-33-
לילי
לילי התעוררה בעלטה גמורה ולא ידעה אם היא עדיין חיה או שמתה ונקברה. כאבים חדים, כאילו סכינים ננעצו בה, הבהירו לה את התשובה. היא התהפכה וכבשה זעקה כשכאב פעם בקרסולה. האם הוא נשבר? היא ירקה עפר שחדר לפיה כשפגעה בקרקע. ראשה הלם בחוזקה.
לאחר שעיניה הסתגלו לחשיכה, ניסתה להבין איפה היא. היא לא זכרה את רגע הקפיצה עצמו, רק אור מסנוור לפני שאיבדה את ההכרה. ג'ורג'י. דמותו של בנה שצנח מהרכבת אל החושך נצרבה בזיכרונה. היא חייבת למצוא אותו.
היא התכופפה, בדקה את קרסולה וקבעה בהקלה שאינו שבור. היא היתה חייבת לזוז. לא היה לה מושג היכן היא נמצאת, כמה זמן היתה מחוסרת הכרה, או אם הגרמנים עדיין בקרבת מקום. והיא לא ידעה איפה האחרים. המקום שקפצה בו לא היה קרוב כלל למקום שבו האנה והאחרים ארבו לרכבת, אלא הרחק מזרחה משם. היא חששה שחיכתה זמן רב כל כך, עד שאולי היא כבר בגרמניה.
כשנעמדה, רגלה כמעט קרסה תחתיה מהכאב. אחת מנעליה נעלמה. היא מיששה את האדמה סביבה, אך לא מצאה אותה. כשכף רגל אחת נתונה בגרב בלבד ועם פציעה בשנייה, היא החלה לצלוע וחיפשה בייאוש יער או מחסה אחר. היא היתה חייבת להסתתר. במדי האסירה שלה היא תבלוט ותיתפס מיד. אבל היא נחתה באמצע שדה פתוח, ללא מחסה נראה לעין.
לילי החלה ללכת מערבה, והתקדמותה על רגלה הפצועה היתה אטית עד כאב. היא היתה חייבת למצוא מחסה, אך למרות הסיכון הלכה לאורך המסילה, משחזרת את המסלול שעשתה הרכבת, אל המקום שבו נפל ג'ורג'י. היא לא העזה אפילו לדמיין שתמצא אותו, אבל קיוותה למצוא רמז כלשהו שיספר לה מה קרה לו, לאיזה כיוון הלך או נלקח. אך היא לא מצאה דבר, וכשהגיעה למקום שבו עצרו האנה ומטיאו את הרכבת, שסומן בעצי אורן שיצרו קשת ייחודית, נאלצה להודות שאין לו זכר.
נראה שאין עוד טעם להמשיך ללכת לאורך המסילה. היא צריכה למצוא מקום מסתור, שם תוכל לחשוב כיצד להמשיך. מצפון למסילה, מעבר לעצים, הבחינה בתימרת עשן והריחה ריח חריף, שהעיד על שריפה של צמחייה. היא החלה לחצות את היער בכיוון ההוא.
כעבור ארבעים וחמש דקות הגיעה לכביש שבקצה היער. היא ראתה שני איכרים, שכנראה עסקו במטלות של שעות הבוקר המוקדמות, משוחחים ליד גדר, והתחבאה מאחורי עץ. הם לבשו בגדי עבודה חומים ואפורים ונראו כמו אנשים פשוטים, שלא יפגעו בה. היא התקרבה מעט והבינה לחרדתה שהם מדברים בגרמנית. היא הצליחה להבחין במילים "רכבת" ו"בריחה" בדבריהם. השמועה התפשטה. אנשים יהיו דרוכים ויחפשו יהודים שברחו.
לילי ניסתה להתגנב משם, אבל קרסולה הפצוע נתפס במשהו והיא מעדה ונפלה קדימה, אל תוך התעלה שבצד הדרך. היא החניקה יבבה. האיכרים השתתקו, ואף על פי שלא יכלה לראות אותם, היא דמיינה את ראשיהם מופנים בחדות לכיוון התעלה. "מי שם?" קרא אחד מהם. לילי שכבה ללא ניע והתכוננה לרגע שיגלה אותה. לא היה לה שום סיכוי לברוח במהירות. אבל כעבור דקה שמעה דלת נטרקת, כשאחד האיכרים חזר פנימה, וצעדים שהלכו והתעמעמו, כשחברו התרחק.
היא הציצה מתוך התעלה, וכשהיתה בטוחה שהכביש שומם, טיפסה החוצה. אבל עכשיו כבר עלה היום. היה מסוכן להמשיך ללכת בכביש הפתוח, במיוחד במדי האסירה שלה, וממילא לא יכלה להמשיך ללכת עוד הרבה על קרסולה הפצוע.
היא נשענה על עץ והביטה סביבה בייאוש. במורד הדרך, במרחק כמה מאות מטרים מבית החווה, ראתה אסם ודידתה לעברו. היא היתה בטוחה שבכל רגע מישהו יגיח מבית החווה או יופיע על הכביש וישאל מה היא עושה שם.
לבסוף הגיעה לאסם. הוא היה ריק, למעט פרה וכמה תרנגולות. סולם הוביל לעליית גג, ולילי חשבה שאולי תוכל להסתתר שם אם תצליח לטפס.
היא החלה ללכת לכיוון הסולם, ובדיוק אז נכנסה לאסם נערה כבת חמש עשרה, ששערה הבלונדיני בהיר כל כך, שנראה כמעט לבן. כשהבחינה בלילי בין בעלי החיים, קפאה על מקומה.
"חכי!" צעקה לילי, בקול רם מדי. הנערה פתחה את פיה כדי לצרוח, אבל שום קול לא יצא, ואז הסתובבה וזינקה לכיוון הדלת.
לילי התעשתה והתכוננה לברוח, אבל לפני שהספיקה לצאת מהאסם, חזרה הנערה עם אישה מבוגרת יותר, שבידה ספל פח. היא בחנה את לילי במשך כמה שניות מבלי לומר מילה.
"גוטן מורגן," אמרה לילי וניסתה לחשוב איך תסביר את נוכחותה באסם שלהן. אבל לפני שהספיקה להוסיף מילה, הושיטה לה האישה את הספל. לילי שתתה בתאווה את החלב החמים והתענגה על טעמו העשיר. זה היה הדבר המזין ביותר שבא לפיה מאז מעצרה, ועד מהרה חשה כיצד הכוח שב לאיבריה.
"חכי כאן," אמרה האישה בקשיחות ויצאה מהאסם עם בתה בעקבותיה. לילי התלבטה אם לברוח כל עוד יש לה הזדמנות. מה אם האישה הלכה לספר למישהו שהיא שם? אבל היא ידעה שלא תצליח להרחיק לכת על קרסולה הפצוע.
כעבור כמה דקות חזרה האישה לבדה ובידיה שמלה ונעליים בלויות. "קחי, תלבשי את זה," אמרה. היא ידעה שלילי נמלטה מהרכבת ובכל זאת עזרה לה. לילי פנתה אל אחורי אחד התאים כדי להתלבש בפרטיות, ואת מדי האסירה שלה טמנה בחציר. השמלה היתה גדולה מדי, פעורה בצווארון עם קפל בד עודף, אבל היא היתה עדיפה על מדי האסירה, ולילי שמחה על מגע הבד הרך. גם הנעליים היו גדולות מדי, והיא הידקה את השרוכים ככל שיכלה, מבלי להכאיב עוד יותר לקרסולה.
"לא ראית עוד מישהו כמוני?" שאלה, בתקווה לא הגיונית שתקבל פיסת מידע על ג'ורג'י. "אולי ילד?"
האישה נענעה בראשה. "אני מצטערת, לא."
לא, מובן שלא. אף על פי שלא ציפתה שתדע משהו על בנה, האכזבה היתה מרה וצורבת.
האישה סימנה לה לצאת מהאסם. האם היא מגרשת אותה? "לא בטוח להישאר כאן. חלק מהאנשים בכפר עוזרים לגרמנים, כולל בעלי."
"אבל לאן אני אלך?"
היא הצמידה כמה מטבעות לכף ידה של לילי והצביעה לכיוון השני. "יש תחנת רכבת קטנה בערך שני קילומטרים מערבה מכאן. אל תלכי על הכביש." לילי היתה המומה. איך תוכל לעלות לרכבת עם נוסעים אחרים? ולאן תוכל ללכת? אבל האישה צדקה. היא היתה צריכה להתרחק מכאן ככל האפשר.
בריסל, חשבה. היא ידעה, או לפחות קיוותה, שהאנה ומטיאו אם לא נהרג יהיו שם ויוכלו לעזור לה לחפש את ג'ורג'י. כמובן, היא לא יכלה לחזור לביתה או אפילו לעיר. הגרמנים עלולים לחפש אנשים שברחו מהרכבת, ואותה ביניהם. אבל היא לא יכולה להסתתר לנצח לבדה באזור הכפרי.
ואז נזכרה בטירה שהאנה הזכירה שנמצאת מחוץ לעיר, שם היו אמורים להיפגש אם ייפרדו. לא היתה סיבה לחשוב שהאנה תחפש אותה שם, מכיוון שכלל לא ידעה שקפצה מהרכבת. אבל הטירה היתה קרובה יותר לעיר, ואולי אם תגיע לשם, תוכל להעביר להאנה הודעה שהיא חיה, מסתתרת וזקוקה לעזרה.
"תודה," אמרה והחלה להתרחק באטיות.
שעה לאחר מכן הגיעה לתחנה, שהיתה מבנה נמוך בפאתי העיירה הקרובה. היא קיוותה שיהיו שם בשעת הבוקר המוקדמת הזאת נוסעים נוספים שתוכל להיטמע ביניהם, אבל מצאה את עצמה עומדת כמעט לבדה על הרציף. רכבת הגיעה, והיא עלתה עליה יחד עם כמה פועלים לבושים בסרבלים כחולים. קרון המחלקה השנייה נראה כמותרות ועמד בניגוד חד לקרון המשא שבו נסעה עם משפחתה. היא חשבה שוב על ג'ורג'י וראתה אותו בעיני רוחה. לבה זעק אליו כששחזרה את הרגע האחרון שראתה אותו. היא לא התכוונה להשליך אותו מהרכבת לבדו אל תוך החושך, אבל רק כך יכלה לתת לו סיכוי לחיים. אם כי איזה סיכוי היה לו עכשיו? הוא בוודאי לא שרד את הנפילה. ואם כן, הוא היה שם בחוץ, אבוד ובודד. לילי חשבה גם על ניק, לבדו ברכבת, לקראת סוף מסעו הנורא, חולה ואולי כבר איננו. היא הצמידה את ראשה לחלון וקיוותה שאיש לא יבחין שהיא עוצרת את דמעותיה.
היא ירדה מהרכבת בהאכט, עיירת שוק ממזרח לבריסל. מחוץ לתחנה עמדה וניסתה להתמצא בסביבתה. לכי לאורך החפיר נגד טנקים אל מחוץ לעיר, אמרה האנה. לילי מצאה את התעלה, שנחפרה לפני המלחמה בתקווה עקרה לבלום את הגרמנים. היא הלכה לאורכה מזרחה, אל מחוץ לעיר, כפי שהאנה הורתה לה, על פני השדות הריבועיים שהיו כמעשה טלאים, לכיוון הטירה.
כשהגיעה לקצה התעלה, טיפסה על גבעה והשקיפה על הנוף. זה היה יום חם באוגוסט, והיא התפעמה מהאפשרות ללכת בחופשיות, דבר שלא עשתה זה חודשים, אף שהיה עליה להיזהר שלא יראו אותה. אלמלא הדאגה הנואשת למשפחתה, אולי היתה מוצאת את ההליכה נעימה. היא הבחינה בטירה בצדו הרחוק של עמק משופע והחלה ללכת לעברה.
לילי התקרבה לבית המפואר, רחב הידיים והאלגנטי. היה קשה להאמין שבית כזה עומד נטוש, בשעה שאנשים כה רבים זקוקים למחסה. אבל כשהתקרבה הבינה מדוע: הטירה נפגעה בבירור בהפצצה אווירית, אחד הקירות התמוטט למחצה, וחלק מהגג נעלם.
פצצה שלא התפוצצה היתה תקועה בשביל הגישה, והיא עקפה אותה בזהירות. ליד הדלת הקדמית עצרה והציצה דרך חלון מנופץ כדי לוודא שאין איש בפנים. הדלת לא היתה נעולה, וכשדחפה אותה, נפתחה בחריקה. היא כרתה אוזן כדי לוודא שאין שם איש ולבסוף נכנסה למבואה הענקית. רצפת השיש היתה סדוקה, וגושי אבן גדולים ומשוננים בלטו ממנה. נברשת היתה מוטלת מנופצת באמצע החדר, ורסיסי הזכוכית התפצפצו תחת נעליה. מבעד לתקרה המתפוררת נשקפה פיסת שמים מעוננים.
היא ידעה שכנראה לא בטוח להיות שם, אבל לא היתה לה אפשרות אחרת. היא פסעה בזהירות דרך המבואה אל סלון גדול, ובו רהיטים אלגנטיים מעץ אלון. הכול היה מכוסה בשכבה דקה של אבק וטיח. על הקירות היו ווים שעליהם היו תלויות פעם תמונות, והיה שם ארון מנופץ לכלי חרסינה שנבזז. לילי הביטה דרך החור הפעור היכן שהיה פעם החלון הקדמי. החלק הזה של האחוזה נראה מהכביש, וכל מי שיעבור בו עלול לראות אותה.
בהתחשב במצב הבית, לילי חששה שהקומה העליונה אינה יציבה והחליטה להסתתר במרתף. היא מצאה דלת ואחריה מדרגות אבן שהובילו מטה, אל מרתף חשוך. היא מיששה את הקיר וחיפשה מתג אור, אבל כשלחצה עליו, דבר לא קרה, והיא מיהרה בחזרה למעלה, על קרסולה הפצוע, שהסב לה כאב מייסר בכל צעד. היא מצאה את המטבח ובאחד הארונות איתרה בדל נר וכמה גפרורים.
לילי הדליקה את הנר וירדה שוב אל המרתף. האור הקלוש ריצד על הקירות. ניכר שהמקום שימש פעם לאחסון יין, אבל נבזז. היא יכלה רק לקוות שמי שבזז אותו יודע שכבר לקח הכול ולא יחזור. מהאבנים העתיקות עלה ריח טחוב.
