החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 30-
ג'יני פתחה חבילה חדשה של עוגיות אוראו ושאפה את הניחוח המוכר. היה להן ריח של ילדות ושל בית, והיא הרגישה שתוכל לעבור את היום הזה אם רק תדחף ארבע עוגיות לפה לפני שתחזור לבית הקפה כדי להחליף את ג'ו בקופה בזמן שהוא בהפסקה.
היא הסתכלה בטלפון שלה בזמן שלעסה. היתה לה הודעה קולית חדשה מאמא שלה, והיא היתה בטוחה שההודעה קשורה לחג ההודיה והחליטה להתמודד איתה אחר כך. היתה גם הודעה מג'ייקוב על הספר הבא של מועדון הקריאה. ושורה של הודעות מבן.
את עוד חיה?
לא שמעתי ממך כבר כמה ימים.
החוואי הסקסי קיצץ אותך בגרזן וקבר אותך בערוגת הדלעת?!!
ההודעה האחרונה ממנו נשלחה לפני עשרים דקות.
ג'יני, באמת. את בסדר?
אופס. היא באמת לא דיברה עם בן כבר כמה ימים, אבל היא היתה כל כך עסוקה: ראיינה מועמדים להחליף את נורמן ועבדה בכל פעם שקריסטל וג'ו לא יכלו. העומס היה מטורף כל כך, שהייזל ואנני התחילו לעשות משמרות בעצמן. זה היה כל כך נחמד מצדן, והיא כמעט בכתה בכל פעם שחשבה על זה שיש לה עכשיו חברות אמיתיות.
היא שלחה כמה הודעות קצרות, רק כדי להרגיע אותו שהיא לא קצוצה בשדה.
אני חיה.
סליחה!
עסוקה בטירוף.
אוהבת אותך.
היא חיכתה לתשובה בזמן שאכלה עוד עוגייה אחת וסילקה את הפירורים מהסינר. הטלפון שלה צפצף.
מזל! תתקשרי אלי אחר כך. אני רוצה לקבל עדכון על העסק המשגשג.
ג'יני חייכה. משגשג? אולי. בהחלט היו לה מספיק לקוחות. היא פתרה את התעלומה וגילתה מי גורם לכל הבעיות האלה, או יותר נכון התעלומה פתרה את עצמה באופן אנטי קליימקסי. ועכשיו, אם רק תוכל למצוא כמה סטודנטים אחראים שרוצים לעבוד אצלה, היא תהיה מסודרת.
אה, ויכול להיות שהיא צריכה למצוא ספק חדש לפירות ולירקות כי היא לא רוצה לראות את לוגן יותר לעולם.
מצדה הוא יכול להישאר בחווה המחורבנת שלו ולהסתתר שם לנצח. הוא יכול פשוט ללכת
"איפה ג'יני?" קול הרעים מבית הקפה, והיא קפאה במקומה בחדר העובדים, כשפיה עוד מלא בעוגיות. יכול להיות שזימנה אותו לכאן במחשבותיה?!
"היא בהפסקה." עבודה טובה, ג'ו, חשבה ג'יני ולעסה בהיסטריה.
"אני צריך לדבר איתה." קולו של לוגן היה חזק מספיק שכל לקוחות הבוקר ודאי שמעו כל מילה. במיוחד מכיוון שכל הדיבורים בבית הקפה ההומה פסקו ברגע שנכנס. היא לא סיפרה לאף אחד מה קרה ביניהם, אבל העובדה שהם הסתובבו יחד כל הפסטיבל ואחר כך לוגן נעלם לגמרי מהעיירה למשך שבוע הספיקה כדי להצית כמה שמועות מוזרות מאוד באזור.
השמועה האחרונה שגונבה לאוזניה היתה שהוא רוכב על לאמה ועושה מדיטציה.
"היא... אממ..."
אוי לא, ג'ו לא עומד בזה. תהיה חזק, ג'ו! אל תיתן לחוואי הענקי להפחיד אותך!
"ג'יני." קולו של לוגן היה רם עוד יותר, כאילו עקף את השיחה עם ג'ו ועכשיו פשוט קורא בשמה והוא מתכוון להמשיך לעשות את זה עד שהיא תצא מחדר העובדים. היא הציצה בחלון הקטן היחיד שהיה בחדר, אבל החליטה שכנראה לא תוכל לצאת דרכו. לעזאזל.
"בבקשה, ג'יני. אני צריך לדבר איתך ואם לא תצאי לכאן, אני אגיד את כל מה שיש לי להגיד לפני כל האנשים החטטנים האלה."
כמה מלמולים נשמעו מהקהל אנשים התרעמו על כך שהוא כינה אותם חטטנים ואז הבדלנים הושתקו על ידי כל האחרים, שרצו לשמוע מה יקרה עכשיו.
היא היססה.
"טוב, נראה לי שקיבלתי תשובה," המשיך לוגן. "ג'יני, הייתי חמור."
מישהו בקהל הריע בתגובה.
אוי, לעזאזל, מה הוא עושה?
היא לא יכולה לתת לו לעשות את זה. לא לפני כולם. לא בהתחשב בכל מה שידעה עליו. היא לא מפלצת.
היא יצאה בסערה מחדר העובדים. "תפסיק!" מבטו של לוגן ננעל על מבטה. שיט. היא שכחה איך העיניים הכחולות האלה שואבות אותה פנימה, כמו מגנט מקולל. "פשוט תיכנס לכאן. עכשיו בבקשה." היא עקפה את הדלפק, תפסה בשרוול חולצת הפלנל הרכה שלו ומשכה אותו פנימה אל חדר העובדים, למורת רוחם של הצופים.
כשיצאו מהחדר, כמה מהצופים צעקו להם בוז. אנשים צריכים למצוא לעצמם תחביב.
ג'יני חשבה שזה רעיון טוב להתרחק מהעיניים הסקרניות של מה שנדמה כמו כל העיירה, עד שהיתה לבדה עם לוגן בחדר הקטן. למה הוא גדול כל כך? ולמה יש לו ריח נעים כל כך?
מבטו הכחול שט עליה כאילו הוא לוגם אותה אחרי בצורת של שבוע. היא שנאה את העובדה שגם היא מרגישה ככה ושמה לב בשקיקה לכל פרט מהזקן הגזום ועד השקיות הכהות מתחת לעיניים. אולי הוא לא ישן טוב לאחרונה. אולי הוא חשב עליה כל הזמן, כמו שהיא חשבה עליו.
לא, ג'יני. לא. את לא תיפלי שוב למלכודת של החוואי הסקסי. הוא היה כזה מניאק. הוא שכב איתה ואחר כך היתה לו החוצפה להגיד לה מה היא רוצה ושעדיף לה לעזוב! ואז... ואז! הוא נעלם לשבוע והיא היתה צריכה לפענח תעלומות ולנהל בית קפה לגמרי לבד!
אם היה דבר אחד שג'יני הבינה בשבוע האחרון הוא שהיא שייכת לכאן, לדרים הרבור. היא אהבה להיות כאן, והיא אהבה את מי שהיא היתה כאן. היא עדיין לא פענחה עד הסוף מיהי ג'יני החדשה, אבל היא ידעה שהיא לא נותנת לגברים, אפילו לא לחוואים סקסיים, להתייחס אליה ככה.
אחרי שצברה בתוכה מספיק קיטור, ג'יני פתחה את הפה כדי לשטוף את לוגן. אבל הוא כבר התחיל לדבר. ולהתנצל.
"אני מצטער. הייתי צריך לדבר איתך קודם."
ג'יני שילבה את זרועותיה על החזה. עד כאן, הכול נכון.
"ולא הייתי צריך לעזוב כמו שעזבתי." הוא ליטף את זקנו ביד רועדת. "אני צריך להתמודד עם הבעיות שלי, אני יודע את זה. כל הסיפור עם לוסי השפיע עלי יותר ממה שרציתי להודות, ופחדתי שזה יקרה שוב."
לוסי. עוד סיבה לכך שהסיפור הזה ביניהם לא יעבוד.
"תקשיב, לוגן. אני לא יכולה להיות מה שאתה רוצה."
הוא התכווץ.
"ניסיתי. חשבתי שאני רוצה להיות מישהי אחרת, שאוכל להיות מישהי אחרת. ואני באמת קצת אחרת, אבל אני עדיין גם אני. אני קצת בבלגן, ובטח ייקח לי כמה חודשים לעשות סדר, ויש לי נטייה להגזים ולחשוב יותר מדי. ניסיתי להיות קרן שמש עליזה ורגועה, הסטריאוטיפ המושלם של בעלת בית קפה בעיירה קטנה. ניסיתי להיות כמו דוט. אבל אני לא דוט. אני רק אני, ואני אוהבת לנהל את בית הקפה הזה. בית הקפה שלי. אני לא יודעת איזה מין בן אדם לוסי היתה, אבל אני לא לוסי. אני "
"אני לא רוצה אותה." התשובה שלו היתה חדה, חותכת.
"אז מה אתה כן רוצה, לוגן? כי אני ממש לא מצליחה להבין."
"אותך. אני רוצה אותך."
ג'יני נאנחה, ורגשותיה ניתרו בין כעס לעלבון לתקווה. "אני לא יכולה "
אני רוצה אותך בדיוק כמו שאת." הוא עשה צעד בכיוונה, עטף אותה בניחוחות הטבע שלו, והיא כמעט נכנעה. היא כמעט טמנה את פניה בחולצת הפלנל החמה משמש ונכנעה למילותיו.
הוא המשיך לדבר והחליש יותר ויותר את התנגדותה. "אני רוצה את ג'יני שכמעט הורידה לי את הראש, אני רוצה את ג'יני שמאמינה ברוחות רפאים, שמדברת עם התרנגולות שלי ורודפת בגשם אחרי אוהל משוק האיכרים. התכוונתי למה שאמרתי, ג'יני, הבלגן שלך מוצא חן בעיני." הוא התקרב עוד קצת. "את מוצאת חן בעיני בכל דרך אפשרית. את מוצאת חן בעיני כשאת לובשת חולצה מכופתרת ומדברת באסיפת תושבים. את מוצאת חן בעיני כשהשיער שלך גולש על הכתפיים וכשאת לובשת קרדיגן ישן ומשומש. וגם כשאני צריך לנגב לך את הדמעות. והצחוק שלך הוא הצליל האהוב עלי בכל העולם."
ג'יני בלעה את גוש הרגשות הצורב שבגרונה. "אבל אתה לא סומך עלי שאשאר."
הוא פלט נשיפה מקוטעת. "אני עובד על זה. אבל אני סומך עלייך שתגידי לי את האמת ואני מוכן להקשיב. אם את אוהבת לגור כאן, אז אני רוצה שתישארי." הוא הסיט את העיניים ונתן לה הזדמנות לחזור לנשום אחרי האינטנסיביות של מבטו.
