שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הסלפי של הרצל: כשמודי בר-און לימד היסטוריה קצת אחרת

    חוזה המדינה הגיע לישראל רק בגלל שרצה להיפגש עם הקיסר הגרמני, חנה סנש לא תיכננה למות בעד ארצנו ודוד בן הרוש קיבל פרק רק כי מודעת האבל שלו קפצה לפריים. "הכל אנשים" הצליחה לעשות לדמויות האייקוניות בהיסטוריה את מה שמערכת החינוך כשלה - להפוך אותן למעניינות. הסוד: החולשות והמניעים האנושיים שלהן. וההומור של מודי בר-און כמובן

    "הקברניטים", "דיין: המשפחה הראשונה", "ימי בגין", "החיים הנסתרים של שייקה אופיר" – אלו רק כמה דוגמאות לפרויקטים תיעודיים שמבקשים לפצח דמויות מיתיות מההיסטוריה הישראלית, ז'אנר שהלך והשתכלל בשני העשורים האחרונים. אבל לפני כל אלה היתה "הכל אנשים", סדרת הדוקו של הטלוויזיה החינוכית, שלקחה את החומרים שהרדימו אתכם בשיעורי היסטוריה ושידרגה אותם לכדי מטמון טלוויזיוני מקורי ומעורר מחשבה.

     

    מודי בר-און (צילום מסך, כאן חינוכית)
    מודי בר-און מתוך "הכל אנשים"(צילום מסך, כאן חינוכית)

    בשנת 96' מודי בר-און היה סטנדאפיסט זועם, תסריטאי זועם בסדרה "החמישיה הקאמרית" ומגיש לא מאוד זועם של תוכנית הנוער "הכל פתוח", ששודרה בטלוויזיה החינוכית. מי שהביאה אותו לשם היתה ענת זלצר, אז עורכת בחינוכית, שחיפשה מנחה שיהווה אנטיתזה למנחים הפופולארים בתקופה ההיא, אלה שיצאו בדרך כלל מפס הייצור המגניב של גל"צ.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    עוד כתבות שידור חוזר:

     

    שנתיים של "הכל פתוח" עברו על שניהם בריקודים, עד שהגיעה השנה בה חגג היישוב היהודי בישראל מאה שנה לציונות, או כמו שבר-און מתאר את זה, "בניינטיז ציינו בכל שנה מאה שנה לציונות, בכל פעם מסיבה אחרת". זלצר, מורה להיסטוריה בנשמתה ובעברה, התהלכה כבר זמן מה עם פנטזיה על פיצוח טלוויזיוני של הביקור של הרצל בארץ, בסוף המאה ה-19. לכבוד יום ההולדת העגול של הציונות היא הציעה למערכת "הכל פתוח" להקדיש לביקור תוכנית אחת. "הבימאית ומודי הסתכלו עליי ורצו לחנוק אותי", היא משחזרת. הרצל נשמע להם כמו סיפור עבש ומה בכלל הקשר בינו לבין בני נוער. אבל זלצר לא ויתרה והביאה לשולחן את הביוגרפיה של הרצל, שכתב עמוס אילון, ואת תיאור הביקור כפי שתועד ביומנו האישי של הרצל עצמו. זה הספיק.

     

    אחד הדברים הראשונים שקנו אותם היה העובדה העליזה שהרצל בכלל לא הגיע לארץ כדי לחזות ביפי תוארה אלא כדי להתארגן על סלפי עם הקיסר וילהאם השני, שביקר בארץ לרגל הנחת אבן פינה בכנסייה על שם אשתו. "לפי היומן הרצל מאוד לא נהנה מהביקור, בלשון המעטה", נזכרת זלצר. "הוא הגיע לבוש במדים קולוניאליים לבנים כאלה, ויפו הגעילה אותו. הכל היה מסריח". בהמשך היומן מתאר הרצל איך עוד לפני שדרכה כף רגלו על אדמת הקודש, נקעה כף רגלו נקע מבאס שניחס לו את כל הביקור. אולי זה הניגוד החד בין המיתוס ההרצלייני רם המעלה ובין המציאות הלבנטינית הדביקה שקנה את בר-און והבמאית, ואולי זו דווקא החוויה האנושית שצפה מהיומן של הרצל והפכה אותו לאדם מן השורה. כך או כך שניהם נדלקו מיד והפרק על הרצל יצא לדרך.

