שתף קטע נבחר

 

"הנה כושית, שיקצה": כשהגעתי בטעות לבני ברק

"בבני ברק אני חשה בזרותי מבצבצת עוד יותר מבעד לעיניהם של גברים ונשים, אבל הפעם האוטובוס הנחית אותי באזור שלא זיהיתי. פתאום מחלון בית ספר, בצבץ לו ראש נערי, ויריקה: שיקצה, פויה. לא חלפו כמה שניות ונערים נוספים הצטרפו אליו: כושית סמבה"

 

השכמתי קום בשעה חמש (להספיק לעבור על החומר), צחצחתי שיניים וחזרתי לישון. קמתי בבעתה שלוש שעות אחר כך, עפוצה ותרה אחר האוטובוס שאני רגילה לקחת לכיוון האוניברסיטה. והוא, כחוקי המרפי, החליט שלא להופיע. הייתי אמיצה דיי בכדי לעלות על קו שמעולם לא ניסיתי קודם לכן, וכמו שרק מרפי יודע - לאחר שעה הוא יצא מפאתי חולון והנחית אותי בבני ברק.

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>     

 

בני ברק. מקום שמרגיש כאילו השעון עצר שם מלכת, מקום שבו אני חשה בזרותי מבצבצת עוד יותר מבעד לעיניהם של גברים ונשים. לפעמים יש בי דחף לעשות לדבר לעצמי, לצחוק בקול או לרקוד הורה, ככה פתאום, רק בכדי לגרום לעיניהם להיפער עוד יותר. אבל אז אני חושבת שזה פשוט מעייף לעשות משהו שהוא כל כך לא אני, אז אני הולכת לי בגב זקוף.

 

קיראו עוד בערוץ היהדות : 

 

הפעם האוטובוס הנחית אותי באזור שלא היטבתי לזהות. נשמתי עמוק ונכנסתי לגוגל-מפות, ופתאום מעבר לרחוב, מחלון בית ספר, בצבץ לו ראש נערי, ואחרי שבריר שנייה הוא צעק: "שיקצה, פויה" - מצביע לעברי ויורק. לא חלפו להן כמה שניות – ונערים נוספים הצטרפו אליו, פאות לחייהם מתנדנדות, כשהם אוחזים בסורגי החלון וצועקים: "כושית, הנה כושית!" "כושית סמבה".

 

ואז הרמתי את ראשי

כמו בפלאשבק חזרתי לשנים הראשונות בעיר ילדותי. רציתי לצעוק להם, "אני שיקצה? אתם צריכים לשטוף את הפה באקונומיקה". וגם "או-טו-טו שנת 2020. כבר לא משתמשים במילה הזאת. כמה שאתם תקועים בזמן!"

 

קסה גטו ()
קסה גטו

 

רציתי לעלות אליהם, לתפוס באוזנם ולסחוב אותם ישר לחדר המנהל, או להוריהם. רציתי להניף להם אצבע משולשת, או לירוק לעברם בחזרה. אבל מעל לכול חשתי צער עמוק על כי הורי הילדים האלה לימדו אותם מהי שנאה הרבה לפני שלימדו אותם מהי אהבה. חשתי צער כי שוכנים הם בתוך בורותם ובערותם, שמעוורים ויעוורו אותם למשך חייהם. חשתי צער על כי לא חינכו אותם לאהוב את רעיהם כשם שהם אוהבים עצמם ואת עמם," עם סגולה", ובכך למעשה מגחכים את התורה כולה.

 

חשתי צער וממש נעמדתי מול הרחוב עם מבטי מעלה, תוהה איך להגיב לסיטואציה. פתאום חייכתי. לרגע ראיתי את כסילותם, את הכלא שבו הם נמצאים, תרת משמע, מאחורי סורג ובריח. את השבי שבתפיסת "עם סגולה", מבלי היכולת להבין את האחריות והמחויבות של הכרה באלוהים.

 

והבנתי, כמו ברק באמצע אוגוסט, את המשפט שאימי הייתה נוהגת לומר לי כשהתחצפתי, כשנהגתי לא כשורה. הבנתי את עומק המשפט ואת כל החינוך האתיופי היהודי ברגע אחד: "מה הטעם שתשאי תפילות שחרית, ותמלאי אחרי המצוות? עלייך לדעת כי בטרם תדעי אלוהיך, עלייך לדעת מיהם הורייך, לכבדם ולכבד את תורתם". ובתורתם לימדו אותי הוריי שנבראנו בצלם אלוהים, ונבראנו עירומים (מקומטים ומכוערים) וכולנו נשוב לאדמה.

 

אז חייכתי וחציתי את הכביש לרחוב השני, ופתאום שמעתי קול נערי: "לא אכפת לה". ובאמת לא היה אכפת לי. ואז הוא, שהיה נבדל מהשאר, נופף לשלום וחייך בחזרה. בסוף, הכל עניין של חינוך. הסיגד בפתח, ומצווה עלינו לעשות שלום בנפשנו כחברה, כעם, כקהילה ולא כפרטים. אז שיהיה צום משמעותי וחינוכי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים