ביקורת סרט - "הד": לא מצליח להדהד

קשה לדון במופרכותו הדרמטית והרגשית של "הד", סרטם של עמיקם קובנר ואסף שניר, מבלי לחטוא באי-אילו ספוילרים, ועל כן נציין רק זאת: הסרט לא עובד כ"פילם נואר" כשם שהוא כושל כמלודרמה משפחתית. לאורך כל הצפייה בו שב ועולה שמו של קלוד שברול הצרפתי, אמן דרמות המתח הבורגניות – אך אזכורו של הנ"ל בהקשר של הסרט הנוכחי מלווה בעיקר בתסכול.

סמלים, רבותיי. סמלים. "הד" נפתח בקריסתה של מנהרה בחיפה הנמצאת בתהליכי כריה. המהנדס האחראי הוא אבנר (יורם טולדנו), ואנו אמורים להבין שהדימוי הדרמטי קשור לקריסת מראית העין האידילית של נישואיו לאלה (יעל אבקסיס), פסיכולוגית. זה קורה כאשר יום אחד אבנר מגלה באקראי פרט שממנו הוא מסיק כי לאשתו יש מאהב. הוא רוכש מכשיר ציתות טלפוני, ומהר מאוד מתברר לו כי צדק.

תפנית דרמטית שמתרחשת עוד לפני שהסרט מגיע למחציתו, שולחת את אבנר לכיוון שונה מזה שחשב עליו. עתה הוא אחוז אובססיה לגלות את זהותו של הגבר המסתורי, ובעיקר לפענח את התעלומה האופפת את אשתו, שנוכחותה בחייו מצטמצמת רק לקול.

מתוך "הד"(צילום: ענר גרין)

עניין מסוכן, אובססיה, בקולנוע כמו במציאות. כדי שזה יעבוד נחוצה דמות מנומקת שהיטלטלותה בין יציבות וערעור תראה לפחות משכנעת. ב"הד" זה לא קורה – בעיקר משום שהסרט נעדר מתח דרמטי. במקום שדמותו של אבנר תלך ותהפוך אפלה יותר ויותר, היא נהיית צפויה ומשעממת. איננו חשים כלפיה אותה אמביוולנטיות רגשית ומוסרית, מהסוג שהעניק לסרטיו של שברול (ביניהם "הגיהינום" מ-1994, שאף הוא עסק בגבר אובססיבי המשוכנע שאשתו בוגדת בו) מידה של אירוניה וציניות ביחס לסביבה-לדוגמה הבורגנית שתוארה בהם.

בעיה נוספת קשורה באנשים הסובבים את אבנר. אלה כוללים את שני ילדיו (תמר צור וים אבני), חברתה הטובה של אשתו (אילנית בן-יעקב), עמית לעבודה (צחי הלוי), וגם עורך דין מסתורי לענייני משפחה (גורי אלפי) – אף לא אחד מאלה מספק הצדקה של ממש לנוכחותו בסרט. על מנת לשמור על העמימות הנדרשת, נציין שאחת הדמויות הנ"ל היא אכן חיונית מבחינה דרמטית, אך קובנר ושניר אינם יוצרים את המתח הראוי סביבה.

מתוך "הד"(צילום: דניאל מילר)

וישנו כמובן הקול. קולה של אלה שמלווה-רודף את אבנר בחלקו השני של הסרט. זהו קול מערער, מאשים, מייסר – קול חסר גוף שנדמה כאילו הוא מגיע מן המתים. זהו הד, כלומר קול הבוקע מתוך הריק. ואומנם, "הד" הוא סרט על ריק רגשי וזוגי, שגיבורו לכאורה אינו מודע לו או לפחות מתכחש לו. הדימוי של אותה מנהרה שחפירתה נעצרה מהדהד, וסליחה על משחק המילים, אותו ריק בחייו.

לזכותם של קובנר ושניר ייאמר, שהעיסוק בקול הוא ללא ספק מקורי (אחרי הכול, הקולנוע הוא, בראש ובראשונה, אמנות חזותית). אבל אחרי שאנו שבים ושומעים, פעם אחר פעם, את שיחותיה המוקלטות של אלה עם המאהב שלה ועם פסיכולוגית המסייעת לה (עליזה רוזן בהופעת אורח) – קשה לומר שהשימוש בסאונד מתפתח וצובר מורכבות. איש לא מצפה שרמת התחכום מבחינה זו תהיה פה שקולה לזו של "השיחה", יצירת המופת של פרנסיס פורד קופולה מ-1974 שבה מומחה להאזנות סתר חושף מזימת רצח, אבל כסרט שעניינו קול – "הד" מציע ביצועים טריוויאליים למדי בכל הנוגע ליחסי פסקול-תמונה.

לעוד ביקורות קולנוע:

נוכלות עם סגנון

פוקימון: הבלש פיקאצ'ו

בלי דם

ואן גוך: בשערי הנצח

זהו סרטם המשותף הראשון של קובנר ושניר (קובנר כתב וביים ב-2014 את "עיר מקלט", שתיאר את המתיחות המתגלעת בין זוג צעירים שומרי מסורת מהצפון וזוג תל-אביבי חילוני שבדירתם הם מתארחים בימי מלחמת לבנון השנייה). כמותחן אפל, הסרט משרטט דיוקן פסיכולוגי מוגבל למדיי של הדמות הראשית, שנדמה כאילו היא הולכת ונבלעת בעולמה הפנימי עד שלדמויות הסובבות אותה, בעיקר ילדיה, אין כמעט כל משמעות. כמלודרמה שעניינה מלנכוליה ואובדן – "הד" מותיר את הצופה אדיש ומרוחק.

מתוך "הד"(צילום: דניאל מילר)

וזה חבל, כי "הד" היה יכול להציע הרבה יותר. אבל סרטם של קובנר ושניר לוקה במיוחד בכל הנוגע לתסריט. הוא נוטל סיטואציה בסיסית בעלת פוטנציאל ומתקשה לנהל ולפתח אותה באופן מספק. כאשר אני צופה בסרטים כ"הד", אני מוצא עצמי כמהּ לשברול משלנו – דרמות מתח שיפרקו ויערערו את דיוקנה של הבורגנות הישראלית. למרבה הצער, הניסיונות הבודדים לעשות זאת הסתכמו בכישלון חרוץ (הראשון שבהם היה, כמדומה, "המניע לרצח" שביים פיטר פריישטדט ב-1966, ועניינו חקירת רצח המתרחש בערב יום העצמאות בביתו של רופא אמיד).

יורם טולדנו, הזכור מהופעותיו הטלוויזיוניות ב"הבורר" ו"חטופים", הוא שחקן מצוין, ואם "הד" מעורר תקווה כלשהי, הרי זה שנצפה בו ביותר ויותר סרטים. יעל אבקסיס, לעומתו, מתקשה לצקת תוכן רב בדמות הכמעט-סימבולית שהיא נדרשת לגלם פה. בשלב כלשהו, אנו אמורים לפענח את דמותה מחדש, במעין קריאה-לאחור של התנהגותה. אבל בהינתן העובדה שאין בנוכחותה ממש, קולה הממשיך להישמע נעדר כל כאב ותשוקה.