פרק 15: דרכי ל-CIA

פרק 1: חוצפה ישראלית; פרק 2: טריילינג; פרק 3: לב המהומה; פרק 4: אפיית מחבתות; פרק 5: הלם קרב; פרק 6: הארוחה היקרה בניו-יורק; פרק 7: יום בחיי; פרק 8: סרוויס, שעת ה-ש'; פרק 9: קונפי שום והסוד של ארגנטינה; פרק 10: בניית צלחות - בבית ובמסעדה; פרק 11: צ'יינטאון - חו"ל בתוך חו"ל; פרק 12: ג'ון שייפר - מג"ד; פרק 13: האוכל המהיר שלי; פרק 14: שלום לך גראמרסי.

בארבע וחצי לפנות בוקר הארלם שקטה, אבל נדמה שהיא מתהפכת בחוסר שלווה של חוטאים. הסירנות הכחולות נשמעות ברקע, ואורות מרצדים על חזיתות הבניינים הנמוכים והדוממים. מכוניות היפ-הופ עמוסות תאורה כמעט-חייזרית ומערכות קול של בית קולנוע גדול, מפוצצות את הדקלום הצפוי מראש של פיפטי-סנט עשרה בלוקים לכל כיוון.

אני עומד, סחוט, בתחנה המצחינה ומחכה לאורות הגואלים, שיבשרו נמנום מטולטל במושב פלסטיק כתום. האורות הארורים האלה, שיבואו כבר. הנסיעה בתחתית מהארלם לנמל התעופה קנדי ארוכה עד בכי בשעות חסרות האלוהים האלה.

אגודת תדפיסי הכרום הזו עוד תיקח אותי רחוק. לאמריקה. ל-CIA. בשמו המלא the Culinary Institute of America.

תוך כדי ההליכה בשמש, שקעתי בפנטזיה מתקתקה. בעיני רוחי הצטיירה תמונה של הקמפוס, שנוצרה מתמהיל זיכרונות ילדות של המקום בו למד אבי, אוניברסיטה יפיפייה באפ-סטייט ניו יורק, וממפל דימויים תת-הכרתיים ששטפה הטלוויזיה למוחי במהלך השנים. ראיתי עצמי כסטודנט צעיר,יפה ונמרץ. סטודנט נלהב לבישול. לא סתם בישול. קולינאריה. שפים, לא פחות מעמודי התווך של עולם הבישול עצמו, מעניקים לי בכל יום מהידע הבלתי נתפס שלהם. צעדתי בשבילים עטויי עלווה אדמדמה, מעיל פוטבול ספורטיבי של הניו יורק ג'יאנטס מכסה את חליפת שף המעומלנת שהפכה להיות ההופעה הסטנדרטית שלי בשנות הלימודים הארוכות. מסביב עוד מאות כמוני, מבשלים, לומדים וחולמים. פרחי בישול צעירים והוזים.

שלושה חודשים מאוחר יותר, כראוי לסטודנט אמריקאי צעיר, החניתי טויוטה עתיקה, אכולת חלודה, במגרש העפר שמשמש חניית האורחים בקמפוס ה-CIA. העלים האדומים שנשרו מהעצים התגלגלו ברוחות הקרות ונערמו ספונטאנית ליד קירות הלבנים האדומות של המבנים המרשימים. הקמפוס היה בנוי מבנייני לבנים מלכותיים שניקדו נוף שלכת בוער. מעבר לגדר הקולג' הבהיק ההדסון בדרכו דרומה, למהומת העיר האפורה. בתוך כל זה, רעש הדחפורים שעבדו בפרויקט בנייה גדול במרכז הקמפוס התחיל לסדוק את החלום הפסטורלי שלי.

סיירתי שעות בכל הכיתות. ראיתי נערים ונערות מעומלני חליפות שף לומדים במטבחים נוצצים. מביטים, רציניים עד מוות ומרוכזים, בשף עטור מדים רקומים, מתנסים בהכנת בצק עלים, מבצעים חיתוכים מונחים היטב בכרעי עופות, קושרים פילה מיניון, משננים בעל פה מתכונים של עשרות רטבים. אפילו ממלצרים ברוב טקס במסעדות בית הספר. הערפל המתוק, והאמיתי מאוד, של היוקרה החל להתפוגג בשבילי, ושאלה אחת מוצקה נוצרה במוחי ולא הרפתה.

פסטת הקיץ המושלמת                    

אני מת לשתף אתכם במתכון נהדר שהחום הגדול הביא עלי. במקור השתמשתי בטלייטלה טרייה שנשארה לי משבוע שעבר והתייבשה לה בשמש הלוהטת בינתיים. אכילת פסטה טרייה, מעשה ידי, היא אחת הדרכים הבדוקות ביותר לארוחה שעושה תחושה של פינוק מושלם. סך הכול ביצה אחת וכוס קמח דורום!

הרוטב הקליל מתאים בדיוק למצב רוח הקיצי שקורא בקול מיוזע ודביק למינימום עבודה, ומקסימום רעננות.

המרכיבים (4 מנות):

600 גרם פסטה קצרה – לטעמי פפרדלה או פוזילי יתאימו היטב

10 עגבניות שרי, חתוכות לרבעים

שן שום, קצוצה דק

חופן קטן זיתים שחורים מושקעים וטעימים

1/2 חופן צנוברים, קלויים קלות במחבת יבשה

80 גרם גבינת עיזים קשה ומלאת טעם, מגוררת

מזיגה קטנטנה של חומץ בלסמי משובח (אם אין בידיכם חומץ מעולה וטעים, עדיף לוותר על המרכיב הזה כי חומץ לא מוצלח רק יפגע בטעם)

שתי מזיגות נדיבות, רחבות לב, של שמן זית מעולה (שמן הזית הוא הלב של המנה הזו)

1. שמים סיר גדול של מים קרים לרתיחה עבור הפסטה. בינתיים, קולים את הצנוברים. לתוך קערת הגשה גדולה, חותכים את העגבניות, מגלענים את הזיתים ומגררים את הגבינה. מוסיפים את הצנוברים לקערה.
2. כשהמים רותחים, ממליחים אותם היטב (רוב האנשים לא שמים מספיק מלח במים של הפסטה – יש צורך בחצי חופן לסיר גדול), ומוסיפים את הפסטה.
3. כשהפסטה מוכנה, אך עדיין נגיסה, מסננים אותה היטב. מנערים כמה פעמים וזורקים הכול לקערה שלכם. מוזגים מעל הכול, כשהפסטה עדיין חמה מאוד, את שמן הזית ואת הבלסמי. בעזרת שתי כפות, מקפיצים ביסודיות את כל תוכן הקערה ומערבבים היטב. ממליחים ומפלפלים וטועמים כדי לאזן טעמים.