דווקא כשנגמרו הגזים צריך להיפרד?
עכשיו כשהוא התחיל לצחוק צחוק מתגלגל כזה, כשהתחיל לישון לילה שלם - דווקא עכשיו, להיפרד ולחזור לעבודה? ליאת לוי-קופלמן על סוף חופשת הלידה, על הפחד לעזוב לעומת החששות לעתיד המשרה האהובה והרצון לחזור לפעילות שלא קשורה לגרעפסים, הנקה וגזים
כבר שנים שאני וורקוהולית מוצהרת וגאה. חיה ונושמת את העבודה שלי ומבלה כל שנייה פנויה (ולא שהיו הרבה כאלה) בכל מקום בו אני נמצאת, במחשבות על שיפור, שדרוג וייעול. העבודה שלי הפכה עם השנים לחלק נכבד מהזהות שלי וידעתי תמיד שאימהות לא "תפריע" לי לדהור קדימה ולמלא את התפקיד שלי בהתלהבות.
סוכריית אמהוּת מתוקה עד בחילה
הכול היה טוב ויפה עד שהגיח בצרחות אימה הדיקטטור הקטן והסגלגל בחדר אחד קטן אי שם בנבכי ליס. זו אמנם לא היתה אהבה ממבט ראשון (כי לא באמת יכולתי לראות משהו מבעד לדמעות), אבל כבר מהמבט השני נכבשתי.
כשעברו הימים הפכתי לכל מה שבזתי לו כל השנים – אימא מתלהבת שלא מפסיקה לנשום את האימהות, לבלות כל שנייה ביממה עם הפלא הקסום של הבריאה, כזו שלא מפסיקה לדבר עליו, גם עם אנשים שסתם עומדים איתה ברמזור / במעלית / תור בסופר (אל תמחקו את המיותר, כי הכול אכן קרה) ובקיצור – נהייתי מה שתמיד חשבתי שיפסח עלי ובענק – סוכריית אמהות מתוקה עד כדי בחילה.
וככה התנהלתי לי בעולם, מדושנת מעונג (ומה"בייבי פאט" שהתלבש לי על התחת והירכיים) חודשיים וקצת, עד שקיבלתי את שיחת הטלפון האיומה! זו שהזכירה לי שהגיע הזמן לנחות בעולם האמיתי. זו שהזכירה לי שבעוד שבוע נגמרת החגיגה וצריך לחזור למשרד. לכיסא העלק-עור שלי. למשרה האהובה שלי, שפתאום נראתה לי כמו חלום רחוק.
אחרי אותו טלפון, התיישבתי בסלון והדמעות פרצו בלי שליטה. והפעם אי אפשר היה להאשים את ההורמונים.
זה לא פייר! לא פייר, המשכתי להלקות את עצמי ולבכות. דווקא עכשיו, כשנגמרו הגזים, שהקטן ישן לילה שלם! דווקא עכשיו, כשגילה את הצחוק המתגלגל? דווקא עכשיו כשהוא כבר מכיר אותי ואת אבא ומחייך ומנופנף בידיים בכל פעם שאנחנו מתקרבים אליו? דווקא עכשיו לחזור? זה לא פייר!
רק בעוד חודש
ואיך אפשר להשאיר כזה יצורון קטנטן וחסר אונים בידיו של מישהו אחר? ואיך אפשר לנשום כרגיל כשהוא לא נמצא בטווח הראייה שלי 24 שעות ביממה? איך אפשר לחזור לכיסא העלק-עור שלי כאילו כלום? ואיך אפשר לחזור להתרכז במשהו שהוא לא ספירת השעות מאז הארוחה האחרונה? האם אי פעם משהו שלא קשור באיזה פלוץ ענק ומשחרר שיצא ישירות מהטוסיק הפיצי שלו יגרום לי לאנחת רווחה? איך אפשר להתרכז בישיבה חשובה על שובו של טרנד המכנסיים המתרחבים, כשאני לא יודעת אם הוא תקע גרעפס אחרי ארוחה?
כשהמחשבות מפציצות לי את הראש הרמתי טלפון והארכתי את חופשת הלידה. רק בעוד חודש. בקטנה, אמרתי לעצמי ולאחראית כוח אדם מהעבר השני של הקו.
ועכשיו, שעת השין (החדשה) מתקרבת שוב. בעוד שבועיים אני צריכה לחזור לכיסא העלק-עור שלי. והפעם זה סופי. ולמה זה סופי, אתם שואלים את עצמכם, כשבפועל בשיחת טלפון אחת אני יכולה על פי החוק להישאר בבית חצי שנה? כי האמת הרבה הרבה יותר מורכבת משיחת טלפון אחת.
האמת המורכבת:
עם יד הלב ועם להיות באמת של האמת הכי כנה, למרות הגיבוי החוקי, אין מה לעשות. הפחד משתלט. הפחד שגם בעולמנו הכאילו-נאור וכאילו בעד אימהות, מאוד קשה להתנתק מהעבודה. ולא רק בגלל הצורך הנפשי. גם בגלל שאם לאישה יש קריירה רצינית, עם מחויבות ואחריות, היא מרגישה שהיא חייבת לעמוד בקצב ששם בחוץ - מחוץ לארבעת כותלי הבית שלנו, שממלאים את חיינו כרגע (הם ובתי הקפה השכונתיים).
אנחנו צריכות להוכיח כל הזמן שאנחנו בעניינים, שלא נעלמנו והכי חשוב – שאי אפשר להחליף אותנו. והפחד הזה מציק כל הזמן, אפילו שאנחנו יודעות שאנחנו מעולות במה שאנחנו עושות, אפילו כשהבוסים מרוצים ואפילו כשהשיחות מהעבודה הן על בסיס יומי. בשורה התחתונה, אנחנו לא נמצאות שם. אפילו אם יש לכך גיבוי חוקי.
ובנוסף לחששות על עתיד המשרה אם נעלם לחצי שנה, מתווסף גם העניין החומרי. כן, מה לעשות, חייבים לקרוא לילד בשמו. למשפחה התווסף בשמחה זאטוט, שמעבר לאושר הרב שמביא, הוא גם עולה כסף. והרבה! ואולי אפשר להאריך את חופשת הלידה, אבל מבחינת החוק זה "עלייך". במילים פחות עדינות – חינם אין כסף.
ומעבר לחומר – קיימת גם הנפש. זו שקצת מתגעגעת לחיים הקודמים. שמתגעגעת ל"עצמי". לפּאשן מהעבודה ולא רק מחיתולים ספוגי קקי, לשהייה במחיצת מבוגרים ולשיחות שכוללות משפטים שמכילים מילים בעלות יותר מהברה אחת.
ובגלל כל זה אני לא מרימה את הטלפון. ובגלל זה הפעם תאריך החזרה הוא סופי.
וכבר מעכשיו אני מתעוררת בבהלה מדי בוקר. ואז אני מציצה לעריסה הקטנה שנחה ליד הצד שלי במיטה, ורואה את הפלא שלי ישן לו בשלווה. ואז אני נזכרת שיש לי עוד כמה ימים (כשאומרים שבועיים זה נשמע רחוק יותר) ונרגעת. לרגע או שניים.
קצת מתגעגעת
ואז מתחילות המחשבות מחדש. למה? למה אני לא יכולה לשים אותו בסל קטן ולקחת אותו איתי? הוא גם ככה לא תופס מקום. הוא גם ככה חייכן ושקט רוב היום... ואז היד מתרוממת לכיוון מכשיר הטלפון במטרה להאריך את החופשה ב"רק עוד קצת. עוד חודש. בקטנה".אבל אני לא עושה את זה. כי אני כן קצת מתגעגעת לכיסא העלק-עור שלי ולישיבות המערכת המצחיקות שלנו, ולהתרגשות שבימים האחרונים של סגירת העיתון, ולכיף הגדול שבצילומי השער. ואני יודעת שאני לא אמא רעה אם אני רוצה להחזיר גם קצת את עצמי לעצמי, אפילו לכמה שעות ספורות במהלך היום. ואני לא אמא רעה אם בינתיים סבתא המקסימה מבלה עם הנכד שלה ואני לא אמא רעה אם אני קצת שמחה לחזור ואפילו לשעות בודדות, לחיים שהיו לי לפני הופעתו של הגוזל.
אבל אני חוששת מהיום הזה, בו אקום בבוקר, אניק אותו ואמסור אותו לכמה שעות למישהו שהוא לא אני. המחשבה על הניתוק הזה קורעת אותי. אותי! הצינית הזו שהייתה שומעת מחשבות דומות לפני כמה חודשים ולא מבינה מה הביג פאקינג דיל. כולה כמה שעות בעבודה אהובה, כשהתינוק בידיים הכי טובות שיש בעולם.
אבל זה ביג פאקינג דיל! ורק המחשבה על בואו הקרב של היום הזה, משתקת אותי. והדמעות ממשיכות לזלוג בלי שליטה.
אם היה איזה פתרון קסם, אולי איזה שיקוי פלא שיתן לי לעבור את היום הזה בלי להתמוטט, הייתי מוציאה עליו כל הון שבעולם. איך עושים את זה? איך מתמודדים עם זה? זה בכלל אפשרי?
מפחדת לנסות. מצד שני, מפחדת לא לנסות. והדמעות, אלוהים, שיפסיקו כבר לזלוג.
• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO, נשואה ואמא לתינוק.
הטור הקודם בסדרה:
- תראו מה קיבלתי לברית, או: למה לא הבאתם צ'ק?
- המילון השלם והמעודכן לאמא הטרייה
- מה אתה מחייך? תעשה שיתנו לי אפידורל!
- איך עשיתי לעצמי עין הרע דווקא בחודש תשיעי
- הנשימה האחרונה של אחותי והראשונה של התינוק שלי
- איך מסתדרים עם תינוק ושני כלבי ענק
- אני, הסופגנייה, ההריון והצלוליטיס
- ואני חשבתי שההריון מבעלי
- חירפון טרום לידה: בהלת הקניות
