שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "תשאלו את ד"ר רות": הסבתא שלימדה את אמריקה על מיניות

    מיליוני אמריקנים התחנכו על העצות של רות וסטהיימר, שהייתה חלוצה בתחומה והראשונה לדבר באופן חופשי ופתוח על מיניות. הסרט התיעודי עליה חושף פרטים מעניינים על עברה, בעיקר בהקשר הישראלי, אבל באופן מפתיע - דווקא הוא סובל משמרנות מסוימת


    באקלים הפוליטי הנוכחי קשה להתעלם מפריצת הדרך שחוללו שתי נשים יהודיות העונות לשם רות. האחת היא שופטת בית המשפט העליון בארה"ב, רות ביידר גינסבורג, שחתומה על מספר לא מבוטל של חוקים הנוגעים לשוויון זכויות מגדרי. השנייה היא רות וסטהיימר, כוהנת הסקס הגדולה, שהקדימה את זמנה בכל הנוגע לשיח על מין ועל מיניות נשית. שתי הנשים זכו למעמד של אייקון תרבותי, שתיהן זכו לסרטים שחגגו את הישגיהן, ושתיהן מוסיפות להיות נמרצות ופעילות עד עצם היום הזה. שתיהן גם מתהדרות בקומה מיניאטורית שהיא אנטיתזה לשיעור קומתן.

     

    "תשאלו את ד"ר רות" (Ask Dr. Ruth) משרטט את דיוקנה של אישה, שהדיבור הפומבי שלה על מין לא זו בלבד שביקע את חומות השמרנות של אמריקה, אלא אף הוכיח שנשים יכולות ליהנות מסקס בדיוק כמו גברים. מבחינה זו, הוא ממקם את רות וסטהיימר כממשיכה ישירה של אלפרד קינסי, הזואולוג האמריקני שפרסם מחקרים פורצי דרך בתחום המיניות בשנות ה-40 וה-50. אך להבדיל - היא הפכה לאישיות תקשורתית בזכות תוכניתה הרדיופונית, Sexually Speaking, ששודרה החל מ-1980 בשעת לילה מאוחרת בתחנת רדיו קטנה, ונמשכה כ-15 דקות שהוקלטו מראש. במבטא גרמני כבד (שהעניק לה את הכינוי "סבתא פרויד"), היא ענתה בישירות ובהומור על שאלות המאזינים בענייני מין ומיניות. בראשית ימי ערוץ 2, היא אף הנחתה תוכנית דומה לצדו של ערד ניר.

     

    לעוד ביקורות קולנוע:

    מהיר ועצבני: הובס ושואו

    כאב ותהילה

    אתר הצלילה בים האדום

     

    על פי הסרט על אודותיה, שביים ריאן ווייט, היא זו שבזכותה החלו להישמע במדיה האלקטרונית מילים כמו "וגינה" ו"דגדגן". חשוב מכך, היא הוכיחה שהשיח על המין אינו משהו שיש להתבייש בו או להדיר אותו מהתקשורת הפופולרית. הסרט מדגיש שוב ושוב את הפער בין מראה הסבתא החביבה שלה ובין הכנות וגילוי הלב שהיא מחלצת מהמאזינים שלה. תוכניותיה (בהמשך עברה גם לטלוויזיה) הפכו למודל שעליו מושתתות תוכניות יעוץ פופולריות עד עצם היום הזה. הבחירה בשם הקליט ד"ר רות שילבה בין ידענות מדעית ועצה מחברה טובה, ושימשה אף היא השראה לכמה כוכבי טלוויזיה שבאו בעקבותיה (ע"ע ד"ר פיל).

     

    מתוך
    סבתא חביבה שמדברת על מיניות. "תשאלו את ד"ר רות"
    צפיתי בסרט בהקרנה בפסטיבל ירושלים האחרון בנוכחות וסטהיימר, שאחר כך עלתה לבמה לסדרה של שאלות ותשובות בהנחיית חברתה הטובה, פרופ' אנט אינסדורף מאוניברסיטת קולומביה (אז גם התברר שד"ר רות מלמדת שם עד היום). אי אפשר היה שלא להתלהב מהנמרצות של האישה בת ה-91, ומהאופן שבו בכל פעם שזיהתה מישהו בקהל שגדש את האולם קראה לו לקום לקול מחיאות הכפיים. אם דמותה הקאמפית ששימשה לא פעם בסיס לפארודיות, גם עצמיות, נדמתה לא אחת כקוריוז שעיקרו דיבור חסר מעצורים על סקס - "תשאלו את ד"ר רות" מקפיד להציג את מלחמתה החלוצית וחסרת הפשרות נגד הפלות ובעד זכויות להט"בים, במיוחד בתקופת ממשל רייגן השמרני והמפלה (עם זאת, לכל אורך הסרט היא מתעקשת שלא להתבטא פוליטית).

     

    אהבתי במיוחד את התעקשותה של וסטהיימר שלא לקרוא לעצמה פמיניסטית. זאת, על אף שבתה ונכדתה מבהירות לה שהיא בפירוש כזאת. העובדה הזו רק מעידה על הבנתה שכל קטגוריזציה כזו אינה אלא מגבילה את נגישותה ותפיסתה בעיני הציבור. הסרט נדרש לאנימציה דוקומנטרית כדי להמחיש את זיכרונותיה מימי השואה (וסטהיימר נשלחה על ידי הוריה בתחילת המלחמה לשווייץ, שם התגוררה בבית יתומים. עשרות שנים אחר כך, בחסות הסרט, היא מגיעה אל יד ושם כדי לגלות מה עלה בגורלם). הבחירה האסתטית הזו אינה מיטיבה עם הסרט, ולא פעם במהלך הצפייה נראה היה לי שהחיבור בסרטים תיעודיים בין אנימציה וזיכרון מיצה את עצמו זה מכבר.

    מתוך

    הסרט מקדיש פרק קצר לשהותה בישראל עם תום המלחמה. וסטהיימר, כמסתבר, הייתה צלפית לא רעה בכלל, ובמלחמת העצמאות נפצעה קשה ברגליה – והשתקמה. אגב כך, נישואיה הראשונים (מבין שלושה) היו לחייל ישראלי. הפרטים הללו מצטרפים לעוד כמה גילויים אישיים שאין בהם מידה יתרה של חשיפה. אכן, יש משהו מוזר בסרט שבמרכזו אישה שאומרת שיש לדבר על הכל, בה בעת שהיא עצמה נמנעת (או שהסרט על אודותיה נמנע) מלהיחשף רגשית. ואולי זו הטראומה שלה כניצולת שואה שאינה מאפשרת לה זאת.

     

    כמו רות האחרת, ביידר גינסבורג, גם ד"ר רות היא נושא אידיאלי לסרט בעידן טראמפ. לא כל כך בזכות הדיבור הישיר, אלא משום שהיא שבה ומדגישה את היותה מהגרת (היא הגיעה לארה"ב ב-1956, ומתגוררת באותה שכונת מהגרים גרמנים בניו-יורק בה השתקעה אז). החיבור הזה, שבין הדיבור המשוחרר והמבטא הנצחי של המהגרת, הוא שמעניק לדמותה נופך של רלוונטיות עכשווית. אגב כך, מוזר שהסרט עצמו נוקט מידה של פוריטניות בבואו להשמיע את עצותיה. בתור סרט שבמרכזו אישה שמדברת על מין בחופשיות - אנו שומעים מעט מדי ממה שיש לה לומר למאזיניה. במילים אחרות, אם אתם רוצים לנסות את זה בבית - אין כל כך מה.

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים