שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אבא שלי גנב אותי מעצמי": רוחמה וייס פותחת הכול

    רק בגיל מאוחר, אצל הפסיכולוג, רוחמה וייס למדה שיש שם לדברים שאבא שלה עשה לה. קוראים לזה גילוי עריות. את קשר השתיקה היא פורמת בספר שירים חדש על שנים של בדידות, על סביבה שסירבה להאמין, והיא מסבירה למה רק בקפריסין, כשהפגינה בעד הנאשמת בפרשת האונס, הרגישה סוף-סוף שלמה

    אישה בת 40 יושבת אצל הפסיכולוג. היא מתארת שוב את "הדברים האלה שאבא שלי עשה לי". דברים שהתרחשו מאז שהיא זוכרת את עצמה ועד לגיל 36. את הרגע המכונן הזה מול המטפל אפשר למצוא בספר השירים החדש שלה. "הוא אמר את השם המפורש - גילוי עריות", היא כותבת, "בלי לדעת איזה נס יכולה לחולל אמירה בהירה אחת".

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    "זה היה רגע טיפולי ענק", היא נזכרת היום. "הייתי בשלב שאני כבר יודעת מה קרה לי, אבל עוד אין לזה שם. ידעתי שזה אסור, ידעתי שזה מגעיל, אבל לא היה לי שום מנגנון נפשי לומר לעצמי שזה זה. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי שגרם למטפל לומר את זה. אני רק זוכרת כמה שקט האמירה הזאת הכניסה. עכשיו יש לזה שם. זה גילוי עריות. זה המועדון הזה שאת חושבת שנמצאות בו נשים אחרות, וברוכה הבאה".

     

    קראו עוד בערוץ היהדות : 

     

    את זוכרת מתי זה התחיל?

    "זה אף פעם לא באמת התחיל. הפוגעים הם אבות שאין להם הבנה של נבדלות מהילדות או הילדים שלהם. זה לא שיום אחד אבא שלי אמר לעצמו, 'אני אתחיל לנצל אותה ולבצע בה מעשים מגונים'. הוא מעולם לא חשב שהגוף שלי לא שייך לו. יש לי זיכרונות קטנים כאלה, רגעים של נשיקות לפני השינה - אבל פתאום משהו השתנה. פתאום נהייתה תחושה של גנבה וזה עבר מתחום המותר לתחום האסור. וככל שאבא שלי הרגיש יותר אשם, אני קלטתי שמשהו לא בסדר. שם מתחילה הדיסוציאציה. ניתוק מוחלט. החלק המתפקד שלך, החלק הרואה שלך, הולך לעולם שכולו טוב.

     

    "הניצול היה כל כך עמוק, שאני לא יודעת להגיד מתי זה התחיל אלא רק מתי זה נפסק - רק בגיל 36, כשהסכמתי לראות את זה והייתי אקטיבית בלהפסיק את זה. הייתי צריכה לעשות המון עבודה כדי להפסיק להגיד לעצמי, 'אנחנו משפחה דתית, לא יכול להיות שזה קרה'. וכן, הפגיעה המשיכה גם כשכבר הייתי אישה מבוגרת. היד שלו על הגוף שלי במקומות לגמרי אסורים, במקריות הזאת של ביקור בארוחת שישי, בפרוזדור. אחרי פעמיים-שלוש שזה קרה ולא הייתי בניתוק אמרתי לעצמי, אני לא נכנסת לבית הזה יותר - והתחיל מסע של לנקות את החיים שלי".

     

    "גדלתי בתודעה שהגוף שלי לא באמת שייך לי"

    בגיל 54 פרופ' רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד, משוררת, דמות מוכרת בתחום ההתחדשות היהודית. כזו שאי-אפשר להתעלם ממנה. בכתיבה שלה - כבר 13 שנים בערוץ היהדות של ynet - היא מתעקשת לשפד פרות קדושות, לערער על הסדר הקיים, בעיקר בכל הנוגע למעמד האישה - וגם להיכנס לא פעם לעימותים עם הממסד הרבני. עכשיו, בספר השירה השלישי שלה "שאישה אינה אלהים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), היא מתפנה לפרק את אחד המוקשים הכי גדולים בתרבות האנושית: גילוי עריות.

     

    פרופ' רוחמה וייס (צילום: אלכס קולומויסקי)
    לא מפחדת לשפד פרות קדושות(צילום: אלכס קולומויסקי)
     

     

    "כילדה הייתה לי אפס תודעה. אבא שלי אדם אלים - פיזית, מילולית ורגשית. כל זה היה גלוי. האלימות המינית הייתה בסתר. בשליחת ידיים, במיטה של ההורים, כשהוא היה מקלח אותנו. לא חסרות הזדמנויות. הגוף שלי היה מגרש של חקירה ופולשנות שלו. לא צריך את הטקסיות הזאת של האבא שבא למיטה בלילה. זה תמיד היה זמין, רגעי, יומיומי. גדלתי בתודעה שהגוף שלי לא באמת שייך לי. אני מניחה שאת הדברים הקשים באמת אני לא זוכרת, אבל מה שאני זוכרת מספיק חמור".

     

    מישהו ידע? 

    "הוא אף פעם לא אמר לי 'אל תגלי'. זה הרבה יותר עמוק. אין נפש בעולם שידעה משהו, אפילו לא פירור של משהו. בכל שנות ההתבגרות הייתי אי בודד. ילדה בלתי נראית. תלמידה כושלת. המורים צחקו עליי, קראו לי רוחפה. המצאתי לעצמי דמויות וחייתי דרכן. ואחת הדרכים הכי טובות להשתיק את זה שהייתי קורבן, הייתה לשכנע אותי שאני טיפשה ושמנה ומכוערת. ככה גידלו אותי. קראו לי שמיינע'לה.

     

    "גדלתי להיות מאוד מבודדת ומאוד שונאת את עצמי. אז במהות אני אישה בלי מועדון. אישה של לבד. למדתי לייצר לעצמי עולם פנימי עשיר, וכנראה ככה נהייתי משוררת בסוף. אנשים מפרשים את השתיקות שלי כחוזק, אבל אני שותקת כי זה המנגנון שאני מכירה הכי טוב. הידיעה הכי ברורה שלי על העולם כילדה היא שאני במצוקה איומה, ושזה מה שעושים עם מצוקות. שותקים".

     

    להתרחק מהמצוות ולהתקרב לאלוהים

    היא גדלה בירושלים, במשפחה דתית-לאומית, עם חמישה אחים ואחיות. אביה הגיע מחברה חרדית בארה"ב והכיר את אמה כשעלה ארצה. וייס עצמה גרושה, אמא לבת (22) ולבן (21). "ככל שהתרחקתי מעולם שמירת המצוות - כך התקרבתי אל אלוהים", אמרה פעם בראיון. אבל גם עם אלוהים היא מנהלת מערכת יחסים מורכבת, שבאה לידי ביטוי בשפה. "אני מקווה שאלוהים תיתן לי כוח", היא אומרת, מדלגת בין לשון זכר ונקבה.

     

    פרופ' רוחמה וייס (צילום: אלכס קולומויסקי)
    (צילום: אלכס קולומויסקי)

     

    "הטראומה משליכה על כל מערכות היחסים שלי עם גברים, גם עם אלוהים. אבא שלי תמיד נדחף לי למערכות היחסים ומטנף אותן. קשר עם גבר כבר לא יכול להיות דבר תמים. וגם קשר עם אלוהים לא יכול להיות תמים, כי אלוהים הוא בן. לכן חשוב לי לדבר עליו לפעמים בלשון אישה. כי הדימוי של אלוהים כ'אבינו מלכנו' הוא נורא בשבילי". זו גם הסיבה שהיא כותבת בספר: "אם אלוהים לא היה גבר היו לה שדיים והייתי יכולה להירגע בצל. אם אלוהים לא היה גבר לא הייתי צריכה לשמור על הגוף, על הכבוד ועל הנפש בכל מפגש שכמעט איתו".

     

    אביה עדיין בחיים. אמה נפטרה לפני מספר שנים. כשקוראים את השיר 'פרידה מאמא', מבינים שזה נגמר ביניהן הרבה קודם: "יום אחד, כשהייתי כבר ממש מבוגרת, התיישבתי מול אמא שלי שהייתה עדיין ילדה וסיפרתי לה מה נעשה בי בשעה שהיא ישנה. באותו יום נפרדו דרכינו. 15 שנים אחר כך הבאנו אותה לקבורה, עדיין ילדה. עדיין ישנה".

     

    מה היה שם בשיחה איתה? 

    "מגיל צעיר ידעתי שאי אפשר להגיד לאמא שלי שום דבר. היא הייתה מאוד פגיעה. אני לא יודעת מי פגע בה ואיך, אבל בריאה היא לא הייתה. זה דור של שואה, של חברה מסורתית ושמרנית ושל שתיקה סביב אלימות במשפחה. אני זוכרת שהיא ישבה כאן, על הכיסא הזה, כשסיפרתי". משחזרת וייס, שהייתה אז בת 36. "כשעוד לא הייתה המילה המפורשת אבל כן 'הדברים שאבא עשה לי', כבר הייתה לי רשימה פנימית של העוולות. לא קראתי לה בשביל לבוא חשבון, אלא בשביל לחשוב איך שומרים על הילדים שלי עכשיו.

     

    "בהתחלה היא אמרה, 'בסדר, כל מה שאת רוצה'. אבל אחרי שהיא עיכלה את זה היא צילצלה ואמרה, 'אם מה שאת אומרת לי נכון, אני צריכה להתגרש מאבא, אז אני לא מאמינה לך'. אחר כך היא באה וביקשה לשמוע בדיוק כל מה שאני זוכרת - ושתקה. בכיתי נורא. היא הסתכלה עליי ואמרה, 'אני לא מאמינה לאף מילה שאמרת'. שם נפרדו דרכינו. היא המשיכה להיות סבתא נהדרת תחת כללי הזהירות, אבל הקשר נגמר שם. בהתחלה הייתי יותר סלחנית והרגשתי חובה כן לראות את אבא שלי מדי פעם, וכן לבוא לאירועים משפחתיים. לקח לי המון שנים עד שאמרתי, למה אני צריכה להיות שם, לחזור הביתה ולהקיא?"

     

    התעמתת איתו? 

    "לא. אין טעם. בפנטזיות שלנו יש רע מוחלט, בגלל זה בני נוער אוהבים ללמוד על נאצים ועל מלחמת העולם השנייה. אבל במציאות היומיומית אין לי אבא להתעמת איתו. הוא איש מנותק, עם יכולות רגשיות מוגבלות. אני לא יודעת מה הוא מספר לעצמו. שואלים אותי אם אני סולחת. סליחה זה מונח לא רלוונטי במצבים כאלה. בשם מי אני אסלח? בשם הילדה בת השלוש? בשם הילדה בת החמש? בשם האישה בת ה-30? מה תעשה כאן הסליחה?"

     

    את לא מפחדת לפרסם ספר כזה כשהוא עוד בחיים? 

    "מפחדת ממה? הדבר הגדול באמת בגילוי עריות זה שגנבו אותי מעצמי, והתיקון הגדול הוא לנכס את זה לעצמי, להיות בהידברות עם זה, גם אם זה כואב ופוצע. אין אף אחד שאני צריכה בשבילו לשמור על הסוד הזה. והכתיבה היא חלק מלומר: לא אמות כי אחיה. הספר הוא תיקון לחוויה של הדיסוציאציה. יש אפילו חוויה חגיגית בכתיבה, כמו לשתות תה בספלים קטנים מפורצלן. להגיד לעצמי: עשיתי את זה מדויק, בדיוק כמו שאני רוצה. לא רק שאני לא אמות, אני אהפוך את זה לשיר ואגיש את זה לעולם עם האסתטיקה שאני אוהבת. אסתטיקה של הרוע.

     

    "גם בעבר כתבתי על זה שירים, אבל אנשים לא ראו. באיזה ערב הקראה מישהו פירש שיר שלי כשיר על קרבה בין אבא לבת. הוא חשב שזו קרבה מקסימה, הוא לא קלט את הדקויות, ולא בכדי. כי זה עולם רמאי, העולם של גילוי עריות".

     

    "קשה לקבל נשים כמוני"

    כמו וייס עצמה, גם ביתה בעין כרם שבירושלים עולה על גדותיו. צבעוני, סוער, עמוס יצירות ורהיטים שהיא מפסלת בעיסת נייר. פסלים של פנים נשיים, שדיים, רחם - גם האמנות של וייס היא חלק מהתיקון שהיא מדברת עליו, מהניסיון להיחלץ מ"הזרועות השחורות שלו, שעדיין קושרות לי את הנשמה", כמו שהיא כותבת באחד השירים.

     

      (צילום: רוחמה וייס)
    "קשה לקבל אישה כמוני". וייס בהפגנת התמיכה במתלוננת הבריטית בקפריסין(צילום: רוחמה וייס)

      

    "אני רואה כמה קשה לקהילה לקבל נשים כמוני וכמה בקלות מקיאים אותן. קוראים להן משוגעות, מאשפזים אותן. אני מזכירה לעצמי שהייתי מטר מהמקום הזה, של השיגעון. ניתוק זה מנגנון הגנה בקהילה שקרנית, כי אין לילדה ולנערה ולאישה צעירה איפה להניח את הפגיעה שלה בלי לדעת שהיא לא תחווה פגיעה נוספת. לא הייתי זקוקה לניתוק הזה אם הייתה קהילה חומלת. אם הייתי יודעת שאני יכולה ללכת לגננת או למורה ולשתף אותה, והיא הייתה מחבקת אותי ומבטיחה לשמור עליי".

     

    קל יותר לגילוי עריות להתקיים בחברה הדתית הסגורה? 

    "אני מבינה למה זו הסטיגמה, אבל אני לא יודעת אם זו באמת חברה פחות מוגנת, או שזו רק התדמית שלה. ואין לי עניין לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לחצר של מישהו אחר. שכל אחד יבדוק מה קורה בבית שלו. לפי המחקרים, כל ילד או ילדה שישית הם קורבנות של גילוי עריות. זה אומר שבבניין שלך, ובמשפחה המורחבת שלך ובכיתה של הבת שלך יש ילד או ילדה שחווים גילוי עריות. זה לא שהקהילה משקרת וסותמת פיות, אלא שאנחנו מאומנים לא לראות את זה. אנחנו באמת-באמת לא רואים. גם היום, בעידן המי-טו, אין הגנה. גילוי עריות הוא ממש לא טאבו, הטאבו הוא לדבר על גילוי עריות".

     

    הנסיעה לקפריסין והתמיכה במתלוננת הבריטית

    הניסיון המר של וייס בכל הנוגע להשתקה הוא גם זה שגרם לה לעלות על מטוס לקפריסין באוגוסט האחרון, אחרי שהתפוצצה פרשת האונס באיה נאפה; כלומר מה שדווח בתחילה כאונס בידי 12 נערים ישראלים והפך למשפט נגד המתלוננת, צעירה בריטית, בטענה שבדתה תלונת שווא.

     

     

      (צילום: רוחמה וייס)
    הפגנת תמיכה בבריטית בקפריסין(צילום: רוחמה וייס)

     

    "עקבתי אחרי הסיפור הזה, התחלתי לקרוא ברשתות בריטיות, ולא מצאתי מנוחה. אז החלטתי פשוט לטוס לשם. לא ידעתי מה בדיוק אני אעשה שם, אבל הבנתי שזה תרפויטי. אצל הפסיכולוג אני משלמת בשביל לדבר על למה שתקתי, פה אני משלמת בשביל לצעוק".

