-פרק 20-
בדיוק כשהתחלנו לחשוב שהצלחנו לחמוק מפרסום אחרי תקרית בית החולים, הופיעה תמונה של ג'ק באתר רכילות.
וכעבור עשר דקות? היא הופיעה בכל מקום.
ואכן, היא צולמה בחדר ההמתנה של המיון. ואף שהתמונה צולמה מרחוק, וחשפה יותר את הפרופיל שלו מאשר את החזית, זה באמת נראה דומה לו מאוד.
אבל האינטרנט לא היה בטוח. התחילו לצוץ כתבות בסגנון, "מה עושה ג'ק סטייפלטון המפורסם בקייטי, טקסס?" או "סטייפלטון נראה בעיירה נידחת באמצע שום מקום", וגם "הסופר סטאר המתבודד מעלה את האלמוניות לרמה חדשה לגמרי."
בלשי אינטרנט נלהבים מצאו תמונות של ג'ק שצולמו מזוויות דומות ופרסמו אותן זו לצד זו, תוך שהם מנתחים כל פרט ופרט בדייקנות שלא היתה מביישת את אוליבר סטון. האם זאת באמת הצורה של תנוך האוזן של ג'ק סטייפלטון? האם הנקודה על צווארו היא צל או נמש? האם זאת אותה טישרט שהוא לבש בצילום פפראצי בערב השנה החדשה לפני שנתיים?
האמת היא שזאת היתה עבודה מרשימה למדי. גלן צריך לגייס כמה מהאנשים האלה.
בסופו של דבר, היתה באינטרנט הסכמה גורפת: כן, המשמיד זוהה בבית חולים קטן ונידח בעיירה קטנטנה בטקסס. השאלה שנדמה כי אף אחד לא מצליח להשיב עליה היתה מדוע.
והשורה התחתונה: העובדה שג'ק סוג של נחשף העלתה אותנו למעלה סוף סוף, לרמת איום כתומה.
אולי כתום בהיר - יותר כמו סורבה משמש - אבל בכל זאת כתום.
הצוות היה צריך להעריך עוד שיחות באינטרנט ולעקוב אחר פיצוץ חדש של "מעריצים" שנראו כעלולים לעשות צרות. התחלתי ללבוש חותלות ונעלי ספורט ולצאת כל יום ל"ריצת אחר הצהריים" כדי לצאת מהנכס ולקבל עדכוני מעקב במטה.
זה היה ממש בהמשך הדרך, אבל הרגשתי שזה בעולם אחר לגמרי.
לא אהבתי ללכת לשם.
ואהבתי את זה עוד פחות ביום שמצאתי את גלן שם, בעיצומה של התלהמות.
גם דוגהאוס היה שם, וגם טיילור ורובי.
"לא אכפת לי מה הרגשות שלך. לרגשות אין מקום בחדר הזה!" גלן צעק. הוא הלם בידו על השולחן כשאמר את המילים האלה.
"מה קורה כאן?" שאלתי וסגרתי את הדלת מאחורי.
גלן, שנראה עצבני ביותר, הצביע עלי. "זאת גם אשמתך."
"אשמתי!" אמרתי. "הרגע נכנסתי."
"עברתי עשרים וחמש שנים בלי שאף אחד מהסוכנים שלי שכב עם סוכן אחר. עשרים וחמש שנים! ואז את ורומיאו כאן מפרים את הכלל הזה, ועכשיו נפרצו כל הגדרות."
הסתכלתי על רובי, שבהה ברצפה. ואז על טיילור. היא הביטה היישר לפנים, בעיניים אדומות ופנים נפוחות.
"מה קרה?" שאלתי.
"את ידעת שהשניים האלה שוכבים?" שאל גלן בעצבים.
הנחיריים שלי התרחבו. "כן."
"טוב, אז עכשיו הוא זרק אותה," הכריז גלן, כאילו זאת אשמתי איכשהו. "והיא לא מצליחה לסיים שום מטלה - וגם אף אחד אחר לא מצליח - כי היא לא מצליחה להפסיק לבכות."
האם הרגשתי הבזק קטן של ניצחון?
אין תגובה.
"זה אומר שאני מקבלת את לונדון?" שאלתי, "אם הוא עושה לך כאלה צרות?"
אבל גלן לא היה במצב רוח לבדיחות. "גם לך יש חסרונות משלך."
הוא לא טעה. פניתי לרובי. "זרקת אותה, הא?"
"את צריכה בכלל לשאול?" שאל גלן בעצבים. "תסתכלי עליה!"
עכשיו היו דמעות טריות על הפנים של טיילור.
"את רוצה לקבל שיעור איך להיזרק?" שאל גלן את טיילור. "ככה," הוא אמר והצביע ישר לעברי, "נזרקים! היא תקן הזהב! הבחור הזה תלש לה את הלב מהחזה בלילה שאחרי ההלוויה של אמא שלה, אבל היא חזרה לעבודה למחרת היום כמו גיבורת על, לעזאזל."
טיילור בכתה כעת באופן פעיל.
"אחח," אמר גלן ופנה ממנה בגועל. "לכי מכאן וקחי את עצמך בידיים. לכי לשאוף קצת אוויר צח. אמאדי, תן לה מים."
טיילור נמלטה החוצה, ואמאדי הלך בעקבותיה.
ואז גלן הסתער על רובי. "תגיד לי מה בדיוק אתה והאישיות החרמנית שלך מנסים להשיג? אתה מנסה להביא אותי לפשיטת רגל? יש אישה אחת בחברה הזאת שלא דפקת?"
קלי הרימה את היד בעליזות בפינה האחורית. "הוא לא דפק אותי!"
"ושזה יישאר ככה," נהם גלן.
"כן," הוסיף דוגהאוס. "שזה יישאר ככה."
"כן, המפקדים," אמרה קלי והצדיעה לשניהם.
"הי, קלי," אמרתי בנפנוף יד.
"הי."
אבל גלן רצה תשובות. "מה אתה עושה?" הוא דרש מרובי לענות. "מה אתה חושב לעצמך?"
"עשיתי טעות," אמר רובי.
"ועוד איך עשית טעות."
"לא," אמר רובי. "עשיתי טעות כשנפרדתי מהאנה."
"אוי אלוהים," אמרתי, חבטתי בידי על המצח והתחלתי ללכת לכיוון הדלת. "ברצינות?"
אבל רובי עצר בעדי. "את לא יכולה ללכת."
הסתכלתי על גלן. "אתה באמת תכריח אותי להישאר בשביל זה?"
גלן הטה את ראשו. "אני סבור שעדיין יש לנו עבודה לעשות. זוכרת את הדבר הזה, עבודה?"
"מה אני אמור לעשות?" שאל רובי את גלן, בקול שרומז שאין קורבן גדול ממנו בחדר הזה. "כל היום אני צריך לצפות במסכים האלה." רובי הסתובב אלי. "את יודעת ששמנו מצלמות בכל מקום, נכון? כל דבר שאתם שניכם עושים בחוץ, אני צופה בזה. אם הוא מרכיב אותך בשק קמח. אם הוא עוזר לך בגן. אם הוא מראה לך תרגילים על הסוס, וכשהוא מלמד אותך איך לעשות עמידת ידיים, וכשהוא בוהה בך כשאת לא מסתכלת. אני רואה הכול."
רגע. ג'ק בהה בי כשלא הסתכלתי?
רובי המשיך. בחזרה לגלן: "עשית את זה כדי לענות אותי."
גלן אפילו לא הרים את הגבות. "בהחלט."
"טוב, אז זה עובד. זה מוציא אותי מדעתי."
"יופי. מגיע לך."
"זה אישי?"
"אלה החיים," אמר גלן. "ואם אתה חכם, תשתמש בזה כדי להתחזק."
פזלתי לעבר רובי. "זה קטע של איש מערות? זה קטע של כימיה במוח, אינסטינקט של היא היתה שלי אז היא לא יכולה להיות של אף אחד אחר? אתה משתין עלי כדי לסמן את הטריטוריה שלך?"
קלי עדיין הקשיבה. "בבקשה אל תיתני לו להשתין עלייך."
הבטתי בה בציניות. "באופן מטפורי."
אבל רובי הניד בראשו. "אני מצטער, בסדר? לא הייתי צריך לתת לך ללכת."
"לתת לי ללכת?" אמרתי. "אתה לא נתת לי ללכת. אתה נטשת אותי."
"אני חוזר בי."
"אי אפשר לקחת את זה בחזרה."
"למה לא?"
"כי עכשיו אני יודעת מי אתה באמת."
רובי שרבב שפתיים בתגובה. ואז צמצם את עיניו. "אני מבין מה קורה פה. את חושבת שמצאת חן בעיניו."
עמדתי ללא ניע.
"אני רואה אותך איתו," המשיך רובי. "הוא שכנע אותך. אבל לא יכול להיות שזה נכון. את חכמה מדי בשביל זה. לא ייתכן שאת באמת חושבת ששחקן מפורסם שיכול להיות עם כל אישה בעולם בחר בך. תגידי לי שלא קנית את זה. את ראית פעם את קנדי מונרו? הוא משחק בך! הוא משועמם! הוא אפילו לא שחקן כזה טוב! תתעוררי. את מעדיפה מערכת יחסים מזויפת על פני יחסים איתי."
לא ידעתי מה לענות על רוב הדברים שהוא אמר. אבל על הדבר האחרון ידעתי בקלות. "לא נכון," אמרתי. "אני מעדיפה כל דבר על פני יחסים איתך."
"הוא לא באמת אוהב אותך," אמר רובי.
"לא אמרתי שהוא כן."
"אבל חשבת ככה."
הייתי חייבת לתת קרדיט לרובי. רגע נדיר של תובנה.
גלן מיצה. "תקראי לטיילור לחזור," הוא אמר והניף את זרועו לעבר קלי. "בואו נעשה את הפגישה לגבי הסטוקרית ונלך הביתה."
רובי לא הוריד ממני את המבט. "שאלת אותי בשבוע שעבר למה אני מתנהג כמו מניאק."
וואו, זה היה לפני מאה שנה. "אתה מתכוון כשאמרת שאני לא מספיק יפה בשביל המשימה הזאת?" אמרתי. "יכול להיות ששאלתי."
"את לא רוצה לדעת את התשובה?"
עצרתי והסתובבתי להביט בו. "אני כבר יודעת את התשובה," אמרתי. "התנהגת כמו מניאק כי אתה באמת מניאק. פשוט."
אבל רובי אחז בזרועי. "זה בגלל שרציתי לחזור להיות יחד."
זה משך את תשומת לבי. "רצית ל ?"
"אפילו אז, אפילו באותו יום."
ניסיתי לחבר את כל החלקים. "רצית שנחזור להיות יחד... אז אמרת שאני מכוערת?"
"נכנסתי לפאניקה."
"ככה קוראים לזה?"
"התגעגעתי אלייך במדריד."
"התגעגעת אלי במדריד בזמן ששכבת עם החברה הכי טובה שלי?"
"רציתי אותך בחזרה מהרגע שחזרנו הביתה. אבל הרגשתי אשמה כלפי טיילור."
"רגע! אתה מנסה להיראות כמו בן אדם טוב?"
"אני אומר שזה מסובך."
"לא. זה פשוט מאוד."
רובי נראה כאילו עצר את נשימתו לשנייה. "בגלל טיילור?" הוא דרש לדעת, כאילו הייתי קטנונית. "זה היה סתם רומן של משימה."
"לא בגלל טיילור," אמרתי. "בגלל שזרקת אותי." ואז, ליתר ביטחון, הוספתי, "בלילה שאחרי ההלוויה של אמא שלי."
רובי השמיע רעש חנוק כאילו ניהלנו את הוויכוח הזה מיליון פעמים. "מתי תפסיקי להיתקע על זה?"
"לעולם לא," אמרתי. "בגלל זה אנחנו אף פעם לא נחזור להיות יחד. הקטע עם טיילור היה רק עוד מסמר בארון קבורה ממוסמר היטב."
"היינו סתם משועממים," התחנן רובי, כאילו אני מתנהגת באופן לא הגיוני.
"זה גם מה שטיילור תגיד?"
"אני אומר לך, האדם שרציתי אז ושאני רוצה עכשיו זה את."
"אני די בטוחה שאף פעם לא חיבבנו במיוחד זה את זה בכל מקרה."
לא האמנתי שמכריחים אותי לנהל את השיחה הזאת.
כן, הייתי בודדה. כן, לראות את רובי וטיילור מתנשקים קרע אותי לגזרים בדרכים שלא ידעתי שאפשר בכלל. אבל לא הייתי פתטית. "אנחנו לא חוזרים להיות יחד, רובי."
"למה לא?"
"כי פסלת את עצמך."
"את מעדיפה להיות לבד לנצח מאשר לתת לי לפצות אותך?"
"אני לא בטוחה שאלה שתי האפשרויות היחידות שלי."
"אני רק רוצה הזדמנות לתקן את הדברים."
"אבל אין שום דרך לתקן אותם. וגם אם היתה, אתה לא היית יודע איך לעשות את זה."
אחרי הפגישה אחרי שטיילור נגררה בחזרה פנימה כדי לשבת במצב קטטוני ולבהות ברצפה בזמן שרובי הגניב אלי מבטים ממורמרים כאילו אני הבן אדם הרע בסיפור הזה, ואחרי שגלן סיים עוד נאום מתלהם על זה שלאף אחד בחברה הזאת אסור לעשות סקס בכלל משום סיבה אי פעם, ואחרי שדיברנו על כל הפרטים וההשלכות ושינויי המדיניות הנדרשים במשימה הזאת בעקבות פרסום התמונה הוויראלית של ג'ק, חזרתי לחווה בריצה קלה, מבולבלת, והפכתי בראשי שוב ושוב מחשבה אחת פשוטה ומזעזעת.
רובי צדק.
תסמכו על רובי שיוציא את הכיף מכל דבר.
אבל הוא צדק.
לחבב את ג'ק היה רעיון גרוע להחריד.
לא האמנתי שנתתי לזה לקרות.
הוא היה ג'ק סטייפלטון.
לתת לעצמי להתאהב בו היה בגדר התאבדות רגשית.
זה בדיוק מה שחשבתי כשראיתי את האליל בכבודו ובעצמו על כביש החצץ, מתקדם לעברי.
כשראה אותי, הוא עבר לריצה קלה, מה שיצר את הרושם המובהק שהוא שמח לראות אותי.
בדיוק לפי שיטת המשחק המתודי.
לא האטתי פשוט המשכתי ללכת, גם כשהוא הגיע אלי ולכן ג'ק נאלץ לפנות פניית פרסה כדי ללכת אחרי.
"הי!" אמר, עדיין רץ. "ברוכה השבה."
לא עניתי.
הוא הלך בקצב שלי לידי. "את בסדר?" שאל וניסה לבחון את הפנים שלי. "את נראית עייפה."
"פגישה ארוכה," אמרתי.
ג'ק עיקם את האף. "על הסטוקרית?"
"כן. מתברר שהיא עטפה את הבית שלך בנייר טואלט ורוד. והשאירה לך ציור."
"ציור?"
"דיוקן עצמי. על קנבס," אמרתי, כשהגענו בחזרה לחצר. העליתי את התמונה בטלפון שלי. עצרנו בגן של קוני כדי להביט בה. "תמונת עירום," אמרתי, כדי להכין אותו. ואז הוספתי, "דיוקן עצמי עם כלבי קורגי."
ג'ק שרק שריקה נמוכה. "האמת שזה לא רע."
הנהנתי. "היא מוכשרת."
"אולי כדאי שאני אכניס אותה להיריון."
"הי!" אמרתי. "אתה לא מכניס אף אחת להיריון במשמרת שלי!" ואז, למקרה שזה היה צורם מדי, הוספתי, "אלא אם כן אתה רוצה."
ושוב הוא צחק. "התגעגעתי אלייך," אמר.
"מה?"
"עכשיו כשהלכת," אמר ג'ק והחווה בידו לאחור לעבר המיטה. "הלכת להרבה זמן."
"היו לנו הרבה דברים לדון בהם."
"מה דעתך על זה?"
"על מה?"
"על זה שהתגעגעתי אלייך."
אולי זה היה בגלל רובי שניצל כרגע את כל מה שקורה פה כנשק נגדי, אבל עכשיו לא הצלחתי לראות בשום דבר שג'ק עשה משהו אמיתי. הוא עמד שם בחצי חיוך מבויש, השפיל מבט אל נעלי הספורט שלי ורכן לעברי - בביישנות ממש לפי הספר... וזאת נראתה לי מחווה מחושבת ומתוכננת וחלולה ומזויפת. והעובדה שהוא זייף אותה טוב כל כך - עד שלא הצלחתי אפילו להבחין בהבדל המזוין - היתה פשוט משפילה.
הוא שיחק. הוא שיחק כל הזמן.
אבל אני לא.
האם הייתי אמורה לשתף פעולה במשחק? לא הייתי מסוגלת. לא רציתי. מה חשבתי על זה שהוא אמר לי שהוא מתגעגע אלי? "אני חושבת שאתה שחקן הרבה יותר טוב ממה שכולם חושבים," אמרתי. אפילו לא ניסיתי להסוות את המרירות בקולי.
ג'ק התכווץ כששמע את זה מחווה מיקרוסקופית, אבל אני הרגשתי אותה.
בסדר. טוב מאוד. עדיף ככה.
כי משהו הכה בי באותו רגע, כשעמדתי שם מוקפת בגן העומד בשלכת של קוני, באמצע שום מקום. לא הייתי שונה כל כך מגברת כלבי הקורגי. גם אני חייתי בעולם של פנטזיה.
הסיכויים שלי להיות בסוף עם ג'ק סטייפלטון היו גרועים בדיוק כמו שלה.
אולי אפילו גרועים יותר משלה.
גברת כלבי הקורגי לפחות ידעה לצייר.
-פרק 21-
הייתי מוכנה לגמרי לשמור מרחק אחרי זה.
אבל אז, באותו לילה, היה לג'ק סיוט.
גרוע במיוחד.
התעוררתי לצלילי חבטות והשתנקות מהמיטה שלו. הוא אמר לא להיבהל, אבל לא אשקר: זה היה מבהיל. הוא לא בחור קטן, ואני לא יודעת מה קרה לו שם בסיוט הזה... אבל הוא נלחם בו בכל הכוח.
קמתי במהירות בלב פועם, ועליתי על המיטה שלו.
"ג'ק," אמרתי וניסיתי לייצב את הכתפיים שלו. "תתעורר."
אבל הוא השתולל כמו חזיר בר. הזרוע שלו התרוממה והוטחה בעצמות הבריח שלי כמו קרש עץ. לקחתי צעד אחורה, החזרתי לעצמי את הנשימה והתאוששתי רגע.
התקרבתי שוב. "ג'ק! תתעורר!"
הפעם הוא שמע אותי ופקח עיניים. הוא תפס בכותונת הלילה שלי כדי להרים את עצמו מתנשף, משתעל, מתייפח ומביט סביב כאילו אין לו מושג איפה הוא נמצא.
"אתה בסדר!" אמרתי. "אתה במקום בטוח!" חזרתי ואמרתי בעוד הוא מנסה להתמקד. "זה רק חלום. רק חלום ממש רע."
ומה עשיתי אז? חיבקתי אותו.
ישבתי קרוב אליו, וכרכתי את הזרועות סביבו ולחצתי חזק, ואמרתי כל דבר מרגיע שעלה לי בראש.
ברגע שהכול נקלט אצלו איפה הוא נמצא, מי אני, מה קורה הוא הידק את זרועותיו סביבי בחוזקה ולא הרפה.
אז נשארתי שם.
ליטפתי לו את הגב וטפחתי עליו. חיכיתי שהנשימה שלו תירגע. ניחמתי אותו. כמו שאנשים אמיתיים עושים עם אנשים שיקרים מאוד ללבם.
גם אחרי שהוא נרגע וחשבתי שאולי הוא מרגיש טוב יותר ומעדיף שאשאיר אותו לישון לבד, היה איך לומר מאתגר לעזוב אותו. כשניסיתי לשחרר את עצמי מבין זרועותיו, הוא הידק את אחיזתו.
"אתה בסדר עכשיו," אמרתי.
אבל אז הוא אמר, "תישארי איתי עוד קצת, בסדר?" הקול שלו רעד כל כך, שלא היתה תשובה אחרת חוץ מאשר, כמובן.
וכשהוא החליט לשכב על הכרית והשאיר את הזרועות כרוכות סביבי, והצמיד אותי אליו כאילו הייתי הדובון שלו, נתתי לו לעשות גם את זה.
"רק עוד דקה," הוא אמר.
יכולתי להמציא מאה סיבות למה נשארתי. אבל היחידה שחשובה היא זו: רציתי להישאר. היה לי נעים שם. היה לי נעים לחבק אותו ושהוא מחבק אותי. היה לי נעים להרגיש שאני חשובה למישהו. אין כמו הדדיות של חיבוק - את נותנת נחמה אבל באותו זמן גם מקבלת אותה.
כבר לא ידעתי מה אמת ומה זיוף, אבל באותו רגע, זה פשוט לא היה חשוב.
היינו פנים מול פנים, כל אחד בצד שלו. הוא השאיר את זרועותיו סביבי. אני הנחתי את הראש על שריר הזרוע שלו.
נתתי לעצמי עוד חמש דקות. ואז עוד חמש. החלטתי לחכות עד שהוא יירדם. אבל הוא לא נרדם.
מדי פעם עצמתי עיניים, אבל בכל פעם שפקחתי אותן, ראיתי את העיניים שלו קרוב אלי, פקוחות ומביטות בי, באישונים כהים ורחבים.
כעבור זמן מה, שאלתי, "זה אותו חלום בכל פעם?"
"כן."
ואז שאלתי, "אתה יכול לספר לי מה קורה בו?"
אבל הוא לא ענה.
לבסוף אמרתי, "כי קראתי קצת על 'איך לרפא סיוטים'."
"באמת?"
"כן. אני קוראת על הרבה דברים."
"התכוונת לספר לי על זה?"
"אני מספרת לך עכשיו."
"בואי נשמע."
"יש המון שיטות, אבל אחת שעובדת היא לדבר על החלום."
"אני לא רוצה לדבר על החלום."
"אני מבינה. אבל נראה שזה עוזר. אתה מספר את סיפור החלום בזמן שאתה ער... אבל אז אתה משכתב את הסוף."
"איך אפשר לשכתב את הסוף אם הוא כבר הסתיים?"
"אתה משכתב אותו לפעם הבאה."
"אני תמיד מקווה שלא תהיה פעם הבאה."
"אבל תמיד יש."
ג'ק הנהן.
"אז בוא ננסה את זה."
ג'ק חייך והניח לעיניו לשוטט על פני. "אני יכול להבין למה אמא שלי מחבבת אותך."
לא רציתי ליהנות מזה יותר מדי.
"לשכתב את הסוף," אמרתי, "זה כמו להציע למוח שלך תסריט אחר. אז כשהוא יתחיל לספר שוב את הסיפור הזה, תהיה לו אפשרות לספר אותו בדרך אחרת."
"אין דרך אחרת."
"עדיין לא. כי עוד לא כתבת אותה."
ג'ק נאנח כאילו אנחנו חוזרים על עצמנו.
"למשל דוגמה אחת," המשכתי, "היה בחור שהיה לו סיוט חוזר על מפלצת שרודפת אחריו. במשך שנים על גבי שנים. ואז יום אחד, הוא פנה לאחור ושאל את המפלצת למה היא רודפת אחריו ומאז הוא לא חלם שוב את החלום הזה."
"פתרון נחמד," אמר ג'ק. "אבל יש בעיה אחת במקרה שלי."
"מה?"
"בסיוט שלי, אני המפלצת."
"אה."
דקה חלפה. ואז ג'ק אמר, "זה אותו הדבר בכל פעם."
חיכיתי בזמן שהוא שאף אוויר.
ואז הוא המשיך, "אני במכונית ספורט עם אחי הקטן דרו. זאת פרארי. קניתי אותה כדי להשוויץ. היא כל כך חדשה, שיש עליה עדיין את תווית המחיר. דרו חושב שהיא מהממת. ואנחנו נוסעים כל כך מהר, שזה כאילו שאנחנו טסים. אנחנו נוסעים מהר יותר ומהר יותר עד שמופיע לפנינו גשר. זאת שעת אחר צהריים מאוחרת בחורף ולמרות שלא כל כך קר בחוץ, יש קרח שחור על הגשר כזה שהוא בצבע של המדרכה, כזה שלא רואים עד שמאוחר מדי. ברגע שאנחנו עולים עליו, אנחנו מחליקים בלי שליטה. אנחנו מסתחררים והכול מטושטש ואז אנחנו מתנגשים במעקה ושוברים אותו. אני לא מאמין שזה קורה אפילו בזמן שזה קורה. והכול בהילוך אטי ובמהירות כפולה בו זמנית. אנחנו עפים מהגשר ואז אנחנו בנפילה חופשית שבה כוח הכבידה מתהפך. הכול קורה בשניות ובשעות ובשנים... ואז אנחנו פוגעים בפני המים השלדה שטוחה, כמו קפיצת בטן. זה טוב, אני חושב בלבי. זה נותן לנו זמן. המכונית מתנודדת על פני המים ואנחנו על זמן שאול. אני פותח את החלון שלי וצועק לדרו שיעשה את אותו הדבר. אני מחזיק את הכפתור ביד אחת, ומגשש אחר האבזם של חגורת הבטיחות שלי ביד השנייה ואז אני מסתכל על דרו, והוא לא עשה כלום. החלון שלו סגור. הוא חגור. הוא בוהה בי בהלם. תפתח את החלון שלך! אני רוכן אליו ופותח את חגורת הבטיחות שלו. אני לוחץ על החזה שלו כדי להחזיק את הכפתור לפתיחת החלון והוא חצי פתוח כשהמכונית מתמלאת בזרם מים וזה כל כך קר וכל כך כועס. תשחה החוצה! אני צועק לפני שהמים עולים, ותוך כדי כך דוחף אותו החוצה מהחלון ויוצא אחריו. המים כל כך אפורים, הם שחורים, אבל אני דוחף את הידיים והרגליים בכל הכוח שיש בי אלא שאני לא מוצא את פני המים. איבדתי את פני המים, ואין זמן למצוא אותם. המים מתערבלים סביבי, מושכים אותי עמוק יותר, וכשאני מתעורר, אני טובע."
וואו. אוקיי.
לא פלא שהוא כעס עלי בבראזוס.
זה היה גדול עלי, זה בטוח. מחקר של שעה באינטרנט לא יעניק לי מספיק מומחיות כדי לרפא את זה.
אבל אני התחלתי עם זה. אני אמרתי לו לספר את הסיפור. אני לא יכולה לפרוש עכשיו.
אז שאלתי את השאלה הראשונה שעלתה במוחי. "למה אתה חושב שזה בדיוק אותו חלום בכל פעם?"
שתיקה ארוכה. ואז ג'ק אמר, לאט מאוד, "כי חוץ מהחלק שבו אני זה שטובע ככה פחות או יותר זה קרה."
התרחקתי מעט כדי לראות את הבעת הפנים של ג'ק. "זה מה שקרה? במציאות?"
ג'ק הנהן.
