינו להגיע ליוון וזה היה נפלא. הייתי שם בעבר כתייר, אבל להופיע שם היה אדיר. ואז כשסוף סוף צצה ההזדמנות להגיע לישראל ב-2015, לא יכולתי לחכות. כמה מחבריי הצטרפו ותכננו להישאר עוד אחר כך. אבל הנה הסיפור שהעולם לא מכיר. זו הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב קצר מאוד. אשתי והילדים היו אמורים להצטרף ותכננו לטייל בירושלים. אבל אז בני ג'ייק, שהיום הוא בן 16, חטף דלקת אוזניים חמורה כל כך שהרופא אמר שהוא לא יכול לנסוע. לא יכולתי להישאר שבוע ולעשות את כל מה שתכננתי, הייתי צריך לעזוב את כל החברים. לא יצאתי מהמלון למעט פעם אחת לארוחה בקרבת מקום".

     

    עוד בערוץ המוזיקה:

    בן 99, ניצול שואה והומוסקסואל: סיפורו של המלחין ולטר ארלן

    פלמנקו ושאנסון: מה נשמע בפסטיבל מדיטרנה

    מייסד לינקין פארק: "המוות של צ'סטר השפיע על הכל"

     

    הוא הקדים את הטיסה שלו ועד אז נשאר ספון בחדרו, "הרגשתי כאילו שמתי כיסוי עיניים בכוונת תחילה כי נמנעה ממני האפשרות לחוות את המקום שהכי רציתי לראות בעולם", הוא נזכר, "הופעתי בפארק, וזה היה חשוך וכל מה שיכולתי להבחין בו היו האלפים הקרובים לבמה. אחר כך פשוט נכנסתי למכונית, עליתי למלון, למחרת ארזתי ונסעתי לשדה התעופה והבטחתי לעצמי שאשוב".

     

    You Give Love A Bad Name בהופעה בישראל    (צילום: אלי סגל)

    You Give Love A Bad Name בהופעה בישראל    (צילום: אלי סגל)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:


    עכשיו אתה מממש את ההבטחה שלך לעצמך, ומה אתה יכול להבטיח לקהל?

    "אני מכיר את הסיפור שזו הייתה הופעה נהדרת, אבל לא ראיתם שום דבר. אני חוזר עם דם בעיניים. ההופעה עומדת להיות בקנה מידה היסטורי. גם הפעם זו הופעה אחרונה בסיבוב מכיוון שאני מתכוון להישאר כשבוע ואני מביא איתי עשרה חברים ואת כל בני משפחתי. אני מקווה שהפעם ג'ייק ירגיש טוב, כי אם זה יקרה שוב אני עלול להגיד לו להישאר בבית".

     

    עם חזרתו לארץ להופעה שנייה, גדולה ומרהיבה יותר לטענתו, הוא מסכן את עצמו בלחץ נוסף מצד ארגוני החרם בעולם. אבל הרוקר האמריקני המנוסה נמנע מלהשיב על שאלות הנוגעות לפוליטיקה מסיבה טובה. בסיבוב ההופעות של 2015 שהתחיל במזרח אסיה והסתיים בתל אביב, מדינות מוסלמיות עוינות לישראל (אינדונזיה, מלזיה ואבו דאבי) אומנם אירחו אותו בשמחה, אולם שתי הופעות גדולות בוטלו בסין. הביטול יוחס לא רשמית, להתנגדות השלטונות לתמיכתו הפומבית של בון ג'ובי במנהיג הטיבטי הדלאי לאמה. הפעם הסיבוב העולמי של בון ג'ובי מתחיל במוסקבה ועובר במדינות אירופה השונות כל הדרך לפארק הירקון ב-25 ביולי.

    בון ג'ובי (צילום: יח
    "אני חוזר עם דם בעיניים"(צילום: יח"צ)

    בון ג'ובי (צילום: יח
    "אמרו שאנחנו יותר טובים מסיימון וגרפונקל - אנחנו לא"(צילום: יח"צ)

     

    בון ג'ובי בן ה-57 נחשב לאחד הסמלים של הרוק האמריקני. הוא נולד, גדל והתחנך כג'ון בונג'יובי בעיירה פרת אמבוי בניו ג'רזי. בגיל 13 החל לעסוק במוזיקה והקים את הלהקה הראשונה שלו Raze. הוא המשיך לחתור לגדולה, והגיע אליה בתחילת שנות השמונים עם הקמת ההרכב בון ג'ובי לצד הקלידן דיוויד בריאן, הגיטריסט ריצ'י סמבורה, הבסיסט ג'ון סאץ' וטיקו טורס. הסינגל הראשון שלהם Runaway סלל את הדרך למרכז הבמה כבר ב-1983. שלוש שנים לאחר מכן הגיעה הפריצה הגדולה שקיבעה את בון ג'ובי ולהקתו ככוכבי רוק עילאיים. האלבום השלישי שהוציאה הלהקה Slippery When Wet הניב שני המנוני רוק בלתי נשכחים You Give Love a Bad Name וכמובן Livin' On A Prayer. מאז הוציאה הלהקה 14 אלבומים ובהם שלל להיטים ,Bad Medicine, Keep The Faith, Bed of Roses, Always, It's My Life ועוד.

     

    כמו אמנים ותיקים אחרים, בון ג'ובי מוצא את עצמו במצב מוזר. מצד אחד הוא נהנה מתהילת העבר שלקחה אותו ואת חבריו עד להיכל התהילה של הרוק אשתקד, מצד שני יצירתו נחשבת נוסטלגית, והשירים החדשים שלו אינם זוכים להשמעות. אחרי יותר מ-35 שנות פעילות, בון ג'ובי מדבר בכנות על התהליך, "האמת היא שיוצרים כמו יו-2, ברוס (ספרינגסטין, א.ב.) ואנחנו התברכנו באלבומים שהגיעו לראש המצעדים. חלק מהשירים העכשוויים שלנו מושמעים בתחנות הרדיו, אבל הם לא יהיו בטופ 40. התברכנו בשישה סינגלים במקום הראשון במצעדים בארצות הברית, וזוהי מנה מכובדת. אבל לא יהיה לי עוד סינגל שיגיע למקום הראשון. ייתכן שיהיו לי אלבומים שיגיעו לראש מצעד המכירות, יהיו לי שירים שחלק מהמעריצים יכירו וינגנו, אבל האם יהיה לי עוד Livin' On a Prayer? לא. זה לא אומר שזה לא שיר טוב, אבל הוא פשוט לא יכול להתחרות עם רוח התקופה".

     

    אז אתה מכיר בכך שהתקופה שלך עברה.

    "להגנתנו, Thriller היה Thriller כשהוא היה Thriller, וגם Like A Virgin, או Born in The USA – הם שייכים לזמן אחר. זה היה הרגע שלהם. והיום הרגע הוא של דרייק ואחרים. זה לא אומר שהמוזיקה שלהם יותר טובה, זה רק הופך את זה לזמן שלהם. אמרו ש-Slippery When Wet טוב יותר מהאלבומים של סיימון וגרפונקל שיצאו עשר או 15 שנה לפני כן. ולא, הוא לא היה יותר טוב".

     

    ואיך אתה מעריך בכל זאת את האיכויות המוזיקליות של הכוכבים היום?

    "אני חושב שאני רחוק מדי. אני לא מכיר אפילו את הטעם של הילדים שלי. לא מזמן השמעתי לילד הצעיר ביותר שלי (רומאו בן ה-15) את Purple Rain של פרינס ומסתבר שהוא מעולם לא שמע את השיר הזה. כשהוא משמיע לי משהו של ג'יי. קול, זה זר לי. אז הוא מבקש ממני לקרוא את המלים והן דווקא די טובות".

