שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    משפטים שהלוואי והיה לי אומץ לומר בביה"ס

    יהודה לימן, עובד סוציאלי קליני ואב לתאומים בכיתה א', לא מבין למה כל אחר הצהריים צריך להיות מוקדש למטלות, ולקראת פסח מבקש לצאת לחירות. "השאירו לנו זמן להקנות לילדים מיומנויות אחרות ואפשרות לנהל שיחות שלא קשורות למה שהיה בכיתה"

    אז מה אם נשבעתי לעצמי שלא אהיה כמו אמא שלי? נפלתי כאחרון ההורים שנשבעו להיות אחרים. השעה חמש. הילדים אחרי צהרון. נכנסנו הביתה. אני מוצא עצמי נובר באינסוף ההודעות בוואטסאפ של שתי כיתות הא' בהם לומדים התאומים שלי, בניסיון נואש למצוא את ה"אוצר" היומי המפוקפק - שיעורי הבית.

     

    הילדים מתים לרדת לגינה. האמת שלא הייתי מתנגד לנקות הראש מיום העבודה ולשאוף אויר יחד איתם. לרגע אני מתפתה לעשות זאת אבל אז רגשות האשם דופקים על דלתות ליבי ומציפים: "שלא יפגרו בחומר"; "מה יגידו המורים?"; "איזה מן הורה אני אם אני לא עושה זאת?"

     

    אבא עייף (צילום: shutterstock)
    גינה זה לחלשים(צילום: shutterstock)

    אני עוד לא מסדיר נשימה ונזכר שיש גם את הפרויקט לפסח – יצירה פלסטית בנושא "יציאת מצרים". איזה כיף! רגע, רגע, והנה הודעה על יום הספורט שיש מחר בבית ספר – "נא להגיע בחולצה אדומה עם סמל בית ספר לכיתה א'2 ושחורה ל-א'3". מיד לאחר מכן מגיע עוד רצף הנחיות: לא לשכוח מחברת קשר, עוד מחברת חכמה, אישור לטיול ולהתכונן עם הילדים למבדק בגאומטריה. עם כל הכבוד למהפך שיעורי הבית של אייל דורון, יש פה לוז לתקתק.

     

    אני נכנע לתכתיבי השיטה ומפשיל שרוולים: הכלבה נסגרת במרפסת כדי שלא יהיו הסחות, בן זוגי שיחיה יושב עם אחד ואני עם השנייה, ונפתח רשמית שלב המשא ומתן: אנחנו מגדירים שבעה עמודים, הם מתעקשים שזה מוגזם ודורשים רק ארבעה, התפשרנו על שישה ויצאנו לדרך.

     

    קראו עוד:

    כך תצליחו ליהנות מההורות שלכם

    המשפחה שעברה להודו עם שתי מזוודות ותיק

    קשב וריכוז: מה ההורים לא מבינים?

     

    דבקות במשימה

    הדקות נוקפות ומתקרבת השעה לארוחת ערב. תוך כדי שהילד מקריא בקול את יצירת המופת האחרונה זוכת פרס ספיר לספרות יפה: "דנה קמה, דנה הלכה לים", ואת רגע השיא בסיפור בקול נרגש "דנה ראתה בים גל גדול". אנו נוכחים לדעת שצריך להחתים ארבעה מבוגרים בפניהם הקריא הילד את הסיפור.

     

    אנחנו אמנם משפחה חדשה אבל ארבעה הורים תחת קורת גג אחת זה מוגזם אפילו בשבילנו. הולכים לשכנים להציל המצב. הרי הם "משתוקקים" לשמוע מה קרה לדנה בים. בזמן שהם אצל השכנים אנחנו מתקתקים ארוחת ערב (שכמובן צריכה לעמוד בקריטריונים של פירמידת המזון שלמדו בבית הספר).

     

    מבשל במיקרוגל (צילום: shutterstock)
    גם בארוחה "חיים" את בית הספר(צילום: shutterstock)

    בזמן הארוחה צריך לדבר - לבקשת המורה - על "כבוד הדדי" בגלל ריב שהיה היום בהפסקה בין הבנות. מסיימים. יש עוד להכין תיק. לוודא קלמרים מדוגמים למסדר מחר בכיתה. בן זוגי ואני מתחילים להראות סימני תשישות. משום מה אני נזכר ברס"ר צועק בקורס קצינים "דבקות במשימה" ואני פוקד על הקטנים - "מקלחות מיד!". סיימנו. הולכים למיטות. מהר. נשיקה ולישון. לאבא יש עוד יצירה לפסח על הראש.

     

    מיואש מהכישלון להתמודד עם תרגילי החשבון אני מתקשר לקולגה מנוסה בהוראה מתקנת שאומרת לי את כלל הזהב: "הורה שרוצה לשמור על בריאותו ובריאות ילדיו, לא עושה עם הילד שיעורי בית". פעם ראשונה היום שאני מרגיש הקלה. אני לא לבד.

     

    שיעורי בית - בכיתה

    אני יושב על המחשב וכותב לעצמי: "הלוואי והיה לי אומץ":

     

    1. להגיד לראשי מערכת החינוך שאת מה שצריך לעשות בבית הספר - יעשו בבית הספר. לנו ההורים יש תפקיד אחר. תשאירו לנו זמן (וחשק) להקנות לילדים מיומנויות אחרות - לנהל שיחה משפחתית לא על מה שהיה בבית הספר וללמד אותם כמה כוח נותן הזמן יחד להגשים חלומות; לקפוץ לשכנים ולא כדי שיחתמו על הסיפור שיקריאו להם הילדים אלא כדי לייצר קהילה - עוד מעגל חשוב מאין כמוהו לילדים.

     

    2. ללכת אחר ליבי ולהחליט ששיעורי בית לא נכנסים אליי הביתה כי לילד שחוזר מיום שהתחיל בשמונה בבוקר והסתיים ב-16:30, מגיע לגלות את העולם שמחוץ לגדרות בית הספר וחוברות הלימוד: לטפס על עץ, לרוץ, לראות, להריח ולנשום מלוא הריאות.

     

    3. להגיד למורה שאת ענייני הכיתה והמשמעת תשאיר מחוץ לשיחות שולחן האוכל אצלנו בבית. לא הייתי נוכח בריב בין הבנות בהפסקה. המורה הייתה. היא טיפלה? שוחחה עם הילדים? הענישה במידת הצורך מצוין! אין צורך להמשיך לכעוס עליו בבית על מה שעשה בבית הספר ושילם עליו מחיר.

     

    תארו לכם שאחרי יום מבאס בעבודה, אכזבתם את הבוס, חטפתם על הראש ממנו ואתם חוזרים הביתה לאי של שקט שלכם והחצי השני שלכם מחכה בבית עם פנים זעופות ואף מעניש אתכם גם בבית על משהו שעשיתם בעבודה.

     

    4. לחלק דוחות על נהיגה/הוראה מופרזת. הילדים בכיתה א' וכבר חוברת שפה שנייה, המרוץ לסיים החשבון בעיצומו, שלושה בחנים, מבדקי רמה, תחרות חשבון ארצית ולחץ מתון למי שלא עשה ומוריד את הדירוג הבית ספרי. לאן ממהרים?

     

    5. ודבר אחרון - הלוואי והיה לי האומץ לקשקש על הטופס העשירי השנה שמבקשים חתימת אב וחתימת אם ולרשום להם שיש להם ציון אפס ביישום החומר: כבר חמש פעמים ניגשתי עם חיוך להסביר כי על אף שמבנה בית הספר נראה כמו במעברות ושיטות הלימוד לא השתנו ב-200 השנים האחרונות אנחנו ב-2019, יש כל מיני סוגי משפחות: רק אמא, רק אבא, אבא ואבא (קורה גם כאן בתל אביב מסתבר) אמא ואמא. עשו טובה לכולנו ותשנו את הטפסים.

      

    הכותב הוא אב לשניים, פסיכותרפיסט, עובד סוציאלי קליני (M.S.W), מייסד ומנהל "מרכז לימן " ומרצה בחוג לחינוך בקריה האקדמית אונו

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    מרוץ אחרי המטלות
    צילום: shutterstock
    צילום: שרון חנן סטיילינג
    יהודה לימן
    צילום: שרון חנן סטיילינג
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים