החלקים הקודמים של הספר:
35.
הימים הדרוכים קיפלו בתוכם המתנה רוויית תקווה אך גם עתירת חשש. רגעי הציפייה לַמענה החיובי מאחיה הסתכסכו עם רגעי הדכדוך והעצימו את תחושת הבלבול. זמירה ששה אלי קרב לאחר ששמעה בזו אחר זו את שושנה, את הדס ולבסוף את תמר. "אני לא אתן להם לעזוב את הבת שלהם לאנחות בגלל השמצה מרושעת!" הכריזה בפעם הראשונה. "הצדק חייב לצאת לאור!" צרחה בפעם השנייה, ובפעם השלישית משלה ברוחה וישבה וכתבה לדניאל בצרפתית מסוגננת דברים מפורטים המופנים אליו ואל הוריו.
דניאל היקר,
הנני פונה אליך בשם הנהלת קיבוץ רגב. הואיל ואתה והוריך שרויים במצב מצער של אי ידיעה, אני מבקשת להביא לידיעתכם את העובדות המדויקות בעניינה של אחותך נהיד, שבישראל נקראת תמר.
בשנתיים שבהן שוהה תמר בקיבוץ היא התקדמה באופן יוצא מן הכלל, והיא ראויה לכל התשבחות שמרעיפים עליה המורים, המחנך מנחם, המדריך דוד והמטפלות שושנה ורחל. תמר היא תלמידה שקדנית ופעלתנית, קוצרת ציונים מעולים בכל מקצועות הלימוד, עובדת חרוצה ואחראית, משמשת דוגמה ומופת לנימוסים והליכות, אהובה על מוריה ועל חברת ילדי הקיבוץ וכבשה לה מעמד של כבוד והערכה.
ניכר כי תמר גדלה בבית טוב וחונכה לערכים יפים. יש לציין את הערכתנו העמוקה להוריך, שדאגו והקפידו לחנך את בתם כיאות. מאמציהם נושאים פירות ומלווים אותה בדרכה בקיבוץ. תמר היא נערה צנועה וביישנית, שומרת על כבודה וזוכה ליחס מכבד מצד כולם. עליכם להיות גאים בה ובהתנהגותה.
עלינו להבהיר כי גיוס לצבא הגנה לישראל הוא אות כבוד למתגייס. החיילים והחיילות מגינים על מדינת ישראל. בזכותם יש ליהודים מדינה חזקה, ששומרת על אזרחיה. רצונה של תמר להתגייס הוא פועל יוצא של הערכים הטבועים בה. כחיילת היא תביא כבוד רב להוריה ולמשפחתה.
עלינו להביע את מורת רוחנו ממכתביו של יעקב אליכם. הדברים שכתובים בהם על תמר משוללי יסוד. מטעמים השמורים עמו יעקב הפך את הקערה על פיה, הוציא דיבתה רעה והציג מצג שווא, העומד בניגוד מוחלט למציאות.
דעו לכם שבתכם המתוקה מתייסרת מרה מאז התנערתם ממנה. מכתביכם המתעמרים בה הם בבחינת טבעת חנק שהפכה את הילדה השמחה לעגמומית ובוכייה, לנפש אבודה, שכן חרף המרחק הגיאוגרפי ביניכם, הרי שימשתם לה תמיד משענת לתמיכה והענקתם לה חוסן נפשי מעצם הידיעה שלעולם ועד תהיו לה אוזן קשבת. והנה המשענת הזאת נהפכה בן יום לקנה רצוץ. סאת צרותיה נגדשה, והיא לא תשלים עם רוע הגזירה. עליכם לשחרר אותה מרתמת הנדר.
שומה עליכם להבין שיש להודות לאל על שנחשף בזמן פרצופו האמיתי של יעקב, בטרם יהיה מאוחר ובטרם נאלצה תמר להיעתר לדרישתכם לעמוד איתו תחת החופה. יעקב, המוחזק בעיניכם כצדיק, הוא אדם גס רוח, ודבריו הם דברי הבל ולזות שפתיים. אי לכך עליכם להענישו על גניבת הדעת, דהיינו לנתק עמו כל מגע, לאסור עליו לכתוב לכם, לאסור עליו ליצור קשר עם תמר ולהפסיק להאמין לשקרים שהעליל על הילדה התמימה. גם בקיבוץ אנו שוקלים להענישו נוכח מעשיו.
אין לנו ספק שדברים אלה, הנכתבים ביושר לב ומתוך אהבה לתמר, הנענשת על לא עוול בכפה, וצער על מצבה, ימצאו מסילות אל לבכם והיא תזכה לטיהור שמה ולהכרה בצדקתה.
בברכה,
זמירה שלום
בשם הנהלת קיבוץ רגב, ישראל
אהובה הלכה בלוויית הדס לשושנה ושאלה, "את מאמינה שהמכתב יעזור?" וחידדה את השאלה, "את מאמינה בנסים?"
"בן גוריון אמר, 'יהודי שאינו מאמין בנסים אינו ריאליסט.' אני ריאליסטית," השיבה שושנה. היא בחנה על פניהן של הבנות את הרושם שעשו דבריה ואמרה, "כעת לכו וחבקו את תמר."
השמועה על המעשה הזדוני עשתה לה כנפיים במרחב הצר של הקיבוץ, ומחנה שלם ומגובש התלכד סביב תחושת הזעם כלפי יעקב. תמר עצמה התהלכה בשבילי הקיבוץ בראש מורכן בכבדות. חבריה חברו אליה, הסתופפו בקרבתה, הרעיפו חיבה, ניסו להצהיל את רוחה ועשו כל שלאל ידם כדי לא להותירה לבדה. אלא שהסביבה המגוננת לא מצאה פתח לנפשה המיוסרת. היא חיפשה את השקט ואת הבדידות. צערה היה פרטי, אינטימי, ולא נזקק לחֶברה. היא התאוותה להתייחד עם כאבה, לנבור בנבכי בטנה, להתבוסס בשאלותיה, להתבצר ברחמים עצמיים, להיות רכוסה במחשבותיה שלזרים אין כניסה אליהן, לעמוד לבדה מאחורי הדלת המשפחתית שננעלה בפניה ולייחל לפתיחתה.
היא מאסה בצמד המילים הריקני השגור בפי החברים, "יהיה בסדר", וקצָה במבטיהם החומלים. ככל שנקפו הימים, ניסיונותיהם הדביקים להעתיר עליה חיבה העיקו והטרידו, והיא התאמצה להתרחק מהם ולהסתגר בצינת החרם ובקונכיית כאבה. אך ההתחככות איתם היתה בלתי נמנעת: בחדר האוכל, בכיתה, בעבודה, בפעולות הלילה ואפילו במקלחת פתאום הגיעו כולן באותה השעה ובאותו הרגע למקלחת המשותפת ועטפו אותה בתלי תלים של עצות ועידוד. היא מיהרה לסיים את הרחצה ונסה אל החדר, מבקשת לברוח גם מתחושת כפיות הטובה שחשה כלפי אוהביה ומבקשי טובתה.
הצער היטלטל איתה לכל מקום וליווה אותה עד למיטה. בשעות שבהן נשמעו נשימות השינה של חברותיה, המשיכה להתכרבל בגלימת הכאב ולפהק את ייסוריה. נדודי השינה נתנו בה אותותיהם, ובשיעורים ישבה בעיניים טרוטות, מנותקת מהסביבה. צערה ניכר גם בעבודת האדמה האהובה עליה: לאחר התיחוח, פיזור הדשן ויצירת הערוגות במרחק של חמישים סנטימטרים זו מזו הגיעה עת הזריעה. בימים כתיקונם היתה תמר ממתינה בקוצר רוח לשלב זה, והנה שתילת תפוחי האדמה נהפכה גם היא לפעולה שמביאה עליה שעמום ורפיון. בימים כתיקונם אהבה להטמין את הפקעת בדיוק במרכז הערוגה, ידעה לחשב ולהעריך את העומק בין חמישה עשר לשבעה עשר סנטימטרים ואת המרחק בין הפקעות: עשרים סנטימטרים.
בימים אלה, בכוחות כלים והולכים, רכנה להטמין את הפקעות ונכנעה לפיתוי להתיישב בין הערוגות, שהמרחק ביניהן התאים בדיוק למידות גופה. היא היתה אוחזת בידה את הפקעת ומצייתת לנמנום הכופה עצמו עליה, כמו ינקה ממנה הפקעת את שארית כוחותיה, ואיש לא העיר לה על כך. היא ידעה כי גם אם תעבור מתנומה לשינה, לא תשמע גערה או נזיפה.
במפגשים הליליים היה המצב חמור אף יותר פעולות הלילה, אחת התוכניות המרתקות שהציע הקיבוץ לחניכיו, נתפסו כעת בעיניה כאתגרים בלתי ניתנים למימוש. היא איבדה עניין בפעילות להקמת המחנה ושוב לא רצתה לבנות מתקנים, לקשור בחבלים ולהקים את המטבח ואת הריהוט. אפילו תחרויות הספורט, שבהן היתה מבוקשת כי הניצחון היה מובטח לכל קבוצה ששיחקה בה, כבר לא הלהיבו אותה.
מדי יום ניגשה אל הדואר, כמחזרת על הפתחים, בררה את המכתבים המוטלים בתא של חברת הנוער ושבה בידיים ריקות. היא לא העלתה על דעתה שהדס ואהובה הקדימו אותה והתפללו להפתיע אותה עם המעטפה המתנופפת בידן. היא עמדה מול הדלפק, ושמוליק הדוור הניד ראשו בפנים מתנצלות. היא לא זכרה ימים עצלים כמו הימים האלה שעברו עליה בהמתנה העקרה.
כמה שבועות חלפו, והנה, כתחליף למכתב המיוחל החלו להגיע מכתבי נאצה מהוריו של יעקב. משפטים קצרים, רוויי טינה ותרעומת, הטחות אשמה כבדות ואיומים על הגורל הצפוי לה אם תתמיד בסרבנותה העיקשת.
משחלפו הימים ולא הגיע המענה מהבית, ניגשה תמר אל הצריף של שושנה. "אני דואגת, אין תשובה," פתחה בלי הקדמות.
"אני יודעת, כולנו ממתינים למכתב. הוא יגיע. אל תיפול רוחך."
"למה עד עכשיו לא הגיע?"
שושנה רמזה לה בתנועת ראש לשבת. "מי יודע," אמרה, "יכולות להיות הרבה סיבות. אולי דניאל עוד לא הזדמן לביקור אצל הוריכם. בעצמך סיפרת לי שאינו מגיע מטהרן לח'ומיין בכל שבוע וגם לא בכל חודש. הם צריכים לקבל החלטה משותפת."
"אני מקבלת מכתבים מההורים של יעקב. הם כועסים עלי ומקללים אותי ומאיימים עלי."
"את לא חייבת לקרוא את המכתבים האלה. השליכי אותם לפח האשפה. שם מקומם."
"מה עם... יעקב?"
"הוא זומן למזכירות, נאסר עליו לקיים כל קשר איתך ועם משפחתך, והכוונה לקשר מכל סוג שהוא."
"איך הוא... הגיב?"
"ובכן, הוא קילל והאשים אותך ואותנו בקנוניה נגדו. אבל אל תדאגי, כי גם על זה הוא כבר הצטער. הוא מתנהג כמו ילד ממושמע."
"הוא בחור מבוגר שמתנהג כמו ילד שביקש סוכרייה ולא קיבל."
"זה לא פשוט. גם הוא סובל. במשך שנים הוא בנה בעיני רוחו את החיים איתך וטיפח במחשבתו ובלבו את האהבה אלייך, והנה קיבל את סטירת חייו. התגובה הקיצונית שלו היא פועל יוצא של המהלומה שקיבל."
תמר פלטה אנחה. "אני מרחמת עליו, אבל לא מוכנה להיענש בעונש כזה כבד. ובמעשה המרושע שעשה הוא בעצם הכריז על מלחמה, ואין מלחמה בלי נפגעים."
"יפה מצדך שאת מבינה גם את הצד שלו. אני מודה שזאת בעיה סבוכה."
"מה יהיה, שושנה? עד מתי אחכה למכתב מהורי?"
"ראי, תמר, אני מעריכה אותך על החלטתך הנחושה בעניינו של יעקב. את ניצבת כעת במערכה מולו ומול שתי המשפחות, שלך ושלו. אני מציעה לך שלא תעמדי עם סטופר ביד. תני להם את הזמן להיפגש, לעכל את הנתונים ואת המצב, ולפי שעה העסיקי את עצמך בכל הדברים הטובים שהורגלת בהם: למדי, עבדי, השתתפי בפעולות, ציירי ציורים חדשים. עשי כל מה שאת אוהבת. את תראי שכשעסוקים, הזמן דוהר."
•••
היא יצאה מחדר האוכל, מלווה בטעמה המר של האומללות. גם היום היתה חסרת תיאבון. היא העלימה עין מהקילוגרמים הנושרים מגופה. בידה אחזה פרוסת לחם. אולי מאוחר יותר, חשבה, תצליח לפורר אותה לפיה, כמו זירעונים לציפור. היא התיישבה על מקטע הדשא שמאחורי חדר האוכל, מקום שאיש אינו מבקר בו. מתוך ידה הקפוצה נשרה פיסת לחם, וציפור זערורית קפצה על השלל. היא הוסיפה והגישה לה פירורים. לרגע חשה בכל עצמותיה את ביבי מורברי יושבת ביניהן. גל חום הציף אותה, והיא לחשה לציפור: "ביבי שלחה אותך אלי למסור לי מסר של פיוס."
36.
המכתב הממוען לנערה תמר רבאני ריחף במרומי שמים ובמרחבי ארץ והגיע לקץ מסעו בקיבוץ רגב. שתי ידיים מסרו לה אותו: יד ימין של הדס ויד שמאל של אהובה. הן אחזו בו גבוה מעל ראשיהן ודהרו אל צריף המגורים. "טם טדם טדם!" זימרו לעברה. תמר הניחה מידה את הצבעים ומבטה קפא על המעטפה הנטועה בידיהן.
"זהו? חיכית, חיכית, וכשהמשיח מגיע את כבר לא מעוניינת?" גערה בה אהובה והניחה את הפיתיון על הארגז, מרחק הושטת יד מתמר. תמר ניסתה להוליך את ידה אל המכתב, אלא שהיד לא נענתה. הדס סימנה לאהובה שלא תתערב.
ההמתנה לא הובילה לשום מקום עד שהדס שאלה, "את רוצה שאפתח לך?" כתשובה נשלחה ידה של תמר אל המעטפה. היא הביטה ארוכות בשם המוען הכתוב בחזית:
מאת
יצחק רבאני
מהלה 32
ח'ומיין
איראן
השם הוא שמו של אבא, אבל כתב היד הוא של דניאל. מה זה אומר? תהתה, ומיד הפכה את המעטפה והתבוננה בנמען:
לכבוד
תמר (נהיד) רבאני
קיבוץ רגב
ישראל
אין הם מוותרים על שמי האיראני, אמרה לעצמה. האם זה אומר שמחזירים אותי לחיק המשפחה? היא היתה להוטה לקרוא ולדעת, אבל התמהמהה, ביקשה עוד רסיס של תקווה, עוד קמצוץ של השתעשעות במחשבה שהנה היא חוזרת אל מקורותיה. חסל סדר חרם, לא עוד נידוי. אבל הספקות התדפקו על קירות לבה ואם אפתח ואגלה שהתבדיתי? מה אעשה אם יודיעו לי שהחלטתם לא השתנתה? וכיוון שלעולם לא אנשא ליעקב, האם זהו גזר דין סופי מצד הורַי שופטַי? לא תהיה הקלה בעונש? גם לא מצד באבא? ומצד דניאל, אחי הטוב והאהוב? איך התהפכה הקערה? איך מבתו האהובה של באבא נהפכתי למנודה? ואיך דניאל, שהבטיח לי כי תמיד ידאג לי, בכל מקום ובכל מצב, מתנער מהבטחותיו? ואיפה ביבי מורברי בכל העניין הזה? האם היא יודעת מה עובר עלי?
"תמר, תפתחי, בבקשה," לחשה הדס.
"תני לו הזדמנות," חיזקה אהובה.
היא פתחה את לשונית המעטפה. הדפים בערו בידה. מילים מטושטשות. רחוקות. מה הן אומרות? למה הן לא כתובות ברור? האם בכוונה, כדי להקל עליה, שלא תקרא בבת אחת את הידיעה המרה? הדס הושיטה לה נייר טואלט, והיא הספיגה בו את הלחלוחית מעיניה. משהוסט הווילון מחלונות עיניה, נעשו המילים בהירות, גדולות. כתב ידו של דניאל. כתב עגול ויפה. נראה שהשתדל. מילים של אהבה. של קרבה. התנצלות. בכי. בכי טוב. העוול תוקן. טבעת החנק הוסרה. משו אותה מן המצולות. היא שאפה שאיפה עמוקה של אוויר, ממלאת ריאותיה בחמצן שנגרע ממנה ימים כה רבים. היא החלה לצחוק, אוחזת בבטנה ומתגלגלת על המיטה. גם הבכי שפרץ ממנה היה בכי של צחוק. היא התמסרה לטירוף. חברותיה התגלגלו איתה.
"מה... מה... מה... כ... כת... כתוב?" הצליחה אהובה לחלץ מפיה משפט מקרטע, אבל שאגות הצחוק הבליעו את המילים.
הן שכחו שהדלת נותרה פתוחה, מזמינה אורחים בלתי קרואים. אלה אצו רצו אל החגיגה הבלתי מוסברת, אבל בהחלט מנוחשת. החדר הגדוש בחברים הותיר בחוץ עוד קבוצת מתגודדים, שצהלתם הזמינה עוד ועוד מבקרים. הבנות הביטו זו בזו ושוב נתקפו צחוק.
משנרגעו הרוחות, נזכרה אהובה, "תגידי, תמר, מה כתוב במכתב?"
"אני לא יודעת," השיבה בשוויון נפש וחשבה שתשובתה עומדת בכל קנה מידה של היגיון.
"לא יודעת?" קראה אהובה. "אז על מה באו כולם? תראי כמה אורחים הגיעו למסיבה שלך."
"הספיק לי להציץ ולראות את המילים של העיקר. והעיקר הוא שהמשפחה מקבלת אותי."
"אולי עדיף שתקראי עכשיו ברצינות את המכתב, עם כל המילים שיש בו? אני מקווה שלא מתחבאות בו מילים עם כוונה אחרת."
תמר התבוננה סביבה. האורחים עדיין היו במקום, ממתינים למוצא פיה. היא פרשה את שלושת דפי המכתב. בבת אחת השתרר בחדר שקט מופתי. כל העיניים היו נשואות אליה. היא קראה בפרסית והשמיעה את התרגום העברי. מעת לעת עצרה לקול תשואות מצד החברים. התרגום הסימולטני הקשה עליה, אבל העצירוֹת לקולות התרועה, שהלכו ותכפו, הותירו בידה שהות להכנת המשפטים הבאים.
דניאל טבל את המילים בחמימות ובאהבה. היא חזרה להיות אחותו האהובה ושבה להיות בתו האהובה של באבא. הם גאים בבת ששלחו לארץ ישראל, וגאוותם נוסקת לנוכח הצלחתה והדרך שבה היא שומרת על כבודה. הם שמחים שהקיבוץ הוא מקום טוב ומחנך ותורם להתפתחותה. הם כתבו ליעקב שהם מנתקים איתו מגע והם חוזרים בהם מההבטחה לתת לו את בתם לאישה. הם מאמצים בכל לבם את החלטת הקיבוץ ואוסרים עליו לדבר איתה ולהתקרב אליה בכל דרך שהיא. הם מקווים שהנזק שגרמו לה בתקופה האחרונה הוא בר תיקון, וכל רצונם הוא לדעת שהיא מאושרת. היא השלימה בלבה את החלל שנפער בין השורות, אותו חלל מוכתם בדמעות שלא נמצאו לו מילים: הבכי, הכאב, הזעקה, החרטה קורעת הלב. הקטע האחרון הוקדש לנדוניה: "הנדוניה שממתינה בחדרו של יעקב בקיבוץ כולה שלך. ליעקב אין חלק בה, ואל לו לקחת לעצמו דבר מכל מה שמצוי בקופסה". המכתב נחתם במילים: "שלך באהבה, באבא, דניאל וכולנו".
החברים נסחפו במחיאות כפיים סוערות, כאילו זכתה תמר בתחרות. היא עצמה חשה שזכתה במערכה על חייה.
כשנפרדה מאורחיה והודתה להם על השתתפותם הכֵּנה בשמחתה, תהתה לפשר המועקה שהתמקמה בתוך בטנה. רק כשפרשה לישון, פענחה את פשרה. מתוכן המכתב המפורט ועתיר החום נעדר באופן בולט חלקה של אמה. אפילו בסיומו התאדתה אמה אל תוך המילה "וכולנו".
•••
הימים הבאים הביאו עמם רגיעה גדולה. חבריה של תמר בקבוצת משואה התלפפו סביבה בהפסקות שבין השיעורים, בפעולות הלילה ובחדר האוכל. בערבי השבת התהדקו ריקודי השורות יותר מתמיד, ולטיולי השבת בסביבה הצטרפו עוד ועוד חברים. להנאה מהסיורים הרגליים נוסף טעמם המשכר של הענבים, התאנים והסברס, שהיו פזורים בכל מקום וקראו להם לבוא ולנגוס בהם בחמדה. והחשוב מכול, הקשר המשולש עם חברותיה התהדק בכוח שאין להתירו. תמר מונתה על ידי הקיבוץ לסדרנית העבודה של קבוצת משואה. מדי יום קיבלה מצביקה, סדרן העבודה, את רשימת החברים עם השיבוץ של כל אחד מהם ודאגה ליידע אותם ולבדוק שהפעולות מתבצעות בהתאם לתוכנית העבודה.
אחת לחודש התיישבה בשיכול רגליים, רכונה על הארגז השולחני, והעלתה על דפי מכתב דקיקים את קורותיה במילים פרסיות, המשמרות באותיותיהן הציוריות את החום המשפחתי. באותה תדירות היתה אוחזת כל איגרת חמימה שהתקבלה מח'ומיין. רק עניין אחד המשיך לצבוט בה: שום אזכור בנוגע לאמא קמר. תמר התמידה בברכות שלום למאדאר, אך לא זכתה למענה עליהן. היה ברור לה מעל לכל ספק כי אמה מתקשה לסלוח לה על שהמרתה את פיה והפרה את הנדר. אולם עניין זה, מעיק ככל שיהיה, לא היה בו כדי להשבית את הרוח הטובה ששרתה עליה בכל שעות היום, במחיצת חברותיה לחדר וחבריה לכיתה, לעבודה ולפעולות.
נוכח הפריחה המלבלבת בין שני המינים, חזרו המטפלות והביעו את אי שביעות רצונן מההתנהגות הבלתי מוסרית הרווחת בקרב בנות משואה. התשוקה שופעת ההורמונים, הנישוקים, המזמוזים והתחלופה בין הזוגות הביאו להתכנסויות תכופות ל"סדר ומשמעת". שושנה הטיפה מוסר, הסבירה את משמעותה של ההתנהגות ההולכת ורווחת בקבוצה, ומפעם לפעם ציינה, "ראו איך תמר מתנהגת. למדו ממנה," משפט שהביא את תמר להרכין ראש במבוכה.
יעקב קיים את האיסור ולא קרב אליה, ובחדר האוכל מעולם לא ישבו בסמיכות זה לזה. אך חרף המרחק ביניהם היתה תמר מגניבה לעתים מבט חטוף אל גבו השחוח ואל פניו הנוגות, ורחמיה נכמרו עליו. עד שיום אחד, בהפתעה מוחלטת, השתבשה התמונה האידילית שציירה במכתביה.
באחד הערבים, בצאתה מהמקלחת, שמעה רעש ומהומה בוקעים מצריף המגורים. היא הגיעה במרוצה ועמדה על סף הדלת פעורת פה. בחדר היו שניים: אהובה ויעקב. קופסת הנדוניה היתה מונחת במרכז החדר וסביבה היו מוטלים כמה אביזרים. היא ראתה את אהובה מסתערת על כף ידו הקפוצה של יעקב, והוא אינו מרפה ממה שיש בה והודף אותה אל הקיר. אהובה נאבקה והטיחה בו צרורות מילים: "חוּאַן, גנב, תביא את השעון. אם לא תיתן לי אותו, אני אלשין עליך."
"מה זה עניינך?" הצטווח, "לכי לעזאזל או שאני שותל אותך על האדמה בכניסה, ואת תהיי עוד פרח אחד שנהיד תצטרך להשקות."
ניצוץ פראי הבליח בעיניה של אהובה. על לשונה תססו מילות המתקפה, והיא ירקה אותן בחמה שפוכה. "יא אפס מאופס, אתה לא תיקח שום דבר שלא שייך לך."
הוא סטר לה על פניה וידיו נשלחו אל צווארה. מפיה של תמר הצטווחו קריאות "הצילו, הצילו!" ובן רגע שעטה לקראתו ונשכה את ידו. הוא שחרר צווחה והרפה מאהובה. כעבור שניות הגיעו בריצה כמה חברים. יעקב השליך את שעון היד על מיטתה של תמר והסתלק.
אהובה אחזה בצווארה, והתנשמויותיה מילאו את החדר. תמר בחנה את פניה. "תראי מה הוא עשה לך. יורד לך דם מהאף." היא הביאה נייר טואלט והספיגה בו את הדם. "בואי לאחות," קראה.
"תעזבי, זה שום דבר," ביטלה אהובה את ההצעה והמשיכה להדק את הנייר אל אפה.
"תקראו לרינה," הורתה תמר לחברים, ושניים מהם פתחו במרוצה.
"ההורים שלך כתבו במפורש שהקופסה שלך וככה גם כל מה שיש בה, אז הלכתי לשודד והבאתי אותה לפה. הוא גילה שהקופסה נעלמה והגיע הנה."
"אוי, אהובה, כמה את סובלת בגללי."
"אל תדאגי, זה שום דבר," קבעה אהובה והחליפה את הנייר.
הדס שבה מן המקלחת ברגע שהאחות רינה נכנסה, ובידה תיק עזרה ראשונה.
"מה קרה?" שאלה רינה ופנתה לבדוק את מצב אפה של אהובה. היא שלפה מהתיק שקית צמר גפן, משכה מתוכה פיסה והספיגה בה בעדינות את הדם.
"יעקב גנב מתמר את הנדוניה, ואני החזרתי לה את הגניבה, זה הכול. איי, זה כואב."
"יש פגיעה בסחוס, זה יתנפח ויציק לך בימים הבאים, אבל לכי בבוקר לד"ר ליבוביץ', אני מניחה שהוא יפנה אותך לצילום, לוודא שאין שבר. מחר זה יום הביקור שלו בקיבוץ. מה פתאום הוא נכנס בלי רשות?"
"טוב, זה לא העניין, גם אני נכנסתי אליו בלי רשות, אבל זה היה בשביל להחזיר לתמר את מה ששייך לה. הוא גנב."
"צריך לטפל בו, אבל את אל תיכנסי לזה יותר. נעביר את הטיפול למזכירות."
"המזכירות, פחח... הוא מצפצף על כל הקיבוץ. עושה מה שבראש שלו. איי, איי, זה כואב."
"הנה, האף נקי. הדימום פסק. יעקב היה בסדר. מעניין מה קרה לו פתאום."
"אני יסביר לך מה קרה לו. אולי הוא השלים עם העובדה שלא יקבל את תמר, אבל מהנדוניה הוא בשום פנים ואופן לא היה מוכן להיפרד. לזה קוראים 'רודף בצע'. הפעם הוא נכשל. אבל אני בטוחה שהוא ינסה עוד עד שיצליח."
"הסירי דאגה מלבך. העניין יטופל. הנה כדור הרגעה. מחר בבוקר את חייבת להתייצב אצל ד"ר ליבוביץ'. לילה טוב, בנות. החלמה מהירה."
37.
