האיש שמצלם כפפות אבודות
לאישי קוג'י יש שיגעון: כבר 15 שנה הוא מסתובב ברחובות, מחפש כפפות שאיבדו את בת זוגן ומתעד אותן. מגפת הקורונה, כמובן, היא מכרה זהב בשבילו. ואל תצחקו עליו: ברשת יש קהילה שלמה של "ציידי כפפות", ולאחד מהם קוראים טום הנקס
קוג'י אישי פשוט לא יכול לעמוד ביצר שלו: בכל פעם שהוא רואה כפפה אבודה ברחוב בעירו טוקיו, הוא חייב לעצור ולתעד אותה. כבר יותר מ-15 שנה שהיפני בן ה-39 מצלם ומתעד לפרטים כפפות שהושארו נטושות ברחובות הבירה היפנית ומעבר לה, ומספר הכפפות שתיעד מגיע כבר לאלפים. הוא מודה שהתשוקה הזו היא במידה מסוימת גם קללה. "אני חי בפחד תמידי שיש כפפה ממש כאן מעבר לפינה", הוא מודה.
הקורונה בעולם – עוד כתבות:
- הכפר שנלחם בקורונה בעזרת דחלילים
- מקרר בלי ידית בסופר, צמידים לשמירת מרחק
- לפני הסגר: תורי ענק למריחואנה באמסטרדם
- סיני בבידוד רץ 50 ק"מ בבית
אישי לא לבד. ברחבי העולם התפתחה תת-תרבות משגשגת של תיעוד "כפפות אבודות", וברשתות החברתיות מוקדשים לכך עמודים רבים – למשל העמודים Long Lost Gloves ו-Lost Glove Sightings באינסטגרם. אפילו הכוכב ההוליוודי טום הנקס שיתף עם מעריציו תמונות שבהן תיעד כפפות-יחידות שמצא בדרכים, ולאחרונה אף פרסם תמונה של כפפת בית חולים בודדה כשהכריז שנדבק בנגיף הקורונה.
כך או כך, אישי הוא הדמות הוותיקה בעולם צילום הכפפות האבודות. האובססיה שלו החלה ב-2004 כשראה כפפת פועלים צהובה מוטלת ליד ביתו והחליט לצלם אותה בטלפון המתקפל החדש שלו. "הרגשתי הלם כאילו ברק היכה בי", הוא מספר על הפעם הראשונה.
בשנים שעברו מאז מספר הכפפות שאישי צילם ותיעד את פרטיהן הגיע ליותר מ-5,000. הוא מוצא אותן מעוכות ברחוב, תקועות בביובים, תלויות על קונוסים בכבישים או אפילו מוטלות על החוף אחרי שנסחפו בים. אישי, שעובד לפרנסתו במסעדה, אינו נוגע בכפפות, אלא פשוט מצלם כל אחת מהן ורושם לעצמו פרטים על מקומה.
של מי את, כפפה?
מה שמושך בכפפות הנטושות, לדברי אישי, הוא האפשרות לדמיין כיצד הן הגיעו למקום הימצאן ומי עטה אותן פעם. "אני מדמיין אנשים שהיו כאן, מישהו שהשתמש בזה לעבודה או מישהו אחר שהיה נחמד מאוד והרים את הכפפה מהרצפה. הם כבר לא פה, אבל אין ספק שהם היו כאן לפני שבועות או חודשים. זה הדבר שגורם לי הנאה".
את הכפפות אישי מקפיד לקטלג. ראשית הוא קובע מה היה שימושה של הכפפה – האם זו הייתה כפפה חד-פעמית לשימושם של אנשי רפואה? או אולי כפפת צמר לילדים? אחר כך הוא קובע אם הכפפה נמצאה במקום שבו הוטלה על-ידי המשתמש או הועברה אליו על-ידי עובר אורח נחמד, ואז הוא מתאר את סוג המקום.
באחד ממסעות הצילום האחרונים שלו נתקל אישי בכפפה אפורה מוטלת על הקרקע, ליד מדרכה. כשבחן אותה לעומק גילה ששמדובר בכפפת אריג-משי לנשים, מה שהוביל אותו לשער כי מי שלבשה אותה היא אישה, וכי זו הסירה אותה במעבר החצייה כדי לבדוק את הסמרטפון שלה בעודה ממתינה, ולא שמה לב שהיא נפלה.
מגפת הקורונה גרמה כמובן לכך שהרבה יותר אנשים עוטים כעת כפפות מחוץ לבית כדי לשמור על בריאותם – וזהו מכרה זהב עבור אישי. "בקיץ 2020 יכול להיות שנראה את אותה כמות של כפפות-בודדות כמו בחורף", הוא אומר.
דשא צמח, בניינים נהרסו
בעודו ממשיך לאתר אחר מצביע אישי על כפפת עור המונחת על גדר בצד הדרך. כשראה אותה בשבוע שלפני כן הבין שלמעשה הבחין באותה כפפה כבר חודשיים קודם לכן, אלא שאז היא הייתה קשורה לעמוד כמה מטרים משם. "כפפות בודדות משנות כל הזמן את מקומן, זו תופעה דינמית", הוא מסביר.
לדבריו, לעתים קרובות הוא פוקד את אותו המקום כמה פעמים כדי לבחון אם חל שינוי במצבה של הכפפה, ופעם אחת הוא מצא את אותה הכפפה לפחות בשמונה מקומות שונים, לא הרחק זה מזה. אחרי שלושה שבועות, היא סוף סוף נעלמה, "ואז הבנתי שאם אני לא רושם את מקומה של כפפה שנעלמה בינתיים, פירוש הדבר שפספסתי חתיכה חשובה בפאזל". מאז חזר אישי לכ-100 מקומות שכעת הם נטולי כפפות, ולעתים קרובות הוא גילה שהזירה השתנתה – כולל בניינים שנהרסו ודשא שצמח לגובה.
התחביב שמרתק את אישי גורם לו לפעמים אפילו לרדת מהאוטובוס לפני התחנה שבה הוא אמור היה לרדת, רק משום שהבחין בכפפה. לדבריו, ההפרעות-לכאורה האלה הן במקרים רבים הזדמנות לקבל הצצה למעשי חסד של אנשים, וכל זה במטרופולין שתושביו נתפסים לעתים כקרים ומרוחקים.
עוד על הקורונה בעולם :
- השוטרים שרים לתושבים המבודדים
- כך נראה בית החולים שסין בנתה ב-10 ימים
- פרו פתחה את מאצ'ו פיצ'ו, לתייר אחד בלבד
- סין לא מתנצלת על מסיבת הבריכה בעיר הנגיף
"יש אנשים שלא יכולים פשוט לחלוף על פני הביש-מזל הקטן או הטרגדיה של מישהו אחר, והם לא מסוגלים שלא להרים את הכפפה", הוא אומר. "אפילו בטוקיו, אפילו בעיר הענקית הזו, יש לנו עדיין הרבה מעשים קטנים כאלה של אדיבות".
אשתו ובתו של אישי מקבלות בהכלה את האובססיה שלו, ולעתים הן אפילו מספרות לו על מקומות שבהם הבחינו בכפפות. הוא, מצדו, בטוח שיש עוד אנשים כמותו אי שם בחוץ. "בטוח יש עוד אנשים ברחבי העולם שיש להם רגשות כלפי דבר שנפרד מחציו השני. אני רוצה לערוך מפגש עם אנשים כאלה יום אחד, הייתי קורא לזה G7 (על שם ארגון שבע המדינות המתועשות) או Glove Seven".
לפנייה לכתב/ת 