לבה דהר. האם היא רוצה שלוגן יהיה חלק מהחיים החדשים שלה?
הוא צד שוב את מבטה ונשימתה נעתקה. ברור שהיא רוצה אותו, אבל היא לא מתכוונת לפטור אותו מעונש כל כך בקלות.
"אוקיי, אני נשארת."
הוא הנהן, ובעיניו היה היסוס. הוא התאמץ לא להניח שהעובדה שהיא נשארת פירושה בהכרח שהם יהיו יחד.
"פיצחתי את התעלומה בלעדיך."
"שמעתי."
"נורמן רצה לקנות את בית הקפה."
הגבות של לוגן התרוממו. "באמת?"
"הוא כעס שדוט לא מכרה לו את המקום. ובגלל זה הוא ניסה להבריח אותי מכאן."
לוגן נשף בכעס והניד את ראשו. "אני מצטער שהיית צריכה להתמודד עם זה לבד."
ג'יני משכה בכתפיה. "אנני והייזל עזרו לי מאוד. אני מחפשת כמה עובדים חדשים."
"אני שמח לשמוע. סיפרת לדוט?"
"עדיין לא."
לוגן הנהן שוב ונע באי נוחות במקומו. היא ראתה שסבלנותו כמעט פוקעת. היא ראתה איך הוא נפתח לקראתה. "ג'יני." קולו היה מחוספס, חצץ תחת גלגלי משאית.
כששמעה את שמה נהגה בטון הזה, המילים פשוט יצאו לה מהפה. היא לא שלטה בזה. "גם אני רוצה אותך," אמרה, כי כבר לא היתה מסוגלת להחזיק את זה.
זוויות פיו נמתחו והוא עשה עוד צעד קדימה והקטין עוד יותר את החלל הקטן סביבה. "באמת?"
היא הנהנה ופתאום לא הצליחה לדבר. הוא תפס את פניה בידיו והטה אותן כלפי מעלה. "אני מאוהב בך, ג'יני." המילים גלשו על עורה, חמימות ומתוקות.
"באמת?"
"כן. כבר כמה זמן."
"ממתי?" היא שאלה בחיוך מקניט. לוגן ליטף את לחייה באגודלו.
"כנראה מהרגע שראיתי את מכנסי הפיג'מה שלך עם הקיפודים."
"אוי לא," היא רטנה.
החיוך שלו התרחב. "או שאולי זה קרה כששיתפת אותי בדוקטרינת החטיפים שלך."
היא צחקה. "אוקיי, אז אני התאהבתי בך כשראיתי כמה דלועים קטנטנות אתה יכול לסחוב בבת אחת."
הוא נאנח ארוכות והקלה ואושר ריקדו בעיניו. "סחיבת דלועים היא במקום גבוה יחסית ברשימת הדברים שאת מחפשת בגבר?"
"מתברר שכן," אמרה ג'יני בחיוך, והוא נישק את החיוך שלה. "זאת הכנה טובה לזה " היא קפצה אל זרועותיו, ולוגן תפס אותה ומעד מעט לאחור בנשיפה מופתעת. גבו פגע בתאים והם רעדו, וג'יני צחקה על צווארו.
הוא לחץ על מותניה וחיבק אותה חזק. "תזהירי אותי בפעם הבאה."
היא נישקה אותו. "עשינו עסק."
לוגן נישק אותה בחזרה, לשונו מצאה את לשונה, וגניחת ההקלה שלו רטטה לאורך גופה.
"שמעתי רעש. הכול בסדר " ג'ו השתתק ברגע שראה מה קורה בחדר העובדים. "אה... סליחה."
ג'יני זקפה אליו שני אגודלים ממקומה בזרועותיו של לוגן. הוא טמן את פניו בשערה, והיא לא היתה בטוחה אם הוא מסתתר או רק רוצה לנשום אותה.
"הכול טוב," אמרה לג'ו, והוא מיהר לחזור אל בית הקפה.
לוגן מלמל כנגד צווארה. "התגעגעתי אלייך," אמר ושרטט שביל של נשיקות על עורה. ג'יני עמדה לומר לו שגם היא התגעגעה, אבל אז נשמעו קריאות שמחה מבית הקפה.
"ג'ו לא דיסקרטי במיוחד," אמרה ג'יני וקיוותה שזה לא יבריח שוב את לוגן.
"יופי." לוגן נישק אותה שוב, ואז, כשהיא עדיין בזרועותיו, צעד בחזרה לבית הקפה.
"מה אתה עושה?" היא צווחה.
הוא החזיק את ירכיה חזק וכל הראשים בבית הקפה הופנו אליהם. ג'יני ראתה את מועדון הקריאה בפינה. עיניה של קאורי נפערו לרווחה והיא תקעה לאיזבל מרפק. ג'ייקוב זקף בהתלהבות שני אגודלים אל ג'יני. הייזל הגיעה בשביל הלאטה הרגיל שלה, טים ותמי היו שם בבגדי ספורט, בדרך למכון הכושר, ואפילו ראש מועצת העיר קלי עמד בדלת קפוא, ונואה צעד לפניו.
לעזאזל, מה לוגן עושה?
"אני אוהב את האישה הזאת," הוא הכריז בהחלטיות, כאילו הוא מצפה שמישהו יתווכח איתו.
בית הקפה השתתק.
הנה זה קורה. התקף הלב שניסיתי לברוח ממנו, חשבה ג'יני. לפחות היא תמות בזרועותיו של גבר יפהפה, ולא לבד ליד השולחן שלה. גם זה משהו.
"את זה כבר ידענו!" צעקה לינדה מירכתי בית הקפה והפרה את השתיקה. צחוק וקריאות שמחה וגם כמה שריקות מילאו את החלל.
"לא הכול קשור אליך, בנאדם," אמר לו נואה וניגש לדלפק. הוא טפח ללוגן על השכם. "אבל מזל טוב."
לוגן פלט אנחה מתוסכלת. "העיירה הדפוקה הזאת," מלמל לעצמו, וג'יני צחקקה. "נואה, אתה יכול להחליף את ג'יני אחר הצהריים?"
הדייג חייך. "ברור." הוא זינק מעל הדלפק ונחת ליד ג'ו המופתע.
"את לוקחת חופש אחר הצהריים," לחש לוגן באוזנה של ג'יני.
"נשמע טוב."
היא נופפה מעל כתפו ללקוחות בית הקפה "מתובל באהבה", שכבר חזרו ללגום מהמשקאות שלהם ולפטפט על מזג האוויר, כאילו הכרזות אהבה דרמטיות קורות שם בכל יום באמצע הקפה של הבוקר.
-פרק 31-
ג'יני היתה שוב בזרועותיו של לוגן ברגע שדלת הדירה שלו נטרקה מאחורי גבם. פיה על פיו, ידיה בשערו.
היא משכה בחולצתו והורידה אותה מעליו.
"צריך להוריד את זה, צריך להוריד את הכול," היא אמרה והורידה את החולצה שלה מעל ראשה. ואז נעמדה מולו ופתחה את החזייה שלה.
"וואו, ג'יני," הוא אמר בקול צרוד, עמוק וסמיך.
היא שלחה אליו חיוך קטן והורידה את מכנסי הג'ינס שלה. החיוך הזה היה הסוף שלו. החיוך הידעני הקטן. כל ההסתרה נגמרה. היא ידעה בדיוק כמה הוא רוצה אותה. טוב מאוד. הוא לא רצה שאי פעם תטיל בכך ספק.
היא פסעה אליו ופתחה את כפתור הג'ינס שלו. מגע אצבעותיה על בטנו הצית ניצוצות על עורו. צליל פתיחת הרוכסן שלו הלהיט עוד יותר את התנשפויותיהם, שהתערבבו בצליל הגשם שהתחיל לרדת בחוץ.
ג'יני הפשילה את מכנסי הג'ינס שלו מעליו ולוגן גנח כשכף ידה נגעה בזקפה שלו בדרך למטה. מבטה הבזיק מעלה אליו, חום עמוק ומאושר. בוטח.
"התגעגעתי אליך," היא אמרה, ולבו נשבר קצת בגלל השבוע שאיבד.
"גם אני התגעגעתי אלייך." הוא משך אותה אליו, תפס את הישבן המלא שלה והתענג על הקולות הקטנים שהשמיעה כשלחץ. "תעטפי אותי בירכיים המתוקות האלה, ג'יני."
עיניה שוב נשלחו אל עיניו והיא חייכה אליו חיוך כל כך מלא תשוקה, שהלב שלו התנגש בעוצמה בצלעותיו. הוא היה צריך אותה כאן ועכשיו. עכשיו ולתמיד.
היא זינקה אל זרועותיו, והוא החזיק אותה בקלות והסתובב כך שגופה היה עכשיו בינו לבין הקיר. כשפיו נחת על פיה, זה לא היה עדין, אבל הוא לא הצליח להחזיק את עצמו. הוא חשב שאיבד אותה ועכשיו היא כאן, והוא לא יכול להתאפק. לא עוד.
ולפי הנשיקות שלה, היא הרגישה בדיוק כמוהו.
"לוגן," היא גנחה כשהוא הצמיד את האגן שלו אליה. היא הקשיתה את הגב, והוא נישק אותה במורד הצוואר. הוא הוריד את ראשו מטה ועטף את הפטמה שלה בפיו. הוא מצץ וליקק עד שג'יני התפתלה כנגדו.
"לוגן, בבקשה. אני צריכה אותך עכשיו."
הוא גנח וניתק את עצמו מהשד שלה. הוא הצמיד אותה לקיר והחזיק אותה ביד אחת, ובידו האחרת הסיט את תחתוניה הצדה.
"את רוצה את זה ככה, ג'יני? על הקיר?" השאלה נשמעה גסה, מחוספסת יותר מכפי שהתכוון. הוא רק רצה לדעת אם היא בטוחה ואם נוח לה. אבל זה נשמע כמו איום מלוכלך.
ג'יני גנחה. "כן, ככה. בבקשה," היא התנשפה, ואיכשהו, לוגן נעשה עוד יותר קשה.
הוא הסיט את תחתוני הבוקסר שלו והחליק כנגד הפתח הרטוב והנוטף של ג'יני. "קונדום?" הוא שאל בקול כמעט בלתי מזוהה, כשכל גופו רועד מרוב איפוק.
"חזרתי לקחת גלולות."
"תודה לאל," הוא נאנח.
נשיפת צחוק נמלטה מבין שפתיה של ג'יני, אפילו שגופה רעד כנגד גופו. מבטיהם הצטלבו. "לוגן, בבקשה."
הוא נדחק לתוכה, לאט, כל כך לאט שהיא התפתלה כנגדו, עד שגופו היה צמוד לגמרי לגופה. הוא השעין את מצחו על מצחה והם נשפו יחד.
"מזל שהרמת את כל הארגזים האלה עם הדלועים, מה?" היא שאלה בחיוך שובב.
הוא נשף צחוק. צחוק שנהפך לגניחה כשהיא התכווצה סביבו. כל כך מושלמת, ג'יני שלו.
ואז הוא התחיל לנוע. הוא החזיק אותה חזק ונכנס עמוק לתוכה, וירכיה התכווצו סביב מותניו. הוא נע בתוכה שוב ושוב עד שייבבה בזרועותיו.
הוא קפא. "אני מכאיב לך?" נשימתו היתה מקוטעת.
"לא, לא מכאיב לי." ג'יני נאחזה בו וזרועותיה נכרכו סביב צווארו. "תמשיך... כל כך טוב."
הוא נישק אותה נשיקה עמוקה ותובענית והיא עטפה אותו, את כולו. הוא שינה זווית והיא השתנקה כנגד שפתיו. הוא עשה את זה שוב והוא ידע שהיא קרובה, מתנשפת וגונחת. שוב ושוב, עד שג'יני התפרקה סביבו. ציפורניה ננעצו בכתפיו, עקביה ננעצו בגבו, והיא עיגנה אותו בתוכה ברגע המושלם הזה.
הוא נשאר טמון עמוק בפנים, כשג'יני צמודה אל הקיר, גומר בתוכה בעוצמה. הוא חיבק אותה חזק, ונשימותיהם המקוטעות היו הצליל היחיד ביניהם. ירכיה של ג'יני רעדו כשהוריד אותה לבסוף אל הרצפה, וזרועותיה נשארו כרוכות סביב צווארו.
היא נתנה לו נשיקה על החזה ואז לכסנה מבט מעלה. "זה היה איחוד מרגש ביותר."
הוא לא הצליח לכבוש את החיוך. "אמרתי לך, התגעגעתי אלייך."
ג'יני חייכה. "טוב, עכשיו לא תצטרך להתגעגע."
לוגן נאנח ארוכות.
"אבל," היא המשיכה, "בהחלט אפשר לעשות את זה שוב."
הוא צחק. "עשינו עסק."
ג'יני במיטה שלו וגשם סתווי קר מכה בחלונות זה היה הדבר החדש האהוב על לוגן. היא לבשה אחת מחולצות הפלנל הישנות שלו, בלי שום דבר חוץ מזה, ושערה היה פזור על הכרית שלו. חיוך אטי משך מעלה את זוויות פיה.
הוא נשען על המרפק והסתכל עליה מלמעלה ותיאר לעצמו שיש לו מבט אידיוטי לגמרי על הפנים, אבל הוא לא שלט בזה. הוא היה מאושר מכדי לחשוב איך נראה הפרצוף שלו. איכשהו היה לו המזל לקבל הזדמנות שנייה עם האישה הזאת, והוא לא התכוון לקחת את זה כמובן מאליו.
ג'יני טיילה באצבע עצלה על חזהו החשוף. המגע הקל גרם לו לרצות לצלול שוב אל בין רגליה, שם בילה את רוב שעות אחר הצהריים. לחייה היו סמוקות, כאילו חלפה בראשה אותה מחשבה בדיוק.
"תודה שחטפת אותי," היא אמרה בחיוך. "הייתי צריכה יום חופש."
"שמח לעזור." הוא הצניח את שפתיו אל עצמות הבריח החשופות שלה, נישק אותה לאורך קו הרכס ומצא את הדופק המפרפר שלה בשפתיו. הצחקוקים של ג'יני נהפכו לאנחות קטנות כשמשך אותה קרוב יותר אליו.
"יכול להיות שאצטרך עוד יום חופש כדי להתאושש מהיום," היא אמרה בקול מתנשף וצרוד.
הוא אהב גם את ג'יני הזאת. ג'יני שכרכה את רגליה סביבו ומשכה אותו קרוב יותר אליה, ג'יני שרצתה אותו בדיוק כמו שהוא רצה אותה.
הוא גיחך. "גם אני."
היא טמנה את פניה בצווארו, חותמת את חיוכה על עורו. הוא כבר היה מוכן להבטיח ששניהם יצטרכו לקחת כמה ימי חופש, אבל אז הבטן של ג'יני קרקרה בקול גדול. מתי אכלה משהו בפעם האחרונה? כנראה בבוקר. דעתם היתה קצת מוסחת, בלשון המעטה.
הוא נשען לאחור. "רעבה?"
ג'יני פרמה את רגליה הכרוכות סביב רגליו. "כן. מורעבת פתאום."
"הייתי שובה אופס, מארח איום ונורא."
ג'יני צחקה, והצליל העליז בעבע סביבו. "הכי נורא שיש." מבטה נדד על חזהו החשוף. "אם כי היית נדיב מאוד מבחינות אחרות."
הוא צמצם את עיניו וצלל לפנים ולכד אותה בזרועותיו. היא צווחה בהפתעה וצחקה כשהצמיד אותה שוב למיטה. "אני שמח שאת חושבת ככה," נהם ונישק את צווארה, וידיו מצאו את קימורי גופה מתחת לחולצה הענקית שלו.
היא התפתלה כנגדו, והוא כמעט שכח מכוונותיו להאכיל אותה, אבל הבטן שלה קרקרה שוב.
"שיט," היא מלמלה.
הוא צחק וקם מעליה. "לא אסלח לעצמי לעולם אם ארעיב אותך." הוא מצא זוג מכנסי טרנינג ולבש אותם ונהנה להרגיש את מבטה של ג'יני מלווה אותו.
"אין לי כאן הרבה אוכל, אבל אני בטוח שנצליח לארגן משהו."
"כל עוד זה לא מקלות ליקוריץ, אני בסדר."
"אני אוכל כאלה רק כשאני צד רוחות רפאים."
ג'יני צחקה. היא הורידה את רגליה מהמיטה והחולצה שלו טיפסה במעלה ירכיה. היא הסיטה קווצות שיער מפניה. העור העדין של צווארה וחזה היה סמוק מזיפי זקנו.
היא הצמידה כף יד אל הנקודה שעליה השתהה מבטו, ממש מעל מפתח הווי של החולצה. הוא נעץ בה עיניים. הוא נעץ בה עיניים במקום להביא לה אוכל כמו שהיה אמור לעשות.
הוא נד בראשו וניגש אל המטבחון. הוא אכל את רוב הארוחות שלו בבית הגדול, אבל היה לו כאן קצת אוכל לזלילה בשעת לילה מאוחרת, או כשרצה להתחבא מסבתא שלו. שזה בדיוק מה שעשה כל השבוע האחרון.
ג'יני הצטרפה אליו ופשפשה בארונות שלו כאילו היא גרה כאן.
וואו, כמה שהרעיון הזה מצא חן בעיניו.
עוד לא, אבל יום אחד. הוא ראה את זה בעיני רוחו.
ג'יני שוב תפסה אותו נועץ בה מבט. סומק סקסי כיסה את לחייה. "מה?"
הוא כחכח בגרונו. "כלום." רק דמיינתי אותך גרה כאן לנצח.
"יש! מנה חמה! שנים לא אכלתי כזה." היא הורידה מהמדף שתי אריזות עם אטריות יבשות ותבלינים. "זה מה שאני רוצה."
"אוקיי." אתן לך כל מה שתרצי.
היא חייכה אליו.
לוגן הרתיח מים והיא התמקמה לה בנוחות ליד השולחן הקטן שלו. מזג האוויר בחוץ היה אפור וקר. הוא לא יופתע לגלות שכבה קלה של שלג על האדמה מחר בבוקר. אבל בתוך הדירה הקטנה שלו היה היום חמים ונעים, ופתאום זה נראה לו כמו עולם ומלואו. זה היה די והותר, כאילו הדבר היחיד שהיה חסר לו בחיים הוא אישה שיושבת ליד השולחן שלו, לבושה בחולצה שלו.
הקומקום שרק והוא מזג מים לאריזות הפלסטיק והסתכל על האטריות מתנפחות כבמטה קסם ועל התבשיל שנצבע בזהוב. הוא הביא את המנות לשולחן.
"יש!" ג'יני מחאה כפיים. "אני מתה על זה. הייתי אוכלת את זה תמיד כשנשארתי לעבוד עד מאוחר במשרד. זה כל כך לא בריא, אבל כל כך טעים." היא הריחה את הניחוח המלוח של האטריות ונאנחה. ובפעם הראשונה מאז פגש אותה, האזכור של חייה הקודמים לא גרם ללוגן להילחץ שיום אחד היא תעזוב.
הוא האמין לג'יני. הוא סמך עליה. והוא ידע שמה שיש ביניהם אמיתי יותר מכל מה שהרגיש בעבר.
היא אכלה את המנה שלה בתאווה, כשרגליה מקופלות תחתיה. הגשם זרם בנחלים לאורך החלון מאחוריה.
"אתה חושב שנואה הסתדר בבית הקפה?" היא שאלה אחרי כמה דקות של לעיסה. כבר היה אחרי ארבע, אז בית הקפה נסגר להיום.
"אני בטוח שהוא הסתדר. הוא עובד בבר אצל מק. הוא יודע מה הוא עושה."
ג'יני הנהנה. "נחמד מצדו לעזור."
"הוא בחור טוב."
"אני חושבת שהוא דלוק על הייזל," הוסיפה ג'יני בחיוך סודי.
לוגן נחנק קצת מהאטריות. "כן, בהחלט."
היא צחקקה. "הם מתאימים."
לוגן משך בכתפיו. הוא עדיין לא הרגיש צורך לחוות את דעתו על הרכילות בעיירה, אפילו לא מתוך רצון טוב כלפי החברים שלו. אם נואה והייזל רוצים להיות יחד, זה העניין שלהם. הוא אוהב את העיירה הזאת, אבל לא היתה לו שום כוונה להצטרף למועדון הקריאה בזמן הקרוב.
"אני חושב שאת צריכה לספר לדוט על נורמן," אמר.
ג'יני קימטה את האף כאילו עצם הרעיון מרתיע אותה. "לא יודעת. אני לא רוצה לעשות עוד דרמה."
"ג'יני, הוא עשה לך משהו מחורבן ממש. הוא התעלל בך."
היא נעה באי נוחות בכיסאה. "'התעלל' נשמע לי קצת מוגזם."
לוגן קימט את מצחו. "הוא גם גרם נזק ממשי."
"ניכיתי לו מהמשכורת האחרונה את המחיר של החלון החדש והתיקון של המדיח. שום דבר אחר לא נהרס באמת."
"ג'יני."
היא נאנחה. "הוא פשוט נראה כל כך עצוב מכל הסיפור. בית הקפה. דודה דוט. הכול. לא יודעת, לא נעים לי."
"לא עשית שום דבר רע. הוא צריך להרגיש לא נעים." המילים שלו נשמעו כעוסות יותר מכפי שהתכוון, אבל הוא באמת כעס על נורמן. הוא גרם לג'יני לחשוב שהיא לא צריכה להיות כאן, וזה היה מספיק כדי לגרום ללוגן לשקול את האפשרות להכות מישהו כמעט בגיל של סבא שלו.
ג'יני חייכה. "אני יודעת. הוא מרגיש לא נעים. אני חושבת."
"דוט תרצה לדעת."
שפתיה נמתחו הצדה כשחשבה על זה. "תן לי קודם לטפל בכל מה שצריך, ואז אני אספר לה."
היא עדיין רצתה להוכיח שהיא מסוגלת לעשות את זה. קצת כאב לו הלב עליה, אבל הוא הבין את זה. הוא הרגיש כמוה כשלקח על עצמו את ניהול החווה.
"טוב, עשינו עסק."
"עד אז דוט כבר תחזור ממסע הדילוגים שלה בין האיים, ואני לא אהרוס לה את החופשה."
"נשמע הגיוני."
היא לגמה את שארית התבשיל וליקקה את השפתיים. "טעים."
"ממ הממ."
עיניה של ג'יני התכהו. טוב, עכשיו כשהיא אכלה לשובע, אפשר לחזור לפעילויות חשובות יותר. לוגן משך את כיסאה אליו וצנח על ברכיו למרגלותיה.
"מה אתה -"
השאלה שלה נשארה תלויה באוויר כשהוא משך אותה אל קצה הכיסא והוריד את הראש אל בין ירכיה ונישק את בשרה החם. הוא העלה את החולצה שלה אל המותניים ורגליה נפתחו לקראתו.
הוא טעם אותה והיא גנחה, ראשה צנח אל המשענת.
היא שזרה את אצבעותיה בשערו וכיוונה אותו בדיוק אל המקום שבו רצתה להרגיש אותו. הגניחה של לוגן הרעידה את שניהם. היא החזיקה אותו במקום, והוא ליקק אותה ואצבעותיו התחפרו בבשר ירכיה עד שהיא התפרקה סביבו לגמרי, התנשפה כששמוֹ על שפתיה וידיה מושכות בשערו. משקל רגליה על כתפיו, טעמה על לשונו, הגניחות הקטנות שלה והאנחות שאפפו אותו, כל אלה הפכו את הרגע למושלם.
"וואו, לוגן," היא לחשה כשהוא נשען לאחור על עקביו. רגליה החליקו מכתפיו. היא רכנה לפנים והשעינה את מצחה על מצחו. "יום החופש הכי טוב בעולם."
הוא חייך והיא נישקה אותו, וגשם זלעפות ירד בחוץ, ובפעם הראשונה זה זמן רב לוגן הרגיש בטוח מספיק כדי להיות מאושר.
"אני אוהב אותך, ג'יני," הוא לחש. הוא ילחש לה את זה כל יום. הוא יצעק את זה בבית קפה הומה אדם. הוא יזמן פגישת תושבים בנושא, אם רק תרצה. הוא יגיד לה את זה בכל דרך אפשרית.
היא חייכה. "גם אני אוהבת אותך. ואני לא הולכת לשום מקום." היא נישקה אותו על קצה האף.
והוא האמין לה.
דפיקה על הדלת המקשרת לבית הגדול משכה את תשומת לבו של לוגן מפניה הסמוקות להפליא.
"כן?"
"ילדים, רוצים לבוא לאכול משהו?" קולה של ננה נשמע חזק וברור מבעד לדלת. "בישלתי."
לוגן הציץ באריזות הריקות שעל השולחן ובמצב הלבוש הנוכחי של ג'יני. "אממ... כבר אכלתי."
"אני יודעת שג'יני שם איתך."
ג'יני צחקקה.
"אנחנו כבר אכלנו," הוא תיקן.
"בטח אכלתם ג'אנק פוד. בואו לאכול ארוחה ביתית טובה."
"נשמע נחמד," לחשה ג'יני.
"את אומרת את זה כי עוד לא טעמת את האוכל שלה," הוא לחש בחזרה. ג'יני דחפה אותו בשעשוע.
"אני בטוחה שזה לא עד כדי כך נורא."
הוא הסתכל עליה בקדרות. היא לא ידעה למה היא מכניסה את עצמה, אבל אם היא כל כך רוצה לאכול ארוחת ערב עם סבא וסבתא שלו, הוא לא יכול לעשות דבר כדי להציל אותה.
"טוב, ננה. נבוא עוד מעט."
"יופי! אני בטוחה שפיתחתם תיאבון בריא."
סומק טיפס אל פניו של לוגן, וג'יני התקפלה לשניים בהתקף צחוק. "אני מתה עליה," היא השתנקה.
לוגן קם ממקומו בין רגליה. "כן, היא ממש קורעת," הוא אמר, וקול צעדיה של סבתו התרחק.
"טוב, כדאי שאכנס להתקלח ולהתלבש." ג'יני קמה ופנתה למקלחת.
"כדאי שאני אבוא איתך."
היא הציצה בו מעבר לכתפה, וחיוך ריקד על שפתיה. "אה, כן?"
"הברז קצת בעייתי."
"הברז?"
"כן, הוא יכול להיות קצת קשה. כדאי שאני אכנס איתך ואכוון לך את הטמפרטורה."
עיניה של ג'יני התקמטו מצחוק. "כן, נשמע לי שכדאי. אתה ממש מתחשב."
לוגן חיבק אותה מאחור ונישק אותה על הצוואר. "מתחשב מאוד. האמת היא שיש לי הרבה מחשבות על מה שאפשר לעשות במקלחת יחד."
"חשבתי שאתה רק עוזר לי עם הטמפרטורה."
הוא נשך את בשר צווארה הרך, והיא התפתלה בין זרועותיו. "ואולי גם עם עוד כמה דברים..."
"סבא וסבתא שלך מחכים לנו."
"תאמיני לי, האוכל של ננה לא יהיה יותר טעים אם נגיע יותר מוקדם. וסבא שלי יהיה עסוק לפחות עוד שעה."
"טוב, אם ככה..." ג'יני השתחררה מאחיזתו ומיהרה לחדר האמבטיה, ובדרך זרקה הצדה את חולצת הפלנל שלו. היא הציצה שוב אל מאחורי כתפה כשצחוק מרקד בעיניה, והוא נכנס בעקבותיה.
אם ג'יני הולכת לסבול את הבישולים של ננה, מגיעים לה לפחות עוד כמה פרסים לפני ארוחת הערב.
ג'יני היתה על הברכיים במקלחת והביטה מעלה על לוגן המופתע. מים חמים זרמו במורד גבה, אבל המקלחת היתה גדולה מספיק, והיא היתה די בטוחה שהיא יכולה לעשות את זה בלי לטבוע.
היא עטפה את בסיס זקפתו בידיה ואת הכיפה בשפתיה.
צליל לא ברור רעם מתוך לוגן, אולי זה היה השם שלה.
היא חייכה סביבו.
"ג'יני," הוא השתנק כשהיא הכניסה אותו עמוק יותר. "את לא חייבת..."
היא עצרה והסתכלה עליו מבעד לריסים רטובים. "אני רוצה."
הוא מצמץ. "אה." ועל פי הבעת הפנים שלו, ג'יני חשבה שאולי אף אחת עוד לא אמרה לו את זה קודם, אבל היא באמת רצתה. היא רצתה לעשות לו נעים. אפילו כאן באמבטיה, איפה שהיא עלולה לטבוע, אבל כנראה לא תטבע.
"אתה רוצה?"
"אם אני רוצה? כן," הוא גנח והטה את ראשו לאחור עד שהוא נשען על קיר האריחים. היא הכניסה אותו שוב לפיה ונתנה לכל אורכו הקשה להחליק על לשונה. היא השעינה את ידיה על ירכיו והרגישה את השרירים מתהדקים ומתקשים למגעה.
הוא קיפל את אצבעותיו בשערה הלח והצמיד אותה אליו בלי לדחוק בה. הוא היה מנומס אפילו עכשיו, בעודו גונח ונמתח מעליה. כאות תודה, ג'יני הכניסה אותו עוד יותר עמוק.
"לעזאזל, ג'יני." ידיו התחפרו עמוק יותר בשערה, והאגן שלו עשה תנועות קטנות לתוך פיה. "כל כך טוב," הוא השתנק ואז משך את עצמו לאחור והרים אותה מעלה בפתאומיות.
"זה היה... את " הוא לא מצא את המילים, ולכן הסתער על פיה והעביר מסר ברור לגבי איך שהוא מרגיש עכשיו. ג'יני נמסה עליו, בלי אוויר. הוא כבש אותה בנשיקה ואז סובב אותה אל הקיר.
"אני צריך אותך," הוא לחש באוזנה ושלח יד למצוא את המקום הרטוב שבו כבר היתה מוכנה אליו, משתוקקת.
"גם אני. גם אני צריכה אותך." פרק 30
ג'יני פתחה חבילה חדשה של עוגיות אוראו ושאפה את הניחוח המוכר. היה להן ריח של ילדות ושל בית, והיא הרגישה שתוכל לעבור את היום הזה אם רק תדחף ארבע עוגיות לפה לפני שתחזור לבית הקפה כדי להחליף את ג'ו בקופה בזמן שהוא בהפסקה.
היא הסתכלה בטלפון שלה בזמן שלעסה. היתה לה הודעה קולית חדשה מאמא שלה, והיא היתה בטוחה שההודעה קשורה לחג ההודיה והחליטה להתמודד איתה אחר כך. היתה גם הודעה מג'ייקוב על הספר הבא של מועדון הקריאה. ושורה של הודעות מבן.
את עוד חיה?
לא שמעתי ממך כבר כמה ימים.
החוואי הסקסי קיצץ אותך בגרזן וקבר אותך בערוגת הדלעת?!!
ההודעה האחרונה ממנו נשלחה לפני עשרים דקות.
ג'יני, באמת. את בסדר?
אופס. היא באמת לא דיברה עם בן כבר כמה ימים, אבל היא היתה כל כך עסוקה: ראיינה מועמדים להחליף את נורמן ועבדה בכל פעם שקריסטל וג'ו לא יכלו. העומס היה מטורף כל כך, שהייזל ואנני התחילו לעשות משמרות בעצמן. זה היה כל כך נחמד מצדן, והיא כמעט בכתה בכל פעם שחשבה על זה שיש לה עכשיו חברות אמיתיות.
היא שלחה כמה הודעות קצרות, רק כדי להרגיע אותו שהיא לא קצוצה בשדה.
אני חיה.
סליחה!
עסוקה בטירוף.
אוהבת אותך.
היא חיכתה לתשובה בזמן שאכלה עוד עוגייה אחת וסילקה את הפירורים מהסינר. הטלפון שלה צפצף.
מזל! תתקשרי אלי אחר כך. אני רוצה לקבל עדכון על העסק המשגשג.
ג'יני חייכה. משגשג? אולי. בהחלט היו לה מספיק לקוחות. היא פתרה את התעלומה וגילתה מי גורם לכל הבעיות האלה, או יותר נכון התעלומה פתרה את עצמה באופן אנטי קליימקסי. ועכשיו, אם רק תוכל למצוא כמה סטודנטים אחראים שרוצים לעבוד אצלה, היא תהיה מסודרת.
אה, ויכול להיות שהיא צריכה למצוא ספק חדש לפירות ולירקות כי היא לא רוצה לראות את לוגן יותר לעולם.
מצדה הוא יכול להישאר בחווה המחורבנת שלו ולהסתתר שם לנצח. הוא יכול פשוט ללכת
"איפה ג'יני?" קול הרעים מבית הקפה, והיא קפאה במקומה בחדר העובדים, כשפיה עוד מלא בעוגיות. יכול להיות שזימנה אותו לכאן במחשבותיה?!
"היא בהפסקה." עבודה טובה, ג'ו, חשבה ג'יני ולעסה בהיסטריה.
"אני צריך לדבר איתה." קולו של לוגן היה חזק מספיק שכל לקוחות הבוקר ודאי שמעו כל מילה. במיוחד מכיוון שכל הדיבורים בבית הקפה ההומה פסקו ברגע שנכנס. היא לא סיפרה לאף אחד מה קרה ביניהם, אבל העובדה שהם הסתובבו יחד כל הפסטיבל ואחר כך לוגן נעלם לגמרי מהעיירה למשך שבוע הספיקה כדי להצית כמה שמועות מוזרות מאוד באזור.
השמועה האחרונה שגונבה לאוזניה היתה שהוא רוכב על לאמה ועושה מדיטציה.
"היא... אממ..."
אוי לא, ג'ו לא עומד בזה. תהיה חזק, ג'ו! אל תיתן לחוואי הענקי להפחיד אותך!
"ג'יני." קולו של לוגן היה רם עוד יותר, כאילו עקף את השיחה עם ג'ו ועכשיו פשוט קורא בשמה והוא מתכוון להמשיך לעשות את זה עד שהיא תצא מחדר העובדים. היא הציצה בחלון הקטן היחיד שהיה בחדר, אבל החליטה שכנראה לא תוכל לצאת דרכו. לעזאזל.
"בבקשה, ג'יני. אני צריך לדבר איתך ואם לא תצאי לכאן, אני אגיד את כל מה שיש לי להגיד לפני כל האנשים החטטנים האלה."
כמה מלמולים נשמעו מהקהל אנשים התרעמו על כך שהוא כינה אותם חטטנים ואז הבדלנים הושתקו על ידי כל האחרים, שרצו לשמוע מה יקרה עכשיו.
היא היססה.
"טוב, נראה לי שקיבלתי תשובה," המשיך לוגן. "ג'יני, הייתי חמור."
מישהו בקהל הריע בתגובה.
אוי, לעזאזל, מה הוא עושה?
היא לא יכולה לתת לו לעשות את זה. לא לפני כולם. לא בהתחשב בכל מה שידעה עליו. היא לא מפלצת.
היא יצאה בסערה מחדר העובדים. "תפסיק!" מבטו של לוגן ננעל על מבטה. שיט. היא שכחה איך העיניים הכחולות האלה שואבות אותה פנימה, כמו מגנט מקולל. "פשוט תיכנס לכאן. עכשיו בבקשה." היא עקפה את הדלפק, תפסה בשרוול חולצת הפלנל הרכה שלו ומשכה אותו פנימה אל חדר העובדים, למורת רוחם של הצופים.
כשיצאו מהחדר, כמה מהצופים צעקו להם בוז. אנשים צריכים למצוא לעצמם תחביב.
ג'יני חשבה שזה רעיון טוב להתרחק מהעיניים הסקרניות של מה שנדמה כמו כל העיירה, עד שהיתה לבדה עם לוגן בחדר הקטן. למה הוא גדול כל כך? ולמה יש לו ריח נעים כל כך?
מבטו הכחול שט עליה כאילו הוא לוגם אותה אחרי בצורת של שבוע. היא שנאה את העובדה שגם היא מרגישה ככה ושמה לב בשקיקה לכל פרט מהזקן הגזום ועד השקיות הכהות מתחת לעיניים. אולי הוא לא ישן טוב לאחרונה. אולי הוא חשב עליה כל הזמן, כמו שהיא חשבה עליו.
לא, ג'יני. לא. את לא תיפלי שוב למלכודת של החוואי הסקסי. הוא היה כזה מניאק. הוא שכב איתה ואחר כך היתה לו החוצפה להגיד לה מה היא רוצה ושעדיף לה לעזוב! ואז... ואז! הוא נעלם לשבוע והיא היתה צריכה לפענח תעלומות ולנהל בית קפה לגמרי לבד!
אם היה דבר אחד שג'יני הבינה בשבוע האחרון הוא שהיא שייכת לכאן, לדרים הרבור. היא אהבה להיות כאן, והיא אהבה את מי שהיא היתה כאן. היא עדיין לא פענחה עד הסוף מיהי ג'יני החדשה, אבל היא ידעה שהיא לא נותנת לגברים, אפילו לא לחוואים סקסיים, להתייחס אליה ככה.
אחרי שצברה בתוכה מספיק קיטור, ג'יני פתחה את הפה כדי לשטוף את לוגן. אבל הוא כבר התחיל לדבר. ולהתנצל.
"אני מצטער. הייתי צריך לדבר איתך קודם."
ג'יני שילבה את זרועותיה על החזה. עד כאן, הכול נכון.
"ולא הייתי צריך לעזוב כמו שעזבתי." הוא ליטף את זקנו ביד רועדת. "אני צריך להתמודד עם הבעיות שלי, אני יודע את זה. כל הסיפור עם לוסי השפיע עלי יותר ממה שרציתי להודות, ופחדתי שזה יקרה שוב."
לוסי. עוד סיבה לכך שהסיפור הזה ביניהם לא יעבוד.
"תקשיב, לוגן. אני לא יכולה להיות מה שאתה רוצה."
הוא התכווץ.
"ניסיתי. חשבתי שאני רוצה להיות מישהי אחרת, שאוכל להיות מישהי אחרת. ואני באמת קצת אחרת, אבל אני עדיין גם אני. אני קצת בבלגן, ובטח ייקח לי כמה חודשים לעשות סדר, ויש לי נטייה להגזים ולחשוב יותר מדי. ניסיתי להיות קרן שמש עליזה ורגועה, הסטריאוטיפ המושלם של בעלת בית קפה בעיירה קטנה. ניסיתי להיות כמו דוט. אבל אני לא דוט. אני רק אני, ואני אוהבת לנהל את בית הקפה הזה. בית הקפה שלי. אני לא יודעת איזה מין בן אדם לוסי היתה, אבל אני לא לוסי. אני "
"אני לא רוצה אותה." התשובה שלו היתה חדה, חותכת.
"אז מה אתה כן רוצה, לוגן? כי אני ממש לא מצליחה להבין."
"אותך. אני רוצה אותך."
ג'יני נאנחה, ורגשותיה ניתרו בין כעס לעלבון לתקווה. "אני לא יכולה "
אני רוצה אותך בדיוק כמו שאת." הוא עשה צעד בכיוונה, עטף אותה בניחוחות הטבע שלו, והיא כמעט נכנעה. היא כמעט טמנה את פניה בחולצת הפלנל החמה משמש ונכנעה למילותיו.
הוא המשיך לדבר והחליש יותר ויותר את התנגדותה. "אני רוצה את ג'יני שכמעט הורידה לי את הראש, אני רוצה את ג'יני שמאמינה ברוחות רפאים, שמדברת עם התרנגולות שלי ורודפת בגשם אחרי אוהל משוק האיכרים. התכוונתי למה שאמרתי, ג'יני, הבלגן שלך מוצא חן בעיני." הוא התקרב עוד קצת. "את מוצאת חן בעיני בכל דרך אפשרית. את מוצאת חן בעיני כשאת לובשת חולצה מכופתרת ומדברת באסיפת תושבים. את מוצאת חן בעיני כשהשיער שלך גולש על הכתפיים וכשאת לובשת קרדיגן ישן ומשומש. וגם כשאני צריך לנגב לך את הדמעות. והצחוק שלך הוא הצליל האהוב עלי בכל העולם."
ג'יני בלעה את גוש הרגשות הצורב שבגרונה. "אבל אתה לא סומך עלי שאשאר."
הוא פלט נשיפה מקוטעת. "אני עובד על זה. אבל אני סומך עלייך שתגידי לי את האמת ואני מוכן להקשיב. אם את אוהבת לגור כאן, אז אני רוצה שתישארי." הוא הסיט את העיניים ונתן לה הזדמנות לחזור לנשום אחרי האינטנסיביות של מבטו.
לבה דהר. האם היא רוצה שלוגן יהיה חלק מהחיים החדשים שלה?
הוא צד שוב את מבטה ונשימתה נעתקה. ברור שהיא רוצה אותו, אבל היא לא מתכוונת לפטור אותו מעונש כל כך בקלות.
"אוקיי, אני נשארת."
הוא הנהן, ובעיניו היה היסוס. הוא התאמץ לא להניח שהעובדה שהיא נשארת פירושה בהכרח שהם יהיו יחד.
"פיצחתי את התעלומה בלעדיך."
"שמעתי."
"נורמן רצה לקנות את בית הקפה."
הגבות של לוגן התרוממו. "באמת?"
"הוא כעס שדוט לא מכרה לו את המקום. ובגלל זה הוא ניסה להבריח אותי מכאן."
לוגן נשף בכעס והניד את ראשו. "אני מצטער שהיית צריכה להתמודד עם זה לבד."
ג'יני משכה בכתפיה. "אנני והייזל עזרו לי מאוד. אני מחפשת כמה עובדים חדשים."
"אני שמח לשמוע. סיפרת לדוט?"
"עדיין לא."
לוגן הנהן שוב ונע באי נוחות במקומו. היא ראתה שסבלנותו כמעט פוקעת. היא ראתה איך הוא נפתח לקראתה. "ג'יני." קולו היה מחוספס, חצץ תחת גלגלי משאית.
כששמעה את שמה נהגה בטון הזה, המילים פשוט יצאו לה מהפה. היא לא שלטה בזה. "גם אני רוצה אותך," אמרה, כי כבר לא היתה מסוגלת להחזיק את זה.
זוויות פיו נמתחו והוא עשה עוד צעד קדימה והקטין עוד יותר את החלל הקטן סביבה. "באמת?"
היא הנהנה ופתאום לא הצליחה לדבר. הוא תפס את פניה בידיו והטה אותן כלפי מעלה. "אני מאוהב בך, ג'יני." המילים גלשו על עורה, חמימות ומתוקות.
"באמת?"
"כן. כבר כמה זמן."