     

    בעקבות פוסט שפירסמה בפייסבוק, הצטרפו לנסיעה יותר מ־50 נשים וגברים. וייס מצאה את עצמה בראש קבוצה ישראלית, מצוידת בשלטי 'אנחנו מאמינות לך', שטסה לתמוך בנאשמת ביום הקראת גזר הדין.

     

    "רציתי להיות שם בניגוד לשבט ובניגוד לסיפור המשפחתי. להתחבר רק למה שאני מאמינה בו. לידי לא ישתיקו יותר. ילדות לא יסבלו לידי. זה היה רגע של מהפכה. היו בקבוצה שלנו גם אבא שבא עם הבן שלו, בן 16, והייתה אישה דתייה - שבט חדש של כל מי שלא מוכן להרכין ראש מול קהילה פוגענית. לא תסתמו לנו את הפה. עמדנו מחוץ לבית המשפט וצעקנו, 'אם את לא יכולה לצרוח, נצרח בשבילך!' השופט דרש לסגור את החלון, אבל אחת השוטרות פתחה אותו מאחורי הווילון, שהנאשמת תשמע אותנו. בשיא הצעקות אמרתי לעצמי, תעצרי, תעצמי עיניים ותדמייני שהן צועקות בשבילך. זה היה הרגע המדויק. שם הייתי רוחמה במאה אחוז, ויש לי מעט רגעים כאלה".

      

    המכשפה שלא הצלחתם לשרוף

    ויש עדיין צעקות שהיא נאלצת להחניק. הן מהדהדות במחזור השירים שחותם את הספר, שירים של אמא שצו הגיוס קורע ממנה את בנה. "ילד שלי, אמא מפילה תחינתה, אל תלך אל הצבא", היא כותבת, ומשווה את הגיוס לסיפור העקדה.

     

     

    שאישה אינה אלהים

    וּמָה אֶעֱשֶׂה וְאָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם 

    כָּל כָּךְ בַּשָּׁמַיִם

    וְאָבִי שֶׁבָּאָרֶץ הוּא שֶׁגָּזַר עָלַי

    אֶת גָּלוּת הַיַּלְדוּת

    וְכְכָל שֶׁעוֹבְרוֹת הַשָּׁנִים מִתְבַּהֵר

    שׁאִשָּׁה אֵינָהּ אֱלֹהִים

    שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחְזוֹר גָּלוּת וּתְקוּמָה.

     

    לְאִשָׁה יֵשׁ בַּיִת אֶחָד 

    וְיַלְדוּת חֲרֵבָה אַחַת

    וְאִשָּׁה לִפְעָמִים צְרִיכָה לְהַשְׁלִים.

     

    "פתאום הבנתי שזה שהבן שלי הולך לצבא מעורר את הטראומה שלי", היא אומרת. "שאני במו ידיי משתפת פעולה עם זה שהבן שלי יהיה קורבן או יקרבן משפחות אחרות. כל מה שנשבעתי שלא יקרה. כל החיים היה לי קשה עם שרה אמנו שלא שמרה על הילד, סוג של שיחה עם אימא שלי שלא שמרה עליי, והנה אני, שרה, אימא מזדקנת שרצה אחרי הבן שלה וצועקת שזה מנגנון של שקר. מנגנון ששולח ילדים של צד אחד להרוג ילדים של צד אחר. בסוף המנגנון הביס אותי. הבן שלי עדיין משרת ביחידה קרבית, ואין לי איך לעצור את זה באמת חוץ מלכתוב שוב ושוב ושוב. אבל אני מסרבת לראות בזה הכרח, ואני חושבת שהעולם יפסיק לחשוב שזה הכרח כשייצא המי־טו של הגברים - המי־טו של הלם הקרב.

     

    "בכל הנוגע אליי, למזלי הצלחתי לדחוף רגל לדלת, לתקופה הנכונה. אם הייתי נולדת אפילו עשר שנים קודם, הייתי משוגעת. אני המכשפה שלא הצלחתם לשרוף".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים