במזנון עם ביבי, בחדר עם ביטן. יומנה של ח"כית
ב-4 שנות כהונה שהסתיימו באפריל ראיתי 120 איש שניסו לשרת את הציבור, אבל הציבור - כולל בעלי והילדים - ראו רק קטטות ופופוליזם. עכשיו אפשר להסביר מה עמד מאחורי הדאחקות של איתן כבל בוועדה, למה הצעתי לספח את שטחי C, מה קרה בפגישה השבועית עם דוד ביטן ונציגי המשותפת, ואיך אימא שלי צדקה כשנתניהו הוציא אותי נאיבית וחמוצה. מבט מאחורי הקלעים
באחד הלילות נכנסתי הביתה ועברי בעלי כבר היה במיטה. זאת הייתה סיטואציה קבועה. לרוב חזרתי כשהוא והילדים היו כבר הרבה אחרי הכבש ה-16, אבל באותו לילה הוא חיכה לי עירני מול ערוץ הכנסת ששידר בלופ כי המליאה כבר הסתיימה. הוא אמר לי: "את מבינה איך נראה הערב מה שקרה שם במליאה, כן?". נשארתי נבוכה. אני כבר לא זוכרת איזה חוק גרם למהומה - בכלל לא בטוח שהיה מדובר במשהו חשוב - אבל זה היה רגע מזוקק שבו הבנתי איך אנחנו נתפסים בעיני הציבור.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
היו הרבה ערבים וגם לילות כאלה; לילות שבהם הקראתי לילדים לפני השינה, תוך כדי פיליבסטר, את דירה להשכיר ואת מעשה בחמישה בלונים. עשיתי להם התאמה אקטואלית. זה לא היה לגמרי ערוץ הילדים, אבל ידעתי שהם רואים אותי כועסת ומתרוצצת ולעיתים שואגת עד כדי קריאות לסדר מיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. אני עדיין זוכרת במדויק את הפעם הראשונה שבה הוא קרא אותי לסדר. הוא לא הצליח להסתיר את החיוך והוסיף, "לראשונה בחייך".
זה היה כמה שבועות אחרי ההשבעה, כשרק התחלתי להבין כיצד צפויים להיראות חיי. עד אז שום דבר לא הכין אותי למציאות המטורפת של הח"כים, המציאות שהציבור - מנקודת מבטו ובצדק - מתקשה לראות.
בשבועות האחרונים, כשנועצו בי כמה חברי כנסת חדשים שחשבו שהם עומדים בפני קדנציה שלמה, אמרתי להם להכין את עצמם מנטלית לכך שכשהם קמים בבוקר, גם אם נדמה להם שסדר היום ברור, הם חייבים להיות מוכנים לדרמה, וזאת, כמו בטלנובלה, תגיע בוודאות. דרמה פוליטית, דרמה פרסונלית. משהו יקרה. ביום רביעי בלילה הגיעה אם כל הדרמות והכנסת פוזרה בניגוד לכל תחזית או היגיון. אפילו לי לא היה מושג כמה צדקתי.
הכנסת אינה מקום עבודה רגיל אף שהשתדלתי להתייחס אליה ככזאת. נשלחנו לשם כדי לשרת את הציבור, להילחם על עניינים מהותיים, להושיט יד לאזרחים בשעת צרה ולחזק את אמונם במערכת. במשימה אחרונה, לצערי, לא הצלחנו להצטיין; אני לא יודעת אם בכלל אפשר היה להצליח בכך.
כשהציבור מסתכל מבחוץ על האקווריום הזה הוא רואה בעיקר צעקות, כיפופי ידיים ומריבות קשות. מי שלא ניסה, כמוני, לאחוז במיקי לוי, איש לא קטן במיוחד, עם לב גדול ויכולת הוליוודית לריב, כשהוא רץ לעבר הדוכן בגלל התבטאות של חנין זועבי, לא יכול להבין עד הסוף כמה התפקיד הזה מורכב. בדיעבד גם את עצמי לא היה לי קל לראות. כמה ויכוחים יכולתי לנהל ב-10 דציבלים פחות. היה נכון להילחם אחרת על דקות השידור שלנו בתכניות האירוח.
האמת היא שמעיני הציבור נעלמים הדיונים החשובים באמת, אלה שמתנהלים בחדרים סמוכים, לפעמים באותה שעה ממש; עבודה חשובה בחקיקה מסובכת וממושכת שנועדה להיטיב עמו, ושגם אם היא כרוכה במחלוקות, אלה מתנהלות באופן ראוי ואפקטיבי. בפועל, היומיום של הכנסת מורכב מעבודה אפורה של מאבק על סדר היום, הקדמת חקיקה שמעניינת בעיקר את הממשלה (מי שמלמד כיום שהכנסת היא "המחוקק" מטעה את תלמידיו כי לצער כולנו הממשלה היא גם המחוקקת וגם המבצעת), ומעבודה סיזיפית בוועדות. יש משהו באוויר של הכנסת שהופך גם את האפורה שבמשימות למסעירה.