     

    אבל בימינו מישהו מהכוכבים הללו יכול להפוך לאייקון כמו ג'ון בון ג'ובי?

    "מי יודע? אני בטוח שגם עלינו אמרו אלפי פעמים אי אז ב-1987: 'כן, בואו נראה אם בון ג'ובי יכול לעשות זאת שוב'. אני שומר לעצמי את הזכות להתרברב ולהגיד שכן, עשינו זאת".

     

     

    בון ג'ובי (צילום: יח
    עם ההרכב המלא(צילום: יח"צ)

    "היזמות שלי כנער השיגה לי את האלבום הראשון", הוא נזכר בדרך שלו לפסגה. "לא הייתה לי אז להקה וחשבתי מיהו האדם הבודד ביותר בתעשיית המוזיקה? שדרן הרדיו. הוא אוהב מוזיקה יותר מכל אחד אחר כי הוא יושב בחדר ומדבר למיקרופון על המוזיקה שמרגשת אותו בלי לדעת אם מישהו בכלל מאזין לו. באותו הזמן, לשדרן הרדיו היה קול אמיתי שהשפיע על הקהל. זו הייתה מחשבה מטורפת בזמנו עבור ילד בן 20. היום יש הרבה מסלולים לגלות את בוב דילן הבא בזכות האינטרנט והסטרימינג. מה שעומד להיות שונה עבור הדור הבא הוא למצוא דרך למנף את זה. העשור האחרון היה עידן שבו להקות הוחתמו מתוך תוכניות ריאליטי מוזיקליות. אבל אם היו שואלים אותי, הייתי אומר - עליכם לכתוב שיר. זה מה שחשוב. יש הלילה זמר מעולה ששר באיזו מסעדה או מועדון או בספינת תענוגות אבל אם אין לו שיר משלו, הוא לא שווה כלום".

     

    אגב, בדרכו לסיבוב ההופעות העולמי, בון ג'ובי יחלטר בהופעות בשיט תענוגות של חברת ספנות נורבגית. עוד דרך להתפרנס מהילת הכוכב שלו, שעדיין זוהרת ובענק. למרות זאת הוא מודה שכמו המוזיקאים הצעירים שמנסים למצוא דרך לפרוץ, גם הוא נתקל בלא מעט מכשולים בתחנות הרדיו המסחריות עם הפלייליסט מצומצם.

     

    עם כל כך הרבה ערוצים וגודש של יוצרים שמנסים להשמיע את קולם בו זמנית, האם ניתן בכלל להגיע היום למעמד של כוכב רוק נערץ ופורה לאורך זמן?

    "זו המציאות. אני לא חושב שקשה יותר להפוך לאיקוני או להאריך את חיי המדף שלך כי יש כל כך הרבה מסלולים. איך אתה גורם לאנשים לשים אליך לב? זה הגורם הנסתר. בצעירותי מישהו נתן לי עצה. הוא אמר לי 'כשאתה מוציא את האלבום הראשון שלך הוא חייב להיות טוב לפחות כמו הביטלס כי ייתכן שהוא יוצג לידם בחנות. ללקוח יש כסף לרכוש אחד מהם, אז כדאי ששלך יהיה מצוין'. אני הייתי מוסיף עצה משלי: כדי לכתוב את השיר הבא שלך, ואת זה שאחריו וזה שתכתוב 35 שנה אחרי, עליך להיות נאמן למי שאתה ולא למה שפופולרי. זה כי אם אני רודף אחרי הסגנון הפופולארי היום, תמיד אגיע לשם באיחור. אם הייתי מתנסה בראפ, פופ-רוק, קאנטרי, או רוקד בלהקת בנים - בתור מעריץ הייתי אומר שאיבדתי את הדרך של בון ג'ובי. האנשים שנשארו נאמנים לעצמם הם אלה שעדיין כאן. יו-2, ברוס, אנחנו ועוד כמה אחרים שמעולם לא רדפו אחרי אף אחד".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים