"נעמה מחכה לי": נדב נפטר מהסרטן שהרג את אהובתו
אהבתם של נדב ונעמה נקטעה באכזריות ביום בו נפטרה מסרטן אלים במוח. נדב מעולם לא התאושש ממותה, ו-16 שנים אחר כך, נפטר מאותו סרטן עצמו. אחרי מותו, הוציאה אמו דורית, את ספרו "שביל החיים שלי", שכתב בשלוש השנים האחרונות לחייו
"ילדי היקר", כותבת דורית מנור לבנה נדב, בדף הראשון בספרו, אותו מעולם לא ראה. "עברו חמישה חודשים מיום שנפרדנו לעד ואתה בן 41 שנים. לפני 16 שנים איבדת את אהבת נפשך, נעמה, מאותה מחלה ממנה גם אתה הלכת. היית כל עולמה עד לרגע האחרון.
"מאותו יום נורא שידרת לי כל הזמן כי לא נפרדתם ואתם עוד תיפגשו. נראה היה כי גם היא לא נפרדה ממך ומחכה לך עד שתבוא. בשעה שהתבשרת כי אתה חולה באותו סרטן ממנו נפטרה, כל מילותיך היו "ידעתי וחיכיתי".
בספר "שביל החיים שלי", שיצא בהוצאת 'ספרי ניב' השנה, מתאר נדב את המהפך שעבר תוך כדי מחלת הסרטן, ואת תובנות חייו לאורך ההתמודדות. דורית, אמו, הייתה שותפה מלאה להתמודדות שלו במשך למעלה מעשור, ועזרה לו ככל יכולתה. השנים האלו שלו, הן גם השנים שלה.
קיראו עוד:
סבלה מגידול במוח - ונשלחה לאשפוז בבי"ח פסיכיאטרי
הסרטן שהרג את אמא שלי תוך 5 שבועות - ולמה לא מדברים עליו
בן 6 עבר טיפולי כימותרפיה, כשאחיו בן ה-4 חלה גם הוא. תעזרו להציל את חייו?
ילד של אמא
דורית מנור, 75, פרשה לפני שבע שנים מתפקידה כמנהלת הסיעוד של מחוז חיפה בגליל המערבי בקופת חולים כללית, בה עבדה כחמישים שנה. היום היא מרצה בנושא אלצהיימר ודמנציה ועל דרכי התמודדות לחולים בהן, וכן תומכת חולים מטעם האגודה למלחמה בסרטן.
דורית היא ילידת הארץ. הוריה עלו מפולין בשנות השלושים. כשהייתה בת שנתיים נרצח אביה בטבח 39 היהודים שנרצחו בבית הזיקוק בידי פועלים ערבים. מגיל קטן שאפה להיות אחות. "ידעתי שזה ייעוד חיי, רציתי לתרום לקהילה ולעזור לאנשים לחיות חיים טובים יותר", היא מספרת.
בשנת 69 התחתנה והביאה שלושה ילדים לעולם. יעל, היום אחות אחראית במחלקה הנוירולוגית בבית החולים רמב"ם, וזיו, היום מנהל ברכבת ישראל. נדב, בן הזקונים, נולד בשנת 77. "נדב היה ילד של אמא. יפהפה, עם לב רחב, כובש, חרוץ, מלא חברים, כולם התאהבו בו".
לאחר שירותו הצבאי נסע נדב עם חבר לארה"ב, לעבוד ולבלות. קצת לפני הנסיעה הכיר את נעמה מייזלס, כתבת ynet, בפאב קטן בתל אביב. אותו ערב שינה את חייו. "היא אמרה לו שהיא רוצה אותו ושיחזור לארץ. הוא חזר, ומאותו רגע הם לא נפרדו".
