תינוק מתוק, אני והציצי יצאנו לטיול. תיכף נשוב

אם עקבתם אחרי הטורים שלי (או אם עמדתם איתי בתור לסופר) אתם בטח יודעים ששעון החול שלי הולך ואוזל והחזרה לעבודה מחכה לי ממש מעבר לפינה.

כמו כל אמא מניקה, הגיע הזמן להושיב יפה את הקטן בטרמפולינה ולעדכן אותו שהציצי הולך עם אמא לעבודה. כדי שהסיפור לא יבוא לו בהפתעה, הסבירו לי מומחיות לציצים וכאלה, צריך להתחיל להרגיל את הילד כבר כמה שבועות לפני החזרה לעבודה לשתות מבקבוק.

לטיול יצאנו

אמרו, אז הקשבתי. שלושה שבועות לפני שעת השין לקחתי משאבה, מילאתי בקבוק יפה יפה בחלב (בתור מי שעשתה בגרות ברפת בתיכון החקלאי בו למדתי, התחלתי להבין מה הרגישו הפרות בחליבות), השארתי אותו בידיו המיומנות של הבעל המושי-מושלם ויצאתי להתאוורר בחוץ.

נו טוב, יצאתי כדי לא לשמוע את הצרחות שתיארתי לעצמי שיגיעו. וחוצמיזה שעדיף כאשר מנסים לגמול את הזאטוטים מציצי, להתרחק כמה שיותר (לפעמים לא מספיק להרחיק עד החדר השני) כי לקטנים האלו יש חוש ריח מפותח. אם יריחו את אמא, כלומר את הציצי, תשכחו מזה שיסכימו לנסות בקבוק כשהדבר האמיתי בקרבת מקום.

אחרי חצי שעה של טיול באוויר הצח של קניון גבעתיים לא התאפקתי והרמתי טלפון. "לכי לטייל ואל תחזרי עד שאודיע לך", נשמעה פקודה מעברו השני של הקו. אז הלכתי. מרוב לחץ לא שמתי לב שיצאתי מהקניון והתחלתי להסתובב ברחובות. כששמתי לב, גיליתי שאבדתי באיזה רחוב צדדי ולא הייתי סגורה על איך חוזרים ממנו הביתה. לחוצה, כבר אמרתי?

כעבור שעתיים

אחרי שעה וחצי דגדגו לי האצבעות. אחרי שעתיים כבר איבדתי סופית את הסבלנות. החלטתי שאני חוזרת הביתה, כמובן אחרי שמצאתי את הדרך חזרה (ותודה לדליה מרח' ברנדס). כבר בחדר המדרגות שמעתי את צרחות האימה מכיוון הדירה שלנו. טסתי למעלה במהירות ופתחתי את הדלת. הזאטוט ישב בטרמפולינה כולו אדום מבכי ומולו ישב אבא עם בקבוק (מלא!) ביד ועם חולצה מלאה בשפריצים של חלב.

כמו שהבנתם, ניסיון א' נכשל. בכל פעם שהבקבוק התקרב לכיוונו של היונק הוא סגר את פיו בכוח. ואם הייתה הפוגה קלה בבכי והבקבוק הגיע בטעות אל פיו הוא מיד ירק בגועל את הכמה טיפות שכן נכנסו לו לפה ישירות לחולצה של אבא ועל הכורסה האהובה עלי...

טוב, זה בטח הבקבוק, חשבתי לעצמי. הוא מרגיש בהבדל שבין הציצי הרך והנעים למגע הקר של פטמת הסיליקון. תיכף ומיד אצתי רצתי למגוון חנויות ורכשתי כמות בקבוקים שלא הייתה מביישת את צי הילדים של בראנג'לינה.

התינוק משנה אסטרטגיה

יום למחרת הבעל המושי-מושלם חיכה שהקטן כבר ירטון מרעב וניסה לתת לו שוב חלב שאוב בבקבוק. נחשו... הקטן, ברגע שהבין שמה שנכנס לו לפה זה ממש לא הציצי המוכר החל לצרוח בייאוש. אבל זה כמו הציצי של אמא, שמעתי מחדר המדרגות בו התחבאתי את האבא מנסה לשכנע את הקטן.

אבל אנחנו, לא ויתרנו. וכך, יום כן יום לא, המשכנו לנסות לתת לקטן חלב שאוב מבקבוק. וכל כמה ימים ניסינו בקבוק חדש. אחד מדמה פיטמת אם בדיוק, אחד מזכוכית והאחר נראה כמו ציצי. נשבעת לכם!

חלפו שלושה שבועות והקטן סרב בכל תוקף! הוא אפילו שינה אסטרטגיה והפסיק לצרוח כשדחפו לו בקבוק לפה. הוא דחף אותו החוצה עם הלשון וצחקק לו בהנאה. לפעמים, אפילו שבת רעב במשך יותר משש שעות עד שהגיע הציצי המיוחל.

במהלך שלושת השבועות עשיתי דוקטורט בקבוקים (חבל שלא מקבלים על זה תואר אמיתי. כמות הזמן והאנרגיות שהוצאתי על העניין...). בדקתי, מיששתי ורכשתי וכדי שארגיש שלפחות למישהו זה עוזר (כי אצלנו בעודי כותבת שורות אלו, עדיין נרשם סירוב), אני שמחה לחלוק אתכם את תובנותיי בעניין. וכמובן, ההערות נכונות רק לגבי הסרבן הקטן הפרטי שלי.

לכל התובנות משלושת שבועות ניסויי הבקבוקים והפטמות - ראו מסגרת.

• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO, נשואה ואמא לתינוק.

הטור הקודם בסדרה:

• דווקא כשנגמרו הגזים צריך להיפרד?
תראו מה קיבלתי לברית, או: למה לא הבאתם צ'ק?
• המילון השלם והמעודכן לאמא הטרייה
• מה אתה מחייך? תעשה שיתנו לי אפידורל!
• איך עשיתי לעצמי עין הרע דווקא בחודש תשיעי
• הנשימה האחרונה של אחותי והראשונה של התינוק שלי
• איך מסתדרים עם תינוק ושני כלבי ענק
• אני, הסופגנייה, ההריון והצלוליטיס
• ואני חשבתי שההריון מבעלי
• חירפון טרום לידה: בהלת הקניות