חפש באנטארקטיקה: מסע אל המקום הקר בעולם

שנתיים וחצי שאני מטייל בכל העולם, מאוסטרליה ועד אלסקה. לבקר באנטארקטיקה זה כבר בגדר הגשמת חלום. זה חצי שנה שאני מתכנן כיצד להגיע ליבשת הלבנה. החלטתי לעשות את המסע בתחילת האביב, בחצי הכדור הדרומי זה יוצא בנובמבר. בתקופה הזו הקרח עדיין לא נמס, והנופים נראים במלוא עוצמתם.

• עוד כתבות מסע למנויים:איך הגעתי מפרדס חנה לפורטוגל בלי לטוס
• השכונות ברחבי העולם שעברו מהפך
• המקומות שבהם כדאי לכם לבלות את חג המולד
• הטרק הכי מפורסם שישראלים לא מכירים

הגעתי לאושואיה, העיר הדרומית ביותר בארגנטינה, משם יוצאות ההפלגות לאנטארקטיקה. עברתי בין סוכנויות הטיולים השונות ובדקתי הצעות, עד שמצאתי אונייה המעניקה הנחה של 50% למי שסוגר בדקה ה-90. כך שילמתי 4,000 דולר במקום 8,000 להפלגה של עשרה ימים באוניית פאר עם צוות מרצים מצוין. זו עדיין הוצאה כספית ענקית, אבל חלומות שווים יותר.

המסע לאנטארקטיקה

ביגוד חם היה לי אומנם מטיולים קודמים, כולל כזה ששימש אותי באלסקה, אבל בשביל שהייה של עשרה ימים במקום הכי קר בעולם גם זה לא מספיק, ולכן כחלק מהחבילה קיבלתי מהסוכנות גם מעיל טוב, מכנסי סערה ומגפיים. ברמת הפינוק האישי קניתי לעצמי בקבוק וויסקי, כי אם כבר לבלות בהפלגה ארוכה – אז צריך להרגיש כמו פיראט.

האונייה עצמה היא אוניית צ'רטר סינית. 130 מנוסעיה היו סינים ותשעה נוספים, כולל אותי, ממדינות אחרות. הייתי בעבר בסין בכמה אזורים, אני אוהב מאוד את התרבות ואורח החיים שם, והסתדרתי מצוין עם חבריי הסינים לספינה.

אחרי קבלת פנים מפוארת ותדריך בטיחות יצאנו מהנמל. אני הוצבתי בחדר עם בחור אירי נחמד. התא עצמו נחמד וקטן, עם מיטה (לא דבר מובן מאליו עבורי – רוב הזמן אני ישן באוהל) ואפילו חלון. זו הרגשה מעולה לפקוח עיניים ולראות קרחונים. 

ביומיים וחצי הראשונים של ההפלגה חצינו את מעבר דרייק, מצר ימי בנקודה שבה מתמזגים האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט. מדובר באזור סוער מאוד שבו הגלים יכולים להיות גבוהים מעשרה מטרים. אצלנו הם הסתפקו בשישה מטרים. כשהגלים הכו, הספינה התנדנדה ושלג ירד על הסיפון. אנשים רבים סביבי חטפו מחלת ים והקיאו את נשמתם. למזלנו הצוות היה ערוך, ופיזר שקיות הקאה לכל אורך הסיפון. בחדר האוכל אנשים החליקו עם צלחות בידיים, ואחת לכמה דקות שמענו צלחת נשברת. האמת היא שזה גרם גם ללא מעט צחוק. למזלי שירתּי בחיל הים, ואני רגיל להפליג גם בטיולים שלי – ככל שהים סוער יותר, כך אני יותר נהנה. ממש כמו ברכבת הרים. אינני יודע להסביר למה, אבל לישון עם גלים כאלו דווקא מרגיע ומרדים אותי.

בבוקר השלישי התעוררנו לצלילי מערכת הכריזה של הסיפון, שהודיעה שיש לווייתנים בחוץ. זרקתי עליי בגדים וטסתי למעלה, אבל לצערי הם כבר התרחקו.

למחרת קמתי למראה יפהפה של קרחונים באופק. באופן אירוני בדרך ליבשת היה קפוא וירד שלג, ודווקא כשהגענו לאנטארקטיקה התבהרו השמיים. בשלב הזה קיבלנו מקלות הליכה, מגפיים ארוכים, לבוש חם וחגורות הצלה, והחלפנו את האונייה המפוארת בסירות גומי קטנות. השקט שרר במקום, וההרגשה הייתה של סוף העולם. הטמפרטורה באזור נעה סביב אפס מעלות, הרוח הכתה בפרצוף והשמש זרחה. תחושה של חופש. 

הצעד הראשון על היבשה מילא אותי בגאווה ובסיפוק. בזה הרגע השלמתי ביקור בשבע יבשות בשלוש שנים. מכיוון שהייתה זו תחילת העונה, הקרח היה רך מאוד ובכל צעד הרגליים שקעו. באחת ההליכות הרגל שלי שקעה כל כך עמוק שנאלצתי להסתובב שלוש שעות עם מים קפואים במגף.

הסינים אפשרו לנו להסתובב באופן חופשי יחסית עד לשעת החזרה לספינה. ניצלתי את הזמן כדי להסתובב לבד ונתקלתי במגוון מדהים של בעלי חיים. הפינגווינים מצחיקים וחמודים בטירוף. מפני שבאנטארקטיקה אין טורפים יבשתיים, הפינגווינים חשים בטוחים ומתקרבים לבני האדם. מלבדם ראיתי גם כלבי ים ואריות ים.

הארוחות במהלך הטיול מטורפות, ומשלבות אוכל סיני ומערבי. זכינו לשלוש ארוחות ביום על בסיס בופה, ונשנושים בין לבין. בגלל החיבה הרבה שלי לאוכל סיני, אני מאמין שהשמנתי בכמה קילוגרמים בטיול הזה, בטח אחרי ארבעה חודשים באוהל באלסקה וקנדה. הפינוק הגיעו לשיאו ביום השלישי והאחרון ביבשת, אז הצוות הכין לנו ארוחה על האש בחוץ על הסיפון. התזמון היה מושלם – אכלנו את הארוחה הכי טובה מול הנופים הכי יפים. בערב גם שתינו את בקבוק הוויסקי שהבאנו, ויחד עם כוסות היין שהגישו לנו כולם היו במצב רוח טוב מאוד. 

כשלא מטיילים או אוכלים, נערכות על הספינה הרצאות על בעלי החיים והגיאולוגיה באזור. שם למדתי עד כמה התנאים פה קיצוניים וקשים להישרדות.

מזג האוויר השתפר מרגע לרגע, ובבוקר השני ביבשת קמנו לשמיים כחולים בלי ענן אחד. השמש החזקה הוסיפה גוון עוצמתי ומיוחד, והקרחונים קיבלו צבע כחול בהיר - זה נראה כמו פלנטה אחרת. היבשת כולה לבנה, אבל ישנם אזורים עם ריכוז גבוה יותר של קרחונים. ככל שהפלגנו עמוק יותר לתוך היבשת, הקרח על המים עדיין לא הספיק להפשיר וממש שטנו עם הסירות הקטנות על הקרח. אומנם ראינו גם קרחונים שנמסו, אבל לפי מה שהסבירו לנו מדובר בתופעה טבעית בגלל תחילת הקיץ. בהשפעות ההתחממות הגלובלית נתקלתי בעוצמה רבה יותר דווקא בקצה השני של העולם, באלסקה, שם ממש רואים את הקרחונים נסוגים.

שעות החושך באנטארקטיקה בתקופה הזו של השנה הן מעטות מאוד. השמש שוקעת רק בסביבות 23:00. אלו היו רגעים קסומים עבורי, לשבת בלילה על הסיפון ולהביט בשמש שוקעת בין כל הקרחונים.