"התאהבתי בפעם הראשונה בצעירה יפהפייה בשם נעמה", כתב נדב בפרק מיוחד המוקדש לנעמה בספר. "כמה יפה הייתה. הלכה לה בגאון עם שערה המהפנט בצבע שחור סיני ובתסרוקת קארה אלכסונית מהממת. תמיד נראתה לי איטלקייה שהגיעה לישראל בטעות ואינה קשורה לכאן כלל וכלל. הרוגע שלה, צחוקה שובה הלב והיופי הפנימי והחיצוני שלה הפנטו אותי בכל פעם מחדש".
נילחם יחד
השניים עברו לגור יחד בתל אביב, מאוהבים עד כלות. יום בהיר אחד תקפו את נעמה כאבי ראש מחרידים. אחרי בירורים התגלה שהיא סובלת מסרטן אלים במוח מסוג GBM. "מאותו הרגע נדב לא מש ממנה", אומרת דורית. "הוא רחץ אותה, הלך איתה לבחור פאה, כל דבר שהייתה צריכה, הוא היה שם. אני הייתי שר הבריאות של נעמה ושל המשפחה. היא סמכה עלינו במאה אחוז".
נדב מתאר את התקופה הזו בספרו: "באחד מהימים בהם נעמה שכבה בבית החולים ומצבה כבר היה לא קל, עם גידול משתולל בראשה ואחרי ניתוחים והתערבויות רפואיות כאלו ואחרות, ליוויתי אותה אל השירותים בחדרה ונסגרנו בחדר. היא אמר לי ,"ממי, אני רוצה למות. אני לא יכולה יותר". שאלתי אותה, "זה באמת מה שאת רוצה?". היא לא ענתה לי במישרין אבל אמרה, "כבר אין לי כוח". באותו הרגע הסתכלתי אל תוך עיניה , לקחתי את ידיה ואמרתי לה "את לא מתה, את לא תמותי ואני לא אתן לך למות. אנחנו נילחם יחד עד טיפת הדם האחרונה".
המלחמות לא עזרו ואחרי שנה קשה מנשוא, נעמה נפטרה. נדב ונעמה נולדו באותה השנה. הם היו אז בני רק בני עשרים וחמש. דורית לא יכולה לשכוח את דבריו של הרופא. "ביום שנעמה נפטרה, לכולנו בידיים, אמר לנו פרופסור רם שניתח אותה, שמעולם, בחייו המקצועיים לא ראה בעל אב או אח שמטפל כך באדם, כמו נדב", לאחר מותה של נעמה, נדב היה מרוסק מצער. דורית הציעה שייסעו ביחד לטיול למזרח. "הוא היה במצב נפשי מאד קשה. הרגשתי שאני צריכה להוציא אותו מפה לאיזו תקופה כדי שנוכל להתאבל".
איך הסתדרתם בטיול?
"תמיד היה בינינו קשר נהדר, גם בלי מילים. ידענו לוותר אחד לשני ואני ידעתי איפה אסור לי ללחוץ יותר מדי. היינו שבועיים בתאילנד ושבועיים בהודו. פעם אחת, החלטנו לצאת לטיול סביב האי, בלי לדעת לאן. הלכנו בעקבות נזירים עם שמלות צהובות והם הובילו אותנו למקום שנקרא "קיר השלום". מן קיר משאלות כזה, כמו בכותל. נדב כתב משהו על פתק, ושם בתוך האבן.
"שם ראיתי אותו מתפרק ובוכה. הוא אף פעם לא היה ילד שבוכה וכנראה שהוא היה זקוק לאקט הזה. השארתי אותו שם לבכות והתקדמתי קצת לכיוון מפל מים מקסים שהיה שם. שקט, דממה, רק רעש המים נשמע. כשהוא הגיע, יכולתי לראות את השחרור על פניו, הוא חייך ואני צילמתי אותו".
משפחתה של נעמה חיכתה לו במיוחד שיחזור מהטיול, כדי שיוכל להיות בטקס הפתיחה של "גן נעמה", שנחנך לזכרה. שמונה שנים אחרי כן נפטר אביה, יוסי. גם הוא מונצח באותו הגן.
מלאך המוות על הכתף
נדב ניסה ככל כוחו לחזור לחיים רגילים. הוא נכנס כשותף בעסק חדש ובאותה תקופה הכיר גם את רותי, שלה גם יינשא בהמשך. באחד הימים גילתה דורית כתם חשוד במצחו והפנתה אותו לבדיקות. בבדיקה עלה שמדובר במלנומה. אחרי שנותח, הכל היה תקין והחיים חזרו לקדמותם.
"היכרותי האישית עם המוות הרי התחילה כבר כמה שנים קודם לכן", כך כתב בספרו, "כשגיליתי את הסרטן הראשון. הרגשתי שמלאך המוות התיישב לי על הכתף כמו חיית מחמד או גמד טוב מהסרטים, והתחיל לדבר איתי. שנים הלכנו ככה. הוא על הכתף מלווה אותי, ואני בדרכי, לא מפריעים אחד למשנהו אבל מודעים איש לחברו. לבסוף, אולי בגלל העיקשות שלי להישאר, כמו עקשנות של ילד קטן, הוא עזב".
עזב? לא בדיוק. כמה שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר נשוי לרותי ואב לשניים, החל להרגיש לא טוב. "התחלנו לעשות בדיקות ואז גילינו שיש לו גרורות של מלנומה בכבד". דורית הפעילה את כל התותחים. נדב נותח ועבר פרוצדורה טיפולית של השתלה עצמונית. לאחר הניתוח המשיך בטיפולי הכימותרפיה.
"המלנומה הגרורתית צנחה ישר לתוך הכבד שלי", כתב, "קיבלתי כזו סטירת לחי שהפתיעה והעירה אותי בו זמנית כאילו דוב גריזלי תפס אותי בטפריו והחל לנער אותי שוב ושוב למרות שבינינו, הכתובת הייתה על הקיר המון זמן אבל התעלמתי ממנה בהפגנתיות. כסף, כסף, כסף, זה כל מה שהיה לי בראש, התייחסתי לגופי כמו אל פח אשפה, כך גם למנוחתי ולסדר העדיפויות שלי בחיים. לא הצלחתי ליהנות כמעט מכלום. רציתי כסף, והרבה".
באותה תקופה התפרק העסק שלו, וגם הנישואים עלו על שרטון. הוא התגרש ועבר לגור אצל אורן, חבר קרוב שטיפל בו במסירות וסעד אותו נפשית בתקופה הקשה. חברים טובים, אגב, היו לו תמיד. נדב נשאר שם במשך כשנה ודורית הגיעה לעזור בכל מה שצריך, וגם התלוותה אליו לטיפולי הכימותרפיה. אחרי מאמצים רבים, הצליח להיכנס למחקר ניסיוני במה שנקרא 'מסלול חמלה' והטיפול אפשר לו תפקוד כמעט מלא.
"אחת הדוגמאות המשמעותיות והעצובות ביותר עבורי היא מותה של נעמה ממחלת הסרטן", כתב, "מותה פער בי פצע ענק בגיל צעיר שיישאר שם לעד, וזה כואב. מאידך, החוויה שעברתי יחד איתה הפכה את מלחמתי בסרטן לברורה ומובנת יותר, וכנראה גם מוצלחת יותר. זה הודות לך, יקירתי".
לאחר שקיבל משמורת משותפת על ילדיו, נדב שכר דירה ברמת גן והחיים, כך נראה, חזרו כמעט למסלולם למרות הסרטן. מבחינה אישית הוא היה במקום הרבה יותר טוב, מצא עבודה כמנעולן ומאד הצליח בזה. "סוף סוף חזרתי לחיים רגילים", אמר אז לדורית. "השקעתי בילדים הרבה יותר, ראיתי אותם הרבה יותר, הילדים מאושרים וגם אני".
"אימא, תכתבי לי איפה אני גר"
כחמש שנים אחרי גילוי המלנומה, הופיעו פתאום כאבי ראש והקאות. נדב החל להרגיש רע. יום אחד, שלא כהרגלו, לא הגיע לקחת את הילדים. רותי המודאגת הזעיקה חבר והוא רץ לדירה ומצא את נדב מפרכס על הרצפה, חסר הכרה. הוא אושפז מיד בבית חולים לסדרה של בדיקות. התוצאות היו קשות. במוחו התגלה גידול מסוג GBM, "גליובלסטומה" - סוג של סרטן אלים במוח שנוצר מתאי המוח עצמם, אותו הגידול בדיוק ממנו נפטרה נעמה.
"לזה חיכיתי מהרגע בו נפטרה נעמה", כתב נדב, "כאילו ידעתי כל הזמן שגורלותינו, באחד הימים, ייפגשו שוב". במקום אחר הוא כותב, "הסיוט הגדול ביותר שלי הגיע. מה שהרג את נעמה חדר לראשי והתנחל שם. וזה, באמת היה הפחד הגדול ביותר עבורי עם כל התמונות והחוויות אותן זכרתי מהסיבוב הקודם של ההיכרות שלי עם ה GBM, הקוטל של נעמה".
מי הודיע לו?
"אחותו ואחיו נסעו אליו, עוד לפני שבאו לבשר לי. הדבר הראשון שאמר להם היה, אתם לא צריכים להגיד לי. אני מחכה לזה, נעמה קוראת לי. הדבר הכי נורא היה שהוא טופל באותה מחלקה נוירולוגית, ושכב בדיוק באותו החדר שבו שכבה נעמה. אפילו השם של הרופא שטיפל בה היה על הקיר".
הוא רצה לדעת כמה זמן נשאר?
"הוא היה עסוק בשינוי שהתחולל בו, ורק רצה לחלק עם כולם את הדברים כדי לעזור. היו לו ימים קשים של ירידות ועליות במצבי רוח, חוסר תיאבון, חוסר יציבות בהליכה. יום אחד הוא התקשר אלי, בדרך לעבודה בפארק שרון. הוא לא ידע איפה הוא נמצא. הוא היה מבקש ממני, אימא, תכתבי לי לאיזה רחוב אני צריך להגיע, או איפה אני גר. הוא לא זכר. בשלב מסוים הבנו שאסור לו להיות לבד. עברתי לגור איתו ברמת גן במשך חודש ואחרי כן מצאנו לו דירה בחיפה על ידינו, והעברנו אותו לפה, מתל השומר לרמב"ם”.
נעמה מחכה לי
"התחלתי להילחם עבור זמנים קרובים והאחיזה בהם. עוד חצי שנה יום ההולדת של הילדים - אני אגיע לשם", כתב נדב, "אחריו מתקרב אירוע משמעותי אחר - אני נאחז גם בו ומגיע אליו. וזה קרה דבר מופלא. גם הזמן, שהלך ופחת בעיניי, הפסיק להטריד או להפחיד אותי. התגברתי על הפחד מהזמן. להפך, הגעתי למסקנה שיש לי את כל הזמן שבעולם".
איך התמודדת עם המצב באותה תקופה?
"הייתי עסוקה כל כולי בהישרדות של הבן שלי. נחושה לעשות הכל בשבילו. עבדתי על טייס אוטומטי. יום אחד סיפרתי לחברה שלי שהיא קבליסטית, על הסרטן שהרג את נעמה ועכשיו מאיים להרוג גם אותו. היא אמרה לי שאם נדב לא ייפרד מנעמה ולא יגיד לה להניח לו, זה לא ייגמר בטוב".
