"קדימה, בעל. תתנפל עלי ונעשה לגוזל אח"

אין. פשוט אין כמו האושר הצרוף הזה שנקרא ילד. הילד שלך!

מודעת לזה שאני נשמעת כמו סטיקר מעפן. הפכתי בששת החודשים האחרונים בהם גיליתי את "האור" למיסיונרית בענייני ילדים. מפיצה את תורתי, משכנעת את המשוכנעים ומאחלת לכל מי שאני אוהבת התעברות מהירה. בקיצור... מישהו אמר מתלהבת?

השיגעון, אגב, הוא לגמרי לא רק נחלתי הבלעדית. גם הזוגי התגלה כנשא גנים אימהיים משובחים במיוחד, וחוץ מלהניק המר-בחור פשוט עושה הכל! אפילו עובד פחות ימים בשבוע כדי להישאר בבית עם הצאצא.

אז מה הפלא שאחרי שגילינו את יעודנו האמיתי בחיים, שעד ההורות, אגב, בתור שני וורקוהוליק'ס היינו בטוחים שהעבודה היא חיינו, החלטנו לנהל את "השיחה"? הלו, האקסית הסטוקרית של ג' – תרגיעי! לא השיחה הזאת!

מועד "השיחה" נקבע לתשע וחצי בערב. קצת אחרי "נוהל הלילה" – מקלחת+סיפור+ציצי ולישון וקצת לפני "מסכים". מכורים. אין מה לעשות... אחרי שעמדנו מעל מיטת הגוזל ומתמוגגים הסתכלנו עליו ישן, התיישבנו על הכורסא המתפוררת בסלון – למה מתפוררת? תנסו אתם להסביר לשני כלבונים מופרעים שאוכל זה הדבר הזה ששמים להם בצלחת.

נגד: מצבי הרוח בהריון

"טוב. אני מוכנה. קדימה, בעל. תתנפל עלי ונעשה לגוזל אח", התחלתי אני בשיחה ונשכבתי על המתפוררת. "מוכן להתנפל עליך תמיד", ענה ה-ג' בחיוך. "אבל נראה לי שזה עוד קצת מוקדם ליצירת פאר נוספת. עוד לא התאוששתי ממצבי הרוח שלך בהריון... סתם... נראה לי שהגוזלול צריך עוד קצת אותנו לבד".

שני המשפטים הללו היו יריית הפתיחה של דיון שארך לילה שלם ואילץ אותנו לראות "מסכים" בשידור חוזר!

בעד: הבדידות

מצד אחד, טענתי אני שעדיף שיהיו לינוקא שלנו אחים ויפה שעה אחת קודם. הזכרתי לג' שבתור בן זקונים, שההפרש בינו לבין אחיו הוא 7 ו-9 שנים, תמיד סיפר לי שהילדות שלו זכורה לו כחוויה משעממת שלוותה בתחושת בדידות עצומה.

הרגשה של בן יחיד, כך סיפר לי תמיד, למרות שהיו לו שני אחים. וגם העובדה שנולד אחרי כל כך הרבה שנים הייתה משמעותית להוריו. אלה שכבר סיימו עם החיתולים-קקי-פיפי הרבה שנים קודם, היו צריכים לעבור את כל זה מחדש, ואיפשהו העייפות מזה כבר ניכרה בהם. ועובדה שזה השפיע עליו עד היום כי זה הזיכרון הכי חזק שלו מאותן שנים.

בעד: קשה להורים, כיף לילדים

"חוצמיזה שנראה לי", המשכתי בשלי. "ששני תינוקות זה אמנם קשה להורים, אבל כיף לילדים. הם גם יהיו חברים בגלל הקירבה בגיל וגם יעסיקו אחד את השני כל הזמן. וגם, זה כל כך חמוווודדד!"

נגד: תשומת הלב והג'ינס שלפני

ג' טען מהצד השני, שעדיין קצת מוקדם לילד מספר 2, שאנחנו עוד צריכים לתת לגוזל את מלוא תשומת הלב שמגיעה לו, כדי שלא יגדל לנו עם חסכים ושאנחנו עדיין צריכים ליהנות מההורות החדשה.

נוכח טיעון תשומת הלב כבר הייתי פחות נחרצת. נו טוב, וגם בגלל שחשבתי לעומק על תקופת ההריון... בכל זאת 9 חודשים, ורק עכשיו חזרתי לג'ינס שלפני...

נגד: הפישמנים

ג' קלט את ספקותיי והוריד הנחתת ניצחון - "את ה'פישמנים' מהקומה השלישית את זוכרת?" הוא חייך בממזריות...

"נו, איך אפשר לשכוח", חשבתי בקול רם וכבר קלטתי לאן זה הולך... מדובר במשפחה שבכל פעם כשהייתי נכנסת אליהם (ונשבעת לכם, השתדלתי לעשות את זה כמה שפחות), הייתי צריכה לחפש מחסה כדי לא להיפגע מהתופת שיצרו שני הילדים הקטנים שלהם. שני אחים עם רווח של שנה אחת ביניהם. הטירוף, הצרחות, המכות והדלתות הפצועות, היו רק חלק קטן משלל "ההפתעות" שהכינו על בסיס יומי להוריהם.

אגב, לפני שנה נעלמו עקבותיה של המשפחה הצוהלת. אז למרות שהתמכרנו לשקט בבניין, פישמנים יקרים, אם אתם קוראים את הטור הזה, מקווים שכולכם בחיים...

"אמ..." גירדתי בפדחת וידעתי שיש צדק בדבריו של ג'. לא פשוט לגדל שני ילדים קטנים שמתסיסים אחד את השני ומתפרעים בצוות. ומצד שלישי, אולי אצלנו זה לא יהיה ככה? אולי הבלגן הוא לא תוצר של קרבה גילאית אלא חינוך?

בעד: חלון ההזדמנויות

"אבל... אבל..." שיניתי שוב את דעתי, מה שקרה לי בשיחה הזו לא מעט. "אני רוצה משפחה גדולה ובשביל זה צריך להתחיל תקתקת. לא? שלא ייסגר עלינו חלון ההזדמנויות בפרצוף".

הרצון ליותר משני ילדים צמח וגבר אצלי בשבע השנים האחרונות. למעשה, ביום ספציפי אחד. היום הנורא בחיי. היום בו אבדתי את אחותי הקטנה והיחידה. מצוות של שתיים, מאחות גדולה וחברה טובה, הפכתי לילדה יחידה. מאדם שרגיל להיות אח כל חייו מצאתי את עצמי לבד. ושום אח קרוב לחלוק איתו באבל הכבד או להתנחם בו.

ואת זה, אני לא מוכנה שאף אחד מילדי יחווה. מספיק קשה היא חווית האובדן. ולכן, ילד אחד על כל פנים ממש לא בא בחשבון מבחינתי. ושניים, כפי שמבחן המציאות הנורא זימן לי – גם לא מספיק.

סיכום הקרב: 1-0 לשעות שינה. בינתיים...

השיחה שלי ושל ג' הסתעפה. מ- 'מתי מתאים להביא עוד ילד', היא הפכה לשיחה על כמה ילדים אנחנו רוצים (כמובן שהכל בהנחה שבעזרת השם חמסה שומבצל הכל יהיה בסדר).

בקיצור, גם אחרי השידור החוזר של "מסכים", טרם הגענו להחלטה. מתי ילד ראשון מקבל מספיק תשומת לב בשביל להכיל עוד אח? כמה ילדים זה מספיק לדעתנו?

בינתיים חתכתי לישון. בכל זאת עוד כמה שעות השכמה. אולי אנחנו צריכים להמשיך ליהנות משינה טובה עוד כמה חודשים לפני שנתחיל הכל מחדש... לא?

• ליאת לוי-קופלמן היא עורכת המגזין GO, נשואה ואמא לתינוק.

הטור הקודם בסדרה:

• גאדג'טים להורים: המצאות קטנות אבל גדולות
• פגישה? שיחכו. אני בדיוק שואבת חלב
• תינוק מתוק, אני והציצי יצאנו לטיול. תיכף נשוב
• דווקא כשנגמרו הגזים צריך להיפרד?
תראו מה קיבלתי לברית, או: למה לא הבאתם צ'ק?
• המילון השלם והמעודכן לאמא הטרייה
• מה אתה מחייך? תעשה שיתנו לי אפידורל!
• איך עשיתי לעצמי עין הרע דווקא בחודש תשיעי
• הנשימה האחרונה של אחותי והראשונה של התינוק שלי
• איך מסתדרים עם תינוק ושני כלבי ענק
• אני, הסופגנייה, ההריון והצלוליטיס
• ואני חשבתי שההריון מבעלי
• חירפון טרום לידה: בהלת הקניות