שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    עדות של רופא: "המדינה בוגדת באזרחיה, וזה עולה בחיי אדם"

    החולים שנאלצים להמתין שעות עד שרופא ייגש אליהם, העומסים שמאלצים את הצוותים לאשפז זקנים במסדרונות, והתורנויות הארוכות שמביאות את המתמחים לעשות טעויות שעלולות לעלות בחיי אדם: במילים קשות וכואבות מתאר יו"ר ארגון המתמחים היוצא את הכאוס שחווה בזמן תקופת ההכשרה שלו, באחד מבתי החולים במרכז הארץ

    צפו: ד"ר אראל בוצ'ינסקי בריאיון לאולפן ynet

    צילום: ירון ברנר

    צילום: ירון ברנר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    4 לפנות בוקר במיון. עכשיו זו הממלכה שלי, ושל עוד 40 ומשהו חולים שאין להם מזל. מרביתם לא נבדקו. ושל האחים והאחיות המדהימים. ושל חובשי מד"א שמביאים עוד ועוד אלונקות עמוסות בחולים קשים. הלב יוצא אליהם. הם באים אליי כדי שאתן להם את הטיפול שהם ראו בסדרות הטלוויזיה האמריקאיות. חולמים על רופאים רעננים שמחכים רק להם בפתח המיון עם כפפות סגולות וסקראבס נקיים. במקום זה הם שוכבים חסרי אונים וממתינים שעות ארוכות  עד שיגיע אליהם רופא מיואש עם עיניים אדומות ולב מרוקן. מושפלים במסדרונות ברגעים הכי קשים שלהם.

     

    אני רוצה להיות אמפתי אבל כדי לשרוד את כל זה אני הופך לאפאתי. אין פה עכשיו רופאים בכירים בחליפות, אין מנהלים חמורי סבר. אין פה אור שיאיר את כל הסיטואציה ההזויה הזו. יש פה חיילים אחרונים שנשארו בלילה, בחושך, לשמור על המוצב כשכל המפקדים נטשו אותם והם נלחמים מלחמה אבודה מראש. מנסים לצמצם למינימום את מספר האבדות. אני מסתכל על מסך המחשב והעיניים צורבות. ולא רק מעייפות. מתסכול. כואב לי לראות את המספרים האלו. עשרות חולים במיון. זה אני,עוד שני מתמחים, שלושה סטאז'רים בתחילת דרכם וצוות סיעודי חסר. זהו.

     

    קיראו עוד:

    דו"ח מצב הבריאות: מחסור במיטות אשפוז, פחות שירותי בריאות בפריפריה

    כך מחסלת המדינה את הבריאות הציבורית ושולחת אותנו לביטוחים פרטיים

    רופא בכיר: "אנשים מתים בגלל העומס במערכת הבריאות"

     

    מתרוצץ בין המיטות עם תרשימי האק"ג שמצטברים והקרדיולוג התורן. אני אומר לו שארבעת החולים האלו חייבים מיטות בטיפול נמרץ. ככה לימדו אותי. ככה נכון רפואית. הוא מסתכל עליי כאילו עליתי אתמול לארץ. יש לי מיטה אחת פנויה הוא אומר. בקושי. כל חולה קשה אחר יצטרך לחכות פה במיון, או להגיע לפנימית במקרה הטוב. שם גם יש תורן בודד שמנסה לשים את האצבע בסכר. שם זו הממלכה האבודה שלו.

     

    "החולים הקשים לא באמת צועקים"

    זה בדיוק מה שקרה לאדון גורביץ' בבוקר. איש קשיש אבל צלול ועצמאי, חביב, נעים. אצילי אפילו. לא הרגיש טוב אבל שכב במיטה שלו בשקט במשך שעות בלי לצעוק. הבנים שלו לא זזו ממנו לשנייה. גם הם ממתינים בלי לומר מילה. זהו חוק ידוע במיון - החולים הקשים לא באמת צועקים.