איסוף תפוחי האדמה היה בעיצומו. השק המולבש על גבי מסגרות הברזל הלך והתמלא מדי יום ביומו בתפוחי אדמה גדולים, קטנים ובינוניים. חברי משואה היו לבושים בבגדי עבודה ולרגליהם נעליים סגורות. הם תמיד התחילו את עבודת היום בפרץ של זריזות ויעילות, אך ככל שנקפו השעות התגלו בהדרגה סימני האטה והתרופפות; לאחר ארבע שעות עבודה זמן החזרה לקיבוץ בעגלה או בטרקטור שבה העליצות אל הלבבות.
באחד הימים, בתום משמרת אחר הצהריים, יצאו העובדים הצעירים, כהרגלם, לעבר העגלה והטרקטור. תמר והדס הסתערו על הטרקטור והתיישבו במושב האחורי. אליהו ונסים כיסים טיפסו בקלילות ונדחקו לצדן. אהובה, שבחרה לשבת על היצול, הידקה זר חבצלות לראשה, בידרה את תלתליה מול הרוח והחליקה את חצאיתה בידיה. מפעם לפעם נהגה להגיע ליום העבודה דווקא בחצאית. היא נאחזה ביצול בשתי ידיה, פשטה רגליה לפנים ופצחה בשיר: "חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ! נָרִימָה פְּעָמֵינוּ! טוּשׁוּ, אַחִים, טוּשׁוּ, לְאֶרֶץ הוֹרָתֵנוּ! לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה, לֹא לָנוּ הַמַּרְגּוֹעַ בְּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה מִשִּׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ!" ("חושו, אחים, חושו", מילים: יחיאל מיכל פינס, לחן: עממי רוסי). בכל עת הצליחה אהובה לגרור אל השירה כל מי שהיה מצוי בסביבתה, כולל אלה שלא ניחנו בקול ערב או שלא זכרו את המילים. היא המריאה על כנפי חיוכה, הרוח מלטפת את עורה, והובילה את השירה לשחקים.
הטרקטור סב בעיקול הדרך, ולפתע נלכדה חצאיתה של אהובה בקצה היצול. צווחה חדה בקעה מגרונה, ובטרם יעלה בידם להבין מה אירע, ראו אותה חבריה מוטלת מתחת לגלגל הטרקטור. הנהג המבוהל, שמחשבתו איבדה לרגע את צלילותה, נסע אחורנית מטר או שניים ורק אז הדמים את המנוע המייבב.
המומים ומבועתים קפצו החמישה מהטרקטור, והמראה המחריד שנגלה לעיניהם לא הותיר תקווה. בידיים רועדות פירק הנהג את היצול והפריד אותו מהטרקטור, ועם שני הבנים עשה דרכו לקיבוץ להזעיק לעזרה.
תמר והדס נותרו פעורות עיניים מול הגווייה פשוקת האיברים של מי שעד לפני זמן קצר היתה חברתן האהובה ושופעת החיוּת. הן לפתו זו את זו ומפיהן הצטווחו קריאות של חידלון ושל אימה.
"בואי, אהובה," לחשה תמר לגופה. "אל תעזבי אותנו. זה לא יכול להיות. את כל כך חזקה. את כל כך נלחמת. תילחמי. אל תוותרי. בואי, תצחקי על כולם. תגידי: עבדתי עליכם, מה, חשבתם שאני יעזוב? פחח... אני האחרונה שתעזוב." אבל אהובה לא נעה.
חלפו שעות, או שמא דקות שנדמו כשעות. הבנות ישבו בוכיות, מתקשות להסיט מבטן מהגופה המוטלת לפניהן חסרת תנועה וחסרת אונים, ורק החצאית התנופפה מפעם לפעם בשקט בשקט, כמו מצירה על מי שלא תלבש אותה עוד.
בשובן לחדר התריסה הקדרות מכל פינה ממיטתה הריקה של אהובה, מהארונית שלה, מבגדיה התלויים ברישול על הארגז. תמר קרבה אל מיטתה של אהובה והתיישבה בשוליה בזהירות, כמו בוחנת אם תתפרץ פתאום חברתה בקובלנה, "מה את יושבת עלי? מה את חושבת לעצמך, שאני כיסא?" כה כמהה לשמוע את קולה, את כעסה, את חיוּתה. לפתע תקפה את המיטה, חבטה במזרן, בכרית, בשמיכה המקופלת. "את חייבת לי! את לא יכולה ככה סתם ללכת! אני עוד לא יודעת עלייך הכול. אני רק יודעת שאת ילדה כועסת עם לב ענקי שכולו סבל ואהבה, ועם תלתלים יפים, ועם קול כזה שיש לו תפקיד בחיים. הוא צריך להוביל לשירה, לשמחה. את לא יכולה ללכת בלי לספר לי מה קרה לך. חשבתי שיש לנו את כל הזמן שבעולם כדי לספר ולשמוע. מה פתאום את הולכת ככה? תני לי עוד זמן להכיר אותך. להיות איתך. לקלף את קליפת הסברס שלך, לגלות עוד מהפרי המתוק שיש לך בפנים. את עשית למעני כל כך הרבה, ואני... אני עוד לא הספקתי להחזיר לך."
"די, תמר," ביקשה הדס בקול בוכה. "זה לא יעזור. אהובה איננה."
"אני לא מסכימה... אהובה, איפה את? תני לי כוס מים. אני בוכה. איפה המים? את הגראבּ הכי טוב שיש. אני צריכה מים, מים, מים."
•••
"קומי, תמר, שלא נאחר להלוויה."
תמר הרימה ראשה ופגשה בעיניה האדומות של הדס. היא התבוננה סביבה והבחינה שהיא שרועה פשוטת איברים על מיטתה של אהובה. נרדמתי, חשבה ומיד קמה.
"בואי, נלך," קראה שוב הדס, אך גופה של תמר קרס אל המיטה.
"לאט לאט, תמר. את קצת התעלפת, עכשיו את מתאוששת. הנה, שתי קצת מהמים ואז תקומי לאט ונלך."
"כמה זמן אני ככה?"
"לא הרבה. רינה היתה פה והגבת אליה, והיא הבינה שאת בסדר, ואחר כך אמרה שנרדמת ושלא נפריע לך."
"רינה? אני לא זוכרת שום דבר."
"לא חשוב, העיקר שאת בסדר. שתי, שתי."
תמר יצקה מים אל גרונה והמשיכה לדבר אל המיטה, "כל כך צדקת, אהובה. את אמרת שאי אפשר לדעת כמה שנים או חודשים או ימים נותרו לנו לחיות. אמרת שאלוהים מכין לנו הפתעות כל הזמן. הנה הוא הכין לך את ההפתעה הכי גדולה שלך בחיים. הוא הזדרז מדי ולקח לך אותם. אבל בדבר אחד טעית: את היית בטוחה שמקומך בגיהינום. אבל לא, אהובה. את בדרך לגן עדן. ניסית כל הזמן להסתיר את טוב לבך, אבל נכשלת בגדול. הלב הטוב שלך התגלה לנו. את לא עונה על תנאי הקבלה של הגיהינום הארור."
הדס הקיפה את מותניה בזרועה הדקיקה, "בואי נלך ללוות אותה בדרכה האחרונה."
"זה לא הוגן," קבלה תמר. "היו לה תוכניות. היא רצתה להיות זמרת. לא ככה היתה צריכה לגמור את החיים."
"אנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים מכין לנו הפתעות. ככה היא אמרה. כאילו ידעה מה עומד לקרות."
38.
תמר והדס נרדמו. מאז לכתה של אהובה, לפני ארבעה חודשים, אימצו לעצמן מנהג לעת לילה, בטרם ייעצמו עיניהן, היו משוחחות על כל נושא שבעולם, ושיחתן היתה נמשכת עד שגוועה אל תוך השינה. לרוב פלשה אהובה אל תוך שיחתן, כמו אומרת: "היי, בנות, חסר לכן שתשכחו אותי. אני עוד כאן, תרימו את הראש קצת למעלה, עוד קצת, כן, מעל התקרה, עוד, עוד, כן, אל השמים, שם, מאחורי העננים, אני מסתכלת בכן מחלון הבית החדש שלי. אל תדאגו, עכשיו אני מלאך, ולמלאכים אין בכלל בעיות, הם בריאים ושלמים ומפויסים עם כל העולם. אבל לפעמים גם הם זקוקים לתשומת לב, לקצת אהבה. אז אל תשכחו אותי, אה?"
עתה היו עיניהן עצומות. נשימות של שינה רחשו בחדר. תמר חזרה בחלומה למחוזות ילדותה: אחיה הקטן פרשד משחק בחלוקי האבן והיא מכינה את שיעוריה. הוא מחייך אליה וקם ומטפס עליה, מצחקק איתה, בוחש בשערה. "פרשד, תפסיק, חמוד, אתה מפריע לי להכין שיעורים. שחק באבנים," היא מבקשת ורוכנת על מחברתה. פרשד אינו משיב, אצבעותיו הקטנות ממשיכות להחליק על שערה, והן הולכות וגדלות, עד שכף יד ענקית ומחוספסת מחליקה מראשה אל הצוואר וגולשת מטה.
בבת אחת נקרעה תמר מהחלום. היא התיישבה על המיטה, נשימותיה מואצות ועיניה קורעות את האפלה. דמות עמומה עמדה לצדה והד נשימותיה הכה בלחיָיה. נדרש לה רגע קט כדי לזהות לאור הירח הניבט מן החלון את יענקלה, שומר הלילה. הוא ניצב סמוך למיטתה, פניו חייכו אליה בתאוותנות וידו נחלצה מבין המצעים. "ששש..." לחש באוזנה, נושף לתוכה את הבל פיו. "אל תעירי את הדס. הכול בסדר. אני עובר בין החדרים לוודא שכולם ישנים. לילה טוב," הוסיף וחמק מהחדר.
היא בהתה בחלל, תחושת מגע היד על גופה טרם התפוגגה. לפתע הבליחה בה ההבנה. מעיה הקימו רעש של פחד ולסתותיה התהדקו בכוח. היא חפנה את הסדין בידיה הרועדות והצמידה אותו אל חזהּ. "ה דס, ה דס," בקעו הגאים חנוקים מגרונה. היא הושיטה ידה לכתפה של חברתה וטלטלה אותה.
הדס התעוררה. "מה קרה?" זעקה אל אישוניה המפוחדים.
"יענקלה..."
"מה עם יענקלה?"
"הוא היה פה."
"מה? הוא נכנס לחדר? הוא נגע בך?"
"כן..."
הדס הזדקפה לישיבה והביטה בבהילות בדלת. "יימח שמו. קודם כול, נדרוש מפתח. מותר לנו להיות חריגות בקיבוץ ולחיות עם דלת נעולה. ועל הבוקר נלך למזכירות להגיש תלונה." היא גררה את הארגז השולחני והצמידה אותו אל הדלת. "מה הוא עשה לך בדיוק?" שאלה והביטה בדלת המבוצרת.
"הוא ליטף לי את הראש והיד שלו הגיעה עד פה, ואז התעוררתי."
"אנחנו לא נעבור על זה בשתיקה. הוא יקבל את מה שמגיע לו."
"אני כל כך צריכה את אהובה. מזל שאת כאן."
"בקשר לאהובה, הגיע הזמן שתדעי..." החלה הדס לומר. במשך שעה ארוכה גוללה באוזני תמר ההמומה את הסיפור השמור. "אחרי המעשה המחריד שעשה יענקלה לאהובה, היא נלחמה לסלק אותו מהקיבוץ, אבל הוא נענש רק בגערה ובאזהרה."
"איך השאירו אותו כאן אם עשה את הדבר הנורא הזה?" הזדעקה תמר. "איך לא התחשבו באהובה? חוץ מזה, הם לא חשבו שזה יקרה גם לבנות אחרות? אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מתעוררת בזמן."
"תמר, את כבר לא חדשה בקיבוץ. הגיע הזמן שתביני שלא הכול דבש כאן."
"את לא הרשית לאהובה לספר לי."
"כי היה חשוב שתתחילי ברגל ימין. כבר מההתחלה ראיתי שאת ילדה עדינה, רגישה, ביישנית, מבית טוב. גם ככה לא חסרו לך בעיות משלך, אלה שהבאת איתך מאיראן. כשליווינו אותך בכל מה שקרה עם יעקב הזה, אמרתי לאהובה: 'איזה מזל שתמר לא יודעת על עוד כמה בעיות אחרות, רק זה היה חסר לה.' והיא הסכימה איתי."
"אני רוצה לדעת הכול. תבטיחי לי שמעכשיו את לא מסתירה ממני שום דבר."
"מה אפשר לעשות, יש דברים שקורים מול העיניים שלך אבל את בוחרת איך לקבל אותם."
"למה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת לזה שלפעמים החברים במשואה נפגעים ונעלבים, אבל את מתנהגת כאילו זה לא מטריד אותך ומשאירה לנו את העבודה."
"מה? אין לי מושג על מה את מדברת."
"אז ככה. שמת לב שלפעמים אנחנו מקבלים שמיכות ישנות שעברו כביסה? שמת לב שלפעמים אנחנו מקבלים בגדים ישנים שעברו כביסה? כל זה קורה כשהסוכנות מעבירה אלינו ציוד חדש, ואז בקיבוץ מחליטים למסור את הציוד החדש שלנו לילדים הוותיקים, ואנחנו מקבלים מהם את הבּרָרָה."
"כן, אהובה הזכירה את זה, ואת מיהרת להגן על הקיבוץ."
"בדיוק. כי זה היה בזמן ההחלטה לעזור בקליטה שלך. אבל כשהחברים התלוננו והפגינו נגד ההתנהגות הזאת, את לא השתתפת בהפגנה."
"כי באמת לא חשוב לי אם השמיכה חדשה או ישנה. העיקר שהיא נקייה ולא קרועה."
"אבל זה עניין עקרוני. למה שהוותיקים המפונקים לא יסתפקו בשמיכה ישנה ונקייה? זה לא הוגן. לא ייתכן שמה שמגיע לנו ייקחו אלה שבלאו הכי טוב להם, שיש להם פה אמא ואבא שהם רואים כל יום בשעות קבועות ומסודרות ויש להם את צבע העור הנכון."
"הדס, אנחנו צריכים להגיד להם תודה על זה שקיבלו אותנו לקיבוץ. אנחנו לא שייכים לפה. אנחנו באנו מבחוץ. בכל זאת הם מקבלים אותנו ומטפלים בנו."
"גם אני חשבתי כמוך ואני עדיין חושבת ככה. אבל אני גם מבינה עכשיו קצת יותר. קודם כול הם מקבלים אותנו כי הם צריכים אותנו. אין מספיק ותיקים בקיבוץ. הם זקוקים לכוח אדם, לידיים עובדות. ודבר שני, אם הם היו רואים בנו שווים, הייתי מקבלת את מה שאת אומרת. אבל אם בן אדם מגיש עזרה ביד אחת, זה לא אומר שהוא יכול לתת סטירה ביד השנייה. הסטירות האלה מכאיבות. לפעמים נדמה לי שהם בכלל לא רואים בנו בני אדם. הם לא מבינים שגם לנו יש רגשות."
תמר הסתכלה בהדס ודימתה לראות את אהובה. "אהובה מדברת מגרונך," אמרה.
"אהובה היתה רגישה מאוד למה שנקרא 'מוסר, צדק ושוויון'. היא בחרה בדרך משלה להביע את דעתה, אולי דרך שלא היתה מקובלת, אבל היא צדקה בכל מה שאמרה."
"כשדיברת על ההפגנה, התכוונת למה שקרה עם החצאיות?" שאלה תמר.
"הנה, את מתחילה להבין."
פרשת "חצאיות הפועל" טרם נָדַמה, וספיחיה הצורמים המשיכו להדהד באוויר הדלוח של הקיבוץ. לאחר התמדה ארוכת ימים בהעברת ציוד יד שנייה לצריפי המגורים של חברת הנוער, פשטה שמועה יוצאת דופן: חצאיות חדשות נתפרו במיוחד עבור בנות משואה. לסערת הרגשות שאחזה בהן לא היה אח ורע. לראשונה מאז הגיען לקיבוץ הן היו אמורות להתחדש בלבוש שמלכתחילה נועד עבורן. התחושה החגיגית התחזקה נוכח התזמון המושלם: אירוע קבלת החצאיות החדשות חל ביום המפגש המשותף של קבוצת משואה עם בני הקיבוץ באולם חדר האוכל. לא היה עיתוי טוב מזה להופעה במחלצות החדשות. בנות משואה בירכו על מזלן הטוב וזכו לתמיכת הבנים.
היום המיוחל הגיע. הבנות עטו בחגיגיות את חצאיות הפועל על מותניהן ושאפו את ריח הבגד החדש. המראה היה מלבב לכל הדעות, כלומר לדעתם של נערי משואה בנות ובנים כאחד. כדי להתאים עצמם ליום המיוחד חרגו הבנים ממנהגם והקפידו על הופעה בבגדים נקיים ועל מתיחת הצווארונים המקומטים של חולצותיהם. הם קבעו כי זוהי ההתאמה הקרובה ביותר להופעתן של הבנות, שעתידה להקסים את הנוכחים. המפגש המשותף נועד לשעה שמונה בערב. ילדי משואה נדברו להיפגש עשר דקות קודם לכן, סמוך לצריף המגורים של הדס ותמר, ולצאת יחדיו לאולם ההתכנסות.
בשבע ושלושים כבר התמלאה הרחבה שלפני הצריף בשלושים ותשעה חברות וחברים. לא היו נפקדים. כל בת החליקה בידיה על החצאית החדשה בעיניים נוצצות נוכח המחמאות שהומטרו בנדיבות מכל עבר. חילופי הדברים הזקיפו את קומתם של ילדי משואה והטעינו אותם בתחושה רעננה שלא ידעו זמן רב. "חברים, כבר שמונה!" קרא לפתע אליהו ולא ניתק מבטו מתמר.
הם החלו צועדים במהירות, ובגרונם שלהבת. בהגיעם לאולם זקופי גו, התברר שילדי הקיבוץ הדייקנים כבר ישובים במקומותיהם וממתינים לבואם. בעוברם את סף הדלת עלו אדוות רחש באולם. ילדי משואה הראשונים בלמו את התקדמותם וחיפשו את פניהם של המלחששים, האחרים דחקו מרפקים אל צלעות חבריהם ונעצרו. הרחשושים נהפכו לצחקוקים כבושים, ואלה הוחלפו במהרה בגעיות צחוק, מלוות בזקיפת האצבע המורה לעבר הנכנסים. נערות משואה עמדו שמוטות לסת ואובדות עצות מול הילדים הזחוחים ומדושני העונג, המתרווחים לאחור על כיסאותיהם ומנצלים את ההזדמנות שנקרתה להם, מגבירים את הטונים ומרחיבים את תנועות הידיים העולבות.
מנחם, המחנך של משואה, ומרדכי, המחנך של הקבוצה היריבה, נעצו בהם מבטים קשים, ומרדכי קרא: "אבקש שקט!" בזה אחר זה חדלו הילדים מצחוקם ומחו משפתותיהם את שיירי החיוך הזחוח, תוך לחשושי היסוי ונעיצות מרפק גולמניות. דממה עמוקה כבשה את החדר.
לפתע פילחה את הדממה שאגה אדירה. היה זה קולו של ששון מקבוצת משואה. "עכשיו תורנו," אמר, "לכו לעזאזל!"
"לכו לעזאזל!" ענו ילדי משואה כהד.
ששון, זועם ורותח ומשולהב משיתוף הפעולה של חבריו, קפץ אל השולחן והניע את אחוריו לעומת בני הקיבוץ. עשרות נערים להוטים אלי קרב טיפסו גם הם על השולחנות, רקעו ברגליהם, הניעו באחוריהם והמשיכו בקריאות הגנאי. האווירה על השולחנות התלהטה, ואילו בני הקיבוץ נותרו מסומרים למקומותיהם ועקבו בחשש הולך וגובר אחר ההצגה הבלתי צפויה.
מי ששם קץ להפגנה היה מנחם. לאחר קריאות שלא נענו, הוא ניגש אל ששון, הושיט אליו יד וקרא: "ששון, ההצגה נגמרה, רד מיד!" ששון הביט בו רגע ארוך וההתחבטות ניכרה על פניו. לבסוף הושיט את ידו למנחם וירד. אחריו ירדו כולם וכאיש אחד יצאו מפתח חדר האוכל וצעדו בקצב אחיד אל קצה המדשאה.
"כל הכבוד, ששון," קרא נסים כיסים.
"כל הכבוד," קראו חברים וטפחו לו על כתפו.
"הראינו להם. נראה אם ירימו עלינו ראש עוד פעם," אמר אליהו.
"אני בטוחה שאהובה היתה גאה בנו," אמרה הדס.
"למה היתה?" התפרץ ששון, "אהובה גאה בנו, נקודה. היא מסתכלת עלינו עכשיו משם, תסתכלו טוב בין העננים, רואים אותה? הנה היא אומרת לכל אחד: אִישְׁדַי מְעַאק, אלוהים איתך."
"באותו יום הוכחנו יותר מתמיד שאנחנו מלוכדים," אמרה הדס עכשיו ולכסנה מבט לעבר תמר.
"אני כמובן זוכרת את הערב הנורא ההוא," אמרה תמר. "אני מצטערת. לא יכולתי לשתף פעולה. לא יכולתי לצעוק. לא יכולתי לעלות על השולחן ולעשות את מה שאתם עשיתם. זה נראה לי... ברברי."
"ברברי? את שומעת את עצמך? ומה שהם עשו לנו זה מנומס? גם אם ישתינו עלינו, אנחנו צריכים להגיד להם תודה רבה?"
"ברור שלא, אבל חשבתי שאנחנו לא צריכים לרדת לרמה שלהם. מנחם אמר שהשפה שלנו היתה מתלהמת וההתנהגות פרועה. בני הקיבוץ לא שתקו כי הצטערו על מה שעשו, אלא כי נבהלו מהאלימות שלנו."
"אבל עובדה שהם התנצלו."
"ההתנצלות לא הגיעה באותו הזמן אלא רק למחרת, כשהמחנכים כינסו אסיפה והטיפו להם מוסר ודרשו מהם להתנצל רק אז הם ביקשו סליחה. זה לא אותו הדבר."
"זה בכלל לא רע שיפחדו קצת מאיתנו. ככה לא יפגעו בנו עוד פעם."
"כן, אבל מה הם חושבים עלינו? שאנחנו עדר של בהמות? הקטע עם השולחנות היה מוגזם."
"מה קורה לך? על מי את צריכה לעשות רושם? על המתנשאים האלה? על אלה שחושבים שרק הלבנים נחשבים בני אדם? הרי מה שנעשה או לא נעשה תמיד נהיה נחותים בגלל צבע העור שלנו."
"אולי זה מפני שאנחנו נדבקנו אליהם וזה לא הבית האמיתי שלנו כמו שזה שלהם."
"תגידי לי, יהודה הוא ילד קיבוץ?"
"לא."
"אם הוא לא ילד קיבוץ, למה הוא מתקבל כל כך יפה אצל ילדי הקיבוץ? למה, אה? תעני לי."
"כי הוא מוכשר."
"אין מוכשרים אחרים? את מציירת הכי יפה בכל הקיבוץ." הדס התנשפה, ותמר היתה בטוחה שהיא רואה מול עיניה את הפנים של אהובה.
"אני אגיד לך למה, בגלל העור הלבן שלו. בגלל העיניים הכחולות שלו. בגלל השיער השטני שלו. זה למה. הבנת?"
"הדס, תירגעי, את לא צריכה לצעוק."
"אוף, למה אהובה הלכה? היא צריכה להיות פה."
"נכון," הסכימה תמר. "אבל היא גאה בך. היא אומרת עכשיו, 'סחתיין, הדס, נכנסת יפה לנעליים שלי. בדיוק אותה מידה.'"
"נכון, ככה בדיוק היא אומרת."
"טוב, נלך לישון. כמעט לא נשאר משהו מהלילה," הציעה תמר.
"לילה טוב."
"הדס, בואי נצמיד את המיטות שלנו. אני מפחדת."
"רעיון טוב," קפצה הדס.
הפחד של תמר והפחד של הדס התאחדו באחוות פחדים, והן גררו את המיטות האחיות זו לקראת זו, עד שנשמע הצליל המחבק וצמד החברות שכבו האחת לצד רעותה, ידיהן לפותות זו בזו, ובתיאום מושלם עצמו עיניים לתוך השארית הרזָה של הלילה.
•••
יענקלה לא הורחק. הוא גם לא נענש ואפילו המשיך בתפקידו. בפגישה עם מוישיק, מזכיר הקיבוץ, הובטח לתמר ולהדס שלא ייכנס שוב לחדרן.
"אבל זה מה שהבטחת גם לאהובה, שכף רגלו לעולם לא תדרוך בחדרה," קבלה הדס בפני מוישיק.
"ההבטחה קוימה במלואה בכל שארית חייה, נכון?"
"אבל זה החדר של אהובה!" אמרה תמר והישירה אליו מבט.
"תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על זה."
"מאיזו נקודת מבט אתה מסתכל על זה?" שאלה תמר במפגיע.
מוישיק טיהר את גרונו. "אני מבין שזה עניין רגיש. אני... מבין."
היה ברור לה שהוא לגמרי לא מבין. "מה אתה מבין?" תבעה לדעת.
"אהובה זכתה לקיום ההבטחה כל עוד היא חיה."
"זאת אומרת שמנקודת המבט שלך," התרעמה תמר, "את החדר שבו היא חיה ובו ישנה ובו חלמה את החלומות שלה כבר מותר לחלל, ומה שהיה אסור לעשות בו לפני שמתה, מותר לעשות אחרי שמתה?" היא נעצה בו מבט נוקב, אם כי בלבה תמהה על ההעזה.
הוא מיקד מבטו בשולחן ואצבעותיו הגדולות מוללו את דף הנייר המונח לפניו. "ודאי שאסור, אל תבינו אותי לא נכון."
"אז תסביר את עצמך," תבעה הדס. "תסביר עד שנבין. כי עד עכשיו לא הבנו שום דבר. לא הבנו למה השומר, שתפקידו לשמור עלינו, פוגע בנו מינית, והוא ממשיך להסתובב חופשי בקיבוץ, בלי אזיקים, בלי משפט, בלי בית סוהר, ועוד מקבל פרס הוא ממשיך 'לשמור' עלינו. זה מה שאנחנו מבינות. עכשיו תסביר איפה הטעות שלנו."
"אני מציע שתשוחחו על כך עם שושנה," קבע וקם ממקומו.
הן נותרו לשבת במקומן.
"ולשושנה מותר להגיש תלונה במשטרה?" שאלה תמר.
"אממ... לא בדיוק. אין לה סמכות."
"אז למי בכל הקיבוץ הזה יש סמכות להגיש תלונה במשטרה? אני רוצה לעמוד מולו. אני נפגעתי משני אנשים ששמם יעקב. שניהם מסתובבים חופשיים בקיבוץ כאילו לא עשו שום דבר רע."
"ראו נא, בנות, אני מבין אתכן. אתן נרגשות ונרעשות ואתן צודקות מנקודת המבט שלכן..."
"אולי נשים סוף לנקודות המבט האלה?" התפרצה תמר בזעם. "מה דעתך שנקרא לילד בשמו ונגיד שהקיבוץ מכסה על פשעים? איך קוראים לזה מטייח? כן, זאת המילה. הקיבוץ מטייח. אני מציעה שהקיבוץ ישים טיח על הקירות המתקלפים ולא על העיניים שלנו. בואי, הדס, נצא." הן יצאו מחדרו, והוא נותר לשבת במקומו עוד שעה ארוכה.
"את יודעת, הדס," מלמלה תמר באותו ערב, בטרם נפלה עליה תרדמה, "אנחנו הולכות ונעשות דומות יותר ויותר לאהובה. שתינו. את ואני."
"כן, שמתי לב. אני מרגישה שאנחנו ממשיכות אותה. בכל אחת מאיתנו יש אהובה שתלווה אותה הלאה. השתנינו."
"מעניין מה יגידו על זה החברים."
"פחח... חברים, מה אכפת לי מה יגידו."
את הלילות הבאים העבירו במיטות צמודות, אוחזות האחת ביד רעותה ודלת חדרן נעולה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
שרה אהרוני / הנערה מח'ומיין
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך הספר: עמיחי שלו
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Freepic
צילומי הרקע: עמירם אורן
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