בשנה הראשונה תפקדתי כמו הולוגרמה והייתי בו זמנית בכמה דיונים. מהרפורמה בנתוני האשראי, דרך חיבור מפעלים לגז טבעי ועד החוק הראשון שהעברתי בעזרתו של השר חיים כץ, שהעניק לראשונה (לא להאמין) מענק פטירה להורים שילדיהם הקטינים מתו ממחלה או נכות. הכנסת היא מקום שאליו צריך להגיע בו זמנית עם חיוך רחב ובנפש חפצה, ובאותה מידה עם סכין בין השיניים. הדילוג בין שני אלה הוא מהיר ומורכב.
לא אחת מצאתי עצמי נאלצת להסביר לציבור שמגיע לוועדות מדוע איתן כבל ואני מרבים לצחוק ולהצחיק. כשמגיע מישהו ודנים בנושא שכואב לו, נדמה כאילו הצורך שלנו להקליל מפחיתה מחשיבות העניין, אבל זה לא כך. הימים הארוכים בכנסת, לא אחת תוך כדי טיפול בנושאים קשים ודרמטיים כמו סגירת מפעלים או סייעות לילדים אלרגיים - מחייבים לשמור על מידה לא אנושית כמעט של אופטימיות. אי אפשר לעשות את התפקיד הזה כהלכה בלי אופטימיות וחוש הומור בריא. בעיקר הומור עצמי.
כל האפור והסיזיפי הזה מתנגש במציאות שבה הרשתות החברתיות, ובאופן מסוים גם התקשורת הממוסדת, תבעו מאתנו לייצר רעש. כל הזמן. תורנות הפופוליזם היומית היא בוודאי נחלתן של מפלגות פריימריז, אבל לא רק.
מי יגיש את הצעת החוק המיותרת של היום? מי יסית כנגד ציבור שלם בפוסט שלו הבוקר? מי ישים לעצמו משהו על הראש במליאה כדי שכל הפוקוס יעבור אליו או אליה?
מעבר לזה היו ח"כים שהגיעו כדי להטריל את הכנסת. אחד מהם כולכם מכירים. לצערי גם אותי הוא הצליח להטריל פעם אחת יותר מדי.
בשבוע שעבר ראינו את הח"כים עולים בסך כדי לדון בדחיפות תהומית בעניין "המהותי" של הגדלת הממשלה. לא במחלוקות הפנימיות החברה הישראלית, לא במצב בעוטף עזה ולא בגירעון הצפוי שיש להניח שיוביל לקיצוץ רוחבי בצרכים חברתיים או להעלאת מסים. אני לא טהרנית, אני מבינה היטב מהם אילוצים קואליציוניים (אף שעבר הרבה זמן מאז הייתי קרובה לתהליכי הקמת ממשלה, הזיכרון עוד עובד). אבל התוצאה היא תפיסה ציבורית שלפיה בכנסת לא עוסקים בכלל במה שמטריד את האזרח. והתפיסה הזאת שגויה.
כדי לשרת ציבור אי אפשר להסתמך רק על עצמך או להשתבלל באופוזיציה. חייבים לפתח מערכות יחסים משמעותיות עם חברי כנסת מ"הצד השני". אגב, גם הקואליציה מבקשת לרתום ח"כים מהאופוזיציה עבור מהלכים שונים שבקונצנזוס. בפעם הבאה שתצפו בערוץ 99, אנא הפנו מבטכם לתאים האחוריים במליאה, שם יושבים הצוותים שמנהלים את כל אחת מהסיעות, ולמנהלות יש השפעה כבירה הן על סדר היום והן על היכולת האישית של חברי הכנסת לקדם יוזמות חקיקה ונושאים אחרים. אחורי הקלעים של עבודת הכנסת הם מרחב ענק שאינו חשוף לציבור, וכך גם האנשים שרוקמים אותם יום יום.
אבל בכנסת צריך לדעת איך להיות בעניינים. זאת נראית כמו דרישת סף קצת מוזרה לתפקיד כזה, אבל זוהי מהותה של הפוליטיקה. אי אפשר להיות מנותק, והיכולת לבחוש בקדרה היא קריטית.
במשך כמעט שנתיים, כשדוד ביטן היה יו"ר הקואליציה, היינו מתכנסים חבורה של ח"כים בימי רביעי ב-11:00 בבוקר, יחד עם ח"כים מימין, משמאל ומהרשימה המשותפת, כדי לנגב חומוס שביטן הביא. רבות נכתב על מערכות היחסים הטובות מאחורי הקלעים - בניגוד לוויכוחים והאשמות הדרמטיות שהציבור ראה, היו רגעים שבהם גם קצת הורדנו הילוך. הסיבה היא שאי אפשר לשרוד בכנסת לאורך זמן בלי מערכות היחסים הללו. זה לא רק הרצון בהישגים פרלמנטריים אלא גם עניין אנושי.
בחדר ההוא בקומת הממשלה נסגרו הרבה דברים. עיתונאים שהזדמנו אליו הורשו להיכנס תחת הסכם הג'נטלמני שלפיו לא מצלמים ולא מצטטים. שם למעשה נסגרה ההחלטה בדבר הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא אשראי הבנקים שביקשתי לקדם. שכנעתי את הח"כים ביטן ורועי פולקמן שמבחינה ציבורית הם לא יכולים להתנגד. שם גם ראיתי את אחת מחברותיי דומעת סביב המתיחות על חזקת הגיל הרך.
עם פתיחת החקירה כנגד דוד ביטן הסתיימו ימי החומוס, אבל רובנו סירבנו לנהוג בו כמצורע, והיו מי מבין המצביעים שלנו שכעסו על כך. לא התעלמתי מהחשדות נגדו, אבל למרות הדרישה המובנת לניקיון כפיים, אי אפשר להפסיק לנהוג באנושיות.
אמא שלי, התומכת והמבקרת הגדולה ביותר שלי, טענה כלפיי שזה מרגיז שאני משתדלת תמיד לראות את הטוב בחברי כנסת אחרים, גם כאלה שיש לי יריבות פוליטית עמם. היא לא הייתה לבד. עם בחירתו ליו"ר העבודה נזף בי אבי גבאי על כך שבסקרים שבוצעו הופעתי כמפרגנת ונחמדה מדי.
יבורכו המקטרגים. הם לא עבדו יום שלם ומשמעותי במקום כמו הכנסת. ממלכתיות ואהדה ציבורית חוצת מליאה הן כח אדיר שמאפשר לממש דברים רבים שהאמנתי בהם.
אחרי נאום בדבר פיוס לאומי שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו באחד מימי הזיכרון ליצחק רבין, ניגשתי אליו במליאה ואמרתי לו שלמרות ההיסטוריה המורכבת, ודאי עבורי כמי שעבדה עם רבין בתחילת דרכי הפוליטית, ככל שהוא באמת מתכוון לכך - אני חיילת במשימת הפיוס הזאת. לידי עמד ידידי יהודה גליק, גם הוא נאיבי גדול ומאמין באחדות. נתניהו השיב לי שבוודאי שהוא מתכוון לזה. שבועיים לאחר מכן בא לעולם "נאום החמוצים". גם נאיבית וגם חמוצה. לא קל.
הואשמתי גם בדברים גרועים מנאיביות. לילה ארוך אחד במליאה נתניהו התיישב לידי במזנון. במחנה שלי ציפו שאהפוך עליו את השולחן, אבל פוליטיקה לא עובדת ככה ומסביבנו התפתחה מסיבת עיתונאים אחרי חודשים ארוכים של שתיקה מצידו.
גם באותו לילה וגם היום אני משוכנעת שיש להחליף אותו, אבל גם הוא, אפילו אחרי כתבי האישום, הוא יריב פוליטי קשה ומר ולא אויב. זה לא מנע ממני ולא ימנע בעתיד לתקוף אותו בחריפות על מהלכים להחלשת הדמוקרטיה, על הימנעותו מלהגיע לעוטף עזה, על פשרנותו מול ממשלות ימין ניאו-אנטישמיות בעולם או על התעקשותו לשלוט בתקשורת.
אבל יום אחד, האמינו לי שיום כזה יגיע, יהיה כאן ראש ממשלה אחר, וביום הזה, בין אם ישלוט כאן הימין ובין אם ישלוט כאן השמאל, אנחנו הפוליטיקאים צריכים להיות מחויבים לשיח קיצוני פחות.
אהבתי לעמוד במליאה ולומר לחברי מימין שהם לא ילמדו אותנו מהי ציונות, אהבת הארץ וביטחון. אהבתי להביט בעיניים של חברי שנמצאים שמאלה ממני ולהבהיר להם שהם לא יטיפו לנו על ערכי הדמוקרטיה, ליברליות וזכויות אדם ואזרח. ישראל בנויה למרכז קשיח, כזה שניזון בו זמנית מערכים יהודיים ואוניברסליים. זה היה קשה מאוד בכנסת ה-21, זה יהיה קשה יותר בכנסת ה-22.
- עו"ד איילת נחמיאס-ורבין כיהנה כח"כית מטעם המחנה הציוני בכנסת ה-20
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