היא התיישבה בפינת המרתף וכיסתה את רגליה בשמלה. קרסולה כאב עכשיו יותר, ולפתע הכתה בה ההכרה עד כמה היא לבד. ג'ורג'י נעלם. ניק היה על הרכבת או במחנה, אם בכלל עדיין היה בחיים. מטיאו נורה לנגד עיניה, ולא היה לה מושג מה עלה בגורלה של האנה. כל הנפשות שאהבה בעולם היו אבודות לה ברגע זה, והיא לא ידעה איפה נמצא ולו אחד מיקיריה. הדמעות, שעצרה מאז שהתעוררה ליד פסי הרכבת, פרצו עכשיו החוצה. היא רעדה מיגון, ויבבותיה הדהדו בחלל העצום עד שלא יכלה לבכות עוד. לבסוף גברה עליה התשישות, והיא הטתה את ראשה לאחור ונרדמה.
בשנתה חלמה חלומות טרופים על ג'ורג'י, שבהם רדפה אחריו ומצאה אותו, רק כדי לאבד אותו שוב ושוב. היא התעוררה כעבור זמן מה ובעודה מנומנמת הושיטה יד אל הילד, באינסטינקט שחושל במשך שנים של אימהוּת ובלילות שחלקה איתו דרגש בברנדונק. זרועותיה נסגרו על חלל ריק. המציאות הכתה בה שוב, בעוצמה.
לילי התיישבה. היא לא ידעה אם יום עכשיו או לילה, או כמה זמן ישנה. בדל הנר כבה, והיא נותרה באפלה. היא לא יכולה להישאר כאן בלי אוכל או מים. היא תצטרך להמשיך לזוז. היא קמה על רגליה, וקרסולה שב והלם בכאב.
בדיוק אז שמעה רעש. היא נדרכה, מקווה שאלה עכברים שמתרוצצים שם. אבל הרעש היה מעליה והוא היה כבד. רעש צעדים.
היא זינקה לאחור, הרחק מהמדרגות. האנה אמרה שהטירה נטושה ובטוחה, אבל עכשיו מישהו היה כאן. האם מחפשים אותה? או שאולי עוד מישהו מסתתר כאן וכלל לא יודע שהיא שם?
לילי חיפשה בייאוש ברחבי המרתף יציאה חלופית, אבל המדרגות היו הדרך היחידה החוצה. לבסוף השלימה עם העובדה שתיאלץ להתמודד עם מי שנכנס והחלה לטפס במדרגות.
כשהדלת נפתחה בתנופה, היא עצרה, מופתעת.
שם, בטירה הנטושה, עמדה האנה.
-34-
מישלין
בדיוק ברגע שבו האנה ומטיאו נזקקו לה יותר מכול, מישלין היתה כלואה הרחק משם, בכלא גרמני, חסרת אונים.
כשנעצרה, שקלה להיאבק, אבל שני השוטרים כיוונו אליה אקדחים. הדברים שאמרה פעם להאנה הדהדו בראשה: אם את מגיעה למצב שבו את צריכה אקדח, כבר הפסדת.
מישלין הסתובבה אל בעל החנות, אבל הוא נעלם. ממזר בוגדני. היא הרימה את ידיה ונתנה לגברים להוביל אותה החוצה, אל ניידת משטרה שהמתינה להם. אל תיתני להם לקחת אותך במכונית, זה היה אחד השיעורים הראשונים שלמדה בפעילותה במחתרת. היו שם רק שני שוטרים. אם תפתיע אותם, תוכל להכניע אחד ולחמוק מהשני. אבל היא הביטה ברחוב, בשורת הבתים הזרים שתריסיהם מוגפים. לא היה שם מקום בטוח, שום נפש טובה שתיתן לה מקלט גם אילו תצליח לברוח. לא נותרה לה ברירה אלא להניח להם לקחת אותה.
במושב האחורי של הניידת סערו מחשבותיה. משימת החילוץ היתה מלכודת. בעל המכולת, בעל ברית לשעבר, בגד בה. האם עשה זאת תמורת כסף או ממניע אחר? ואולי היה רק כלי משחק ולא היה מודע לכך שחנותו שימשה כמלכודת. מישלין נזפה בעצמה בדממה. היא הורידה את המגננות, ולכן תשלם את המחיר הכבד ביותר.
השוטרים לקחו אותה לכלא סן ז'יל, מבנה אדיר דמוי טירה בחלק הדרומי של העיר. הם השליכו אותה לתא במרתף, שלא היו בו חלונות והדיף ריח של כרוב ושתן, והשאירו אותה שם בחשיכה, כפותה ובפה חסום, בלי אוכל או מים, במשך יותר מיממה.
ואז, לבסוף, באו לקחת אותה.
היא הובלה לחדר חקירות גדול שקירותיו חשופים. רצפת האבן היתה מוכתמת בדם ישן, בוודאי נשפך שם דם רב מכדי שיהיה אפשר לשטוף אותו כראוי. מישלין ניסתה לא לחשוב מה מקורו של הדם הזה, אבל אחרי שהשומר כבל אותה בשרשרת לכיסא ויצא מהחדר, לא נותר לה אלא לדמיין מה עלה בגורלם של אלה שבאו לפניה ולתהות אם גם היא צפויה לגורל דומה. כמה מפעילי הרשת נשאו על גופם כמוסת ציאניד לרגע כזה בדיוק והעדיפו מוות על העינויים שבחקירה, אבל היא לא היתה אחת מהם.
לבסוף נפתחה הדלת. מבעד לבד שחסם את פיה, מישלין פלטה אנחה חדה. לפניה עמד הבוגד שיצאה לצוד. כעת הוא היה מחוץ להישג ידה.
"פסקל," היא לחשה לאחר שהתכופף והסיר את המחסום מפיה. "אבל למה? למה פנית נגדנו?"
"לא פניתי נגדכם," אמר בחדות. "הייתי נאמן לרייך כל הזמן. אבי שירת בצבא הגרמני ונהרג בשוחות במלחמה הגדולה. כשהגעתי לגיל המתאים, הצטרפתי למפלגה הנאצית כדי לכבד את זכרו ואימצתי את האידיאולוגיה שלה. בשקט, כמובן, כדי שאוכל לאסוף מידע למען המטרה."
"אז מעולם לא היית כומר?"
"הצטרפתי לסמינר לכמרים. זה היה כיסוי מצוין. בזכות זה, אחרי שהפיהרר עלה לשלטון, יכולתי להסתנן לכמה מנזרים וארגונים דתיים שניסו להציל יהודים. ואז, כשכבשנו את בלגיה ואתם התחלתם בעסק המטונף הזה של חילוץ טייסים, זה אפשר לי להתקרב אלייך."
והוא הצליח בכך, הודתה מישלין במרמור. היא לא הטילה ספק בסיפורו כפי שנהגה עם אחרים שהצטרפו לרשת. "אתה עשית לנו את זה," אמרה. "הרסת את הפעילות שלנו."
פסקל גיחך בלעג. פניו, שנראו לה פעם עדינות, התקשו כעת בזעם. "את נותנת לי יותר מדי קרדיט. תחשבי על זה. לעולם לא הייתי מצליח לעשות את זה לבד. אף אחד לא היה יכול. חוץ מזה, את לא סמכת עלי ואף פעם לא נתת לי מספיק מידע." טינתו נחשפה כעת במלואה. "לא, הייתי זקוק לעזרה ממישהו אחר. מישהו בכיר וקרוב אלייך."
"אבל מי?" מישלין אימצה את מוחה. מי היה עושה מעשה כזה לה ולקו הספיר?
"זאת השאלה. זה היה חייב להיות מישהו בכיר. אחד הסגנים שלך? או אולי אפילו מישהו קרוב יותר?" הוא התגרה בה. "אני לעולם לא אגלה לך, ואת תמותי בלי שתדעי."
"אבל אם יש לכם מודיע, למה אתם צריכים אותי?" הם בוודאי רצו ממנה משהו, אחרת היו הורגים אותה מיד.
"כי את הציר המרכזי, אותך רצינו מלכתחילה. בלעדייך הרשת מחוסלת."
מישלין חייכה חיוך קלוש. "טיפש! אתה לא יודע שאף אדם אינו השמש?" הם היו קבוצת כוכבים שזהרו יחד. היא היתה ללא ספק כוכב בהיר, ובכל זאת, רק כוכב אחד.
"למודיעים יש מידע מוגבל," הוא התעקש. "את יודעת הכול." זה היה נכון. מישלין היתה במוקד הרשת. איש, אפילו לא מטיאו, לא ידע כל מה שידעה. "ועכשיו את תספרי לנו."
"לא." מישלין גם היתה מיומנת יותר מכל אדם אחר ברשת לעמוד בחקירות. כמובן, הכנה לעינויים אינה אותו הדבר כמו לחוות אותם. היא קיוותה שתצליח להחזיק מעמד.
"בואי נתחיל במשהו קל." הוא ניגש מאחורי כיסאה וגרר אותו ללא אזהרה קרוב לשולחן, שעליו היו מונחים פנקס ריק ועט. אחר כך התיר את זרועותיה. "שמות כל הסייענים שלך ומיקומם. אחר כך נעבור לדירות המסתור." הוא התכוון לדירות המסתור השמורות ביותר, שלא סומנו על המפה שמצאה. היא מעולם לא הזכירה את קיומן באוזניו ולא היתה בטוחה כיצד ידע עליהן. היא הושיטה יד בתנועה רחבה והעיפה את הפנקס והעט לרצפה.
השומר נכנס לחדר, הרים אותה מהכיסא וכבל שוב את זרועותיה. האזיקים היו מחוברים לשרשרת שהשתלשלה מהתקרה. כאב קרע את גבה ואת כתפיה בשעה שהרים את זרועותיה גבוה מאחורי גבה, עד שרגליה התנתקו מהרצפה והיא נותרה תלויה באוויר, משתלשלת מהאזיקים. עוד כמה סנטימטרים, וכתפיה היו יוצאות ממקומן או שעצמותיה היו נשברות. "ננסה שוב," אמר פסקל והרים את העט ואת הפנקס. "הסגנים שלך."
"לעולם לא אגלה," הצליחה לומר מבעד לשיניים חשוקות. "תצטרכו להרוג אותי קודם."
הם הכו אותה בעודה תלויה, תחילה באגרופים ואחר כך במוט ברזל בגבה ובצדי גופה. היא מעולם לא ספגה מכות קודם לכן בחייה, וכל מהלומה הסבה לה כאב מייסר יותר מהקודמת. כששחררו אותה לבסוף, היא התמוטטה על הרצפה, ללא יכולת לזוז.
השומר יצא וחזר עם דלי של מים קפואים, ששפך עליה כדי לעורר אותה. היא הונפה שוב מאזיקיה, והחבטות התחילו מחדש. היא הכריחה את תודעתה לנדוד מגופה וניסתה למקד את מחשבותיה ברגעים מאושרים. בראשה נדדה אל הגבעות שבהן נהגו היא ומטיאו לשחק בילדותם.
הם הצליפו בה בשוט, בגבה ואז בפניה. גופה היה חם ואז קר, וכתמים שחורים גדולים ערפלו את ראייתה. אבל מחשבותיה היו נתונות רק לאחרים. היכן מטיאו והאנה? הם סמכו עליה ובוודאי תהו מדוע לא באה.
פסקל ירק את השאלה שוב ושוב. מי? אבל רגע לפני שאיבדה את הכרתה, מישלין הבינה שלא הוא שואל את השאלה, אלא היא. מי בגד ברשת והביא אותם למצב הזה?
מאוחר יותר התעוררה על הרצפה הקרה בתאה. "מי זה היה?" זעקה בלי לקום, גופה שבור מכדי שתשב או תעמוד. "מי היה הבוגד?"
רק הד קולה ענה לה.
למחרת הביאו אותה שוב לחדר החקירות. הפעם פסקל היה אדיב במפתיע והציע לה סיגריה, שסירבה לקבל, ורטייה קרה לפנים. היא הכירה את המשחק הזה. הם טחנו אותה עד דק ואז הציעו מעט חסד, בתקווה שתיכנע ברגע של חולשה והכרת תודה. לא סביר, כפי שעמיתיה הבריטים היו אומרים.
מישלין חיכתה שפסקל יתחיל שוב לחקור אותה. במקום זאת הוא פרש לפניה מפה על השולחן, העתק של המפה שמצאה ליד הטייס המת ביער. "את רואה שאנחנו יודעים הכול," אמר. היא לא הגיבה.
"אחיך כאן," הוא הוסיף בשקט, בזחיחות.
"טיאו." היא קיוותה בכל לבה שהפריצה לרכבת הצליחה ושהוא נמלט, אבל פסקל טען עכשיו שגם הוא נעצר. לבה כאב עליו. היא ראתה את אביה, נוזף בה שלא הצליחה להגן עליו, כפי שנשבעה לעשות. פתאום היתה שוב ילדה, שהרגישה נכלמת על שאפשרה לו להיפגע. אף שהיתה הצעירה מביניהם, משום מה היתה תמיד אחראית להגן עליו.
"הוא בסדר?" שאלה לבסוף, מסגירה את דאגתה בניגוד לרצונה.
"בסדר?" פסקל צחק בבוז. "כמובן. אחיך לא הובא לכאן כאסיר. הוא עבד איתנו כל הזמן." מישלין בהתה בו, מופתעת מכדי לדבר. "כן, אחיך היקר," גיחך. "הוא היה הבוגד. איך לא ראית את זה?"
"לא!" היא ירקה. פסקל שיקר, ניסה לשבור אותה. אבל גם כשדחתה את הרעיון על הסף, האמת התחוורה לה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. איך למטיאו תמיד היה בדיוק את מה שנזקקו לו כשאיש לא היה יכול לעזור, אפילו לא היא. אל תשאלי. מילותיו הדהדו בראשה. היה לאחיה כישרון, מתת אל, לגרום לדברים לקרות, להשיג את הבלתי אפשרי. עכשיו נאלצה לשאול את עצמה באיזה מחיר הגיעו המתנות האלה, מה היה עליו לתת כדי להשיג אותן.
"הוא עשה הכול בשביל האחות הזונה הזאת," הוסיף פסקל. האם מטיאו באמת ויתר על כל הארגון, כולל אחותו, למען לילי? כשראתה את הברק בעיניו של פסקל, הבינה שזאת עלולה להיות באותה מידה תחבולה אכזרית, שנועדה לשבור אותה. כי אם מטיאו באמת היה מספר להם הכול, לא היה להם צורך לחקור אותה כלל.
"אני רוצה לראות את אחי," דרשה, כאילו הכוח כאן בידיה. היא היתה חייבת לראות את פניו כדי לדעת אם יש אמת בהאשמות.
"לעולם לא תראי אותו שוב."
"לא!" היא צווחה והתנפלה עליו, נאבקת בכבליה. השומר גרר אותה מהחדר והשליך אותה אל תאה וטרק את הדלת.
כאב קרע את גופה, והיא שרטה את הלבנים בעת שהצווחה שבגרונה נהפכה ליללה.
-35-
האנה
"האנה!" צעקה לילי, וקולה הדהד במרתף. היא השליכה את עצמה לזרועותיה של בת דודתה.
האנה בהתה בה כמי שראתה רוח רפאים. היא נגעה בשערה, בלחייה, כדי לוודא שהיא אכן שם. "אבל איך?" לילי היתה חיוורת ורזה יותר מכפי שהיתה רק ימים ספורים קודם לכן. היא החליפה את מדי האסירה שלה בשמלה שהאנה לא ראתה בעבר, אבל שערה הפרוע והשריטות על עורה העידו על הטראומה שעברה.
"סיפרת לי על הטירה ואיך להגיע הנה. זכרתי, וקיוויתי שגם את תגיעי לפה."
האנה הנהנה. "זה היה רעיון טוב. אבל אני עדיין לא מבינה מה קרה. לא היית בקרון. עדיין היית על הרכבת כשהיא המשיכה לנסוע. ולא ירדת כשמטיאו חזר לקחת אותך, רק ניסית לתת לו את ג'ורג'י."
"הכריחו אותנו לעלות לקרון אחר כי ניק היה חולה. לא יכולתי לעזוב אותו. החלטתי למסור את ג'ורג'י למטיאו, אבל..." פניה נפלו כששבה וחוותה מה שקרה לבנה. "ואז הבנתי שאין שום דבר שאוכל לעשות למען ניק וקפצתי."
"קפצת מרכבת נוסעת?" התפעלה האנה מעוז רוחה של בת דודתה. "נפצעת?"
"רק נקעתי את הקרסול. אבל לפני זה מטיאו נורה. וג'ורג'י..."
"אני יודעת. מטיאו סיפר לי."
"מטיאו בסדר?" קולה של לילי היה מלא דאגה. "כשראיתי אותו נורה, הייתי בטוחה שהוא מת."
"הוא בסדר גמור. הפצע היה שטחי. הוא דימם הרבה, אבל שום איבר חיוני לא נפגע. הוא כבר בחזרה על הרגליים."
"כל כך מתאים לו."
"כן." השתיים חלקו רגע של חיבה שקטה לגבר ששתיהן אהבו. "וג'ורג'י? דחפתי אותו החוצה." קולה של לילי היה מתחנן, כמעט נואש.
האנה נענעה בראשה. "לא מצאנו אותו. עדיין," היא הדגישה, בניסיון להפיח בבת דודתה מעט תקווה שתמנע ממנה להתמוטט. היא שקלה לספר ללילי על הילד האחר שמצאה. אם הילד ההוא הצליח לשרוד, בוודאי יש תקווה גם לג'ורג'י. אבל לבסוף החליטה שיהיה אכזרי לספר לה שנמצא ילד אחר, בזמן שבנה שלה עדיין נעדר. "נמשיך לחפש," הבטיחה.
דמעות זלגו על פניה של לילי. "לא הייתי צריכה לתת לו ללכת."
האנה נענעה בראשה. "עשית את הדבר הנכון. זה היה הדבר היחיד שיכולת לעשות כדי לתת לו סיכוי לחיות. אם הייתם נשארים על הרכבת הזאת, שניכם הייתם מתים עכשיו."
"כמו ניק," אמרה לילי בקול נטול רגש. "הוא איננו, אני יודעת."
"אני כל כך מצטערת." היא היתה רוצה להציע ללילי תקווה בנוגע לבעלה, אבל אדם חולה כמו ניק בוודאי נשלח מהרכבת ישר לתאי הגזים, אם בכלל היה בחיים בסוף הנסיעה. לילי פנתה באימפולסיביות לעבר המדרגות. "אני חייבת למצוא את ג'ורג'י בעצמי."
האנה תפסה בזרועה ועצרה אותה. "לא, את חייבת להישאר פה. אנשי אס אס פרושים בכל מזרח המדינה, עד בריסל, ומחפשים אנשים שברחו מהרכבת. איך תעזרי לו אם תיעצרי שוב?" לילי לא ענתה. "אני אלך לערוך בירורים נוספים, אבל את חייבת לחכות ולהסתתר."
"אבל איך אני יכולה פשוט לשבת פה? מה אני אמורה לעשות?"
"לנוח. אני אלך לחפש אוכל."
"אני לא רוצה להירדם," אמרה לילי, "כי אז אצטרך להתעורר ולחוות את הכול מחדש."
"אני לא יכולה אפילו לדמיין את גודל הכאב שלך." האנה כרכה את זרועה סביב כתפיה של בת דודתה. "אבל את צריכה לפחות לנסות לנוח. תצטרכי להיות חזקה לקראת ההמשך." היא התפללה שלילי לא תשאל מה יהיה ההמשך, כי לא היה לה מושג. לבסוף הכריעה התשישות את לילי, והיא התיישבה, הטתה את ראשה לאחור ועצמה את עיניה.
האנה חמקה מהטירה בהקלה על כך שמצאה את לילי. גם מטיאו היה אמור להגיע לשם, אבל עוד לא הופיע. היא תהתה אם הוא מתעכב, או שמא נעצר.
היא הדחיקה את הדאגה והתמקדה במציאת אוכל לבת דודתה. לא היה לה זמן להיכנס לכפר, ונוסף על כך, זרה שתופיע שם עלולה לעורר שאלות.
האנה שקלה את צעדיה. היא נזכרה שבדרכה לטירה ראתה דוכן תוצרת חקלאית נטוש בצד הדרך. היה ברור שלבעליו אין הרבה מה למכור, אבל אולי תוכל לשכנע אותם לוותר על משהו.
היא חזרה על עקבותיה לבית החווה ודפקה על הדלת. גרירת רגליים נשמעה מהצד השני, וכעבור כמה שניות הופיעה בפתח אישה מבוגרת, והבעת חשש נסוכה על פניה. "סליחה על ההפרעה," פתחה האנה, "אבל ראיתי את הדוכן שלכם, ואני רוצה לקנות קצת אוכל."
האישה נענעה בראשה בעצב. "אין לנו יותר מה למכור."
"בבקשה, כל דבר," לחצה האנה, בלי לומר דבר על לילי או על הסיבה שבגללה היא זקוקה לאוכל. היא שלחה יד לכיסה ושלפה כמה מטבעות.
האישה לקחה את המטבעות וסגרה את הדלת. האנה, שנותרה בחוץ, חששה שתשמור לעצמה את הכסף ולא תציע דבר בתמורה. אבל כעבור כמה שניות נפתחה הדלת שוב, והאישה הזקנה עמדה שם ובידיה שני גזרים ותפוח. האנה כבשה את הדחף למחות. המטבעות שמסרה היו אמורים להספיק לכמות גדולה פי חמישה, אבל היא לא היתה בעמדה להתווכח. "יש לך תחבושות?" שאלה במקום זאת, כשחשבה על הקרסול של לילי. האישה נענעה בראשה לשלילה, והאנה לקחה את המזון והלכה.
כשחזרה לטירה, ניגשה למטבח, שם היה משטח שיש ארוך, נקי להפליא ושלם לחלוטין. כשהניחה עליו את הגזרים והתפוח, שמעה רעש וקפאה במקומה. קול צעדים עלה מהמרתף. בתחילה חשבה שאולי לילי התעוררה ומסתובבת, אבל הצעדים היו כבדים מכדי להיות של בת דודתה הצנומה. מישהו אחר היה למטה. אף שלא היתה חמושה והרגישה פגיעה, היא החלה לרדת במדרגות כדי להתעמת עם הפולש. בהלתה גברה כשראתה גבר עומד מעל לילי הישנה.
