שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הילדים של ממלכת סדום הם הילדים שלנו
    הפוליטיקה הישראלית מלמדת את ילדינו שהכסף יענה את הכול, וכי שררה היא מטרה ראויה. שמותר להשיג דברים בכוח, ושמי שלוקח לעצמו בלי גבול עוד יהיה מלך. הילדים של ממלכת סדום החדשה גדלו והפנימו את התרבות הישראלית, והם לגמרי הילדים שלנו

    הדמעות הקבועות של סוף יולי

    על במה מאולתרת עלו שני בחורים צעירים, ששרו לאט ובקול חרישי, את השיר "סאלם" (מוש בן ארי) אחריהם עלתה נערה, מהוססת וחרישית גם היא, ששרה את "שיר לאהבה" (איילת ציוני וגילי ליבר). בקהל ישבנו אנחנו, אימהות ואבות, ואפילו לא ניסינו לעצור את הדמעות. כך זה כל שנה לקראת סוף יולי, כשאנחנו מגיעות לגבעת חביבה, למסיבת הסיום של קבוצת "חמולה" - לבעלות ובעלי הצרכים המיוחדים, במחנה חוויה של נוער תל"ם (התנועה ליהדות מתקדמת).

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    אנחנו באות לראות את החבורה המיוחדת שלנו, עטופה באהבה ובאחריות אין קץ על ידי חבר'ה צעירים (לפני וגם הרבה אחרי גיוס) ששמרו עליהם מכל משמר, דאגו לכל צרכיהם וליוו באהבה ובלי טיפה של התנשאות או פטרונות את נוער "חמולה".

     

    ראיתי את הבת שלי מדרבקת בהתלהבות, בהנחיה של מדריך שממש אכפת לו שהיא תעשה את זה טוב, ועוד יותר אכפת לו שהיא תרגיש טוב. ראיתי את נטע המדריכה, שלא משה ממנה במשך שבוע שלם, ונתנה לשתינו להרגיש שזה לא קשה ולא גדול עליה ואנחנו לא נטל. ראיתי נערות ונערים טופחים לבתי על השכם ומחליפים טלפונים.  

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    לידיעת מפלגת "נעם" (המפלגה של "הנורמלים")

    במחנה חווי"ה ראיתי את הבת שלי מרגישה שווה. לגמרי. אהובה בזכות עצמה ונהנית מהאפשרות לחיות שבוע תמים ללא הסרגל הקבוע שבודק אותה ביחס לקבוצה ה"נורמלית" ומחלק לה ציונים. הגרון הצרוד, הדרבוקה שהתמלאה חול והרוך שהתגנב לנשמתה, העידו שהשבוע היא הייתה לגמרי חֵלֶק.

     

    להרגיש "חֵלֶק" זה לא להיות "נורמאלית". להרגיש "חֵלֶק" זה לאפשר לאחרוּת שלך לפרוח בלי להישפט. להרגיש חלק זה לזכות באהבה בגלל שאת ראויה לאהבה, בגלל שכולנו ראויות לאהבה.

     

    באותה פלנטה

    בתוך ההתרגשות, בעודי מתבוננת בקבוצה הנפלאה שמלווה את "חמולה", פלשו לתודעתי הבזקי תמונות של צעירים שבילו את הקיץ במקום קרוב-רחוק, בסדום שהם בראו באיה נאפה. שאלתי את עצמי איך זה קורה, איך נוצרת חבורה אחת עם תודעה עמוקה של חמלה ואחריות חברתית - וחבורה אחרת שעל פי החשד צדה תיירות אנגליות, מנצלת, מפתה, מחפיצה ומסריטה את הזוועות שהיא עושה.

