פרק 1: חוצפה ישראלית; פרק 2: טריילינג; פרק 3: לב המהומה; פרק 4: אפיית מחבתות; פרק 5: הלם קרב; פרק 6: הארוחה היקרה בניו-יורק; פרק 7: יום בחיי; פרק 8: סרוויס, שעת ה-ש'; פרק 9: קונפי שום והסוד של ארגנטינה; פרק 10: בניית צלחות - בבית ובמסעדה; פרק 11: צ'יינטאון - חו"ל בתוך חו"ל; פרק 12: ג'ון שייפר - מג"ד; פרק 13: האוכל המהיר שלי; פרק 14: שלום לך גראמרסי; פרק 15: דרכי ל-CIA.
אחרי שקיבלתי את המכתב שבישר על קבלתי ל-CIA, התחלתי לתכנן את עתידי הפיננסי על פני שלוש שנים. ככה וככה שעות עבודה במהלך הלימודים יניבו לי סכום כזה וכזה של כסף. בוודאי, אעבוד כמה ערבים בשבוע. כמובן שאעבוד בקיץ. לא, לא אחזור אפילו לביקור. הרי רק בצורה זו אוכל לצאת עם חוב מזערי ומצומק שערכו היא העלות של ארבעה תארים ראשונים מלאים בישראל. זה מה שאהיה חייב לעשות. בסוף, הבטחתי לעצמי, אשחה בכסף, בהצעות רמוזות מנשים נלהבות בבארים אפלים, באוכל טוב ואתגרים מקצועיים. אצור, אחווה, אחיה.
למעשה, אחרי הביקור ב-CIA נשארו לי שלושה חודשים עד תאריך כניסתי לאקדמיה. מיד אחריו זכיתי, למזלי הרבה והפתעתי הבלתי נשלטת, לעבוד בגראמרסי טאברן. העבודה שכם אל שכם עם מקבץ נבחר של הקרם-דה-לה-קרם של בוגרי ה-CIA העניקה לי הצצה נדירה לעולם ה"לפני" ו-"אחרי" של בתי הספר הטובים בעולם. היא גם השאירה אותי עם יותר שאלות, וספקות, מתשובות.
הפקפוק שלי בכל הדוגמה של הבישול האקדמאי התחיל אצל בריאן. בריאן היה טבח הדגים המהולל של משמרת הערב בגראמרסי. מאחוריו היו מאות משמרות וימי שמש שלמים שנמחקו אחרי לילות לבנים של בישול ושתייה. הוא כבר הפך חצי אל בקרב טבחי ההכנה והטבחים הצעירים. היה לו הכול. היו לו התנועות החדות והמדויקות. קור הרוח. היתה לו הפוזה. היה לו הניסיון והוותק. והיה לו התואר מה-CIA. בהדרת כבוד פניתי אליו בהחלפת משמרת אחת, לנסות להפיק מהמאסטר כמה עצות לדרך. לנסות לדלות ניסיון חיים מאלה שהלכו בדרך לפני. אחרי פרולוג מגומגם למדי שסקר את עיקרי חיי המקצועיים, סיפרתי לו בגאווה מהוסה שאני הולך ל-CIA. הוא בדיוק סיים להתלבש. תגובתו היחידה הייתה: "Why should you? You're in the big leagues already".
כל בוגרי בתי הספר האחרים, ברטרוספקטיבה, הודו בפה מלא שאם היו יכולים לבלות שלוש שנים במטבחי עילית מול מטבחי ההדגמה והלימוד – היו בוחרים ללא ספק את העבודה המעשית.
התבוננתי בהם רבות. רמת הביצוע שלהם היתה, אין צורך לומר, גבוהה הרבה משלי, אך בו זמנית לא הרשימה אותי בכלל. רבים מהם לא ידעו להשחיז סכין כראוי. חלקם היו עוד תקועים בעולם התיאוריה, לא מצליחים להגמיש את הבישול שלהם לפרגמאטיות הנדרשת של העולם האמיתי. הם עדיין היו מחוספסים, לא משופשפים. מה שהפתיע אותי יותר מכל הוא שקשה היה לראות את כל הידע שהם צברו בתיאורה מתממש במסעדה – כאילו הכול נלמד למבחן ונשכח. בתור טבח סקרן אני שואל הרבה שאלות. אני חייב להודות שלא קיבלתי תשובות מלאות תובנה. אקדמיה.
מצד שני, הרקע, העמום אמנם, אפשר להם לקלוט דברים חדשים - למעשה להיזכר בדברים שהם כבר למדו באיזה שיעור - בקלות יחסית. לאט לאט הם הצליחו להתאים את עצמם לבישול בעולם לא מושלם. וחשוב מכך, היתרון האמיתי של בית ספר טוב עוד לפניהם: כבוגרים, הם רק מרצים את תקופת החובה שלהם על הקו. מסלול הקידום שלהם בדרגות הבכירות דומה יותר למסלול הנאסקאר באינדיאנה, בעוד חסרי ההשכלה מנסים לעקוף מהשוליים לפני מחלף גנות של בוקר יום ראשון.
לאחר שיקול ארוך החלטתי שלא ללמוד. הגורם העיקרי שהביא אותי להחלטה זו הייתה העובדה שלא חפצתי בקריירה גדולה ומפוארת. בנקודה זו, בעזרת הפרספקטיבה של חברי הטבחים, הבנתי שאני רוצה מטבח קטן. הבנתי שככל שמטבח גדל והופך יוקרתי, עילי ומוקפד יותר, כך גם מידת ההומור, החום האנושי, והחופשיות שבו קטנה. ובעתיד הזה בחרתי. במטבח פשוט - ללא ספק בינוני בסולם הקולינארי של הגראמרסי ודומותיה – אבל שלי. בשביל עתיד כזה אין צורך בתואר מה-CIA. בשביל עתיד כזה צריך לבשל במקומות טובים, ללמוד בלי הרף, ולהעיז.
טיפים לטבח המתחיל
אני שומע הרבה דיונים בזכות ובגנות בתי ספר לבישול, מהסוג שניהלתי אז עם עצמי וכל מי שרק היה מוכן לשמוע. אני יודע, מניסיון, שיש המון צעירים וצעירות (וכאלה שעדיין צעירים ברוחם) שמסתובבים בעיניים זגוגיות בדרכם חזרה מיחידות דואר למיניהן וחולמים על בתי ספר יוקרתיים לבישול וקריירות מטאוריות במטבח. אני רוצה לנסות לחלוק מעט מהתובנה שקיבלתי פה, בניו יורק, ובעבודה עם פרחי השפיות של הגראמרסי. זו בסך השקפתי, ראייתי המוגבלת, אך אני מאמין שליקטתי פה כמה עצות חשובות.