ואז, כשפנה אליה, נרגעה. זה היה מטיאו. "אתה פה," אמרה בהקלה. "כשהגעתי ולא ראיתי אותך, כל כך דאגתי."
"התקדמתי לאט יותר בגלל הפצע ונאלצתי להתחבא כמה פעמים בדרך כדי לחמוק מהמשטרה," השיב. "ועצרתי אצל איש קשר, שנתן לי כמה תחבושות וחולצה נקייה." הוא הסתובב בחזרה אל לילי. "תודה לאל שהיא בחיים," לחש. "לגבי ג'ורג'י... היא יודעת?"
האנה נענעה בראשה. "הילד במנזר לא היה הוא."
"אני כל כך מצטער," אמר מטיאו. "נשבעתי לה שאשמור עליו."
"זאת לא אשמתך. היא יודעת. ירו בך."
"ובכל זאת, הייתי צריך להצליח. אני אמצא אותו, אני נשבע בחיי." איך הוא יכול להבטיח דבר כזה? "שמעתי עכשיו שמצאו עוד ילד, הוא שוהה אצל משפחה לא רחוק מכאן."
לבה של האנה התחיל לדהור. היא לא העזה לשוב ולקוות. "אסור לך לספר ללילי."
"ברור שלא." זה יהיה אכזרי. אם להאנה היה קשה כשתקוותיה בנוגע לג'ורג'י התנפצו, עבור לילי המכה עלולה להיות קטלנית.
"ממה שנאמר לי, הוא נראה כמו ג'ורג'י. לא התכוונתי לספר לך לפני שאראה אותו בעצמי. התכוונתי ללכת לשם עכשיו, אבל באתי לכאן קודם. כרגע אנחנו צריכים למצוא דרך להוציא את לילי מבלגיה. אני אטפל בזה."
"איך?" בוודאי היציאה מהמדינה בלתי אפשרית עוד יותר עכשיו.
עיניו היו קשות כפלדה. "אני אמצא דרך."
"ואני אלך לראות את הילד."
מטיאו העביר לה פתק מקומט ועליו כתובת. "יש עוד משהו. מישלין, היא נעצרה."
"לא." האנה חשדה שמשהו קרה לה כשלא הופיעה לפריצה לרכבת, וחשדותיה התאמתו כשמצאה את האופנוע השבור. ובכל זאת, הבשורה הכתה בה בעוצמה. "אנחנו חייבים לחלץ אותה."
מטיאו נענע בראשו. "היא בכלא הצבאי בסן ז'יל. אין לנו סיכוי להצליח."
בדיוק אז לילי זעה. היא פקחה את עיניה בטשטוש. "מטיאו?" היא התיישבה, ומטיאו כרע ברך לצדה.
"את בסדר?" שאל בעדינות.
"כן. אבל ג'ורג'י..." עיניה התמלאו דמעות.
"אני יודע," אמר מטיאו, "ואני אמצא אותו. אבל כרגע אנחנו צריכים להביא אותך למקום בטוח."
לילי נדרכה. "לאן?"
"מחוץ למדינה. מעבר לתעלה, לאנגליה."
"אני לא יכולה לעזוב את ג'ורג'י."
האנה ניגשה לצדה. "אנחנו נמשיך לחפש אותו ונביא אותו אלייך מיד. אבל בלגיה לא בטוחה בשבילך, ולא תועילי לו אם תיעצרי שוב, או אם משהו גרוע יותר יקרה לך."
"לא!" לילי נענעה בראשה בתוקף. "לעולם לא אעזוב בלעדיו."
"תקשיבי לי," אמרה האנה. "אם לא תעזבי, תהיי אבודה. ואם תמותי, לעולם לא תראי אותו שוב. תגיעי לאנגליה, ואני אמצא אותו ואביא אותו אלייך."
לילי הביטה בבת דודתה במבט מלא אמון. "בסדר," אמרה ברכות.
"אני אלך לארגן את העזיבה שלך," אמר מטיאו ללילי. הוא פנה לעבר הדלת והאנה בעקבותיו. "לכי לראות את הילד," לחש לה בקול נמוך, שלילי לא תשמע.
האנה לא יכלה לדמיין את שיברון הלב שתחוש אם גם הילד הזה לא יהיה ג'ורג'י. היא פנתה ללילי. "מטיאו יכול לקחת אותך לעיר ולהעלות אותך על הרכבת. את תלכי, נכון?"
"את לא באה?"
האנה אחזה בידה של לילי. "אני אבוא לראות אותך בתחנה לפני שתעזבי. אבל אני צריכה להישאר ולהמשיך לחפש את ג'ורג'י." פעם האנה היתה אמורה לעזוב. עכשיו לילי תמשיך בלעדיה. בנות הדודות עמדו ואחזו ידיים במשך כמה רגעים, ואף אחת מהן לא רצתה להרפות. אף שהאנה תכננה להגיע לתחנה באותו ערב ולהיפרד מלילי, שתיהן ידעו שפגישה נוספת היא מתנה שאינה מובטחת לאיש. "אני חייבת ללכת," אמרה האנה באי רצון.
"תיזהרי," התחננה לילי.
"אני אזהר. ונתראה בקרוב."
לאחר שמטיאו ולילי עזבו, האנה יצאה ומיהרה לכיוון הבית בכפר שמטיאו נתן לה את כתובתו ושבו אולי נמצא ג'ורג'י. היא הגיעה לבית צנוע, שבחלונותיו אדניות פרחים מטופחות. "ברוּסוֹ", היה כתוב על שלט הפליז שלצד תיבת הדואר.
האנה הציצה מבעד לחלון והכינה את עצמה לאכזבה נוספת. ילד כבן שמונה ישב ליד פסנתר ופרט על הקלידים. למראה צדודיתו המוכרת, היא פלטה צעקה חרישית, "ג'ורג'י." היא פנתה לעבר הדלת ואז עצרה. איך יגיבו האנשים האלה כשאורחת לא קרואה תתבע לקבל אותו לידיה?
לפני שהספיקה לדפוק, דלת הבית נפתחה לרווחה, ואישה גוצה בגיל העמידה, חגורה בסינר לבן, הופיעה בפתח. שערה היה אסוף לפקעת הדוקה. "איך אוכל לעזור לך?" שאלה בנימה נמרצת ושילבה את זרועותיה.
"אני כאן בקשר לילד שנמצא בחסותך."
גבותיה של האישה התרוממו. "אלבר?" הם נתנו לו שם חדש. עלה בדעתה של האנה שהם עלולים לא לרצות לוותר עליו.
"שמו ג'ורג'י. אני האנה, דודתו."
"אני קרולינה ברוסו. הוא לא הסכים לומר לנו את שמו," אמרה האישה בנימה מתנצלת. "הוא בקושי דיבר." האנה הבינה. ג'ורג'י היה כמובן מבוגר מספיק לומר את שמו, אבל הוא היה כה מבועת מהגרמנים ומימיו במחנה, שלא העז לדבר. "איבדנו את בננו היחיד במלחמה. קיווינו להשאיר אותו אצלנו."
ג'ורג'י הופיע אז בפתח הדלת. כשהתבוננה בו, חשה הקלה ועצב בו זמנית. תחת השגחתם של הזרים הללו במשך ימים ספורים בלבד, הוא כבר החל להתאושש. לחייו התמלאו ושערו שב וצמח כפלומה אפרסקית, כפי שבטח היתה לו כשרק נולד. היה ברור שהאנשים האלה דואגים לו, מאכילים אותו ומתייחסים אליו כאל בנם.
"דודה האנה?"
"אני כאן, חומד."
ג'ורג'י היסס, והיא חששה שיתייחס אליה כזרה. אבל הוא התקרב ונכנס אל בין זרועותיה. "לאן אנחנו הולכים?"
האנה רצתה לומר לו שהיא לוקחת אותו לאמו, אך העדיפה לא להבטיח דבר, למקרה שיגיעו לתחנה מאוחר מדי. "למקום אחר." היא פנתה בחזרה למאדאם ברוסו, שקיוותה להזדמנות לגדל ילד נוסף ובוודאי הצטערה לראות אותו עוזב. "תודה לך."
אחר כך אחזה בידו. "בוא, אנחנו חייבים להזדרז." היא הובילה אותו מהר ככל שיכלה, נחושה להביא אותו לתחנת הרכבת, שם יתאחד עם אמו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
-36-
לילי
לפנות ערב יצאו מטיאו ולילי מהטירה אל העיר ואל תחנת הרכבת. מטיאו מיעט לדבר בדרך, עיניו היו נעוצות בכביש והבעתו קודרת. היא חשה את כובד המשא המוטל עליו. הוא בוודאי טרוד במעצרה של אחותו וחושב איך יוכל לחלץ אותה. היא רצתה להושיט אליו יד מרגיעה ולאחוז בידו, אבל הרגישה מבולבלת ומשום מה לא נראה לה נכון לעשות זאת.
בפאתי בריסל הוא עצר ליד מחסן וסימן לה לצאת מהמכונית. "אנחנו צריכים להביא אותך לגאר דו מידי," אמר בעודו מוביל אותה אל חלקו האחורי של המחסן, שם חנה טנדר לבן של העירייה. מטיאו פתח את הדלת האחורית וחשף תא מטען ובו כלים, שקים וציוד עבודה אחר. "יש מחסומים בעיר. את חייבת להתחבא."
לילי היססה לרגע, ואז טיפסה פנימה ונשכבה על הרצפה. היא לא מחתה כשמטיאו כיסה אותה בכמה שקי יוטה מטונפים. בנסיבות אחרות היתה מרגישה מושפלת שעליה לנסוע כך, ועוד בבריסל. אבל עכשיו היא היתה שבורה ומותשת והיתה מוכנה לעשות הכול בשביל סיכוי לשרוד.
הטנדר היטלטל בכביש המשובש, והיא קפצה מעלה ומטה בחוסר נוחות. כשעצר בחריקת בלמים, לילי התפללה שלא הגיעו למחסום. היא עצרה את נשימתה וכעבור כמה דקות נשפה בהקלה, כשהמשיכו הלאה. הם המשיכו בנסיעה אטית ברחובות בריסל, והיא ניסתה לזהות על פי תחושה את הפניות, לדמיין היכן הם, כמה הם קרובים לביתה.
כעבור דקות ספורות הם עצרו שוב, והמנוע דמם. מטיאו פתח את הדלת האחורית של הטנדר. "הגענו," אמר ועזר לה לצאת לסמטה לא מוכרת. קרסולה, אף שמצבו השתפר מעט, עדיין כאב כשהלכה. "קחי את תעודות המעבר האלה." הוא הושיט לה מסמך מקופל. "הן לא אמיתיות ובטח לא מספיק טובות כדי להביא אותך לאמריקה או אפילו לאנגליה." כמו התעודות שהאנה רצתה כל כך, חשבה לילי. "אבל הן אמורות להספיק כדי להעביר אותך את הגבול לצרפת החופשית."
ראשה של לילי הסתחרר כשעיכלה את המסע המצפה לה. היא הדחיקה את ספקותיה ותחבה בחופזה את התעודות לשרוולה. מטיאו הוביל אותה ברחובות הצדדיים לעבר התחנה. בשלב מסוים עצרה, הסתובבה לכיוון שכונתה הישנה, הביטה בה בגעגוע ונפרדה ממנה בדממה. למרות כל מה שקרה, לבה נשבר למחשבה שתעזוב את בריסל לתמיד. כמה ייחלה לבקר בביתה פעם אחת אחרונה, לקחת את התצלומים המשפחתיים ואת החפצים היקרים ללבה, או רק להיות שוב במקום האהוב עליה. אבל ניק איננו וגם ג'ורג'י, ובלעדיהם המבנה כבר לא היה ביתה.
מטיאו הוביל אותה במעלה המדרגות אל התחנה. בכניסה, לילי עצרה בבת אחת. בין הנוסעים היו פזורים חיילים גרמנים ושוטרים, שאולי חיפשו אותה ואת שאר הנמלטים. "יהיה בסדר," אמר לה מטיאו ודחק בה להמשיך. הם מיהרו דרך התחנה אל ספסל בודד ליד קיוסק שמכר קפה.
מטיאו עיין בלוח הרכבות. "רציף תשע," אמר. לילי השפילה מבט אל המסילה הריקה. עצביה היו מרוטים. הם הסתכנו בגילוי בכל רגע שהתמהמהו שם. היא לא תוכל לשאת זאת אם תיעצר שוב ותישלח למאסר.
כעבור כמה דקות הופיעו במרחק אורות של קטר. לילי נשפה קלות. אף על פי שעוד לא ידעה בוודאות אם תצליח לברוח, מראה הרכבת המגיעה היה כמו הבטחה, סיבה לקוות. היא תרגיש הרבה יותר טוב ברגע שתתמקם בקרון.
היא הביטה מעבר לכתפה וחשבה על ג'ורג'י. היא קיוותה שהוא בסדר, היכן שלא יהיה. לבה נחמץ. ברגע שתעזוב, היא תהיה רחוקה מכאן קילומטרים רבים ולא תוכל למצוא אותו או לעזור לו. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שתעזוב בלעדיו.
היא הסתובבה בכוונה לומר למטיאו שהתחרטה, שלא תעזוב. אבל אם תישאר ותיעצר, הסיכוי היחיד שתתאחד יום אחד עם ג'ורג'י עלול להיעלם. האנה צדקה: זאת היתה הדרך היחידה. ובכל זאת, היא הרגישה שעזיבתה היא מעשה של בגידה בלתי נתפסת. איזו אמא נוטשת את ילדה?
הרכבת נכנסה לתחנה ועצרה ברציף תשע. "בואי, את צריכה לעלות לרכבת," אמר מטיאו.
לילי קמה בהיסוס. "איפה האנה?" בת דודתה הבטיחה שתבוא להיפרד ממנה. "היא אמרה שהיא תהיה פה."
"לילי, היא בדרך," אמר מטיאו. "היא הלכה לבדוק..." הוא השתתק, כאילו חשב שנית על מה שעמד לומר.
"לבדוק מה?" דרשה לילי לדעת. היא ראתה בעיני שהוא מסתיר ממנה משהו. "תגיד לי." היא אזרה עוז לקראת הגרוע מכול, כפי שלמדה לעשות בחודשים האחרונים.
"זה כלום... זאת אומרת..." הוא השתתק שוב, כאילו חשש שכבר אמר יותר מדי. בלי לחשוב, היא שלפה את צרור הניירות משרוולה ופתחה אותו. היו שם תעודות לשני אנשים, ילד ואישה. היא נשאה את עיניה אל מטיאו בשאלה דוממת. "מצאו ילד, יכול להיות שזה ג'ורג'י. האנה הלכה לראות אותו."
לבה של לילי זינק לגרונה. "למה לא אמרתם לי?"
"כי לא רצינו לעורר בך תקוות שווא. יכול מאוד להיות שזה לא הוא."
