שתף קטע נבחר

סדרן בכותל לטרנסג'נדר: "יש רק שני מינים, זכרים פה - נשים שם"

טרנסג'נדר יהודי-אמריקני שביקש להיכנס לעזרת הגברים בכותל עם קבוצת תגלית-להט"ב, ניתקל בהתנגדות הסדרן. במקום התפתח עימות שבסופו הצליח להסתנן לרחבה: "אני לא מסתיר את יהדותי, ולעיתים קרובות סובל בגלל זה. בילדותי זרקו עליי חפצים כי הייתי יהודי, היום זועמים עליי כי אני תומך בישראל"

 

"יש רק שני מינים: זכרים ונקבות. גברים פה, נשים בצד השני": את המשפט הזה (ועוד כמה) אמר הסדרן התורן בכותל המערבי לסופי מיקגרל, במהלך עימות שאירע ביום א' בכניסה לעזרת הגברים, כאשר מיקגרל – טרנסג'נדר יהודי אמריקני – ניסה להיכנס להתפלל, ואילו הסדרן ניסה למנוע זאת בעדו: "אני פרובוקטור, לא נותן לכם להיכנס", אמר.

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >> 

 

אבל מיקגרל, שמרגיש כי מקומו דווקא בעזרת הגברים, לא התכוון לוותר: חבוש בכיפה ושרשרת עם תליון "חי" שהוא עונד באופן קבוע, הוא עקף את החסימה, חצה בנחישות את הרחבה ונגע באצבעותיו באבני הכותל, לראשונה.

 

קראו עוד בערוץ היהדות : 

 

הניסיון לא עבר לגמרי בשקט, כפי שניתן לראות בתיעוד המצולם, והוא ספג קריאות גנאי ממתפללים. גם המדריכה המלווה ספגה קריאות בנוסח "פרובוקטורית. תחשבי שזה היה מסגד". אבל הצעקות "עופי מכאן!" לא מנעו ממנו להרגיש שהוא נמצא, סוף-סוף, בדיוק במקום שבו הוא מרגיש שלם, שבו זהויותיו כיהודי וכטרנסג'נדר מתלכדות.

 

הכותל לא קרס. לאחר דקות בודדות סב מיקגרל על עקביו ויצא מעזרת הגברים, בוכה ומחייך, רועד. חבריו הגאים קיבלו אותו בחוץ בחיבוקים ועידודי תמיכה. "לא התכוונתי לייצר אמירה פוליטית", יאמר לי כמה דקות לאחר מכן. "פשוט רציתי לגעת בפאקינג כותל".

 

סופי מיקגרל בכותל (צילום: אוהד צויגנברג)
"לא התכוונתי לייצר אמירה פוליטית". סופי מיקגרל מנסה להיכנס לעזרת הגברים בכותל(צילום: אוהד צויגנברג)

 

מיקגרל מבהיר כי לא ביקש לעורר פרובוקציה כשפרץ לעזרת הגברים בכותל המערבי. הוא בסך הכל ביקש להיות קרוב לקיר שעליו שמע כל חייו, ובמקביל להיות קרוב לעצמו. זה לא פשוט כשאתה טרנסג'נדר יהודי. הנראות החיצונית שלו מקטלגת אותו פעמים רבות כאישה, אך מבפנים הוא מרגיש יותר כמו גבר.

 

הוא בן 20, מתגורר במינסוטה ובן לאם יהודייה. מגדיר עצמו כחילוני, אך מחובר לשורשי התרבות היהודית. תומך נלהב של ישראל, ומי ששימור המסורת חשוב לו מאוד. כששמע על ההזדמנות לבקר בישראל, ועוד עם קבוצה שכולה מורכבת מלהט"בים, קפץ על המציאה.

 

"להיות מוקף באנשים כמוני"

ביום שני שעבר הצטרפתי לקבוצה ייחודית של פרויקט "תגלית", שכל חבריה צעירים יהודים מארצות-הברית וקנדה - חלקם דתיים - המשתייכים לקהילת הלהט"ב. בשנים האחרונות מקיים הארגון, שמטרתו חיזוק הקשר בין יהודי התפוצות לישראל, טיולי "נישה" המיועדים לקהלים ספציפיים. במסגרת זו מסיירות בימים אלה בישראל חמש קבוצות "גאות", הכוללות כ־150 משתתפים להט"בים.

 

סופי מיקגרל בכותל (צילום: אוהד צויגנברג)
"אני רוצה להיות מסוגל לדבר על כמה אני אוהב נשים וכמה אני אוהב לאכול גפילטע פיש באותו זמן". סופי מיקגרל בעזרת הגברים בכותל(צילום: אוהד צויגנברג)

 

הביקורים תוזמנו כך שישתלבו עם מצעד הגאווה שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. "זו ההזדמנות שלנו להציג בפני המשתתפים את ישראל האמיתית - מגוונת, פלורליסטית וסובלנית", אומר מנכ"ל "תגלית" גידי מרק. "משתתפי התוכנית חוזרים לארצם לאחר שחוו כאן חוויה חיובית, מהנה ומשנת חיים שמקרבת אותם למדינת ישראל, לישראלים ולזהותם היהודית".

 

"שתי הזהויות המרכזיות שלי הן להיות קוויר (זהות מגדרית או מינית שאינה בזרם המרכזי ומערערת על קטגוריות מובחנות, א"א) ולהיות יהודי. הרבה פעמים אני לא יכול להיות שתיהן באותו הזמן", מסביר מיקגרל. "אני רוצה להיות מסוגל לדבר על כמה אני אוהב נשים וכמה אני אוהב לאכול גפילטע פיש באותו זמן, וזה משהו שמתאפשר לי רק כאן, במסגרת הקבוצה של 'תגלית'. זו תחושה מאוד מחזקת להיות מוקף באנשים כמוני".

 

הכותל הוא ללא ספק אחד משיאיו של כל ביקור בישראל, אך גם הנקודה שממחישה יותר מכל את המפגש הנפיץ בין יהדות לקוויריות. אבל זה לא האתגר היחיד: מסתבר שבימינו להיות יהודי וציוני באמריקה זה לא פשוט בכלל. "אני לא מסתיר את היהדות שלי, ולעיתים קרובות סובל בגלל זה", אומר מיקגרל ומלטף את שרשרת החי שלו. "כשהייתי תלמיד בבית הספר ילדים זרקו עליי חפצים כי הייתי יהודי, וגם היום, כשאני מדבר על אהבתי לישראל, זה לא תמיד מוצא חן בעיני הרבה אנשים".

 

איך אתה יודע שזה לא מוצא חן בעיניהם?

"כי הם פשוט אומרים לי את זה, בפרצוף. בארצות הברית יש הרבה אנטי-ציונות וזה מפחיד, כי אני ציוני נלהב".

 

אבא חסיד, בן טרנסג'נדר

פנחס סגל הוא ללא ספק הדמות הצבעונית ביותר מבין חברי הקבוצה, ולא רק משום שיש לו גרב אחד אדום ואחד כחול. על ציפורניו לק שחור, זרועותיו מכוסות קעקועים, פרצופו מעוטר עגילים ועל שערו הארוך כיפה עגולה, מהודקת בסיכה דמויית נוצה. "אני רגיל להתלבש כמו שבא לי", אומר סגל, שבאופן כללי מפיץ שמחה בכל משפט שיוצא לו מהפה.

 

סופי מיקגרל בכותל (צילום: אוהד צויגנברג)
ההתנגדות לישראל מחריפה עוד יותר בתוך קהילת הלהט"ב באמריקה(צילום: אוהד צויגנברג)

 

הוא טרנסג'נדר בן 19, אביו חסיד חב"ד ואימו יהודייה חילונית, שמתגורר בעיירה קטנה בשם לוקאס במדינת טקסס. "אם לא שמעת על המקום הזה, זה אומר שהכל בסדר אתך", הוא אומר במבטא דרומי. בגיל 14 כבר הבין שזהותו המגדרית שונה מזו של רוב האנשים שמקיפים אותו, ובגיל 16 סיפר על כך להוריו. "באופן מפתיע אבא שלי קיבל אותי לגמרי, ואפילו התחיל לפנות אליי כזכר", הוא אומר. "דווקא אמא שלי, הליברלית לכאורה, התקשתה הרבה יותר".

 

היום הוא מגדיר עצמו כטרנסג'נדר וגיי, והוא דווקא עבר בקלות את סדרן הכותל שפיספס אותו לגמרי בכניסה לרחבת הגברים. בעיירה הקטנה שלו בטקסס הוא הולך מעת לעת לבית הכנסת, ומציין את חגי ישראל עם המשפחה. "אין סתירה בין הזהות היהודית לזהות הלהט"בית שלי", הוא אומר. "אני מקבל תגובות חריפות מאנשים שמרנים יותר, אבל מבחינתי - זה מי שאני".

 

ובכל זאת, בטקסס הוא מעדיף להסתובב בלי כיפה מחשש שיספוג הערות לא נעימות, וכשהוא מגיע למפגשים של הקהילה הגאה הוא אפילו לא מגלה שהוא יהודי. ההתנגדות לישראל, כך מתגלה, מחריפה עוד יותר בתוך קהילת הלהט"ב באמריקה, שתופסת עצמה כמייצגת ומגינה על זכויות מיעוטים.

 

דת מרתיעה להט"ב

רק בשבוע שעבר גורשו שתי נשים ממצעד הגאווה בוושינגטון, בגלל שנשאו במהלכו דגל גאווה שעליו צויר מגן דוד. אבל סגל מסביר שזה לא יחס מיוחד ליהדות, אלא עניין שנוגע לדת בכלל: "בחוגים להט"בים קשה במיוחד לאנשים לראות מישהו עם סממן דתי", הוא אומר. "הרבה להט"בים שגדלו במשפחות שמרניות נזרקו מהבית שלהם, וכשהם רואים מישהו דתי זה מרתיע אותם".

 

סופי מיקגרל בכותל (צילום: אוהד צויגנברג)
ליד חומות העיר העתיקה הם מתאספים לתמונה קבוצתית עם דגל הגאווה, ואז נכנסים בשער יפו(צילום: אוהד צויגנברג)

 

בישראל הקונפליקט הזה מתאייד. "בתל אביב הרגשתי הכי בבית בעולם, למרות שזו הפעם הראשונה שביקרתי בה", אומר סגל. "לא חששתי להיות גיי ולא חששתי להיות יהודי, וזה היה נהדר".

 

בגלל זה החלטת לבוא לישראל?

"גם, אבל בעיקר כי היחס שלי לישראל הוא מורכב. אני לא יודע הרבה על ישראל, אבל אני כן שומע בחדשות על פעילות של צה"ל ברצועת עזה, על חיילי צה"ל שמפציצים או יורים בפלסטינים, וזה גורם לי להרגיש חצוי. אני מאוד רוצה לתמוך בישראל, ולא תמיד מצליח. עכשיו, אחרי שהייתי ב'יד ושם', אני מבין למה יהודים באו לישראל. באופן די מוזר, זה גרם לקונפליקט הפנימי שלי להתעצם, אבל זה בהחלט גרם לי להבין טוב יותר את מדינת ישראל ואת המהלכים שהיא עושה".

 

חולם להיות רב הומוסקסואל

ליד חומות העיר העתיקה הם מתאספים לתמונה קבוצתית עם דגל הגאווה, ואז נכנסים בשער יפו. למרגלות השער אני משוחח עם אריאל בארי, כיפה על ראשו וציצית מבצבצת מחולצת הכפתורים שלו.

 

הוא בן 23 מאוהיו, הומוסקסואל שעומד להתחיל השנה את לימודיו לרבנות בישיבה קונסרבטיבית בניו-יורק. "אני אוהב יהדות, את התלמוד, את החוק היהודי", הוא אומר. "אבל אין הרבה רבנים להט"בים, ואני רוצה להיות אחד הראשונים. המטרה שלי היא להיות מסוגל לקבל החלטות בתחום ההלכה, במיוחד בכל מה שנוגע לקהילה הגאה. מי שמקבל את ההחלטות האלו היום הם רבנים סטרייטים, ונקודת המוצא שלהם במקרים רבים היא הומופובית".

 

יגידו לך שהדת היא לא תמיד תוכנית כבקשתך.

"ואני לא מבקש שתהיה כזו, אבל החוק היהודי תמיד עירב שיח קהילתי, דיון, השמעה של עמדות שונות. אני חושב שבהיבט הזה צריך לשמוע גם את עמדתה של הקהילה הלהט"בית".

 

אנטישמיות בכנס להט"ב אמריקני

בארי, שזו הפעם הרביעית שלו בישראל, שומר לדבריו על כל חוקי ההלכה. איך זה מסתדר עם להיות גיי? "זה מסתדר", הוא עונה. "יש מעט מאוד חוקי הלכה שקשורים לזהות מינית. כשאני שומר כשרות או שבת זה לא קשור למיניות שלי. בכל הנוגע ליחסי אישות, אני עכשיו במערכת יחסים עם בן זוג, גם הוא יהודי דתי וגיי, אבל אנחנו לא מקיימים יחסי מין בגלל שעדיין לא התחתנו. מהבחינה הזו אין הבדל בינינו לבין זוג סטרייטים".

 

הוא גדל במשפחה חילונית, מנותקת לחלוטין מהדת היהודית. בגיל תשע הבין שהוא גיי ובגיל 15 החל להתעניין בדת. "תיכון זה שלב קשה להרבה בני נוער, ובמיוחד למישהו גיי", הוא אומר. "הייתי בתקופה אפלה ושם התחברתי ליהדות. הלכתי לבית כנסת, נפגשתי עם רבנים".

 

איך אתה מחבר בין היותך אמריקאי גיי להיותך פרו-ישראלי?

"זה לא פשוט. בקהילות הלהט"ביות באמריקה הרבה פעמים דוחים אותי. לא רוצים להקשיב לי כי מבחינתם אני לא מוסרי. אני יכול להבין חלק מהטענות שלהם. לעיתים ישראל הולכת רחוק מדי עם המדיניות שלה, אבל גם המבקרים שלה הולכים רחוק מדי. להגדיר את ישראל כמדינה שמבצעת רצח עם זו הגזמה פראית, לתאר את ישראל כנאצית זו אנטישמיות לשמה".

 

בארי אף נתקל באנטישמיות בכנס של הקהילה הלהט"בית. "מישהו חטף את הכיפה שלי, זרק אותה על הרצפה וצעק עליי שאני נאצי", הוא מספר. "יש אנשים שברגע שגילו שאני תומך בישראל, ניתקו איתי קשר. זה כואב, כי קהילת הלהט"ב מנסה להיות מכלילה ולא מדירה".

 

אתה מרגיש לפעמים כמי שנדחף החוצה מכל הזהויות שלו?

"ברמה הממסדית אני מרגיש מושתק, אבל כאדם פרטי איש לא יפגע בתפיסת הזהות שלי. אני יהודי, אני גיי, וזה לא יילקח ממני רק כי למישהו זה לא מתאים".

 

כבר לא חרדה

בארי מדבר בקול שקט ועדין, אך מתגלה כאדם בעל עוצמות. זה נכון בנוגע לרבים מחברי הקבוצה שעימם שוחחתי, אנשים שנדחקו החוצה מכל קבוצה שאליה ביקשו להשתייך.

 

חווה קאהן (34) היא מדריכת הקבוצה. מגן דוד בצבעי הגאווה מקועקע על רגלה. היא נולדה בשכונת קראון הייטס בברוקלין, מרכז קהילת חב"ד בניו-יורק, למשפחה חרדית עם עשרה ילדים. "למדתי בבית ספר לבנות, ובבית דיברתי רק יידיש", היא מספרת. "כשגדלתי הכול היה מאוד ברור: אם לא תעשי את זה תלכי לגיהינום, אם תעשי את זה תלכי לגן עדן".

 

בכיתה ט' החלה להתרחק מהדת. "זה התחיל בקטנה", היא אומרת. "בהתחלה אכלתי בסתר ממתקים לא כשרים, ולא קרה לי כלום. לאט-לאט זה התפתח". קאהן התרחקה מהמשפחה ומצאה עצמה במרכז לנוער בסיכון בברוקלין. "שם הבנתי שיש דרכים אחרות לחיות", היא אומרת.

 

במקביל החלה להתמודד עם שאלות בנוגע למיניות שלה: "מצאתי את עצמי מתאהבת במורות שהיו לי, ולא ידעתי מה זה אומר. עד שקראתי ספר והתחלתי להבין מה קורה לי. במשך שנים חשבתי שאני ביסקסואלית, עד שבגיל 21 הבנתי שאני לסבית".

 

"בישראל הרגשתי לראשונה שאני יכולה לנשום"

כל זה לא גרם לה לנתק קשר עם זהותה היהודית, אפילו להפך. בגיל 16 הגיעה לישראל לראשונה, ירדה מהמטוס בנתב"ג ומיד הרגישה בבית. "בפעם הראשונה הרגשתי שאני יכולה לנשום", היא מספרת. בהמשך עשתה עלייה, הכירה בת זוג ישראלית שומרת מסורת, והיום הן נשואות. "עשינו חופה בישראל והתחתנו באופן רשמי בארצות הברית", היא אומרת.

 

איך הקשר עם המשפחה שלך?

"הם עשו דרך ארוכה. בהתחלה אבא שלי דיבר על בת הזוג שלי כ'זאתי', ועכשיו הוא כבר שואל מה שלומה. היום אנחנו יכולות לבקר את ההורים שלי בביתם, אבל בת הזוג שלי לא מקובלת עליהם כבת משפחה".

 

בימים אלה היא גרה בארצות הברית, שם משלימה בת הזוג שלה לימודי פוסט-דוקטורט, אבל אחריהם הן מתכננות לשוב ארצה. בינתיים, היא מעבירה את הקיצים שלה כמדריכה ב"תגלית", של קבוצות סטרייטיות ולהט"ביות כאחד.

 

"קבוצות הלהט"ב קטנות ואינטימיות יותר", היא אומרת. "בגלל שהמשתתפים הם חלק ממיעוט בחייהם האישיים, הם מתחברים מהר. המטרה של תגלית היא לחבר את המשתתפים למורשת היהודית ולקהילה היהודית, אבל בקבוצה הלהט"בית אנחנו מנסים גם לעזור להם להתחבר לזהות הקווירית שלהם ולשלב בינה לבין הזהות היהודית. זה מאוד מרגש".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אוהד צויגנברג
העימות בכותל
צילום: אוהד צויגנברג
מומלצים