     

    הם לגמרי הילדים שלנו

    אנחנו לא נולדות "רעות" או "טובות", אנחנו נעשות כאלו. המשפחה, בית הספר והקהילה מכוונים אותנו לתרבות של מעשים טובים או לתרבות סדום. אני מהמרת שהמדריכים והמדריכות של מחנה חמולה ראו בבית (או בבית הספר, בתנועת הנוער או במשפחה הרחבה) מבוגרות שיוצאות להפגנות, מתנדבות ופעילות בתחומים של צדק חברתי. הן ראו מבוגרות עם ברק בעיניים. הן ראו את הקשיים וגם את האושר שמציעה תרבות של אחריות - והן בחרו בה.

     

    אבל החברה הישראלית, זו שכולנו תורמות לדמותה, היא לא רק קהילה של חמלה. הפוליטיקה שלנו מלמדת את בנותינו שהכסף יענה את הכול, ושררה היא מטרה ראויה. גירוש הפליטות מהארץ מלמד אותן שחמלה היא נטל, שמותר לאבד את המצפון ומדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להיות חלק מהתרבות שממנה סבלנו, תרבות העולם השותק.

     

    כל אלה מלמדים את ילדינו שמותר להשיג דברים בכוח, שהרצון שלי חשוב יותר מרצון הזולת - ושמי שלוקח לעצמו בלי גבול ובלי להתחשב עוד יהיה מלך. הילדים של ממלכת סדום החדשה גדלו והפנימו את התרבות הישראלית, והם לגמרי הילדים שלנו.

     

    הכיבוש ותרבות האונס

    גורם חשוב, קשה ולא מדובר שאחראי לתרבות האונס, שפירותיה הכתימו השבוע את כותרות העיתונים, הוא הכיבוש. הקשר העמוק בין אונס לכיבוש עתיק כעתיקות המלחמות, ופרשת השבוע, מטות, חושפת את תמונת זוועה של המפגש בין השניים.

     

    הימים הם ימי ניסיונות הכניסה לכנען, ומלך מדיין רוצה לפגוע בבני ישראל. בתגובה מגיע הצו האלהי אל משה (במדבר ל"א, ב'): "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". משה, שהתחתן עם מדיינית וזכה למנטור מנכבדי מדיין, נדרש לסיים את חייו בפעולת נקם בעם שאנשיו הצילו את חייו.

     

    אולי זה רגע המבחן של משה. אולי היה נכון יותר לו ציית לאלהים בדרישה לדבר אל הסלע, ובחר למרוד בהגיע הדרישה לנקום במדיין. אני מקווה שהייתי מתעדפת את מרידותיי הדתיות בצורה שכזו, אבל משה ציית ואף הגדיל לעשות (ל"א, י"ד-י"ח): "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם... וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם".

     

    משה לא מרוצה מהעדינות של בני ישראל שהרגו "רק" את הגברים, והחיו לעצמם את הנשים והילדים. הוא דורש להרוג את הילדים, ולחלק את הנשים לשתי קבוצות – בעולות ובתולות. הבעולות יוצאו להורג - והבתולות יהיו שלל ללוחמים. 32 אלף נשים בתולות חולקו בין הגברים שנשארו בעורף, הלוחמים, הכהן הגדול והלוויים.

     

    פשוט להחריד

    המתמטיקה של תרבות האונס הצבאית מוצגת בפירוט בפרשת השבוע. תורת המוסר שעליה מושתתת תרבות זו, פשוטה להחריד. תרבות האונס בנויה על אמונה בכבוד שיש להעניק לבעלי הכוח. כוח בתרבות זו הוא הכנעה של הזולת. הוויזואליות של הכנעה צבאית ברורה – חדירת חרבו של גבר אחד לגופו של גבר אחר.

     

    פן שונה של הכיבוש הצבאי אך דומה מבחינה ויזואלית, הוא חדירת הגברים הכובשים לגופן של נשות הגברים הנכבשים. כל אישה שטרם נחדרה, תחדר על ידי הכובש ובכך יוכיח את כוחו.

     

    שליטה על נשים, כיבושן והכנעתן היא חלק מסמלי הניצחון במלחמה. בשירי הצבא, בבדיחות המילואימניקים, בשפה, בסמלים ובמידה רבה במסרים סמויים, אנחנו ממשיכים להנחיל את הערכים האלה לדורות הבאים: גבר-גבר הולך ליחידה קרבית וחוזר הביתה מוקף בנות. גבר-גבר זכאי לכיבושים באיה נאפה לפני גיוסו לצבא (וראו את האזכורים בתקשורת לשרותם הצבאי המתקרב של הנערים).

     

    תרבות הכיבוש רעה לכולם: ללוחמים, לגברים הנכבשים, לילדים, לילדות ולנשים הנכבשות. תרבות האונס היא אחד האסונות של הכיבוש, בוודאי לא היחיד.

     

    ורוני דניאל הוא הפנים שלנו

    הרשתות החברתיות הגיבו בזעם לדבריו של הפרשן הצבאי, רוני דניאל: "היא הייתה רגילה לשלושה ופתאום 12. זה השבר?" אבל אני לא חושבת שמישהי הופתעה מדבריו. החברה הישראלית עודרת ומטפחת את תרבות האונס: נתן אשל שהטריד עובדת ממשיך להיות יד ימינו של ראש הממשלה; אהוד ברק שהתרועע ועשה עסקים עם פדופיל (בטענה המופרכת "חשבתי שזו מעידה חד-פעמית") ממשיך במרוץ הפוליטי, ואפילו אישה צעירה והגונה כסתיו שפיר חוברת אליו, וכמובן עשרות נשים שנרצחות בשנה על ידי בני משפחה - והמשטרה יודעת שיש לה מנדט לגרור רגליים.

     

    בחצי ההתנצלות שפרסם רוני דניאל, הוא כתב : "מעולם לא חשבתי להתייחס בקלות דעת לאירוע כל כך חמור. בעיניי אונס... הוא האירוע חמור ביותר... אם הובנתי אחרת, אין לי אלא להצטער ולהתנצל". אני מאמינה לו שהוא חושב שאונס הוא אירוע חמור ביותר, יחד עם זאת עליו להבין שההומור, ההערות האגביות, סגנון החיים והתרבות שבתוכם הוא חי, הם בית גידול לאנסים. רוני דניאל צריך להבין שהוא חלק מתרבות האונס, ורק כנות, הבנה ועבודת עומק ישחררו אותנו ממנה.

     

    שיעור בהתנצלות

    תרבות ההתנצלות פורחת לאחרונה, וכמו בועות סבון מפריחים פוליטיקאים וידוענים התנצלויות שפוגעות יותר משהן מועילות. דבריו של רוני דניאל הם שיעור חשוב בקורס "איך לא להתנצל".

     

    חבריי המתנצלים, יש צורך דחוף להיפרד מהמשפטים "אם הובנתי אחרת" ו"אם פגעתי במישהו". ברור שפגעת במישהו. פגעת בהרבה, אחרת לא היו מאות מכתבי תלונה. ו"אם הובנתי אחרת"? אשמח לגלות איך אפשר להבין את דבריך באופן לא מחפיר.

     

    מכאן ולהבא, נסו להשתמש במילים מדודות ואחראיות, ואם מעדתם (וזה קורה לכולנו) פרסמו התנצלות בערך בזו הלשון: "אמרתי דברים חמורים. דברים שאסור לאומרם. אני מצטער שכך עשיתי ומתנצל בפני הנשים הרבות והגברים הרבים שנפגעו מהם".

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    בשבוע שעבר כתבה לנו רותה: "מספיק כבר עם ההזיות. אין אלוהים. תתעוררו ותתבגרו - קחו אחריות על המעשים שלכם ועל התוצאות שלהם ותבינו שאלה הדברים היחידים שיש לכם שליטה עליהם - כל השאר שרירותי".

     

    רותה יקרה, אני חושבת שאין סתירה בין אחריות אישית לאמונה דתית, ובסרטון אני מנסה להסביר למה.

     

    שבת שלום!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים