"ילדתי. עכשיו אני רוצה את הגוף שלי בחזרה"

"ואוו! את נראית נהדר! לא להאמין שככה את נראית אחרי לידה". ליאת לוי-קופלמן לא רוצה להראות טוב אחרי לידה. היא רוצה להראות טוב, נקודה!

חשבתי שההריון, הלידה והאמהות ירגיעו קצת את ההתעסקות שלי בגוף. אז חשבתי. בהתחלה עוד נתתי לעצמי קצת קרדיט. "רק ילדתי", הרגעתי את עצמי. "עברו רק שלושה חודשים", תירצתי את התחת הנוסף שגדל לי. "אני מיניקה והגוף אוגר שומן", הסברתי לעצמי את העצירה בירידה במשקל.

 

בוהדנה בביקיני 

אבל בקושי האמנתי במנטרות ששיננתי לעצמי במרץ, והמעט שעוד האמנתי התפוגג ביום שראיתי תמונות של מירי בוהדנה משתזפת בביקיני קטנטן, שלושה חודשים אחרי לידה, וברגע ששמעתי את גלית גוטמן מסבירה שהיא פשוט הייתה צריכה לרזות מהר כי היו לה צילומי שער. כאילו שגם אם מישהו היה חפץ בפרצופי המצודד לצילום שער של איזה מקומון זניח הייתי יכולה לרדת מהר במשקל. יה, רייט!

 

וכאילו לא מספיק שמאז ומעולם התעסקתי לא מעט, כמו עוד הרבה נשים אחרות, בגוף שלי, אף אחד לא הכין אותי לזה שהוא משתנה. שהאגן מתרחב גם אם את תואמת ניקול ריצ'י כי הוא מכין את עצמו ליציאת התינוק. ולא, הוא מצדו לא ממהר לחזור למקומו הקודם. שהציצי גדל, בעיקר אם את מניקה, ושכל החולצות שיש לך בארון אמנם סוף-סוף עולות עליך, אבל לא נסגרות בחזה. אפילו אם מנסים בכוח. אבל ממש בכוח. (רציתי בהזדמנות זו לציין לשבח את הכפתורים של H&M ולגנאי את אלו של "זארה").

 

כלומר, לא מספיק שצריך להפנים את העובדה שלפרק זמן מסוים ("פרק זמן מסוים" נשמע יותר טוב מ"לנצח", אבל שניהם, כנראה, אומרים את אותו הדבר), אשא עוד אי אלו קילוגרמים נוספים, אצטרך להתרגל במהירות גם לזה שהגוף שלי כבר ממש לא נראה כמו ההוא שהיה שם קודם. ועד שהתרגלתי לקודם...

 

כמה ברוגזים עשיתי איתו במהלך השנים, כמה מלחמות היו לי איתו וכמה אנרגיות השקעתי בחוסר שביעות הרצון שלי ממנו. וכמה, כמה שמחתי, אי שם בגיל 29, כשפתאום גיליתי שהשלמתי אתו. וואלה, אפילו חיבבתי את מה שראיתי במראה (לא המראה המרזה ב"זארה". אשכרה זו שאצלי בבית).

 

"אז כמה עלית בהריון?"

לכן היה לי קשה פי כמה אחרי הלידה. הרגשתי שהכול מתחיל מההתחלה, ששוב צריך להתרגל לגוף החדש וללמוד לאהוב את מה שיש. אז בתור קלישאה זה סבבה, אבל מאוד קשה ליישום. במיוחד כשיש כל מיני בוהדנות וגוטמניות מול הפרצוף. וגם קצת מליות לוי.

 

ועוד לא אמרתי מילה על ההשוואות. כן, אלו שהורסות לי את הבריאות, לאט אבל ביסודיות: כל בחורה שילדה שאני פוגשת, אני תכף ומיד מתעניינת כמה חודשים היא אחרי לידה. ועוד לפני שיחת החולין על הקקי-פיפי-שעות שינה, אני מבררת כמה עלתה בהריון, כמה הורידה עד עכשיו ולאיזו מידה בג'ינס היא נכנסת.

 

אפילו חיברתי נוסחה על משקל "מהירותXזמן=דרך", שעוזרת לי לחשב חיש קל את המצב שלי מול הקולגה הטרייה שפגשתי. וזה בדרך כלל אחת אפס להן.

 

בדרך כלל בחורה עמוקה

עוד גיליתי בששת החודשים האחרונים, שגם ההשקפה של שאר העולם תלויה בעצם בנתון ספציפי אחד. על אותו הבגד ואותה התסרוקת את יכולה לקבל שתי תגובות שונות. אם לא יודעים את "הסוד" אז את רגילה. נראית בסדר. אולי אפילו "אחלה" לפרקים. אבל אם גילו שילדת - אז את "נראית נהדר! וזה לא להאמין שככה את נראית אחרי לידה". לא, אני לא רוצה להראות נהדר אחרי לידה! אני רוצה להראות נהדר, נקודה.

 

ונכון, בדרך כלל אני בחורה די עמוקה, שמבינה היטב שצורה חיצונית – היא רק צורה חיצונית, שהמעטפת היא זניחה ושולית, שמה שחשוב זה הבפנוכו וידה, ידה ידה. אבל בפנים, מודדת כל מ"מ שנוסף להיקף המותניים וסופרת כל סטראץ' מארק חדש שבנה התנחלות חדשה בעוקף רגל בואכה ישבן.

 

ורק לפעמים, כשנחה עלי מוזה סלחנית כלפי עצמי, אני מסתכלת על הגוף שלי אחרת. פתאום הוא נראה לי קסום. מביטה בפלא הזה שהחזיק בתוכו 9 חודשים (כמעט 10 במקרה שלי, אבל מי סופר?) תינוק. ואז, כל צמיגון חדש שמחבק לי היטב את המותן, פתאום מזכיר לי שהוא כאן רק בגלל נס הבריאה. הנס הפרטי שלי. ואז הוא נראה לי פחות מבאס. ואני אפילו קצת מחבבת אותו.

 

אז עד שאהיה לגמרי מרוצה מעצמי, אני מתייחסת לשינויים בגוף כסימניות. סימון לדבר העצום הזה שהתרחש בגוף שלי ויצר חיים. אבל סימניות, תפקידם לסמן ולעבור הלאה כשמסיימים את הפרק.

 

אז יאללה, עברו 6 חודשים. זה נראה לי מספיק זמן לקריאת כמה פרקים, שלא לומר – ספר.

 

לסיום: 10 דברים מבאסים אחרי לידה. טוב, לא רק. מבאסים, נקודה:

1. שהק"ג נושרים בטירוף, אבל רק בחודש הראשון. ומה שלא נשר אז, כנראה כבר ייתקע עליך לתקופת חיים.
2. כשכבר יורד המשקל, מרזים דווקא במקומות שפחות ביאסו אותנו.
3. שכל מי שאת פוגשת כבר חזרה לבגדים שלפני ההריון שעה אחרי שילדה. מ-ק-ס-י-מ-ו-ם שבועיים.
4. שאם את שואלת אותה איך עשתה את זה, היא עושה פרצוף מבטל ומגחכת: "אני פשוט רצה אחרי הילדים הקטנים שלי".
5. שפתאום את שמה לב (כאילו לא שמת לב לזה בחיים) שכל מי שמקיף אותך רזה!
6. ושגם מי שהחזקת ממנה מלאה+ נראית לך הרבה יותר רזה ממך.
7. שאיבדת את כוח הרצון שלך וכל יום את מתחילה דיאטה מחדש.
8. שכמובן נהרסת כי את "מניקה ולא יכולה לעשות דיאטה תוך כדי". א-הא... כאילו שאת הגלידה שתקעת בתוספת הבראוניז והקצפת היית צריכה בשביל תנובת החלב.
9. שמגלים שאנשים שקרנים. כי איך יכול להיות שאנחנו נראות "פשוט נפלא" כשהמשקל מורה על 10 קילו יותר מלפני ההריון? או שבעצם התהלכנו בעולם שהחזיק מאיתנו פרות ענקיות ועכשיו אנחנו נראות להם כוסיות?
10. שאפחד לא הכין אותנו שזה מה שנרגיש. וכאילו שאם היו מכינים היינו מרגישות אחרת...

  

• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO, נשואה ואמא לתינוק.

 

טורים קודמים בסדרה:

• קדימה, בעל. תתנפל עלי ונעשה לגוזל אח
גאדג'טים להורים: המצאות קטנות אבל גדולות
• פגישה? שיחכו. אני בדיוק שואבת חלב
• תינוק מתוק, אני והציצי יצאנו לטיול. תיכף נשוב
• דווקא כשנגמרו הגזים צריך להיפרד?
תראו מה קיבלתי לברית, או: למה לא הבאתם צ'ק?
• המילון השלם והמעודכן לאמא הטרייה
• מה אתה מחייך? תעשה שיתנו לי אפידורל!
• איך עשיתי לעצמי עין הרע דווקא בחודש תשיעי
• הנשימה האחרונה של אחותי והראשונה של התינוק שלי
• איך מסתדרים עם תינוק ושני כלבי ענק
• אני, הסופגנייה, ההריון והצלוליטיס
• ואני חשבתי שההריון מבעלי
• חירפון טרום לידה: בהלת הקניות