נדב ידע. "נעמה ערכה לי היכרות קרובה עם המחלה", כתב בספרו, "עם השותפים איתה בהתמודדות ואיך הם מרגישים, ועם צד אחר של התמודדות החולה. אני לא יודע כמה אחוזים יש לך בהיותי חי עד עצם היום הזה, נעמה, אבל הם רבים מאוד. אני נוטה לחשוב לפעמים שאת שומרת שם למעלה ודואגת שלא אשכח".
דיברתם על המוות?
"אף פעם לא דיברנו על זה ישירות. אני זוכרת את הפעמים שהגענו מההקרנות לדירה ברמת גן, הוא נשבר. באותו רגע אמרתי לו, נדב, כל זמן שאנחנו ביחד, כל המשפחה, וכולם איתך, אין לך מה לפחד. סמוך על עצמך, סמוך עלינו, ותירגע. הוא ידע שהוא נמצא בידיים טובות".
יום אחד מקבלת דורית מייל מיוחד מנדב. "אימא", הוא כותב לה, "תקראי מה שאני שולח לך, אל תגיבי ואל תעירי את הערותייך, רק תקראי". דורית מתחילה לקרוא ומגלה שכבר שלוש שנים, מהרגע בו גילו לו על כך שהוא סובל מ-GBM , נדב כותב. כותב על מחלתו, כותב על מה שהיא חוללה בחייו, כותב על המהפך שהוא עובר. "נדב שיתף את התהליכים הנפשיים שעבר מרגע הגילוי והציע דרך התמודדות משלו".
מה למשל?
"איך להגיד לקרובים, איך לספר לילדים, איך להתייחס למחלה עצמה, מה יכול לעזור, מה התובנות שלו. הוא פתח קבוצה בפייסבוק בשם "החממה", קבוצת תמיכה למתמודדים עם הסרטן. אחרי כל פרק שהוא שלח הוא ביקש ממני, אמא תשמרי. ואני שמרתי".
"יום אחד ביקש ממני לשבת מולו ולהקשיב להרצאה שלו. הקשבתי לו, כולי השתאות, במשך שעה. הייתי בשוק. הילד פרש את משנת חייו מיום לידתו ועד יום מותו. איזה תעצומות נפש היו לו, לדבר על זה, אילו יכולות ביטוי, איזו שפה, מי יכול לעמוד ולדבר ככה עם גידול במוח? להרצאה הוא קרא "שביל החיים שלי", והיא נמצאת ביו-טיוב. הוא שלח אותה גם לאגודה למלחמה בסרטן. "אני רוצה שזה יהיה כלי שרת לאנשים כדי להקל עליהם בהתמודדות, אני רוצה לעזור להם", זה מה שהוא אמר".
צפו בפתיח של הרצאתו של נדב ז"ל, שביל החיים שלי:
"סרטן הוא רק מילה", כתב נדב, "המילה הזו לא באמת מתארת מצב סופני כמו שרובנו מדמיינים. היא לא כבדת משקל כמו שמתארים אותה. אם תתייחסו אליה כמו אל מחלה רגילה, נניח, כזו אשר במהלכה צריך להיבדק כל הזמן ולעבור טיפולים לפעמים, זה כבר יישמע מפחיד פחות, נכון? יש חולי סוכר שמזריקים לעצמם כל יום. רבים מהם חיים טוב ורבים חיים רע, כמו אצל כולנו, לא? אז שנו לעצמכם את ההגדרה הזו בראש והפסיקו להתייחס אליה כאל גזר דין מוות. כך בטוח תעשו צעד ענק. תתחילו להתעמת עם דברים שגוררים אתכם אחורה בכל פסיעה. התמודדו בגאון וגאווה עם הסרטן או עם כל מחלה אחרת. הסתכלו לה בעיניים. בסופו של דבר עיניה הן עינינו".
היום האחרון
עם הזמן, החל מצבו של נדב להידרדר באופן קיצוני. "הוא לא תיפקד וגם ללכת היה קשה לו, הוא התנדנד", אומרת דורית. "אל תרחמו עליי", כתב נדב עוד קודם, "אני לא צריך את זה וזה תמיד עושה את האפקט ההפוך. אני נהנה מכל רגע, לומד המון על עצמי והעולם. למה לרחם עליי? צחקו איתי ביחד, זה עדיף בכל מובן".
בשבועות האחרונים לחייו חזר לחיפה וגר בדירה קרובה למשפחה עם מטפל אישי. "החברים שלו היו צמודים אליו. הם הביאו לו אוכל ממסעדות, עשו לו מסג'ים, עישנו איתו, דיברו, שיחקו במשחקי מחשב שכל כך אהב, צחקו איתו. הוא היה מאושר, היה לו מזל, הוא היה אהוב כל כך.
"יום לפני מותו, אמרה לי יעל בתי, שהיא גם אחות, שזה היום האחרון. נתנו לו מורפיום לנשום כדי להקל על הכאבים בתהליך הזה. בשעה אחת בלילה החברים שלו הלכו הביתה ואחרי חצי שעה קראתי להם שוב. ישבנו כולנו לידו וראינו איך הוא נגמר. אחיו זיו אמר לו 'נדב, אנחנו משחררים אותך, מנשקים אותך ומחבקים אותך'. וזהו".
שביל החיים שלי
דורית מלווה היום חולי סרטן מטעם האגודה למלחמה בסרטן. היא מוצאת טעם בעזרה לאלו שזקוקים יותר מכל, דווקא מתוך הניסיון האישי שלה. "יש בתים שיודעים להכיל מחלה ויש כאלו שלא מסוגלים. זה קשה, כי החולה צריך, ואין חמלה".
מתי עלה בדעתך הרעיון?
"אחרי מותו טיפלתי בחולת סרטן, אישה אינטליגנטית וחכמה בחודשי החיים האחרונים שלה. נתתי לה לקרוא את הספר שלו ואחרי שסיימה ביקשה להשאיר אצלה את הדפים. היא אמרה שזה ספר התנ"ך והתהילים שלה. בכל פעם שהיא פותחת בדף אחר וקוראת, כך אמרה, זה נותן לה חיים.
"הבנתי שיש לספר הזה עצמה גדולה מאוד. פניתי לבר, אחות של חבר של נדב, עורכת ספרים במקצועה, וביקשתי שתקרא ותגיד את דעתה. כעבור כמה ימים חזרה אליי בהתפעלות, וחיברה אותי להוצאת 'ספרי ניב' בהרצליה, דרכם יצא הספר הזה".
"חולי סרטן מתמודדים עם בדידות גדולה ולא נוטים לדבר או לשתף בדרך כלל, ולכן זה כל כך חשוב. הוצאתי את הספר שלו לאחר מותו כי זה מה שהוא הכי רצה. לעזור לחולים אחרים ולשתף אותם בתובנות שלו. בשלושים שלו אמרנו לכולם: "כל אחד שצועד בשביל החיים יזקק לתמיכה. חזונו היה שספר זה יהיה מתנה מחזקת. אנו הופכים את החזון למציאות. 'שביל החיים שלי' הוא לא פריט מדף אלא הנצחה שלי לנדב. מי שמקבל אותו ממני, מקבל אותו באהבה כהנצחה לנדב".
נדב מנור קבור בבית העלמין כפר סמיר בחיפה. כשיורדים בשביל לכיוון קברו, עוברים בדרך על פני קברה של נעמה. "הוא כל הזמן מסתכל עליה", אומרת דורית, "והיא מסתכלת עליו. לא רחוק משם קבור גם סבא שלו. בלוויה אמרתי לו, "נדב, אני שקטה. סבא שומר עליך מלמטה, ונעמה שומרת עליך מלמעלה".
לפנייה לכתב/ת 