     

    בנימין זאב הרצל בישראל במאה ה-19 (באדיבות הארכיון הציוני העולמי )
    הביקור של בנימין זאב הרצל בישראל(באדיבות הארכיון הציוני העולמי )

    הרעיון הנועז יחסית היה לצאת למסע בעקבות המקומות שהרצל ביקר בהם במהלך השהות שלו בארץ, ולראות מה יקרה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שממש יצאנו מהאולפן", אומרת זלצר, "עד אז הוצאנו לפעמים את הכורסה ועשינו ריאיונות בחוץ. חשבנו שאנחנו נורא מגניבים אבל מה ידענו? איזו טלוויזיה ראינו אז? ערוץ 1 והחינוכית. לא הכרנו סדרות דוקו חוץ מ'עמוד האש' ובטח שלא היינו חשופים לסגנונות של דוקו מהעולם כמו היום. לא היו כתבי שטח שיוצאים לשטח ומדברים תוך כדי הליכה ומודי היה קומבינציה מאוד לא מקובלת של שחקן, סטנדאפיסט, תסריטאי מחונן, סאטיריקן והוגה". הצוות יצא לדרך כשבכל אתר בר-און כתב את הטקסטים הרלוונטים ללוקיישן וקריין אותם למצלמה. עוד במהלך הצילומים, שהתרחבו ואז התנקזו לשני פרקים מיוחדים של "הכל פתוח", הבינו הוא וזלצר שהתהוותה להם מתחת למצלמות שפה טלוויזיונית חדשה.

     

     

    "הכל פתוח" המשיכה להצטלם כרגיל אבל זלצר כבר חשבה הלאה, איך למנף את הבייבי החדש. על לוח המודעות של החינוכית צצה הזדמנות בצורת קול קורא למפיקים להציע רעיונות לסדרות לרגל חגיגות היובל למדינה. היא אמנם לא היתה במאית או מפיקה אלא עורכת צעירה, אבל היא נכנסה לחדר של מיכל ארבל, אז מנהלת התוכניות של החינוכית, והציעה לה להרחיב את המילייה של הרצל עם עוד כמה אישים היסטורים מתולדות הציונות.

     

    להפתעתה של זלצר - ארבל הסכימה מייד. מכיוון שזלצר היתה בסך הכל עורכת תוכן בתחילת דרכה, ולאור העובדה שבחדר העריכה התברר שכל הצילומים של הרצל חזרו עם הבום הפריים, ארבל הצמידה לזלצר שלוש במאיות דוקו - רנה פאפיש, תמי פיינגולד ונגה גמליאל – שלימדו אותה לעבוד. את השם "הכל אנשים", מעין צאצא שמי של "הכל פתוח", העניק לסדרה התסריטאי רן שריג, שעבד אז במחלקת הפרומו של החינוכית.

     

    בצפייה בשני הפרקים שהוקדשו לביקור של הרצל אפשר להבחין בבירור בניצני הסגנון הזלצר-בר אוני, שהלך והשתכלל בסדרות הבאות שלהם, כמו גם בעיקרון שעמד בבסיס הסדרה. "הפורמט – וזה הטריק של 'הכל אנשים' - הוא דמות בזמן תחום", מסביר בר-און. "לא מלידתו עד מותו אלא שבועיים או חודשיים של סיטואציה דרמטית, מנוע דרמטי בחיי הדמות, שנותן פעולה שאפשר לעקוב אחריה". חלוקת התפקידים ביניהם התהוותה מהרגע הראשון – "ענת הובילה את התהליך קדימה ולעומק, אני כתבתי את הטקסטים ואז השיח התנהל הרבה דרך הדראפטים של התסריט".

     

    מודי בר-און (צילום מסך, כאן חינוכית)
    ההומור של מודי בר-און אפיין את הטקסטים(צילום מסך, כאן חינוכית)

    עקרון נוסף שהתהווה כבר בפרקים החלוציים על הרצל הוא דיאלוג מתמיד בין העבר וההווה שנרמז וסומן בטקסטים של בר-און. "שתמיד תהיה אמירה לגבי מה שקורה עכשיו, קריצה, סימון, חיבור", הוא מסביר. "איכשהו תמיד להגיד לצופה ולעצמך שזה קשור גם להווה שלך, להתחבר למה שקורה עכשיו. אני זוכר שאת אמיל חביבי צילמנו באיזו כיכר בנצרת, חיפשנו בניין של המפלגה הקומוניסטית והוא לא קיים יותר אבל היה שם שלט מעל הכיכר, 'הפניקס הישראלי', שזו חברת ביטוח אבל זה גם הפניקס, עוף החול הישראלי. כל הזמן עשינו את ההקשרים האלה".

     

     

    התחקיר המעמיק והארוך שליווה כל פרק והגישוש הממושך והסיזיפי אחר קטעי הארכיון לא מרמזים על השלב הקשה ביותר בהפקת "הכל אנשים" – בחירת הדמויות, או מה שבר און מכנה "ועדה מסדרת". רוטינה שכללה העלאת שמות על השולחן, פירוט השיקולים וכמובן פולמוס אינסופי בשאלה מי ראוי לקבל תוכנית. לפנתיאון הגיבורים הלאומיים של הציונות נכנסו עד אז בעיקר פוליטיקאים או אנשי צבא, פחות אמנים, יוצרים או אנשי רוח. זלצר ובר-און, שני יוצרים וכחניים ודעתניים, העבירו שעות של דיונים בשאלה אילו דמויות יספרו את סיפורה של הציונות ומאיזה תחומים הן יגיעו. התוצאה היא קשת מגוונת של אישים מתחומים שונים – החזון איש והרב קוק מהיהדות, שייקה אופיר ואמיל חביבי מהאמנות, האדריכל אריה שרון, דוד בן הרוש, ממובילי מרד ואדי סאליב וחייקה גרוסמן, ניצולת השואה ועוד.

     

    "יצחק שדה נכנס כי היה לי חבר במאי, רפי בוקאי, שאבא שלו היה בפלמ"ח, ואחרי כל עונה של 'הכל אנשים' היה מתקשר ושורק לי בטלפון את 'והוא היה לאגדה'", צוחקת זלצר. הפרק על החזון איש צולם בבני ברק, תחת אבטחה כשזלצר חנוטה בחצאית וכיסוי ראש. דוד בן הרוש, מנהיג המרד החברתי הראשון בישראל, שהה זמן לא קצר ברשימת האישים שזלצר חשקה בהם כמושאי פרק אבל אחת מההחלטות הראשונות שקיבלה הפקת הסדרה היתה לעסוק רק באנשים שכבר הלכו לעולמם ובן הרוש, מה לעשות, עדיין היה בין החיים. "עד שיום אחד צילמנו את הפרק על אמיל חביבי בואדי סאליב", מספרת זלצר, "ואני מסתכלת על הפריים ופתאום על המסך קופצת לי מודעת אבל שתלויה על הקיר, על מותו של דוד בן הרוש. זה היה כמו אות. הוא מת וככה הוא קיבל פרק".

     

    הפרק שהוקדש לדוד בן הרוש זכור לשניהם כפרק כבד ועצוב. "אני זוכר שצילמנו בכלא בכרמל וזה היה ממש חוויה מדכאת", אומר בר-און. "אתה רואה את הדיכאון יוצא אל המסך". וכאילו המציאות תרמה קישור משלה בין העבר וההווה, במהלך הצילומים הליליים בואדי סאליב יצאה הודעה על מותה של עפרה חזה. "היו הרבה התפכחויות בפרק הזה", מודה זלצר. "הוא היה אנטי גיבור ולא הבנו עד כמה המערכת עשתה הכל כדי להפליל אותם עד שנכנסנו לתוך הסיפור הזה. מצאנו את תמלילי הדיונים בבית המשפט והיינו המומים מול חוסר הצדק המשווע. הפרק הזה גם הפך לאבן דרך לאנשים שיתעסקו עם ואדי סאליב יותר מאוחר".

     

     

    הכל אנשים - חנה סנש

     

    לעומת פרקים משועשעים כמו אלה שהוקדשו לעיתונאי והעורך המיתולוגי, עזריאל קרליבך, או ליוצר ההמנון הלאומי, נפתלי הרץ אימבר, בר-און זוכר את הפרק שהוקדש לניצולת השואה, חייקה גרוסמן, כפרק שהכביד עליו במיוחד. "גם אמא שלי היא ניצולת שואה, ואחרי ששודר הפרק היא התקשרה ואמרה לי 'הבנת את זה'", הוא אומר. "היה שם משהו שהבנתי, לטענתה של אימי ז"ל". בפרק על חנה סנש שולב לוקיישן בספריה בקיבוץ שדות ים, שם נמצא לפתע כתב היד שלה, "ומודי הראה לנו את זה והוא מאוד התרגש כי זה הזכיר לו את כתב היד של אבא שלו", נזכרת זלצר. "כל הזמן היינו במין טיול אינסופי בארץ. זה גם שינה את התפיסה שלנו את ההיסטוריה באופן מסוים".

     

     

    הבייבי של זלצר ובר-און נולד בלהט וכחני שלא שכך לעולם, אולי עד היום. "התווכחנו על כל דבר שאפשר להתווכח עליו", משחזר בר-און, "לרוב על טקסט ועל קאט. בסופו של דבר, תהליך עשייה של סדרה הוא תהליך של היפרדות, צריך להחליט ממה נפרדים ומה נשאר. פרק של 30 דקות אתה מתחיל בקאט של 70 דקות, ואנחנו מלאי להט ומתווכחים הרבה וככה זה מתעצב".

     

    זלצר עם החיבה שלה להיסטוריה עסיסית ובר-און עם החיישנים שלו לאבסורד ולטקסטים, הצליחו להקים לתחיה דמויות שהכרנו היכרות שטחית ועמומה רק מספרי ההיסטוריה וסיפקו לנו שיעור על המשכיות וטבע האדם, עם החולשות הקטנות והמניעים האנושיים. לא מתוך התרסה או רצון לשחוט פרות קדושות אלא דווקא מתוך הרצון ליצור את הקשר בינינו לבין האנשים שלפחות על חלקם שמענו לא מעט אבל לא ידענו עליהם כלום.

     

    הזיקה לאנושי היא אולי המוטיב הבולט ביותר שנשזר בכל הפרקים של "הכל אנשים" והעניק לה את הייחוד התקופתי והעל זמני שלה, וכמוה גם ההומור שאפיין את הטקסטים שכתב בר-און. היום זה טריוויאלי – כל כך הרבה סדרות דוקו אימצו את הסגנון הזלצר-בר-אוני, אבל אז היה מדובר בחידוש.


    מודי בר-און (צילום מסך, כאן חינוכית)
    הבין שהוא לא צריך להיות סאטיריקן זועם. בר-און(צילום מסך, כאן חינוכית)

    מה שהחל בסיפור על הנקע ברגל של הרצל והמשיך בהתעקשות של אותו הרצל לסנטז בפוטושופ התקופתי את צילום המפגש שלו עם הקיסר, המשיך למעקב משועשע אחר המסע המבוסם של נפתלי הרץ אימבר, כותב "התקווה", בארץ ישראל ובסיפורה של חנה סנש, העולה מהונגריה שהפכה לסמל להקרבה למען המדינה בשעה שכל מה שרצתה היה לחזור הביתה.

     

    "התחקיר על חנה סנש גרם לי לשאול את עצמי איך קרה כזה דבר? איך נהיה שאנשים קופצים ממטוס באמצע הלילה?", תוהה זלצר, "אנחנו מקבלים את זה כי זה חלק מהאתוס ואנחנו צריכים גיבורים, אבל כשחפרנו הסתבר שברגע שהבריטים ניצחו באל עלמיין כבר לא היה צורך במאות אנשים שיצאו לאירופה להיאבק בנאצים. אז מתוך הקבוצה הגדולה שגויסה יצאו בסוף רק 35 איש, וכבר אז היה מאוד ברור שהסיכוי שלהם לצאת בחיים מאוד קטן. הישוב יודע את זה וגולדה אומרת את זה, וחנה סנש מספרת ביומן שלה שהיא מעולם לא נשקה לבחור וכמה היא לא מסתדרת עם הישראלים. היא הולכת לקבוצה הזאת כי היא לא מסתדרת עם הפלמ"חניקים והיא מתגעגעת לאמא שלה. היא קפצה ממטוס כי היא רצתה לראות את אמא שלה ומצאה דרך מוזרה לחזור לאירופה".

     

    אותו חיבור אישי, זה שהניע את התחקירים, היה לפעמים דווקא זה שבלם תחקירים אחרים. בסוף תקופת עבודתה בחינוכית גיבש צוות התוכנית תחקיר על המשוררת לאה גולדברג שלא התממש לכדי פרק. "אמא שלי, שוש וייץ, חלתה אז", מספרת זלצר, "גם היא, כמו גולדברג, היתה מבקרת תיאטרון וגם לה, כמו לגולדברג, היה סרטן ריאות וזה היה יותר מדי בשבילי. ויתרתי על הפרק הזה. לא היה לי כוח יותר".

     

     

    הטיפול האינטימי בגיבורי הסדרה נפל על קרקע פוריה, מסתבר, כלומר, התאים לרוח הניינטיז. "דור ה'אני' פתאום מקבל את ההיסטוריה שהוא מכיר עד זרא ממערכת החינוך דרך הפילטר של האני", מעיד בר-און, "דרך סיפור אישי, פסיכולוגי, ובשפה ובאידיאולוגיה שלו". העבודה על "הכל אנשים" שינתה לא רק את הצופים אלא גם את זלצר ובר-און עצמם, ועיצבה את הסגנון שכל כך מזוהה איתם. "אם קודם תפסתי את עצמי כסאטיריקן זועם, שם הבנתי שזועמים יש מספיק", הוא מחייך. "שצפוף במחלקת הזעם ויש זועמים מוכשרים ממני. הבנתי שאם אני רוצה להגיד משהו, יש לי כלי הרבה יותר מוצלח. 'הכל אנשים' בעצם הכריחה אותנו להיות אמפתים גם כלפי מי שלא נדלקנו עליו בטבעי. אני לא מתלמידי הרב קוק אבל הייתי צריך להבין את ההיגיון של אהבתו, ומהרגע שיש לך את הכלי הזה אתה לא יכול להיפטר ממנו. הרחבתי את המנעד שלי עד למימדים קקופוניים". 

     

    כמורה להיסטוריה בדימוס, זלצר קיוותה שגם הדור הצעיר יצא נשכר מהסדרה בחסות משרד החינוך, אבל במשרד הממשלתי לא היו בשלים כנראה לסיפורים אנושיים, אנושיים מדי, על בן גוריון או הרצל, והיוזמה נפלה. "אני יכולה להבין למה זה לא קרה דרך משרד החינוך", מודה זלצר. "אבל זה קרה בסוף באופן עצמאי, בלי הוראה מלמעלה, וזאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל".

     

    הכל אנשים - דוד בן גוריון

     

    שתי עונות של "הכל אנשים" השאירו בר-און וזלצר לצופי החינוכית והמשיכו הלאה. מתוך הפרק על שייקה אופיר נולדה הסדרה הבאה שלהם, "במדינת היהודים", על תולדות ההומור היהודי. מתוך "במדינת היהודים" נולדה "תל אביב יפו", וכקונטרה לאחרונה נולדה "הקיבוץ". "היינו נועזים ומעט בורים וזה עזר לזה לקרות", אומר בר-און, "זאת אומרת שככל שהתחקיר שלנו משתכלל, נהיה יותר מורכב ומכיל יותר זוויות, נהיה יותר קשה לעשות סדרות".

     

    "'הכל אנשים' הוא בית הספר הראשון בשורה של בתי ספר והוא בלי ספק הבסיס", מסכמת זלצר. "אם לא הייתי נכנסת אז לחדר של מיכל ארבל, היום הייתי עוסקת במשהו אחר. לא בטוח שהיה לי האומץ לעשות את זה. ולמרות כל הזמן שעבר הסדרה הזאת עדיין רלוונטית. אני משתמשת היום בפרקים האלה, מראה אותם לסטודנטים שלי וזה עדיין עובד. זה לא נראה ישן, אולי חוץ ממודי, שלפי השיער שלו אפשר להבין שזה צולם מזמן".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום מסך, כאן חינוכית
    מודי בר-און מתוך "הכל אנשים"
    צילום מסך, כאן חינוכית
    לאתר ההטבות
    מומלצים