     

    היו לו היום קצת יותר כאבים בחזה מבדרך כלל. "לא משהו נורא", הוא אומר. הוא כבר רגיל. אני רואה עשרות חולים כאלו בחודש, אבל אצלו בדיקות המעבדה הראו שעבר אירוע לבבי. קראתי לתורן הקרדיולוג, זה שעוד 12 שעות יתרוצץ יחד איתי חסר אונים במיון. הוא התייעץ עם הכונן שלו שבבית והחליטו שלא לאשפז אצלם בטיפול נמרץ. יש מיטה אחת פנויה בלבד. הם שומרים אותה לחולה יותר קשה שיגיע. והוא כמובן הגיע, רק שזה היה אדון גורביץ' עצמו של עוד כמה שעות.

     

    האדון החביב והנינוח עלה בהתחלה לפנימית. אני לא חושב שהוא אפילו ידע שלפי כל ההנחיות בעולם הרפואה הוא צריך ללכת לטיפול נמרץ. שם בפנימית הידרדר מצבו. אז הוא כבר היה חולה קשה מספיק כדי לעבור לטיפול נמרץ. אז זה גם היה מאוחר מדי עבורו, וטיפול אינטנסיבי יותר שנמנע ממנו בתחילת היום, היה יכול לשנות את התוצאה, כי לא תמיד הסוף הוא בלתי נמנע. אדון גורביץ' נפטר באותו הערב.

     

    שמעתי את הבשורה על מותו במהלך התורנות, אבל לתורנות יש כוחות גדולים מאוד. היא סוחפת הלאה וממשיכה בעוצמה עד שהבוקר מגיע. מד"א כבר הודיעו שהם באמצע החייאה בשטח והם בדרך אלינו, וכמובן ממשיכים להגיע עוד ועוד חולים קשים שימתינו לי שבע שעות. וזה לא זמן השיא שלי. אין זמן לעצור לחשוב על אדון גורביץ' שרק לפני כמה שעות בילה את הבוקר בווילון מספר 15. מאז וילון מספר 15 אירח כמה דיירים אחרים.

     

    זוהי קריסה ארוכה ומתמשכת של מערכת הגנה אזרחית חשובה מאין כמוה, והקריסה הזו היא היומיום שלי. אני עובד בתוך אירוע רב־נפגעים, אלא שבניגוד לחוסר היכולת לצפות מטוס שמתרסק, למשל, את העומס במערכת הבריאות אפשר לצפות. והוא מגיע בכל יום בשבוע. לפעמים זה אסון גדול, לעיתים יותר קטן, אבל זה אסון יומיומי של המטפלים המתוסכלים ושל הציבור בישראל.

     

    הציבור, שהלך למילואים, שילם מיסים, קנה בית במשכנתה ל-40 שנה. עכשיו הוא צריך את המדינה שלו בחזרה. שתעשה בשבילו משהו ברגעים הכי קשים שלו. שהוא התכונן אליהם וחשש מהם כל חייו. הרגעים האלו תמיד מגיעים בסוף, והמדינה שלו שאהב, היא לא שם בשבילו באותם רגעים. רק וילונות מיון מוכתמים, קשישים שצועקים מכאב, צוות רפואי מרוט ומובס.

     

    זוהי בגידה באחד העקרונות הבסיסיים שעליהם המדינה הזו מושתתת - ערבות הדדית בין המדינה לאזרחים שלה. אנחנו היינו שם בשבילך. עכשיו תורך. זוהי בגידה שעולה בחיי אדם, שאפילו לא יודעים שבגדו בהם. כמה אני מקווה שאדון גורביץ' בן ה-90 לא ידע שהמדינה שלו בגדה בו, ביום האחרון בחייו.

     

    תמונת המצב: חולים מאושפזים במסדרונות (צילום: טל שחר)
    תמונת המצב: חולים מאושפזים במסדרונות(צילום: טל שחר)

     

    "ככה נראה אדם שהולך למות - איך פספסתי את זה?" 

    לא הייתי אמור להיות בכלל תורן באותו יום. יום שבת. נהנה מהתעוררות איטית ורגועה, מתכנן תוכניות, חברים, משפחה. עד שהגיעה הודעה מהמתמחה התורנית במחלקה: "אני חולה". יש חוק בלתי כתוב בין המתמחים אצלי במחלקה — אסור לעשות תורנות כשחולים. התורנות היא סיוט כל פעם מחדש. תורנות כשאתה חולה זה עינוי שלא ברא העולם. לא התלבטתי הרבה, גנזתי בשנייה את כל התוכניות ונסעתי להחליף אותה.

     

    מצאתי מחלקה פנימית בחורף עמוסה בחולים. התורנית שוכבת חולה בחדר תורן. ראיתי את כל החולים בסיבוב מהיר עם הבכירה, הספקתי להגיד שלום לאדון ד', חולה שלנו שחזר אחרי יממה בטיפול נמרץ לשם הועבר בשל זיהום קשה מאוד שסיכן את חייו. כך התחילה לה תורנות. כמו כולן, אלא שבערב הכל השתנה.

     

    בשעה 22:00 היא הגיעה מהמיון. אישה כבת 40 עם בעלה והילדה שלהם. אנשים פשוטים. לא מבינים מה הם עושים פה ומה קרה להם. מסתבר שכבר חודש היא סובלת מתסמינים ומבדיקות מעבדה שיכולים להתאים לאי-ספיקת לב קשה, ולא היה לה מושג. היא הגיעה למיון האורתופדי בגלל כאבי גב. אחרי 12 שעות במיון והרבה רופאים הגיעה האבחנה — אי־ספיקת לב קשה וקריש דם בחדר שמאל. לא תמונה שגרתית לאישה צעירה. ישר ניגשתי אליה.

     

    מצאתי אותה שוכבת במיטה בחדר 2, חיוורת, צהובה, מזיעה, מתנשמת, בהכרה מעורפלת. צועקת ומתפתלת מכאבי גב. בעלה התחנן אליי בעיניים דומעות שאתן משהו לאשתו נגד הכאבים. ניסיתי להסביר שמלבד הכאבים יש לה עוד בעיה חדשה וקשה. "כן, הלב. אני יודע. אבל הגב הורג אותה", אמר בעלה. חשבתי לעצמי שלא, זה הלב שהורג אותה. נתתי לה משככי כאבים חזקים. חזרתי להתרוצץ במחלקה.

     

    לאחר כשעתיים חזרתי לראות מה שלומה. הסתכלתי עליה ואז זה הכה בי. בשנייה. מבט אחד הספיק לי - היא צועדת בצעדים גדולים לעבר המוות. ובכלל לא משנה מה המדדים, הבדיקות ומה שאגלה בבדיקה גופנית. ככה נראה אדם שהולך למות. אני יודע כי אני רואה את זה כל יום בעבודה שלי. איך פיספסתי את זה קודם? תחושת האשמה היא חלק מכל שנייה מהחיים שלי. תמיד אפשר היה לעשות משהו יותר טוב. לנהוג אחרת. לומדים לכבות את זה כמו שזה נדלק.

     

    היא הייתה במצוקה נשימתית. לחצי דם לא נמדדים. רטובה לחלוטין מזיעה. גפיים קרות. כתמי עור על הרגליים שמבשרים את הרע מכל. המקום של חולה כזאת הוא בטיפול נמרץ, ועדיף טיפול נמרץ לב. מלכתחילה זה היה מקומה. היא פוסעת לעבר המוות, אבל לא מגיע לה. לא אאכזב אותה. את בעלה. הוא מסתכל עליי. איש נמוך. שיער מדולל. משקפיים עבים. מבעד לעדשות אני רואה את האישונים מורחבים ואת האימה. וגם את חוסר האונים. אני המלאך שלו. הוא מוציא את הילדה מהחדר. הוא מחבר שני כיסאות אחד לשני, שם על עצמו שמיכה של בית חולים ומתכונן להתמקם ליד אשתו. הוא לא הולך לשום מקום, בזמן שהיא הולכת ונעלמת לנו.

     

    האדרנלין משתלט עליי ומתגבר על העייפות. אני עובר למוד חירום. זה רק אני והיא. כל העולם עכשיו הוא חדר קטן במחלקה פנימית, מנורת קיר, מוניטורים שמצפצפים בשלושה צבעים ללא הרף, ובעלה שמסתכל עלינו באימה. אני פותח לה וריד גדול בצוואר. לוקח בדיקות. מרדימים ומנשימים אותה. מדבר עם הקרדיולוג התורן. מתחילים לה טיפול. מוודאים שהיא נושמת היטב. זו מלחמה, וכמו בכל שדה קרב - יש בו קורבנות. זה עניין של גורל מי הם יהיו ואני לא מוכן. לא היא. לא הערב.

     

    ד"ר אראל בוצ'ינסקי  (צילום: טל שחר)
    ד"ר אראל בוצ'ינסקי (צילום: טל שחר)

     

    "זו סיטואציה בלתי אפשרית. שדה קרב. תוהו ובוהו"

    האישה של אדון ג' מחדר 8 באה אליי כל כמה דקות. "הוא לא נושם טוב". אני מוציא את רשימת החולים עם ההערות שלי ומנסה להיזכר מי זה בכלל בעלה מתוך רשימה של 50 חולים. אני נזכר. הוא היה נראה מצוין בצהריים, אני חושב לעצמי. היא בטח לחוצה סתם. "אני אבוא לראות אותו", אני אומר. אבל לא באמת מתכוון לזה. אני שונא להגיד דברים שאני לא מתכוון אליהם, אבל אין לי ברירה.

     

    אני כועס על מי שנטש אותי פה לבד. זו סיטואציה בלתי אפשרית. שדה קרב. תוהו ובוהו. מה אני אמור להגיד לה? "גברת, אני מצטער שאין פה מספיק רופאים. כרגע בעלך, שהוא הדבר הכי חשוב לך בעולם, הוא בעדיפות משנית עבורי כי הוא מבוגר מהגברת הזו בעשר שנים וחולה יותר ממנה ויש לו פחות סיכויים לשרוד את התורנות שלי?" איך רופא יכול להגיד כזה דבר? איך יכול להיות שזו המציאות שלנו?

     

    באירוע רב-נפגעים אתה אמור לקבל החלטות קשות, שרירותיות, בקרירות ובשניות. את מי יש לי יותר סיכוי להציל ואת מי פחות. החולה מחדר 8, ג', הוא איש עם מחלה המטולוגית מתקדמת, נולד עם שיתוק שרירים. אני לא מכיר אותו. צוות אחר במחלקה מטפל בו. מתקבעת אצלי בראש תמונה של איש בלי פרוגנוזה. סיעודי. לא מדבר. הוא הופך להיות בעדיפות פחותה כשאני מסתכל על האישה בת ה-40 שכל רגע יכולה להפסיק לנשום לי מול העיניים.

     

    עכשיו יש לו חום מאוד גבוה. לא היה קודם. מתחיל אנטיביוטיקה. אשתו חוזרת. אני קולט אותה. היא מאמינה בי. כמו בעלה של החולה בחדר 2. גם בשבילה אני מלאך. אני לא רוצה לאכזב אותה ואת בעלה. במהלך הערב היא עוד תבוא מדי פעם להגיד לי שהמצב לא טוב. בשקט. באצילות. היא לא תצעק. היא תספר שלמרות שהוא מאוד חולה עכשיו, הוא חוקר במוסד אקדמאי גדול.

     

    "ידעתי שהוא ימות. ידעתי ולא עשיתי כלום"  

    ב-6 וחצי בבוקר סוף-סוף הצלחתי להעביר את החולה מחדר 2 לטיפול נמרץ. שם מקומה. שמונה השעות שבהן היא הייתה אצלי היו מסוכנות מאוד עבורה. אני מקווה שלא נגרם לה נזק בלתי הפיך. לפחות העברתי אותה. עכשיו הזמן לראות מה קורה עם שאר החולים שהגיעו בזמן שהייתי עסוק. שיט. חמישה חולים שלא ראיתי. עכשיו בוקר. טוב, נראה מי דחוף, מי לא. אירוע רב-נפגעים. עושה קפה. העיניים נעצמות. מדבר עם חולים. רושם. הולך למחשב. כותב. נותן הוראות, טיפול, תרופות. מתפלל שלא עושה טעויות. בישיבת בוקר גיליתי שכמובן שעשיתי טעויות. בן אדם חצי ישן. בטח שעושה טעויות.

     

    בשמונה בבוקר הרופאים מגיעים. רעננים. מריחים טוב. אני נראה כמו תאונה ומנסה להמשיך להתנהג רגיל. אני לא מצליח. הגוף עייף, אבל הנפש מרוסקת. בדיוק כשאנחנו מתכנסים לישיבת בוקר האחות האחראית צורחת לכריזה: "כל הרופאים לחדר 8! עכשיו, דחוף! כל הרופאים לחדר 8!". רצים לחדר. בתוך תוכי אני כבר יודע מה מחכה לנו שם.

     

    אחת המתמחות עושה עיסויים לאדון ג'. עכשיו הוא נראה כמו הגברת מחדר 2, רק יותר גרוע. ידעתי. ידעתי שהוא ימות. ידעתי ולא עשיתי כלום. נכנסים להחייאה מתקדמת. במוניטור קו ישר. עוד עיסויים, הנשמה, אדרנלין לווריד. לא היה לו סיכוי. אני יודע איך נראה בן אדם שהולך למות. יש לי דמעות בעיניים ואני מקווה שאף אחד לא רואה. יש שם סטודנטים, סטאז'רים, מתמחים, רופאה בכירה. אני מכריז על שעת המוות וכולם הולכים בשקט לישיבת בוקר.

     

    לפחות העברתי את בת ה-40 מחדר 2 לטיפול נמרץ. אני מציג את המקרה למחלקה, ולא מפסיק לדבר על החולה שכבר לא במחלקה שלנו בכלל. לפחות אותה לא איכזבתי. אני מקווה שהיא תשרוד. בכל אופן, הקרבתי בשבילה את אדון ג'. לא הכרתי אותו בכלל, אבל לא אשכח את שמו. אומרים שאתה לא רופא אמיתי אם אין לך שורה של קברים שרשומים על שמך. ברוך בואך אדון ג' לשורה שלי.

     

    ככה זה נראה: עומס במיון. כאוס. תוהו ובוהו (צילום: טל שחר)
    ככה זה נראה: עומס במיון. כאוס. תוהו ובוהו(צילום: טל שחר)

     

    "גם אני מרגיש קורבן של המערכת"

    אשתו של א' אמרה לנו: "ד"ר, הוא לא מרגיש טוב. הוא מחכה כבר שלוש שעות". את המשפט הזה אני שומע אינספור פעמים ביום. זה הרי מובן. אני עובד בבית חולים. לפה מגיעים אנשים שלא מרגישים טוב. מה אני אשם שהחולים מחכים? אני אמור לעבוד יותר מהר? לא להתעמק בחולים כדי לראות יותר מהם בכל שעה? גם אני מרגיש קורבן של המערכת. ואיך אפשר בכלל לדעת מי באמת לא מרגיש טוב ולמי רק נמאס לחכות בתור? מי שהמשפחה שלו לוחצת?

     

    אז הלכתי לאכול ארוחת ערב. כבר שלוש שעות שאני מנסה למצוא רגע לצאת. אני יוצא לאכול ומ' ממשיך לחכות. כשחזרתי לחדר המיון נתקלתי בד', מטופלת צעירה בת 27, ואמה שעומדות ומחכות לי. "ד"ר, אנחנו רוצות לדעת למה אתה מאשפז אותנו". אני עונה לה שהבדיקות יצאו תקינות אבל, "עם הרקע שלך, הניתוח שעברת ומה שסיפרת לי קודם, אני לא יכול לשלול..."

     

    פתאום משהו בחדר השתנה. אני לא יודע מה זה בדיוק. ליד וילון מספר 3, איזה רחש לא ברור, הפנים של האחות מול המיטה של החולה, ואז אני יודע — מישהו קרס במיון. בשנייה אני עף לווילון 3. מגיע ורואה את הסטאז'רית ההמומה מתחילה לעשות עיסויים לחולה. גבר צעיר, בן 52. זה א'. אנחנו מטיסים אותו לחדר הלם.

     

    עכשיו אני על אוטומט, מתחיל לחלק פקודות. "תפוס את האמבו ותתחיל להנשים, מוניטור בבקשה, להכין לי אדרנלין, אין דופק, ממשיכים עיסויים!". זו ההחייאה המי יודע כמה שלי, ועדיין אותו אדרנלין שאני מזריק לחולה בתקווה שיעזור לו לחיות, עוזר גם לי להיות חד ומהיר. מבט אחד על הפנים של א' ואני יודע - יהיה קשה מאוד להחזיר אותו אלינו. המוות תפס את א' ומסרב להרפות ממנו. אנחנו ממשיכים בכל מה שיש לנו להציע כדי שא' יחזור לעולם שלנו. אבל הוא כבר רחוק מדי.

     

    בערך 40 דקות לתוך ההחייאה אני מחליט לצאת החוצה לעדכן את המשפחה. אני לוקח את אשתו, אחותו וגיסו לחדר קטן במיון. "המצב שלו מאוד קשה. הוא לא נושם בכוחות עצמו וגם הלב שלו לא עובד. אנחנו עושים כל מה שאפשר. אני מציע שתקראו לכל המשפחה לפה". 

     

    אשתו בהלם מוחלט. אני רואה את המבט הזה כל כך הרבה פעמים. היא מסתכלת עליי אבל לא קולטת כלום. אולי היא תזכור משהו מעורפל מהשיחה הזו בשארית חייה. היא מאלו שיצטרכו תהליך ארוך של אבל והסתגלות לאובדן אני חושב לעצמי. גיסו אומר לי: "תעשו הכל. מה שצריך. תעשו בשבילו הכל. הכל. אני מתחנן ד"ר". ומתחיל לבכות. מתקשר לקרובים, אבל לא מצליח לדבר.

     

    את המילים הקשות אומרת לי אחותו. "שלוש שעות חיכינו. שלוש שעות. אני אמרתי להם. אמרתי שהוא מידרדר. אמרתי ואף אחד לא הקשיב. ועכשיו תראה מה קרה". אני לא אחד שאין לו בדרך כלל מילים. המילים הוציאו אותי מהרבה מצבים קשים בחיים. אני משתמש בהן כשצריך ואוהב אותן. הן כלי, אמנות שאני אוהב לפסל עד שיוצא משהו שאני מרוצה ממנו. עכשיו אין לי אף מילה בשבילה. לא מצליח לחשוב על כלום. אני שם יד על הכתף שלה ויוצא אחרי שנייה.

