פרק 14: שלום לך גראמרסי
"אני יוצא בשקט דרך מעבר המלצרים ההומה אל מרחבי המסעדה הקרירה והממוזגת, המזמינה כל כך. בפינה נחבאת, אני נעצר להתבונן בחלל המסעדה המקסים. נגד רצוני, מתחילות להצטבר בזויות העין דמעות של נוסטלגיה בתולית ושל ציפיות"
פרק 1: חוצפה ישראלית; פרק 2: טריילינג; פרק 3: לב המהומה; פרק 4: אפיית מחבתות; פרק 5: הלם קרב; פרק 6: הארוחה היקרה בניו-יורק; פרק 7: יום בחיי; פרק 8: סרוויס, שעת ה-ש'; פרק 9: קונפי שום והסוד של ארגנטינה; פרק 10: בניית צלחות - בבית ובמסעדה; פרק 11: צ'יינטאון - חו"ל בתוך חו"ל; פרק 12: ג'ון שייפר - מג"ד; פרק 13: האוכל המהיר שלי.
בפעם האחרונה, תקתקתי את ארבעת הספרות האחרונות של מספר הזהות הפדראלי שלי לתוך מסך המגע של ה"גראמרסי טאברן". נכנסתי לחדר ההלבשה הלח, והוספתי את חליפת השפים ספוגת הזיעה שלי לערמה המתפקעת. עליתי בעצב מרוחק במדרגות הצרות אל מהומת המטבח, מנסה לחלוב עוד כמה רגעים במטבח הנהדר אותו בחרתי לעזוב. מנסה לעכל את שעשיתי. המדרגות הארורות האלה, שחקו את ברכי עד העצם בחודשים האחרונים.
טיפסתי, נבוך מעט, אל מטבח ההגשה, ופסעתי בזהירות בקלחת רוחשת הפעילות שזמזמה סביבי. זה כמו להיות בתוך נחיל דבורים שנמצא בכל נקודה במרחב חוץ מהמקום בו אתה עומד, בשקט חסר תועלת. מבטים זריזים שהורמו מעל מחבתות וסירים רוחשים היו ברכת הפרידה לשלום היחידה לה זכיתי מטבחי הקו שאיתם העברתי את כל שעותיי בחודשים האחרונים. ג'וני שייפר ירד לרגע מהקו להיפרד. אני מקווה שכל הכרת התודה העצומה שלי אליו עברה באותה לחיצת יד ארוכה. מלצרים שולחים לי חיוך רחב, מחבקים, ומטביעים אותי בשאלות רפטטיביות. לא יודע לספר להם על מקום העבודה הבא שלי, אם יבוא בכלל.
אני יוצא בשקט דרך מעבר המלצרים ההומה אל מרחבי המסעדה הקרירה והממוזגת, המזמינה כל כך. בפינה נחבאת, אני נעצר להתבונן בחלל המסעדה המקסים. נגד רצוני, מתחילות להצטבר בזויות העין דמעות של נוסטלגיה בתולית ושל ציפיות. כנראה שלעולם לא אהיה שף ענק בניו יורק. כנראה שכבר לא ארעיד את עולם הבישול העילי. אני קוטע את המחשבות בחדות, ומלמל בעברית זרה כל כך: "שלום לך, גראמרסי". היה טוב.
אני יוצא מהמסעדה והאור של שעות הבוקר המאוחרות מעלה בי חיוך. בכל החודשים האלה מעולם לא הייתי בחוץ בשעות הצהריים של אמצע שבוע. אני פתאום מבין עד כמה מובנים היו חיי, כמה שלטו המשמרות בכל הקיום שלי. תוך כדי התפתלות נמרצת במדרכות פארק אווניו (Park Avenue), אני מתחיל להבין באמת למה התפטרתי לפני שלושה שבועות. משך התקופה הזו נאבקתי להבין איך לקחתי את העבודה הכי טובה שיכולתי לקבל ושמתי אותה בצד.
התשובה שעלתה בי באותה הליכה שטופת שמש וצופרי מוניות היא שאני לא רוצה להיות ג'וני שייפר כשאהיה גדול. החלטתי שאני לא רוצה למצוא את עצמי נשוי, אב לילד ועובד שישה ימים בשבוע מתשע בבוקר עד אחרי הלחץ של סרוויס הערב, בסביבות 11. מי שנמצא במסלול המסנוור הזה, עושה זאת הרבה בשביל הכסף, האגו והתהילה - המדומים לפחות - ו פחות בגלל האוכל עצמו או אורח החיים. לפני שלושה שבועות החלטתי סופית שזה לא בשבילי.
בחודשים האחרונים מצאתי את נפשי יוצאת בערגה ליד חנויות קטנות וצנועות (יחסית, לפחות) של פסטה מעשה יד, גלידריות משפחתיות ומאפיות ארטיזנליות. משהו בי, כמו כלב עקשן ונלהב, היה נשאר שם, בפתח החנות, יושב ומקשקש בזנבו במרץ. יש משהו בפשטות של עסק קטן, בפנים המוכרים של לקוחות ותיקים, ומשלח היד הממוקד. עבודה עם פסטה טרייה היא כמו תרגיל סבלני בזן. עבודה על הקו היא תרגיל בניהול משבר גרעיני.
היכולת המופלאה של מטבח עילי לקחת דברים טובים מכל מקום ומכל תרבות התחילה, באופן אירוני, לצרום לי. הצורך הזה להיות בחזית האופנה הקולינארית. הצורך לקחת חומרי גלם לעבוד איתם עד שיהיו מה שאינם. הייתי עומד מול ארגז של פלפלים אדומים וצהובים, מפלט, מיישר לריבועים מושלמים, וחותך אותם לברנואז, ושואל מה הטעם? מה הטעם לקחת פלפלים מושלמים, אורגניים ויפים, ולחתוך אותם באופן כזה שרק 30% שמיש, והשאר נשאר בצד?
וודאי שיש טעם, הייתי עונה לעצמי. הקפונאטה (תבשיל סיציליאני שעבורו אני מטיל את חתתי על הפלפלים) נראית כמו יצירה של פיקאסו בשיא הקוביזם שלו - אי אפשר להכחיש. החיתוך המדוקדק מאפשר פיצול טעם אופטימאלי בתבשיל, ומרקם נכון בפה. זה גם כל כך מרשים על הצלחת. השורה התחתונה? זו הדרך היחידה להצדיק את המחיר.
לאחר כמה חודשים של סחרור כוכבים בסדר גודל ניו יורקי, התחלתי להיזכר שוב בחלום הישן של פתיחת מקום קטן וצנוע בגליל. מול כל אלו, אפילו לבשל לסלבריטאים אוכל מעולה כל יום התחיל להיראות מרוקן מתוכן. שטחי.
אם לחשוף את בטני הרכה, אז עלי להודות שאולי אני לא בנוי לעולם הזה. אולי אני עוזב כי התחרותיות והמתח קשים מידי בשבילי. נמדדתי מול הסטנדרט הגבוה ונמצאתי חסר בנחישות, במקצועיות, במוטיבציה ובנכונות להקריב. כנראה שמול שאר סדרי החשיבות של חיי, להיות שף עילי לא מגיע, בסופו של יום, למקום הראשון. המקום הראשון הוא המקום היחיד בו הרצון להיות שף עילי יכול לעמוד. כל דבר פחות מזה פשוט לא מספיק.
וכך, מעט אבוד, יושב ברכבת בדרך חזרה הביתה וחושב. חושב על חופש, על לנסוע לדודים בפלורידה לשבועיים. חושב על הבית. חושב על הנוף של הרי צפת ממעלה גמלא בשעת שקיעה מהורהרת. חושב על הגבינות של נאות סמדר מוקדם בבוקר אחרי כמה ימים במדבר ועל החומוס החם של אבו אדהם. פתאום כל השפע הבלתי נתפס שיש פה, המבחר הבלתי נלאה של כל דבר מכל מקום, נראה כל כך חד מימדי, עקור מהקשרו ומושם לתצוגה למרבה במחיר.

הכנת פסטה טריה בבית (צילום: נועם לוי)
סלמון מושחם באבקת פורצ'יני עם טלייטלה ברוטב זעפרן
ככה, לזכר הגראמרסי. הרעיון לצרף אבקת פורצ'יני וסלמון בר באיכות נדירה הוא תמצית הבישול של הגראמרסי טאברן.
היום כבר אפשר להשיג, במחירים סבירים למדי, סלמון טוב בישראל.
ניתן, בקלות יחסית, להשיג פורצ'יני מיובשות בסופרמרקטים יוקרתיים ובחנויות תבלינים מצוידות היטב. הן יקרות להחריד, אבל לא תזדקקו להרבה. את הפטריות היבשות אתם יכולים לטחון לאבקה בעזרת מטחנת תבלינים או קפה.
הטלייטלה היא פסטה שטוחה, בדומה לפטוצ'יני, אבל רחבה הרבה יותר. השילוב של נתח הסלמון שחום על המצע של הפסטה הרחבה עובד נהדר. ניתן להשיג אותה בקלות יחסית מחנויות פסטה טרייה. אם תרצו, תוכלו להחליף את הטלייטלה בפטוצ'יני מיובש או טרי. רוטב השמנת הוא הכי ישיר שיש. הדגש במנה הזו הוא על עדינות ומורכבות הטעמים של הסלמון. הפסטה נותנת לנו את הליווי המושלם.
הדרך המוצלחת ביותר, והקיצית ביותר, להכין את הסלמון היא על גריל פחמים, אך גם מחבת טפלון עבה תהיה כלי נהדר. השאיפה היא ליצור עור פריך ומתפצפץ שמתיישב נהדר עם בשר עסיסי, עדין.
יש בו משהו, בסלמון, שמפתה אותך לבשל אותו יותר מידי. הדרך הטובה ביותר לדעת איך מתקדם הבישול היא לעקוב אחרי שינויי הצבע של הבשר. מהר מאוד זה יהפוך לאינדיקאטור האמין ביותר שלכם. דרך נוספת היא לחרוץ חריצים מקבילים בעומק של כ-1 ס"מ בצד העור של הנתח. החריצים מאפשרים הולכת חום טובה יותר למרכז הנתח ובישול אחיד יותר. לטעמי האישי, סלמון עשוי היטב הוא אחד התענוגות הנהדרים ביותר שיש לים הגדול להציע.
מרכיבים (ל-4 מנות):
400 גרם טלייטלה או פטוצ'יני, טרי או יבש
לדג:
4 נתחים במשקל כ- 200 גרם כל אחד של סלמון טרי ואיכותי, חרוצים בחריצים מקבילים – ראו הסבר למעלה. בקשו ממוכר הדגים לחתוך לכם את הנתחים מפרוסות של פילה יפה של סלמון. הכוונה היא לא למה שמכונה "סטייק" – פרוסה רוחבית של כל הדג הכוללת את השידרה.
75 גרם חמאה, מומסת
מזיגה של שמן זית טוב
4 עלי מרווה (מי שלא אוהב מרווה, בזיליקום או טימין – או שילובים של כולם - יכולים להוות תחליף טוב באותה מידה)
4 כפיות (גדושות) אבקת פורצ'יני (אם אתם לא רוצים להשתמש בפורצ'יני, מעט אגוז מוסקט מגורר טרי יעשה את העבודה)
לרוטב:
בצל קטן, קצוץ דק-דק (חשוב להקפיד על החיתוך, מאחר וחתיכות גדולות יפגעו במרקם הרוטב)
2 שיני שום בינוניות, קצוצות דק-דק
250 מ"ל שמנת מתוקה
50-100 מ"ל חלב
כ-1/2 גרם זעפרן
1/2 חופן פרמזן מעולה (אפשרות)
מלח ופלפל גרוס טרי
כמה עשבי תיבול יפים לקישוט
אופן ההכנה:
ראשית, יש לנו פה כאב ראש קטן עם התזמון. הדג, הרוטב, והפסטה צריכים להיות מוכנים פחות או יותר באותו זמן. כדי להקל על ההליכים, אולי תבחרו להכין את הרוטב ראשון, ורק אז להתפנות לדג. כך רק תצטרכו לשכשך כלאחר יד את הפסטה במים הרותחים, ולתת את מלוא תשומת ליבכם לדג. אז קדימה, לפי הסדר:
- שמים סיר גדול עם מים (בלי מלח עדיין), לרתיחה.
- מסאג'-דג: בקערה קטנה, מערבבים את החמאה המומסת, מזיגה של שמן זית, וממליחים ומפלפלים מעט.
- מכניסים בעדינות את עלי המרווה (או העשבים האחרים) לתוך החריצים בעור של הסלמון, באופן כזה שיחזיקו שם מעמד בעת הטיגון התזזיתי במחבת. מושחים באהבה רבה את הנתחים מכל הצדדים ובשפע רב בתערובת החמאה ושמן הזית ושמים בצד.
- רוטב: מוזגים כחצי מהעודפים של תערובת החמאה ושמן הזית שנשארו מפינוק הדג למחבת על אש בינונית. מוסיפים את הבצל, וכעבור שתי דקות גם השום מנודב למשימה. מנמיכים את האש, וממשיכים לבשל עד שהבצל מתרכך מאוד, מפתח את מלוא הטעם שלו ומזהיב. מוסיפים את השמנת, מזיגה של רבע כוס חלב, ואת הזעפרן. על אש נמוכה, ממשיכים להסמיך את הרוטב עד שהוא מגיע לסמיכות טובה. סמיכות טובה בעיני היא כאשר הרוטב זורם עדיין, אך אינו מימי בשום צורה. המבחן בספר הוא להריץ אותו על הצד האחורי של כף, ולראות שהוא מכסה אותה באופן אחיד ומשכנע. נסו את זה עם שמנת מהמקרר ותראו איך זה נראה שזה לא סמיך מספיק. אם הגזמתם בצמצום, תוכלו להוסיף מעט חלב.
- מכבים את האש. אם חשקה נפשכם, מצרפים את הפרמז'אן. ממליחים בזהירות ומפלפלים היטב. טועמים כדי לאזן טעמים. מניחים מחבת גדולה וכבדה על אש גבוהה. אם בחרתם בגריל, הוא אמור להיות חם ומוכן לעבודה בשלב הזה.
- פסטה: אם אתם משתמשים בפסטה יבשה, שימו חצי חופן (כן, זו אינה טעות) מלח במים הרותחים וצרפו אותה לקלחת. אם זו פסטה טרייה, חכו לרגע האחרון, היא מתבשלת בדקות בודדות.
- דג: מושחים שוב בזריזות את הדגים בתערובת שמן הזית והמחאה. זורים בנדיבות את אבקת הפורצ'יני על כל הפאות של הנתחים, ממליחים ומפלפלים, ומניחים אותם, עם העור כלפי מטה, במחבת הרוחשת. כמה שיותר חם יותר טוב לפריכות. אל תפחדו, זה לא יישרף מהר כפי שזה נדמה. תנו לנתחים תקופת חסד של שתי דקות תמימות ומלאות, בלי לגעת בהם. בזמן הזה העור ייפרד מהמחבת, ויפתח אוטונומיה.
- אחרי שתי דקות, אתם יכולים לספק את סקרנותכם, בזהירות, ולראות מה קורה שם למטה. תחת שיקול דעתכם הבלעדי, אספר לכם שהנתחים זקוקים לפחות או יותר 4 דקות (רצופות) בצד של העור, וכדקה עבור הצד השני. שימו לב לצבע המשתנה של הבשר ולכו עם האינסטינקטים שלכם. הדג ימשיך להתבשל מעט בפנים מאינרציית הבישול. אל תתנו לקול הזה שקורא לבישול יתר לתפוס אתכם. הוציאו את הדג מהמחבת והניחו במקום חמים.
- קואליציה: אם אתם משתמשים בפסטה טרייה – זה השמן לטבילה שלה. אם כבר יש לכם פסטה יבשה במים, בדקו מה קורה איתה. קצת לפני שהפסטה מוכנה (כשהיא נגיסה, אבל לא קשה) הוציאו אותה למסננת. הקפידו היטב לנער את כל המים והוסיפו אותה לרוטב. הקפיצו על אש גבוהה במשך דקה- שתיים, וטעמו לאזן מלח-פלפל.
- הגשה: בקערות נאות ואישיות, הניחו ערמות קטנות של פסטה, ועליהן את נתחי הדג, עם העור השחום כלפי מעלה.
- אם נשארה לכם מעט אבקת פורצ'יני, אבקו מעט את הנתחים, וקשטו מעל במעט ירוק רענן של עשב התיבול יפה.
מנה מנצחת.