"אבל גם יכול להיות שכן. אני לא יכולה לעזוב בלי לדעת."
"את חייבת. בדיוק בגלל זה לא סיפרנו לך. לעזוב עכשיו זה הסיכוי היחיד שלך," התעקש.
אישה שעברה לידם הביטה בהם בחשדנות. "לילי, האנה כבר היתה צריכה להיות פה," הוא המשיך בקול נמוך. "אם היא עוד לא כאן, יש לזה סיבה. או שהילד לא היה ג'ורג'י, או שמשהו קרה, אבל את צריכה להיות על הרכבת הזאת. אני לא יכול להגן עלייך יותר. אם ג'ורג'י חי, אני אמצא אותו ואביא אותו אלייך. אני נשבע."
לילי השתוקקה שוב לספר לו את האמת על בנם. רגשות שונים הציפו אותה. תקווה שהאנה אולי מצאה את ג'ורג'י. אכזבה שהוא לא כאן. רצון לעזוב. חוסר רצון לעזוב בלי בנה. "את חייבת ללכת עכשיו," לחץ מטיאו. "תצילי את עצמך כדי שאם נמצא את בנך, נוכל להביא אותו אלייך."
מטיאו צודק, הודתה בלבה. היא החלה ללכת לאורך הרציף בלי לצלוע, למרות הכאב בקרסולה. רכבת הנוסעים הרגילה נראתה לה שוב כמו פלא לאחר קרון המשא שנסעה בו. הרכבת ההיא בישרה את אובדן משפחתה. הרכבת הזאת תהיה ישועתה. אם תצליח. היא הלכה מהר יותר עכשיו, מודעת לחיילים ולשוטרים הרבים שבתחנה, לאפשרות הממשית שיעצרו אותה בכל רגע ויבקשו לראות את תעודותיה. היא המשיכה קדימה בנחישות, בדרכה לחייה החדשים, לבדה.
כשהתקרבו לרכבת, היא הסתובבה אליו שוב. "מטיאו..."
"לילי, כבר עברנו על כל זה. את חייבת ללכת," אמר, במחשבה שהיא שוב מהססת לעזוב.
"זה לא זה." היא נשמה עמוק. "בקשר לג'ורג'י..." הוא צריך לדעת, ברגעים האחרונים האלה, את האמת על בנו. לא כדי שיתאמץ יותר למצוא את הילד היא כבר ידעה שיהפוך עולמות למענה אלא כי מגיע לו לדעת.
לפני שהספיקה לומר מילה נוספת, נשמעה שריקת רכבת נמוכה וארוכה. "בואי," דחק בה מטיאו. עכשיו הלך לפניה, מוביל אותה אל הרציף. לרגע היו רגליה כבדות כעופרת. שוב לא יכלה לדמיין את עצמה עושה עוד צעד אחד הרחק מג'ורג'י. היא רצתה להסתובב ולסרב ללכת. אבל אז ראתה שמטיאו מביט בחשש מעבר לכתפו. היא הסתובבה וראתה קבוצה של שוטרים גרמנים צועדת לכיוונה בנחישות שאין לטעות בה. "מהר," הוא דחק בה, אחז בזרועה והוביל אותה לדלת הקרון. היא ציוותה על רגליה לא לרעוד, להחזיק אותה כדי שתוכל ללכת כרגיל.
היא חצתה את מפתן הקרון ואז הביטה לאחור. הגרמנים היו במרחק של כמאה מטרים ממנה, והרכבת עמדה לצאת בעוד פחות מדקה. האם הדלתות ייסגרו לפני שיגיעו אליה? מאחוריהם ראתה דמות נוספת, רצה לעברה. האנה! לילי החניקה זעקה ונלחמה בדחף לקרוא לבת דודתה. צעדיה של האנה היו מגושמים, משהו האט אותה.
ילד הלך מאחוריה. האנה מצאה את ג'ורג'י.
לילי החלה לרדת מהרכבת כדי להגיע לבנה, אבל מטיאו הושיט את זרועו. "תישארי פה," אמר בתקיפות. הוא חלף בריצה על פני השוטרים והתקדם אל האנה, אל ג'ורג'י, ואז דחק בו לזוז מהר יותר לפני שהתייאש והרים אותו. הוא נשא את ג'ורג'י לעבר הרכבת. האם יצליח להגיע בזמן? לילי השתוקקה לרדת מהקרון. אבל אם הרכבת תעזוב את התחנה, הסיכוי היחיד שלה ושל ג'ורג'י לברוח יאבד לנצח. היא שמה את רגלה בפתח כדי למנוע מהדלת להיסגר. היא תחסום אותה בכל גופה אילו יהיה בכך צורך. ואז הושיטה את זרועותיה החוצה והאיצה במטיאו בלבה.
השוטרים הבחינו כעת במטיאו ועקבו אחריו. לילי רצתה לסמן לו שייזהר, אבל נדמה שהוא כבר ידע. אף שצעד בנחישות לעברה, עדיין היה במרחק עשרים מטרים ממנה כשהרכבת היטלטלה והתכוננה לצאת לדרך.
לילי הושיטה את זרועותיה כאילו תוכל לתפוס את בנה, אבל המרחק היה גדול מכדי שיגשרו עליו. השוטרים סגרו עליהם כעת באקדחים שלופים. בכל רגע יגיעו למטיאו וג'ורג'י.
מהומה פרצה פתאום בתחנה. האנה צעקה בקול רם. היא חוללה סצנה בכוונה כדי להרחיק את הגרמנים ממטיאו ולמשוך אותם אליה. לרגע חששה לילי שהתרגיל לא יצליח, שאולי יש מספיק שוטרים כדי לתפוס גם את מטיאו וגם את האנה, אבל אז השוטרים שהיו על הרציף הסתובבו והלכו לכיוונה של האנה.
מטיאו זינק קדימה וכמעט השליך את ג'ורג'י לזרועותיה. "אמא!" זעק בנה.
לילי תפסה אותו והתנודדה לאחור מכובד משקלו. "ילד שלי, ילד שלי!" היא נישקה את לחייו ואת מצחו ומיששה אותו כדי לוודא שהוא שלם ובאמת שם.
ואז נשאה את עיניה אל מטיאו. "בוא איתנו," אמרה, אף שידעה שלא יברח אלא יישאר שם לעזור להאנה. אשמה הציפה אותה. גם היא צריכה להישאר ולעזור לבת דודתה, שנתנה הכול למענה. אבל חובתה הראשונה היתה כלפי ג'ורג'י.
"אני אלך לעזור להאנה," אמר מטיאו, שכמו קרא את מחשבותיה. "אני אוודא שהיא בסדר."
"ומה איתך?"
"את וג'ורג'י תהיו מוגנים." הוא לא היה יכול להבטיח זאת לגבי עצמו. "זה מספיק לי."
הרכבת החלה להתגלגל. זאת היתה הפעם האחרונה שתראה אותו, ונותרו לה רק שניות ספורות. הגרמנים חזרו והתקרבו אליו כעת. "הבן שלך!" קראה לפני שנסוגה לאחור ונתנה לדלתות להיסגר. "הוא הבן שלך!"
עיניו של מטיאו התרחבו בהכרה, והוא הושיט יד לעברה. אבל אז קפצו עליו הגרמנים, והם היו רבים כל כך עד שהוא נעלם תחתם, ורק ידו המושטת נותרה. הבריחה הושלמה.
לילי כרכה את זרועותיה סביב ג'ורג'י ועצמה את עיניה, צורחת בדממה אל תוך מתיקותו המוכרת.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