"ממתי?" היא שאלה בחיוך מקניט. לוגן ליטף את לחייה באגודלו.
"כנראה מהרגע שראיתי את מכנסי הפיג'מה שלך עם הקיפודים."
"אוי לא," היא רטנה.
החיוך שלו התרחב. "או שאולי זה קרה כששיתפת אותי בדוקטרינת החטיפים שלך."
היא צחקה. "אוקיי, אז אני התאהבתי בך כשראיתי כמה דלועים קטנטנות אתה יכול לסחוב בבת אחת."
הוא נאנח ארוכות והקלה ואושר ריקדו בעיניו. "סחיבת דלועים היא במקום גבוה יחסית ברשימת הדברים שאת מחפשת בגבר?"
"מתברר שכן," אמרה ג'יני בחיוך, והוא נישק את החיוך שלה. "זאת הכנה טובה לזה " היא קפצה אל זרועותיו, ולוגן תפס אותה ומעד מעט לאחור בנשיפה מופתעת. גבו פגע בתאים והם רעדו, וג'יני צחקה על צווארו.
הוא לחץ על מותניה וחיבק אותה חזק. "תזהירי אותי בפעם הבאה."
היא נישקה אותו. "עשינו עסק."
לוגן נישק אותה בחזרה, לשונו מצאה את לשונה, וגניחת ההקלה שלו רטטה לאורך גופה.
"שמעתי רעש. הכול בסדר " ג'ו השתתק ברגע שראה מה קורה בחדר העובדים. "אה... סליחה."
ג'יני זקפה אליו שני אגודלים ממקומה בזרועותיו של לוגן. הוא טמן את פניו בשערה, והיא לא היתה בטוחה אם הוא מסתתר או רק רוצה לנשום אותה.
"הכול טוב," אמרה לג'ו, והוא מיהר לחזור אל בית הקפה.
לוגן מלמל כנגד צווארה. "התגעגעתי אלייך," אמר ושרטט שביל של נשיקות על עורה. ג'יני עמדה לומר לו שגם היא התגעגעה, אבל אז נשמעו קריאות שמחה מבית הקפה.
"ג'ו לא דיסקרטי במיוחד," אמרה ג'יני וקיוותה שזה לא יבריח שוב את לוגן.
"יופי." לוגן נישק אותה שוב, ואז, כשהיא עדיין בזרועותיו, צעד בחזרה לבית הקפה.
"מה אתה עושה?" היא צווחה.
הוא החזיק את ירכיה חזק וכל הראשים בבית הקפה הופנו אליהם. ג'יני ראתה את מועדון הקריאה בפינה. עיניה של קאורי נפערו לרווחה והיא תקעה לאיזבל מרפק. ג'ייקוב זקף בהתלהבות שני אגודלים אל ג'יני. הייזל הגיעה בשביל הלאטה הרגיל שלה, טים ותמי היו שם בבגדי ספורט, בדרך למכון הכושר, ואפילו ראש מועצת העיר קלי עמד בדלת קפוא, ונואה צעד לפניו.
לעזאזל, מה לוגן עושה?
"אני אוהב את האישה הזאת," הוא הכריז בהחלטיות, כאילו הוא מצפה שמישהו יתווכח איתו.
בית הקפה השתתק.
הנה זה קורה. התקף הלב שניסיתי לברוח ממנו, חשבה ג'יני. לפחות היא תמות בזרועותיו של גבר יפהפה, ולא לבד ליד השולחן שלה. גם זה משהו.
"את זה כבר ידענו!" צעקה לינדה מירכתי בית הקפה והפרה את השתיקה. צחוק וקריאות שמחה וגם כמה שריקות מילאו את החלל.
"לא הכול קשור אליך, בנאדם," אמר לו נואה וניגש לדלפק. הוא טפח ללוגן על השכם. "אבל מזל טוב."
לוגן פלט אנחה מתוסכלת. "העיירה הדפוקה הזאת," מלמל לעצמו, וג'יני צחקקה. "נואה, אתה יכול להחליף את ג'יני אחר הצהריים?"
הדייג חייך. "ברור." הוא זינק מעל הדלפק ונחת ליד ג'ו המופתע.
"את לוקחת חופש אחר הצהריים," לחש לוגן באוזנה של ג'יני.
"נשמע טוב."
היא נופפה מעל כתפו ללקוחות בית הקפה "מתובל באהבה", שכבר חזרו ללגום מהמשקאות שלהם ולפטפט על מזג האוויר, כאילו הכרזות אהבה דרמטיות קורות שם בכל יום באמצע הקפה של הבוקר.
עמוד 264 ריק
פרק 31
ג'יני היתה שוב בזרועותיו של לוגן ברגע שדלת הדירה שלו נטרקה מאחורי גבם. פיה על פיו, ידיה בשערו.
היא משכה בחולצתו והורידה אותה מעליו.
"צריך להוריד את זה, צריך להוריד את הכול," היא אמרה והורידה את החולצה שלה מעל ראשה. ואז נעמדה מולו ופתחה את החזייה שלה.
"וואו, ג'יני," הוא אמר בקול צרוד, עמוק וסמיך.
היא שלחה אליו חיוך קטן והורידה את מכנסי הג'ינס שלה. החיוך הזה היה הסוף שלו. החיוך הידעני הקטן. כל ההסתרה נגמרה. היא ידעה בדיוק כמה הוא רוצה אותה. טוב מאוד. הוא לא רצה שאי פעם תטיל בכך ספק.
היא פסעה אליו ופתחה את כפתור הג'ינס שלו. מגע אצבעותיה על בטנו הצית ניצוצות על עורו. צליל פתיחת הרוכסן שלו הלהיט עוד יותר את התנשפויותיהם, שהתערבבו בצליל הגשם שהתחיל לרדת בחוץ.
ג'יני הפשילה את מכנסי הג'ינס שלו מעליו ולוגן גנח כשכף ידה נגעה בזקפה שלו בדרך למטה. מבטה הבזיק מעלה אליו, חום עמוק ומאושר. בוטח.
"התגעגעתי אליך," היא אמרה, ולבו נשבר קצת בגלל השבוע שאיבד.
"גם אני התגעגעתי אלייך." הוא משך אותה אליו, תפס את הישבן המלא שלה והתענג על הקולות הקטנים שהשמיעה כשלחץ. "תעטפי אותי בירכיים המתוקות האלה, ג'יני."
עיניה שוב נשלחו אל עיניו והיא חייכה אליו חיוך כל כך מלא תשוקה, שהלב שלו התנגש בעוצמה בצלעותיו. הוא היה צריך אותה כאן ועכשיו. עכשיו ולתמיד.
היא זינקה אל זרועותיו, והוא החזיק אותה בקלות והסתובב כך שגופה היה עכשיו בינו לבין הקיר. כשפיו נחת על פיה, זה לא היה עדין, אבל הוא לא הצליח להחזיק את עצמו. הוא חשב שאיבד אותה ועכשיו היא כאן, והוא לא יכול להתאפק. לא עוד.
ולפי הנשיקות שלה, היא הרגישה בדיוק כמוהו.
"לוגן," היא גנחה כשהוא הצמיד את האגן שלו אליה. היא הקשיתה את הגב, והוא נישק אותה במורד הצוואר. הוא הוריד את ראשו מטה ועטף את הפטמה שלה בפיו. הוא מצץ וליקק עד שג'יני התפתלה כנגדו.
"לוגן, בבקשה. אני צריכה אותך עכשיו."
הוא גנח וניתק את עצמו מהשד שלה. הוא הצמיד אותה לקיר והחזיק אותה ביד אחת, ובידו האחרת הסיט את תחתוניה הצדה.
"את רוצה את זה ככה, ג'יני? על הקיר?" השאלה נשמעה גסה, מחוספסת יותר מכפי שהתכוון. הוא רק רצה לדעת אם היא בטוחה ואם נוח לה. אבל זה נשמע כמו איום מלוכלך.
ג'יני גנחה. "כן, ככה. בבקשה," היא התנשפה, ואיכשהו, לוגן נעשה עוד יותר קשה.
הוא הסיט את תחתוני הבוקסר שלו והחליק כנגד הפתח הרטוב והנוטף של ג'יני. "קונדום?" הוא שאל בקול כמעט בלתי מזוהה, כשכל גופו רועד מרוב איפוק.
"חזרתי לקחת גלולות."
"תודה לאל," הוא נאנח.
נשיפת צחוק נמלטה מבין שפתיה של ג'יני, אפילו שגופה רעד כנגד גופו. מבטיהם הצטלבו. "לוגן, בבקשה."
הוא נדחק לתוכה, לאט, כל כך לאט שהיא התפתלה כנגדו, עד שגופו היה צמוד לגמרי לגופה. הוא השעין את מצחו על מצחה והם נשפו יחד.
"מזל שהרמת את כל הארגזים האלה עם הדלועים, מה?" היא שאלה בחיוך שובב.
הוא נשף צחוק. צחוק שנהפך לגניחה כשהיא התכווצה סביבו. כל כך מושלמת, ג'יני שלו.
ואז הוא התחיל לנוע. הוא החזיק אותה חזק ונכנס עמוק לתוכה, וירכיה התכווצו סביב מותניו. הוא נע בתוכה שוב ושוב עד שייבבה בזרועותיו.
הוא קפא. "אני מכאיב לך?" נשימתו היתה מקוטעת.
"לא, לא מכאיב לי." ג'יני נאחזה בו וזרועותיה נכרכו סביב צווארו. "תמשיך... כל כך טוב."
הוא נישק אותה נשיקה עמוקה ותובענית והיא עטפה אותו, את כולו. הוא שינה זווית והיא השתנקה כנגד שפתיו. הוא עשה את זה שוב והוא ידע שהיא קרובה, מתנשפת וגונחת. שוב ושוב, עד שג'יני התפרקה סביבו. ציפורניה ננעצו בכתפיו, עקביה ננעצו בגבו, והיא עיגנה אותו בתוכה ברגע המושלם הזה.
הוא נשאר טמון עמוק בפנים, כשג'יני צמודה אל הקיר, גומר בתוכה בעוצמה. הוא חיבק אותה חזק, ונשימותיהם המקוטעות היו הצליל היחיד ביניהם. ירכיה של ג'יני רעדו כשהוריד אותה לבסוף אל הרצפה, וזרועותיה נשארו כרוכות סביב צווארו.
היא נתנה לו נשיקה על החזה ואז לכסנה מבט מעלה. "זה היה איחוד מרגש ביותר."
הוא לא הצליח לכבוש את החיוך. "אמרתי לך, התגעגעתי אלייך."
ג'יני חייכה. "טוב, עכשיו לא תצטרך להתגעגע."
לוגן נאנח ארוכות.
"אבל," היא המשיכה, "בהחלט אפשר לעשות את זה שוב."
הוא צחק. "עשינו עסק."
ג'יני במיטה שלו וגשם סתווי קר מכה בחלונות זה היה הדבר החדש האהוב על לוגן. היא לבשה אחת מחולצות הפלנל הישנות שלו, בלי שום דבר חוץ מזה, ושערה היה פזור על הכרית שלו. חיוך אטי משך מעלה את זוויות פיה.
הוא נשען על המרפק והסתכל עליה מלמעלה ותיאר לעצמו שיש לו מבט אידיוטי לגמרי על הפנים, אבל הוא לא שלט בזה. הוא היה מאושר מכדי לחשוב איך נראה הפרצוף שלו. איכשהו היה לו המזל לקבל הזדמנות שנייה עם האישה הזאת, והוא לא התכוון לקחת את זה כמובן מאליו.
ג'יני טיילה באצבע עצלה על חזהו החשוף. המגע הקל גרם לו לרצות לצלול שוב אל בין רגליה, שם בילה את רוב שעות אחר הצהריים. לחייה היו סמוקות, כאילו חלפה בראשה אותה מחשבה בדיוק.
"תודה שחטפת אותי," היא אמרה בחיוך. "הייתי צריכה יום חופש."
"שמח לעזור." הוא הצניח את שפתיו אל עצמות הבריח החשופות שלה, נישק אותה לאורך קו הרכס ומצא את הדופק המפרפר שלה בשפתיו. הצחקוקים של ג'יני נהפכו לאנחות קטנות כשמשך אותה קרוב יותר אליו.
"יכול להיות שאצטרך עוד יום חופש כדי להתאושש מהיום," היא אמרה בקול מתנשף וצרוד.
הוא אהב גם את ג'יני הזאת. ג'יני שכרכה את רגליה סביבו ומשכה אותו קרוב יותר אליה, ג'יני שרצתה אותו בדיוק כמו שהוא רצה אותה.
הוא גיחך. "גם אני."
היא טמנה את פניה בצווארו, חותמת את חיוכה על עורו. הוא כבר היה מוכן להבטיח ששניהם יצטרכו לקחת כמה ימי חופש, אבל אז הבטן של ג'יני קרקרה בקול גדול. מתי אכלה משהו בפעם האחרונה? כנראה בבוקר. דעתם היתה קצת מוסחת, בלשון המעטה.
הוא נשען לאחור. "רעבה?"
ג'יני פרמה את רגליה הכרוכות סביב רגליו. "כן. מורעבת פתאום."
"הייתי שובה אופס, מארח איום ונורא."
ג'יני צחקה, והצליל העליז בעבע סביבו. "הכי נורא שיש." מבטה נדד על חזהו החשוף. "אם כי היית נדיב מאוד מבחינות אחרות."
הוא צמצם את עיניו וצלל לפנים ולכד אותה בזרועותיו. היא צווחה בהפתעה וצחקה כשהצמיד אותה שוב למיטה. "אני שמח שאת חושבת ככה," נהם ונישק את צווארה, וידיו מצאו את קימורי גופה מתחת לחולצה הענקית שלו.
היא התפתלה כנגדו, והוא כמעט שכח מכוונותיו להאכיל אותה, אבל הבטן שלה קרקרה שוב.
"שיט," היא מלמלה.
הוא צחק וקם מעליה. "לא אסלח לעצמי לעולם אם ארעיב אותך." הוא מצא זוג מכנסי טרנינג ולבש אותם ונהנה להרגיש את מבטה של ג'יני מלווה אותו.
"אין לי כאן הרבה אוכל, אבל אני בטוח שנצליח לארגן משהו."
"כל עוד זה לא מקלות ליקוריץ, אני בסדר."
"אני אוכל כאלה רק כשאני צד רוחות רפאים."
ג'יני צחקה. היא הורידה את רגליה מהמיטה והחולצה שלו טיפסה במעלה ירכיה. היא הסיטה קווצות שיער מפניה. העור העדין של צווארה וחזה היה סמוק מזיפי זקנו.
היא הצמידה כף יד אל הנקודה שעליה השתהה מבטו, ממש מעל מפתח הווי של החולצה. הוא נעץ בה עיניים. הוא נעץ בה עיניים במקום להביא לה אוכל כמו שהיה אמור לעשות.
הוא נד בראשו וניגש אל המטבחון. הוא אכל את רוב הארוחות שלו בבית הגדול, אבל היה לו כאן קצת אוכל לזלילה בשעת לילה מאוחרת, או כשרצה להתחבא מסבתא שלו. שזה בדיוק מה שעשה כל השבוע האחרון.
ג'יני הצטרפה אליו ופשפשה בארונות שלו כאילו היא גרה כאן.
וואו, כמה שהרעיון הזה מצא חן בעיניו.
עוד לא, אבל יום אחד. הוא ראה את זה בעיני רוחו.
ג'יני שוב תפסה אותו נועץ בה מבט. סומק סקסי כיסה את לחייה. "מה?"
הוא כחכח בגרונו. "כלום." רק דמיינתי אותך גרה כאן לנצח.
"יש! מנה חמה! שנים לא אכלתי כזה." היא הורידה מהמדף שתי אריזות עם אטריות יבשות ותבלינים. "זה מה שאני רוצה."
"אוקיי." אתן לך כל מה שתרצי.
היא חייכה אליו.
לוגן הרתיח מים והיא התמקמה לה בנוחות ליד השולחן הקטן שלו. מזג האוויר בחוץ היה אפור וקר. הוא לא יופתע לגלות שכבה קלה של שלג על האדמה מחר בבוקר. אבל בתוך הדירה הקטנה שלו היה היום חמים ונעים, ופתאום זה נראה לו כמו עולם ומלואו. זה היה די והותר, כאילו הדבר היחיד שהיה חסר לו בחיים הוא אישה שיושבת ליד השולחן שלו, לבושה בחולצה שלו.
הקומקום שרק והוא מזג מים לאריזות הפלסטיק והסתכל על האטריות מתנפחות כבמטה קסם ועל התבשיל שנצבע בזהוב. הוא הביא את המנות לשולחן.
"יש!" ג'יני מחאה כפיים. "אני מתה על זה. הייתי אוכלת את זה תמיד כשנשארתי לעבוד עד מאוחר במשרד. זה כל כך לא בריא, אבל כל כך טעים." היא הריחה את הניחוח המלוח של האטריות ונאנחה. ובפעם הראשונה מאז פגש אותה, האזכור של חייה הקודמים לא גרם ללוגן להילחץ שיום אחד היא תעזוב.
הוא האמין לג'יני. הוא סמך עליה. והוא ידע שמה שיש ביניהם אמיתי יותר מכל מה שהרגיש בעבר.
היא אכלה את המנה שלה בתאווה, כשרגליה מקופלות תחתיה. הגשם זרם בנחלים לאורך החלון מאחוריה.
"אתה חושב שנואה הסתדר בבית הקפה?" היא שאלה אחרי כמה דקות של לעיסה. כבר היה אחרי ארבע, אז בית הקפה נסגר להיום.
"אני בטוח שהוא הסתדר. הוא עובד בבר אצל מק. הוא יודע מה הוא עושה."
ג'יני הנהנה. "נחמד מצדו לעזור."
"הוא בחור טוב."
"אני חושבת שהוא דלוק על הייזל," הוסיפה ג'יני בחיוך סודי.
לוגן נחנק קצת מהאטריות. "כן, בהחלט."
היא צחקקה. "הם מתאימים."
לוגן משך בכתפיו. הוא עדיין לא הרגיש צורך לחוות את דעתו על הרכילות בעיירה, אפילו לא מתוך רצון טוב כלפי החברים שלו. אם נואה והייזל רוצים להיות יחד, זה העניין שלהם. הוא אוהב את העיירה הזאת, אבל לא היתה לו שום כוונה להצטרף למועדון הקריאה בזמן הקרוב.
"אני חושב שאת צריכה לספר לדוט על נורמן," אמר.
ג'יני קימטה את האף כאילו עצם הרעיון מרתיע אותה. "לא יודעת. אני לא רוצה לעשות עוד דרמה."
"ג'יני, הוא עשה לך משהו מחורבן ממש. הוא התעלל בך."
היא נעה באי נוחות בכיסאה. "'התעלל' נשמע לי קצת מוגזם."
לוגן קימט את מצחו. "הוא גם גרם נזק ממשי."
"ניכיתי לו מהמשכורת האחרונה את המחיר של החלון החדש והתיקון של המדיח. שום דבר אחר לא נהרס באמת."
"ג'יני."
היא נאנחה. "הוא פשוט נראה כל כך עצוב מכל הסיפור. בית הקפה. דודה דוט. הכול. לא יודעת, לא נעים לי."
"לא עשית שום דבר רע. הוא צריך להרגיש לא נעים." המילים שלו נשמעו כעוסות יותר מכפי שהתכוון, אבל הוא באמת כעס על נורמן. הוא גרם לג'יני לחשוב שהיא לא צריכה להיות כאן, וזה היה מספיק כדי לגרום ללוגן לשקול את האפשרות להכות מישהו כמעט בגיל של סבא שלו.
ג'יני חייכה. "אני יודעת. הוא מרגיש לא נעים. אני חושבת."
"דוט תרצה לדעת."
שפתיה נמתחו הצדה כשחשבה על זה. "תן לי קודם לטפל בכל מה שצריך, ואז אני אספר לה."
היא עדיין רצתה להוכיח שהיא מסוגלת לעשות את זה. קצת כאב לו הלב עליה, אבל הוא הבין את זה. הוא הרגיש כמוה כשלקח על עצמו את ניהול החווה.
"טוב, עשינו עסק."
"עד אז דוט כבר תחזור ממסע הדילוגים שלה בין האיים, ואני לא אהרוס לה את החופשה."
"נשמע הגיוני."
היא לגמה את שארית התבשיל וליקקה את השפתיים. "טעים."
"ממ הממ."
עיניה של ג'יני התכהו. טוב, עכשיו כשהיא אכלה לשובע, אפשר לחזור לפעילויות חשובות יותר. לוגן משך את כיסאה אליו וצנח על ברכיו למרגלותיה.
"מה אתה "
השאלה שלה נשארה תלויה באוויר כשהוא משך אותה אל קצה הכיסא והוריד את הראש אל בין ירכיה ונישק את בשרה החם. הוא העלה את החולצה שלה אל המותניים ורגליה נפתחו לקראתו.
הוא טעם אותה והיא גנחה, ראשה צנח אל המשענת.
היא שזרה את אצבעותיה בשערו וכיוונה אותו בדיוק אל המקום שבו רצתה להרגיש אותו. הגניחה של לוגן הרעידה את שניהם. היא החזיקה אותו במקום, והוא ליקק אותה ואצבעותיו התחפרו בבשר ירכיה עד שהיא התפרקה סביבו לגמרי, התנשפה כששמוֹ על שפתיה וידיה מושכות בשערו. משקל רגליה על כתפיו, טעמה על לשונו, הגניחות הקטנות שלה והאנחות שאפפו אותו, כל אלה הפכו את הרגע למושלם.
"וואו, לוגן," היא לחשה כשהוא נשען לאחור על עקביו. רגליה החליקו מכתפיו. היא רכנה לפנים והשעינה את מצחה על מצחו. "יום החופש הכי טוב בעולם."
הוא חייך והיא נישקה אותו, וגשם זלעפות ירד בחוץ, ובפעם הראשונה זה זמן רב לוגן הרגיש בטוח מספיק כדי להיות מאושר.
"אני אוהב אותך, ג'יני," הוא לחש. הוא ילחש לה את זה כל יום. הוא יצעק את זה בבית קפה הומה אדם. הוא יזמן פגישת תושבים בנושא, אם רק תרצה. הוא יגיד לה את זה בכל דרך אפשרית.
היא חייכה. "גם אני אוהבת אותך. ואני לא הולכת לשום מקום." היא נישקה אותו על קצה האף.
והוא האמין לה.
דפיקה על הדלת המקשרת לבית הגדול משכה את תשומת לבו של לוגן מפניה הסמוקות להפליא.
"כן?"
"ילדים, רוצים לבוא לאכול משהו?" קולה של ננה נשמע חזק וברור מבעד לדלת. "בישלתי."
לוגן הציץ באריזות הריקות שעל השולחן ובמצב הלבוש הנוכחי של ג'יני. "אממ... כבר אכלתי."
"אני יודעת שג'יני שם איתך."
ג'יני צחקקה.
"אנחנו כבר אכלנו," הוא תיקן.
"בטח אכלתם ג'אנק פוד. בואו לאכול ארוחה ביתית טובה."
"נשמע נחמד," לחשה ג'יני.
"את אומרת את זה כי עוד לא טעמת את האוכל שלה," הוא לחש בחזרה. ג'יני דחפה אותו בשעשוע.
"אני בטוחה שזה לא עד כדי כך נורא."
הוא הסתכל עליה בקדרות. היא לא ידעה למה היא מכניסה את עצמה, אבל אם היא כל כך רוצה לאכול ארוחת ערב עם סבא וסבתא שלו, הוא לא יכול לעשות דבר כדי להציל אותה.
"טוב, ננה. נבוא עוד מעט."
"יופי! אני בטוחה שפיתחתם תיאבון בריא."
סומק טיפס אל פניו של לוגן, וג'יני התקפלה לשניים בהתקף צחוק. "אני מתה עליה," היא השתנקה.
לוגן קם ממקומו בין רגליה. "כן, היא ממש קורעת," הוא אמר, וקול צעדיה של סבתו התרחק.
"טוב, כדאי שאכנס להתקלח ולהתלבש." ג'יני קמה ופנתה למקלחת.
"כדאי שאני אבוא איתך."
היא הציצה בו מעבר לכתפה, וחיוך ריקד על שפתיה. "אה, כן?"
"הברז קצת בעייתי."
"הברז?"
"כן, הוא יכול להיות קצת קשה. כדאי שאני אכנס איתך ואכוון לך את הטמפרטורה."
עיניה של ג'יני התקמטו מצחוק. "כן, נשמע לי שכדאי. אתה ממש מתחשב."
לוגן חיבק אותה מאחור ונישק אותה על הצוואר. "מתחשב מאוד. האמת היא שיש לי הרבה מחשבות על מה שאפשר לעשות במקלחת יחד."
"חשבתי שאתה רק עוזר לי עם הטמפרטורה."
הוא נשך את בשר צווארה הרך, והיא התפתלה בין זרועותיו. "ואולי גם עם עוד כמה דברים..."
"סבא וסבתא שלך מחכים לנו."
"תאמיני לי, האוכל של ננה לא יהיה יותר טעים אם נגיע יותר מוקדם. וסבא שלי יהיה עסוק לפחות עוד שעה."
"טוב, אם ככה..." ג'יני השתחררה מאחיזתו ומיהרה לחדר האמבטיה, ובדרך זרקה הצדה את חולצת הפלנל שלו. היא הציצה שוב אל מאחורי כתפה כשצחוק מרקד בעיניה, והוא נכנס בעקבותיה.
אם ג'יני הולכת לסבול את הבישולים של ננה, מגיעים לה לפחות עוד כמה פרסים לפני ארוחת הערב.
ג'יני היתה על הברכיים במקלחת והביטה מעלה על לוגן המופתע. מים חמים זרמו במורד גבה, אבל המקלחת היתה גדולה מספיק, והיא היתה די בטוחה שהיא יכולה לעשות את זה בלי לטבוע.
היא עטפה את בסיס זקפתו בידיה ואת הכיפה בשפתיה.
צליל לא ברור רעם מתוך לוגן, אולי זה היה השם שלה.
היא חייכה סביבו.
"ג'יני," הוא השתנק כשהיא הכניסה אותו עמוק יותר. "את לא חייבת..."
היא עצרה והסתכלה עליו מבעד לריסים רטובים. "אני רוצה."
הוא מצמץ. "אה." ועל פי הבעת הפנים שלו, ג'יני חשבה שאולי אף אחת עוד לא אמרה לו את זה קודם, אבל היא באמת רצתה. היא רצתה לעשות לו נעים. אפילו כאן באמבטיה, איפה שהיא עלולה לטבוע, אבל כנראה לא תטבע.
"אתה רוצה?"
"אם אני רוצה? כן," הוא גנח והטה את ראשו לאחור עד שהוא נשען על קיר האריחים. היא הכניסה אותו שוב לפיה ונתנה לכל אורכו הקשה להחליק על לשונה. היא השעינה את ידיה על ירכיו והרגישה את השרירים מתהדקים ומתקשים למגעה.
הוא קיפל את אצבעותיו בשערה הלח והצמיד אותה אליו בלי לדחוק בה. הוא היה מנומס אפילו עכשיו, בעודו גונח ונמתח מעליה. כאות תודה, ג'יני הכניסה אותו עוד יותר עמוק.
"לעזאזל, ג'יני." ידיו התחפרו עמוק יותר בשערה, והאגן שלו עשה תנועות קטנות לתוך פיה. "כל כך טוב," הוא השתנק ואז משך את עצמו לאחור והרים אותה מעלה בפתאומיות.
"זה היה... את " הוא לא מצא את המילים, ולכן הסתער על פיה והעביר מסר ברור לגבי איך שהוא מרגיש עכשיו. ג'יני נמסה עליו, בלי אוויר. הוא כבש אותה בנשיקה ואז סובב אותה אל הקיר.
"אני צריך אותך," הוא לחש באוזנה ושלח יד למצוא את המקום הרטוב שבו כבר היתה מוכנה אליו, משתוקקת.
"גם אני. גם אני צריכה אותך." שוב. תמיד. לנצח. היא היתה המומה מכמה שהיתה צריכה אותו. מכמה שרצתה אותו. מכמה שאהבה אותו. מכמה פעמים שהצליחו לעשות את זה היום. איזה כיף לנו, היא חשבה בזמן שלוגן פישק את רגליה וחדר אליה מאחור.
היא גנחה והצמידה את מצחה אל האריחים הקרים. כיף לנו מאוד.
הוא נכנס עמוק יותר וידיו עוד ליטפו אותה בין הרגליים, עד שהגיע לנקודה בתוכה שעצרה את נשימתה.
"לוגן," היא גנחה, וחששה רק קצת שהאקוסטיקה בחדר האמבטיה טובה מדי ואולי הם מעלים כאן מופע חי לסבא וסבתא שלו.
"כן, ג'יני," הוא לחש באוזנה.
היא השתנקה, "יותר חזק."
לוגן גנח, השעין את מצחו על כתפה וחדר אליה חזק יותר. הוא החזיק את האגן שלה בשתי ידיים כשנע בתוכה שוב ושוב עד ששכחה מהכול. היא שכחה מי היא, ומי היא רוצה להיות, ומה שמה.
אבל את השם שלו היא זכרה.
"לוגן," היא קראה, כשגלי האורגזמה התנפצו סביבה, מתרסקים עליה עד שרגליה רעדו והיא הצליחה לעמוד רק הודות לכפות ידיו שעוד אחזו בה כשהוא חדר לתוכה פעם אחת נוספת וגמר בכל הכוח.
"לעזאזל, ג'יני."
הוא סובב אותה אליו בעדינות. מזל, כי היא היתה די בטוחה שהידיים והרגליים שלה נהפכו לפלסטלינה. הוא נישק אותה על הלחי והצמיד אותה אליו. היא חייכה כנגד חזהו החשוף והקשיבה לפעימות לבו הדוהר.
הבטן שלה נהמה.
"מה אתה חושב שננה מכינה לארוחת ערב?" היא שאלה, והצחוק של לוגן הרעיד אותה.
"בואי נתלבש ונגלה."
היא היתה המומה מכמה שהיתה צריכה אותו. מכמה שרצתה אותו. מכמה שאהבה אותו. מכמה פעמים שהצליחו לעשות את זה היום. איזה כיף לנו, היא חשבה בזמן שלוגן פישק את רגליה וחדר אליה מאחור.
היא גנחה והצמידה את מצחה אל האריחים הקרים. כיף לנו מאוד.
הוא נכנס עמוק יותר וידיו עוד ליטפו אותה בין הרגליים, עד שהגיע לנקודה בתוכה שעצרה את נשימתה.
"לוגן," היא גנחה, וחששה רק קצת שהאקוסטיקה בחדר האמבטיה טובה מדי ואולי הם מעלים כאן מופע חי לסבא וסבתא שלו.
"כן, ג'יני," הוא לחש באוזנה.
היא השתנקה, "יותר חזק."
לוגן גנח, השעין את מצחו על כתפה וחדר אליה חזק יותר. הוא החזיק את האגן שלה בשתי ידיים כשנע בתוכה שוב ושוב עד ששכחה מהכול. היא שכחה מי היא, ומי היא רוצה להיות, ומה שמה.
אבל את השם שלו היא זכרה.
"לוגן," היא קראה, כשגלי האורגזמה התנפצו סביבה, מתרסקים עליה עד שרגליה רעדו והיא הצליחה לעמוד רק הודות לכפות ידיו שעוד אחזו בה כשהוא חדר לתוכה פעם אחת נוספת וגמר בכל הכוח.
"לעזאזל, ג'יני."
הוא סובב אותה אליו בעדינות. מזל, כי היא היתה די בטוחה שהידיים והרגליים שלה נהפכו לפלסטלינה. הוא נישק אותה על הלחי והצמיד אותה אליו. היא חייכה כנגד חזהו החשוף והקשיבה לפעימות לבו הדוהר.
הבטן שלה נהמה.
"מה אתה חושב שננה מכינה לארוחת ערב?" היא שאלה, והצחוק של לוגן הרעיד אותה.
"בואי נתלבש ונגלה."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק האחרון של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