"עפתם מגשר לתוך נהר?"
ג'ק הנהן שוב.
"שמעתי שזאת היתה תאונת דרכים."
"טכנית, כן."
ג'ק משך את זרועותיו ממני והתגלגל על גבו, מכופף זרוע אחת מעל עיניו, מכסה חצי פנים. "הוא מת בנהר. המשטרה חושבת שהוא התבלבל בחושך ושחה למטה במקום למעלה."
אז זאת היתה הגרסה של הסיפור שנקברה.
האם זאת היתה אשמתו של ג'ק? האם היה מעורב בסיפור אלכוהול, כמו שאמרה השמועה? האם ג'ק הרג את אחיו הקטן?
לא הצלחתי להביא את עצמי לשאול.
"אני כל כך מצטערת," אמרתי לבסוף, בתקווה שנימת הקול שלי מפצה על המילים, שנשמעו כל כך לא מספיקות. "לא ידעתי."
ג'ק הנהן. "אנשי יחסי הציבור טייחו את זה. אף אחד לא יודע. חוץ ממני. ומהמשפחה שלי. וכמה פקידים מקומיים בצפון דקוטה. וכמובן, דרו."
חשבתי לרגע. "זאת הסיבה שהאולפנים התעקשו שתשכור הגנה?"
ג'ק הנהן. "גרמתי להם מספיק צרות."
לאחר מכן אמרתי, "וזאת המלחמה בינך לבין האנק?"
ג'ק הנהן. "אמא שלי היא זאת שגורמת לכל הצרות. היא כל הזמן רוצה לראות אותי. היא כל הזמן מבקשת ממני לבוא לבקר. היא פשוט ממשיכה כל הזמן לאהוב אותי ולסלוח לי."
"וכשהיא חלתה, האנק לא רצה שתבוא לכאן?"
"נכון."
"אבל באת בכל זאת."
"לא ממש יכולתי להגיד לה לא."
"ועכשיו אתה פשוט מחכה עד שתוכל להיעלם שוב?"
"בעיקרון כן."
"אני חושבת שזה נשמע כאילו אתה נורא מחמיר עם עצמך."
"בפעם הבאה שאת תיתני למישהו לטבוע בנהר תתקשרי אלי ונשווה רשמים."
"אז אתה לא מסוגל לסלוח לעצמך?"
"לא מסוגל," ג'ק משך בכתפיו. "ולא רוצה."
"זה נשמע קצת אכזרי."
"אני פשוט מתעורר כל יום וחושב איך אדם מסוים אדם נהדר באמת, אדם הרבה יותר טוב ממני לא כאן, ואני כן. הדרך היחידה להפוך את הקיום שלי לנסבל היא לנסות לעשות כל יום משהו שמצדיק את החיים שלי."
"מה אתה עושה?"
"אה, את יודעת, מקים קרנות צדקה. מייסד מלגות. עושה ביקורי סלבריטי בבתי חולים לילדים. עוזר לקשישות לסחוב את המצרכים שלהן. תורם דם."
וואו. יש אי שם איזה אדם בר מזל שקיבל את הדם של המשמיד ואפילו לא יודע את זה.
"דברים גדולים," המשיך ג'ק, "וגם דברים קטנים. פשוט לעשות משהו. דבר טוב אחד כל יום."
"זאת הרבה חרטה."
ג'ק הנהן. "היה אפשר לצפות שהסיוט כבר יתפוגג עד עכשיו, אבל הוא עדיין מופיע בכל הכוח."
"אוקיי," אמרתי. "מה אם הסיוט הוא לא עונש? מה אם הוא הזדמנות?"
ג'ק הישיר אלי מבט. "הזדמנות לעשות מה?"
"לראות שוב את אח שלך."
"הסיכוי לזה קלוש ביותר. מאחר שהוא מת."
המשכתי. "יש לי רעיון, אבל אתה בטח תשנא אותו."
"נשמע שאת מציבה לי אתגר."
"שמעת על חלימה מודעת, נכון? כשאתה בזמן החלום מודע לכך שאתה חולם?"
"בערך."
"מה אם היית מלמד את עצמך לעשות את זה ואז... מדבר עם דרו?"
"פשוט ללמד את עצמי לחלום בכוונה?"
"כאילו, כן."
"ואז לנהל שיחה עם אחי המת?"
הנהנתי.
"איך? מתי? בזמן שהמכונית מתמלאת במים?"
"מה אם היית פשוט... מכוון את החלום לכיוון אחר?"
"חלומות לא עובדים ככה. הם לא תסריטים."
"אבל טכנית אתה כותב אותם. כולנו עושים את זה."
"זה רעיון נוראי. וגם אם זה יעבוד, זה לא יהיה דרו האמיתי."
"אבל אולי לדבר עם דרו יכולה להיות דרך לדבר אל עצמך."
ג'ק הביט בי לרגע. "את צודקת. אני שונא את זה."
"בסדר," אמרתי ונעתי כדי לזחול משם. "שונא את זה. מה שתגיד."
אבל כשזזתי, הוא תפס אותי ומשך אותי לאחור, והצמיד אותי אל החזה שלו. הוא היה מוצק וחם, והדיף כמו תמיד ניחוח קינמון. "תישארי."
הראש שלי נחת על הכרית לידו. "אני עייפה."
"שתי דקות."
"שישים שניות," אמרתי. "מחיר אחרון."
"נמכר," אמר ג'ק.
"אז שישים שניות," אמרתי. "רק אל תיתן לי להירדם."
-פרק 22-
ברור שנרדמתי.
כשהתעוררתי למחרת בבוקר, הייתי במיטה של ג'ק סטייפלטון, מתחת למערבולת של כל מה שהוא עשה לסדינים שלו בכל לילה, והוצמדתי למזרן על ידי אחת הזרועות העצומות של ג'ק, שהיתה תלויה על הכתף שלי, וגם על ידי אחת מרגליו שהיתה שלובה באחת הרגליים שלי.
וכל זה היה די נעים למען האמת.
נתתי לעצמי רגע להתענג על זה.
זאת אומרת... נכון? דברים כאלה לא קורים כל יום. התפתיתי לצלם סלפי כדי שאני אאמין בעצמי שזה קרה אחר כך.
אבל אז הטלפון שלי שהוגדר כך שלא יצלצל לפני שמונה בבוקר התחיל לצלצל בשמונה ודקה.
בלי הפסקה.
ועד שהצלחתי להתפתל ולצאת מתחת לג'ק כדי לבדוק אותו, מצאתי אלף הודעות מכל אחד מהאנשים שעבדתי איתם, ומעוד הרבה אנשים שלא.
מתברר שבלי להתכוון התפרסמתי בן לילה.
כי בזמן שאנחנו ישנו כאן העולם היה ער ופעיל שם באינטרנט. בתוך פחות מעשרים וארבע שעות התרחשו שלושה אירועים גדולים הקשורים לג'ק.
אחת: גברת כלבי הקורגי החליטה לעדכן את עמוד המעריצים של ג'ק סטייפלטון שהיא ניהלה, בתמונות ובסרטונים של כל תעלולי הסטוקינג שלה והפיצה אגב כך לכל עבר את השמועה שג'ק נמצא ביוסטון ושהיא הצליחה למצוא את הבית שלו. אינספור פוסטים עלו עם כיתובים כמו, "מרגישים את האהבה באוויר בבית היוקרה השכור ביוסטון של האחד והיחיד שלי! הוא יכול לברוח, אבל הוא לא יכול להתחבא ממני! a#JackStapleton #JackAttack #JackHammer #TrueLove #CorgiAddict #CheckOutMyNudes #LetsMakeABaby."
שתיים: תמונה של ג'ק ושלי מבית החולים - מאותו לילה, כשאמרתי לו להישען עלי כדי להסתתר - הופיעה ושברה את האינטרנט. זה לגמרי נראה כאילו אנחנו מתחבקים, אולי אפילו מתמזמזים כמו משוגעים, אפילו בעיני. והתמונה הזאת היתה בכל מקום תחת כותרות כמו "מי החברה החדשה של ג'ק סטייפלטון?" וגם "אישה מסתורית מוצצת את הפנים של ג'ק סטייפלטון," וסתם, "תשכיב אותה, ג'ק!"
ושלוש: גברת כלבי הקורגי ראתה כנראה את התמונה, איבדה את מה שעוד נשאר משפיותה, ושלחה סלסילה של גורי קורגי מפוחלצים לדלת ביתו המושכר של ג'ק ביוסטון... עם פתק תחוב בפנים שמודיע לג'ק שהיא מתכוונת לגמרי ובלי ספק לרצוח אותי. בפירוט גרפי.
גלן, מיותר לציין, לא היה מרוצה.
צאי לריצה למטה! בהקדם האפשרי! אמרה ההודעה האחרונה שלו. בואו נחליט מה עושים עם זה לעזאזל.
זה בהחלט העלה את רמת האיום על ג'ק לכתום מנדרינה. או אולי אפילו אפרסמון.
זה לא היה איום במוות שהופנה כלפי המאובטח, אבל זה היה איום כלפי "החברה שלו", וזה היה קרוב מספיק. כמו כן, בתמונות שהיא פרסמה הופיעו כל מיני רמזים חושפניים לגבי הבית של ג'ק שמעריצים בעלי יוזמה יכלו להסיק מהם דברים. חוץ מזה, העולם ידע כעת שהוא חזר לציוויליזציה ועונת הציד נפתחה רשמית.
לפני שיצאתי מהחדר של ג'ק נתתי לעצמי דקה כדי לעצור ליד הדלת ולהסתכל עליו עדיין שקוע בשינה עמוקה במיטה שבה גם אני הייתי רק דקות ספורות קודם לכן. הבחור במיטה הזאת היה שונה כל כך מהאדם שמופיע בכל רחבי האינטרנט. החל במשקפיים העקומים, דרך התרגילים הקוראים תיגר על המוות על סוסי קרקס, וכלה באופן שבו לא הצליח לקלוע לתוך פח האשפה גם אם חייו היו תלויים בזה.
כמה מצחיק להסתכל אחורה על הרגע הזה עכשיו: ג'ק ישן בכזאת שלווה, ואני, מתבוננת בו, עדיין מאושרת מלילה בזרועותיו ומרגישה באופן בלתי מודע קרובה אליו יותר מאשר הרגשתי אי פעם קרובה לאדם כלשהו.
הייתי בטוחה כל כך שנתמודד עם התסבוכת החדשה הזאת כמו שטיפלנו בכל דבר אחר.
אבל לפעמים ביטחון עצמי פשוט לא מספיק.
כי מערכת היחסים המזויפת אבל איכשהו אמיתית בצורה
בלתי אפשרית שלי עם ג'ק סטייפלטון?
אפשר לומר שהיא כבר נגמרה.
במטה, הכול זז בהילוך מהיר.
גלן צרח פקודות, קלי השוותה תדפיסים, אמאדי תיקן מישהו בטלפון. טיילור לקחה יום מחלה, אבל רובי היה שם והרעיון של איום במוות על האישה שלו לשעבר הכניס אותו למצב מאצ'ואיסט על מלא.
"אתה חייב להוריד אותה מהמשימה," הוא הציק לגלן כשנכנסתי פנימה. "זה לא בטוח עכשיו. היא מטרה."
"תרגיע, רומיאו," אמר גלן. "אתה לא תגיד לי מה לעשות."
"נכון מאוד, לעזאזל," אמרתי וסגרתי את הדלת מאחורי.
גלן אפילו לא זיכה אותי במבט. "גם את לא תגידי לי מה לעשות."
"אני יכולה להישאר במשימה," אמרתי. "זה בסדר."
"אני לא בטוח שזה בסדר," אמר גלן ודפדף בערימה של תדפיסים. "אלה איומים מאוד ספציפיים. הגברת הזאת באמת חשבה על זה לעומק."
"יש יותר מאחד?" שאלתי. "חשבתי שהיא רק רוצה לדרוס אותי עם המכונית שלה."
"היא רוצה גם לדחוף אותך מהגג," אמר גלן. "ולחשמל אותך. ולהרעיל אותך ברעל עכברים."
"יסודית," אמרתי והתקרבתי לגלן כדי להסתכל מעבר לכתף שלו.
"רעל עכברים זה לא בדיחה," אמר רובי, אבל התעלמתי ממנו.
"איך היא חשבה על כל זה בתוך עשרים וארבע שעות?" אמרתי. "התמונה הזאת שלי צצה ממש לפני רגע."
"אולי היתה לה תוכנית מגירה מוכנה," אמר גלן, "עבור כל חברה שעלולה להופיע."
"אנחנו בסדר כל עוד נישאר בחווה," אמרתי והופתעתי מכמה רציתי שזה יהיה נכון.
אבל גלן הניד בראשו. "התפקוד שלך נפגע עכשיו. את מהווה סיכון ללקוח ולעצמך."
"אנחנו יכולים למזער את הסיכונים האלה אם אנחנו "
גלן קטע אותי. "אם נוריד אותך מהמשימה."
רובי נראה מרוצה באופן מרתיח.
"תראה," אמרתי לגלן. "אני יכולה להתמודד עם זה."
"אבל אין סיבה שתעשי את זה," אמר גלן. "יש לנו הרבה סוכנים פנויים שיכולים להחליף אותך."
"אני אחליף אותה!" התנדבה קלי מהפינה האחורית שלה.
"אבל..." לא הייתי בטוחה מה לומר. "מה נגיד להורים של ג'ק?"
"פשוט," אמר גלן. "הגיע הזמן להתוודות."
"לגבי מה?" שאלתי.
"לגבי הכול."
"אתה מתכוון " אמרתי, הרגשתי ניצוצות של פאניקה בחזה אבל השתדלתי מאוד להישמע כאילו אני רק מבררת כדי להבין בעצמי "שאני אצטרך להגיד להם שהכול היה שקר ואז פשוט... לעזוב לנצח?"
"פחות או יותר," אמר רובי בשמחה.
"שתוק, רובי," אמרנו קלי ואני יחד.
"הסכמתי עם העמדת הפנים כשרמת האיום היתה צהובה," אמר גלן. "אבל עכשיו היא כתומה עבור הלקוח, והיא אדומה עבורך. אם תישארי, את תמשכי את הסכנה אלייך ואליהם. הם צריכים לדעת מה קורה. כולם יהיו בטוחים יותר אם תתוודי ותעזבי."
חשבתי על זה.
"את לא רוצה לסכן את משפחת סטייפלטון, נכון?"
"ברור שלא."
"אז העניין סגור. את עוזבת הערב."
רגע! מה? "הערב?"
גלן הסתכל עלי כאומר, זה לא מסובך. "תגידי להם היום, ואז תעזבי הערב. אני אשלח את אמאדי עם המכונית אחרי ארוחת הערב. ונציב סוכן בדירה שלך שישים עלייך עין בימים הקרובים." גלן הסתובב כדי לבדוק את לוח התורנויות.
החזקתי אצבעות שזה יהיה אמאדי. או דוגהאוס. או קלי.
"טיילור פנויה," אמר גלן.
"ברצינות?" אמרתי. "היא האויבת המושבעת שלי!"
"תתגברי על זה," אמר גלן.
ואז, בתחושת אימה, הבנתי שאם הוא שם את טיילור איתי, זה אומר שרובי פנוי כדי לשמור על ג'ק. אמרתי, "מי יחליף אותי?"
גלן הבין מה אני שואלת. אבל הוא שיחק אותה כאילו הוא לא מבין. "ברגע שהכול יהיה גלוי, נעביר צוות אל החווה וגם נציב צוות בבית בעיר. ואני אשים את רובי על המאובטח."
זה היה צפוי לגמרי. "אוי נו באמת!"
"הי," אמר גלן. "זה בדיוק כמו המבצע שרובי ניהל בג'קרטה. את רוצה את הטוב ביותר עבור החבר שלך, נכון?"
"אל תקרא לג'ק החבר שלי," אמרתי.
"כן," אמר גלן. "זה כנראה כבר נגמר עכשיו."
רובי הנהן בחיוך זחוח שעורר בי רצון לתקוע לו אגרוף בפרצוף.
"אבל הנה החדשות המצוינות," אמר גלן. "את עדיין מתמודדת על לונדון. ועכשיו את פנויה לנסוע לקוריאה." ואז הוא הקיש על השעון שלו, כאילו אומר, אל תשכחי מה המטרה האמיתית שלך פה - כי הוא חשב שאני מקבלת בדיוק מה שרציתי. "רק עוד שבועיים קצרים."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
