קמבודיה: ענייה ומרגשת
אחרי שחרשו את וייטנאם נחתו שלומית וק. שאיתה בסיאם ריפ שבקמבודיה. הם נתקלו במכולת צפה על אגם טונלה, התרשמו במקדשי אנגקור וקינחו בשקיעה ורודה על האגם. היא עוד תשוב לשם, ואולי תאמץ לה ילד, כמו אנג'לינה
נחתנו, באיחור כמובן, בשדה התעופה של סיאם-ריפ, לגדות אגם טונלֶה שבמרכז קמבודיה. אגם טונלה הוא היחיד בעולם שמשנה את כוון זרימת המים שלו פעמיים בשנה. במרבית חודשי השנה האגם קטן יחסית ורדוד (כמטר עומק) אך בעונת המונסונים, כמות המים בנהר המקונג גדלה באופן משמעותי, וכשהמים מגיעים לאזור הדלתא, הזרימה מואטת. מאחר ומי נהר המקונג גבוהים יותר ממי האגם, המים, שאין להם לאן לזרום משנים כוון, וזורמים צפון-מערבה לתוך האגם העולה על גדותיו ומציף את כל העמק. תופעה זו תורמת לפוריות הידועה של העמק ולעושר הדגה בו, אשר מספקת פרנסה ליותר משלושה מליון קמבודים.
מכולת שטה
התושבים העניים באזור גרים בצריפים שצפים על הנהר עצמו. הבתים עולים מספר מטרים כשמפלס המים עולה ויורדים איתו בתום עונת הגשמים. אנחנו שטים בספינה על הנהר הרגוע ועוברים ליד כפר צף. נוסף לצריפי המגורים, גם המבנים הציבוריים - בית ספר והכנסייה - שטים על פני המים. החנויות שלהם ממילא צפות: כאן המכולת מגיעה אליך במשוטים ומציעה את מרכולתה.
ילדים קטנים יושבים בגיגית שנראית כמו קערת כביסה עגולה וחותרים במרץ לכוון התיירים. רק כשהם מתקרבים אפשר לראות שרבים מהם קטועי גפיים, קורבנות המוקשים שפוזרו באזור בתקופה האפלה של שלטון החמר רוז'. סכנת המוקשים עדיין מוחשית כאן וספרי ההדרכה מזהירים את התיירים מפני סטייה מהשבילים המסומנים.
המגדלים של אנגקור וואט (צילום: וילמה מאור)
להספיק הכל
היום השני בסיאם ריפ מוקדש לטיול במקדשים. אני מראה למדריך שלנו את תכנית הסיור ומסבירה לו שצריך למצוא דרך להראות לנו הכל ביום שנותר, גם אם נצטרך לקום בשש בבוקר. ק. מביט בי בפלצות. המדריך החדש, הרביעי במספר, מתוודע בתוך כך לתיירת היפראקטיבית מסוג שלא הכיר עד כה, אבל מבין עניין ואומר שגם אם נתחיל בשבע נספיק לראות הכל.
אתר המקדשים של אנגקור משתרע על פני שטח של יותר מ-250 קמ"ר של ג'ונגל ושדות אורז. אנגקור היתה בירת האימפריה שהשתרעה בשיאה על שטחן של תאילנד, דרום וייטנאם, קמבודיה, לאוס וחלקים מבורמה וממלזיה. במשך כחמש מאות שנה, בין המאה ה-7 למאה ה-13, התחרו ביניהם השליטים הקמרים בבניית מקדשי ענק, חומות אבן, ומאגרי מים מדהימים בגודלם. חורבותיהם מצויים בלב אזור הג'ונגלים מצפון לאגם טונלה.
אתר אנגקור הוכרז לאחרונה על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית, ומאז הוא זוכה לתקציבי שימור נכבדים. שלושת המקדשים המרהיבים שאסור להחמיץ כאן הם: באיון, אנגקור וואט, ו-טה-פרום.
את הבאיון (Bayon) מומלץ לבקר בשעות הבוקר המוקדמות בגלל מיקומו במזרח. זהו מקדש בן 54 מגדלים, שכל אחד ואחד מהם מוקף בארבעה פסלי פנים מארבעה כוונים. כל פרצוף מפוסל עם חיוך מסתורי של המלך שבנה אותו.
המלך ג'איווואנה ה-7 היה זה שבנה את אנגקור וואט. בתקופתו חיו בין חומות העיר כמיליון אנשים. בלונדון, לשם השוואה, חיו באותה תקופה כ-30,000 תושבים. הרושם מרתק. מכל נקודה ונקודה מתבוננים אלינו כמאתיים פרצופי ענק חידתיים. מדהים לא פחות הוא התגליף שעל החומה החיצונית של הקומה הראשונה. לאורך 1,200 מטר מגולפות 11,000 דמויות המתארות את חיי היומיום בקמבודיה של המאה ה-12. לא קשה לעמוד על הדמיון בין החיים של אז והיום באזור אנגקור.
בין הג'ונגל לאבנים
המקדש המרגש ביותר הוא טה-פרום (Ta Prohm), אף הוא מהמאה ה-12, שנשאר בדיוק כפי שהתגלה על ידי חוקרים צרפתים לפני כמאה שנה. בעוד יתר המקדשים שומרו ושופצו ולמעשה נמצאים עדיין בתכנית של שימור ושיחזור, שכוללת בין היתר בירוא מאסיבי של הג'ונגל שהקיף אותם, המקדש הבודהיסטי טה-פרום הושאר כפי שנמצא.
הארכיאולוגים הצרפתים עמדו בפני דילמה - איזה חלק מהג'ונגל שפלש לתוך המקדש צריך להשמיד ובאיזו מידה יש לשקם את המבנים. הפשרה שהושגה שומרת על איזון בין הטבע לבין העתיקות, והיא זו שמעניקה למקדש את מראהו המרגש. הג'ונגל צומח בתוך המקדש ומקיף אותו, שורשים וענפי עצים עתיקים חובקים את האבנים וממלאים את המסדרונות הצרים.
טה-פרום. עצים ואבנים (צילום: קובי טננבוים)
אנגקור וואט (Angkor Wat) הוא המקדש המרכזי. חמשת המגדלים שלו ותבליטי האבן המדהימים הופכים אותו לאחד המבנים המרשימים בתולדות האנושות והוא נחשב למבנה הדתי היחיד הגדול בעולם. המקדש שנבנה במאה ה-12 מוקף בתעלת מגן מלאה במים שתוחמת אותו בשטח מלבני של 1.5 על 1.3 ק"מ. על הקירות החיצוניים של המקדש המרכזי יש תגליפים מרתקים המתפרשים על פני 800 מטר. אסור להחמיץ, וגם לא כדאי לסייר לבד.
הדרכה טובה עושה כאן הבדל עצום. שכיות חמדה של ממש נמצאות במרחק שמונים ס"מ מאיתנו. אנחנו הולכים לאורך מאות מטרים מגולפים, והדבר היחיד שמפריד בינינו לבין היצירות בנות מאות השנים הוא חבל דק והחינוך הטוב של התייר הממוצע. בכל המתחם כולו לא ראיתי ולו שומר אחד.
באנגקור וואט אפשר לטפס אל אחד מחמשת המגדלים המרכזיים על גבי עשרות מדרגות חצובות באבן בזווית אימתנית. חדוות הטיפוס משכיחה ממני לאיזה גובה אני עולה באין מעקה או שלט אזהרה כלשהו. התייר התמים הסובל מפחד גבהים (כמוני למשל), מגלה רק בהגיעו למעלה שהוא תקוע בין שמים לארץ.
יש רק דרך אחת לרדת והיא לא כוללת הליקופטר. בצד המיועד לירידה מהמגדל יש מעקה דקיק מתוצרת קמבודיה. מעקה זה תיאור יומרני לפס מתכת דק וגמיש המחובר לסלע בכמה נקודות. די שהתייר היורד לפניך מושך אותו וכל הפס זז הצידה, יחד עם כל מי שאוחז בו. אני תופסת את המעקה בעווית וספק יורדת ספק מחליקה למטה. הפס רטוב מזיעת פחד של מי שירד לפני.
שקיעה. אגם טונלה (צילום: קובי טננבוים)
שקיעה ורודה
לסיום היום הנפלא הזה אנחנו עולים לגבעה הנמצאת מול אנגקור וואט כדי לראות את השקיעה. ניתן גם לעלות בכדור פורח לגובה של כ-200 מטר ולראות את מתחם המקדשים כולו. אבל לא כשנוסעים עם ק. ששבע ריגושים במטוסי ATR על שני הפרופלורים שלהם.
קמבודיה, למרות ששהיתי בה למשך יומיים וחצי בלבד, מצליחה לעשות לי את מה שלא עשתה לי וייטנאם. היא נוגעת בי ומרגשת אותי. משהו באנשים, ברכות שלהם, בנעימות, בעוני המשווע. קמבודיה מצליחה לזעזע בעונייה אפילו אחרי טיול בווייטנאם. אולי אלו הילדים קטועי הגפיים. אני אחזור לכאן, כתרמילאית אמיתית, ואולי אף אאמץ לי ילד, כמו אנג'לינה.
- הכותבת היא וטרינרית ובעלת הבלוג "וטרינריה - לא מה שחשבתם" באתר רשימות