     

    "האחריות כולה מוטלת על המדינה"

    חוזר לחדר הלם ולא מרשה לעצמי להיות בהלם. עכשיו אנחנו כבר עושים את זה בשביל המשפחה. א' כבר מזמן עבר לעולם הבא ורק המכונות שלנו, התרופות והעיסויים שמחליפים את הלב מחזיקים אותו בחיים. אבל רק על הנייר. זה בעצם סוג של טקס פרידה שהצוות הרפואי עורך לא'. הדחיפות יורדת בכל פעולה שלנו וההשלמה עם הנורא מכל כבר משתלטת. אני חושב לרגע אם ככה הייתי מרגיש במידה שזה היה קרוב שלי. האם הייתי משלים באותה הקלות? אני מסלק את המחשבה הטורדנית וממשיך לעבוד.

     

    "אוקיי, בבקשה לרשום: שעת המוות 23:00". עכשיו אני צריך לספר למשפחה. אני יוצא והם מחכים לי מחוץ לחדר. "תגיד משהו", "למה אתה שותק". ההליכה עם כל המשפחה לחדר הקטן היא רק של כמה מטרים אבל עכשיו נראית כמו מרתון שצריך לעבור. בחדר יש המון אנשים. כולם במתח. חדר המיון שבדרך כלל שוקק רעשים וצעקות, נאלם דום ודממה.

     

    "אני מצטער, אבל הוא נפטר". צעקות של אימה מקפיאות לי את הדם. והן נמשכות ונמשכות. המשפחה פורצת לחדר. על הרצפה נערמים אנשים ששוכבים ובוכים. ילד אחד עומד ומסתכל. "תעיף אותו מפה!" אני אומר למאבטח, ועף משם בעצמי. המתח בין הניסיון לעזור להם לבין החדירה לפרטיות שלהם ברגע הכי קשה עבורם, מתערבב עם הפחד לביטחון שלי. המבטים נדמים לי כמחפשים אשמים. "למה הוא היה צריך לחכות? למה לא עשיתם בשבילו משהו?" אני מכיר את זה כשצער וכעס מתבלבלים להם, ראיתי את זה לא מעט וראיתי איך הזעם משתלט. אני לא רוצה להיות שם לבד כשזה קורה.

      

    זה מצב בלתי נסבל ומי שאשם בו הם לא הרופאים או מנהלי המחלקות או הנהלות בית החולים. האחריות כולה מוטלת על המדינה אשר עשרות שנים מזניחה את הרפואה הציבורית, את המטופלים ואת הרופאים ומובילה לידי כך שהמקרים המתוארים יתרחשו מדי יום בבתי החולים ברחבי הארץ.

     

    יש עוד יותר משמונה שעות לתורנות. אני מדמיין את המקלחת הארוכה והחמה, את השמיכה והריח של המצעים שמחכים לי בבוקר. הם יעטפו אותי ויגנו עליי מכל זה. אבל אז אני חוזר למציאות. "אז כמו שאמרתי - עם הרקע שלך, וההיסטוריה שלך, אני לא יכול לשלול שיש משהו חריף עכשיו, ולכן אני נאלץ לאשפז אותך". ד' ואמא שלה נמצאות ממש שם בתוך כל ההמולה. הן מסתכלות עליי במבט המום, מבין ומכיל. הן לא כועסות. "אני מצטער שחיכיתן, אבל הייתי עסוק".

     

    ד"ר אראל בוצ'ינסקי, בן 42, מתל־אביב. סיים עתה את תפקידו כיו"ר ארגון המתמחים לרפואה "מרשם". את הדברים הללו הוא כתב בזמן שהתמחה במחלקה הפנימית של אחד מבתי החולים במרכז הארץ. במסגרת תפקידו פעל לקיצור תורנויות 26 שעות. בשבועות האחרונים התעוררה שוב מחאת מתמחים וסטאז'רים שמקבלים גיבוי ממנהלים ומומחים רבים בשם "משלמים בבריאות - 26 שעות".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: טל שחר
    מיומנו של מתמחה: ד"ר אראל בוצ'ינסקי
    צילום: טל שחר
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים