- 29 -
"מאדי, שמעת מה אמרתי?"
אני בוהה בפרצוף של פמלה על מסך המחשב ומבינה שבשלב מסוים בעשר הדקות האחרונות, המוח שלי התנתק מהבוסית שלי. וזה לא שהיא אמרה דברים חסרי חשיבות. כלומר, אין לי מושג, אולי היא הקריאה את רשימת הקניות שלה. הבעיה היא שמאז החזרה מדקוטה הדרומית בשבוע שעבר, קשה לי להתרכז.
"אני מצטערת. האינטרנט שלי לא יציב היום. אני מאבדת את הקול ואת התמונה לסירוגין." נו טוב, אז שיקרתי. אבל עם יד על הלב, שבעים וחמישה אחוז מהמידע שהיא מוסרת לי בפגישות הזום האלה יכלו להסתכם במייל אחד.
"טוב." פמלה נאנחת. "אני אשלח לך מייל."
הוא שאמרתי.
"תודה רבה. ואני אעקוב אחרי דשבורד השוק שדיברנו עליו."
"יופי. זה חייב לקרות. ואת יכולה גם לרכז את הערכות הביצועים הרבעוניות של הצוות?"
"בטח. אני אעשה את זה."
לא הייתי צריכה להגיד את זה. לא הייתי צריכה לקחת על עצמי משימות נוספות שהן לא מתפקידי. לפעמים אני מרגישה שהעבודה הנוספת היא עוד משרה מלאה.
אבל המחשבה שאסרב לפמלה מעוררת בי פלצות.
היא מעריכה את העבודה שלי. היא רואה בי נכס לחברה. וקיבלתי בונוס מרשים בחג, פלוס העלאה.
אל תהרסי את זה!
אנחנו מסיימות את השיחה, ובמשך זמן מה אני רק בוהה במסך הריק ומתכוננת נפשית לעבוד. בדרך כלל זה לא ככה. בדרך כלל, אני מסוגלת לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה.
אבל כרגע יש לי דברים אחרים על הראש.
והעיקרי שבהם הוא דום העירום.
הבא בתור הוא המילים שאמרנו זה לזה רגע לפני שנפרדנו.
"את יוצאת עם מישהו?" שאל דום כשהיינו במרחק רבע שעה משדה התעופה. "בסיאטל?"
"יפה שאתה שואל אותי אחרי מרתון סקס של יומיים."
הוא לטש בי מבט וגלגלתי עיניים. "לא. אני לא יוצאת עם אף אחד. כרגע אני שוכבת איתך. ורק איתך. גם אתה שוכב איתי ורק איתי?"
השאלה מצליחה לחלץ חיוך מהפה הרציני שלו. "כן. איתך ורק איתך."
"יופי. אם זה ישתנה, בבקשה תיידע אותי." והתגאיתי בעצמי שלא הזכרתי את הקיץ ההוא אפילו ברמז.
"זה לא ישתנה."
מצא חן בעיני האופן שבו הוא אמר את זה. כמו אזהרה.
"מגניב. אבל אם כן, תודיע לי."
"מאדי." הוא אמר את השם שלי באנחה, כאילו הייתי האישה המתישה ביותר בעולם, וסביר להניח שאני כזאת מבחינתו.
אבל אז הוא הושיט זרועו מעל הקונסולה המרכזית והחזיק לי את היד עד שהגענו לחניון של השכרת הרכב. אחר כך הוא נצמד אלי בתור לבידוק וליווה אותי לשער למרות שהוא היה בכיוון ההפוך מהשער שלו ושמר לי על התיקים כשהלכתי לשירותים. כשקראו לקבוצה שלי לעלות למטוס, הוא בדק את כל החפצים שלי כמו בשדה התעופה בדאלאס, אלא שהפעם גם נישק אותי בסוף.
"בואי לטקס הסיום של התאומים," אמר ברגע שהשפתיים שלנו נפרדו.
אמרתי לו שאחשוב על זה.
מאז עבר שבוע, ואני עדיין חושבת על זה.
ועליו.
ועל מה לעזאזל אנחנו עושים.
מה קורה בינינו?
זה דומה כל כך למה שקרה כשהייתי בת תשע עשרה, שזה פשוט מפחיד. אבל זה גם עמוק יותר. יש משהו נוסף. כאילו כל המחסומים שהצבתי נסדקו, ודום הצליח להשתחל דרכם היישר אל הליבה שלי. והעובדה שהוא נמצא שם, קרוב כל כך ללב שלי, נפלאה ונוראה. כי אני לא יודעת איך לבטוח בזה. איך לבטוח בו.
אולי אנחנו סתם... יזיזים. יזיזים שמפזרים אפר יחד.
ספק אם ג'וש חשב על זה כשהוא הטיל עלי להשגיח על החבר שלו.
אני קמה מהשולחן ומסתובבת בדירה, וכפות רגלי משאירות טביעות על השטיח ששאבתי לא מזמן. לפעמים אני מנקה מתוך לחץ. למרבה המזל, יש לי המון פאזלים שאפשר לאבק. אני מביאה את מטאטא הנוצות מהארון ומתחילה מתמונת יער הסקויה התלויה מעל המיטה שלי.
אני יודעת מה ג'וש מנסה לעשות עם המכתבים האלה. הוא מאלץ אותי לעבור הרפתקאות. ואני אוהבת אותו בגלל זה. אבל אני גם שונאת את זה שהוא ממשיך לכפות עלי לצאת מאזור הנוחות. המשאלה שלו פוגעת בתחושת הביטחון שלי. לא מבחינה גופנית, אם כי יש סיכון מסוים בכל פעם שאני סובלת מקוצר נשימה ומוציאה את המשאף. אבל שלא בידיעתו, ג'וש מאלץ אותי לסכן את הלב. כי אני לא מסוגלת לשהות בחברתו של דום בלי לתת לו חתיכות מהלב שלי.
הוא פגע בי בעבר. הוא הרס אותי.
האם אשרוד אם הוא יעשה את זה שוב?
גשם מכה בחלונות הדירה שלי ומשקף את הסערה המתחוללת בתוכי.
אם אני לא אסתבך, הלב שלי יהיה מוגן. אם דום ואני סתם נזדיין בכל פעם שניפגש, ולא נתכנן או נבקש יותר מזה.
זאת היתה הבעיה כשהייתי צעירה. חשבתי שאני נמצאת בתחילתו של סיפור אהבה אפי. אם אני אדע שזה בסך הכול פורקן לשנינו, ושהוא יסתיים כשהנסיעות יסתיימו, אין סיבה שהלב שלי יישבר.
"חבל שאתה לא כאן ואני לא יכולה לספר לך על זה." אני אומרת את המילים לתיבת האוצר ששארית האפר של ג'וש נמצאת בה, ומדמיינת שאחי שומע. "תמיד רצית שאהיה אמיצה כמוך. אבל אני לא כמוך. למעשה, נראה לי שאני פחדנית. וזה לא הוגן מצדך למות ולהשאיר אותי עם משימה שמאלצת אותי להרגיש לא בנוח עם החבר הסקסי שלך, ועוד בלי שאני יכולה להתווכח איתך."
אני צוחקת בייאוש.
ואז אני חושבת על טקס הסיום.
המחשבה שאלווה את אדם וקרטר ביום הגדול שלהם אמורה לשמח אותי. והיא אכן משמחת. אבל אני גם מבינה שאם אוסיף את הנסיעה הזאת למפגשים עם דום, יהיו לי עוד ארבעה כאלה.
טקס הסיום, דקוטה הצפונית, איידהו, ואלסקה.
סבך הרגשות במוח ובחזה שלי הולך ומתהדק. אני להוטה לקראת ההרפתקה הבאה. לקראת הפעם הבאה שאראה את דום ואוכל לגעת בו ולנשק אותו והוא יחבק אותי ונפתח מעטפה ביחד ונעשה או נגיד כל דבר שג'וש יבקש מאיתנו ו...
ואני אצטרך להיפרד ממנו שוב. ואז יישארו לי רק שני מכלים.
זה מעורר בי רגשות אשם.
כי לחצתי על דום שנצא למסעות האלה בסמיכות מרבית. כי ההרפתקה הזאת נטענה במשהו נוסף הרצון לראות שוב את דום. כי מרוב התלהבות אני מבזבזת את השרידים האחרונים של אחי.
עכשיו כשהמכתבים עומדים להיגמר, אני רוצה לחכות לנצח עד שנקרא את המילים הבאות שלו. ואני רוצה לקרוא אותן עכשיו. ואני לא רוצה שהן ייגמרו לעולם.
מה אני אעשה אחרי אלסקה?
מה יקרה כשלא יישאר שום דבר מאחי?
וכשאצטרך להסתדר בכוחות עצמי, האם אהיה מאדי שתמיד הייתי? או שקצת מהאומץ שצברתי יישאר איתי?
האם דום יישאר איתי?
הידידוּת שלו. היא יקרה מפז, ואני חייבת לנסות לשמר אותה. אנחנו יכולים לחזור להתכתב כמו ידידים. אחרי הנסיעה האחרונה, ספק אם נתראה שוב. לפחות במשך זמן מה.
אבל כרגע אני רוצה לראות בו יותר מידיד. ואני רוצה לראות אותו בלי הספירה לאחור של הפרידה מג'וש ברקע. אני רוצה נסיעת בונוס.
עכשיו, כשההחלטה התקבלה, אני חוזרת למחשב ומכריחה את עצמי להתרכז בעבודה עד חמש בערב. כרגיל, אני מסיימת קרוב יותר לשבע.
ואז אני מוזגת לעצמי משקה, מחייכת כשאני נזכרת איך דום ביקש ממני לא לשתות את הוויסקי כי הוא לא היה בטוח שאני רוצה אותו באמת.
מאדי: איזו מתנה להביא לתאומים לטקס הסיום?
בקושי חמש דקות חולפות לפני שהוא עונה בסדרת זמזומים מהירה.
דום: את באה?
דום: מתי הטיסה שלך נוחתת? את נוחתת בפילדלפיה?
דום: אני אאסוף אותך.
דום: תישני אצלי.
אני מצמידה את הכוס לפה כדי לצנן את החיוך שלי.
מאדי: עוד לא הזמנתי טיסה
מאדי: וזה יומרני מצדך
דום: יש לי מיטה גדולה ונוחה.
מאדי: יותר מעניין אותי מה יש לנשנש
דום: אישית אני מתכוון לנשנש את הכוס שלך.
אני נחנקת מצחוק ומרססת את כל המטבח בג'ין. אחר כך אני מנגבת הכול ביד אחת ושולחת לו הודעה ביד השנייה.
מאדי: יופי לך, אבל מה אני אוכל?
אני מצפה שדום יכתוב משהו כמו מה דעתך על הזין שלי? אבל הייתי צריכה לנחש - הוא לא כזה.
דום: סוכריות חמוצות, צ'יטוס ולאטה לוונדר כאוות נפשך.
שימות.
מאדי: אתה יודע איך לחזר אחרי בחורה. אני בעניין
- 30 -
דום עוצר במסוף איסוף הנוסעים בשדה התעופה של פילדלפיה, מזנק מרכב השטח ועוזר לי לסחוב את התיק שאני בהחלט מסוגלת להרים בכוחות עצמי. אני אומרת לו את זה בעודי חוטפת ממנו את המזוודה.
הוא לא נאבק בי על הזכות להכניס אותה לתא המטען, אבל ברגע שהוא טורק את הדלת הוא דוחק אותי אל הפגוש. הידיים שלו חופנות את פני, האצבעות נוברות בפקעת השערות שלי, העקומה אחרי שעות של טיסה, ומרימות את הסנטר שלי כדי להדביק נשיקה לאף במקום לפה שלי.
"הגעת," הוא ממלמל, נוטע עוד נשיקה מתחת לאוזן שלי ומעביר צמרמורת פרועה בכל גופי.
אני משלבת את הזרועות על החזה כדי שלא יראה את הפטמות הזקורות שלי, שנדחקות אל החזייה. העיניים של דום בוחנות את תנוחת המגננה שלי, ומתרוממות בחזרה אל עיני. הוא מקמט את מצחו אבל לא מרפה.
"קרה משהו?" הוא שואל.
אה. הוא חושב שאני לא חרמנית על התחת היפה שלו, עם קעקוע צנצנת הריבה?
"אם אתה רוצה את הנשנוש שלך, כדאי מאוד שתיקח אותי הביתה."
העיניים שלו מתכהות, הפה מתעקל, וגרגור של שביעות רצון בוקע מגרונו, מה שלא משפר את מצב הפטמות שלי.
"את הבוסית."
ואז דום מתרחק ממני, ואני מיישרת את המשקפיים ומעמידה פנים שאני לא מתגעגעת לגוף הגבוה שלו, הגוהר מעלי. בנסיעה משדה התעופה לבית של דום, הוא מחזיק לי את היד ומספר לי על לוח הזמנים של יום המחרת, שכולל יציאה מוקדמת כדי שלא ניתקע בפקקים לפני טקס הסיום. גם ההורים שלו יהיו שם, בנוסף לתאומים.
אני יודעת שאנחנו צריכים להחליט איך נתנהג בציבור, אבל אני מעדיפה שנעשה את זה כשלא אריח מאוכל של מטוס.
"דבר ראשון מקלחת," אני אומרת לו.
דום מהנהן ומאותת. "השארתי לך מגבות באמבטיה הראשית."
זאת כנראה האמבטיה הצמודה לחדר השינה.
"אתה יודע שאני לא חייבת לישון במיטה שלך. אם יש לך חדר נוסף, אני יכולה לישון שם."
דום מזעיף את מחצית הפנים שאני רואה. "לא."
"לא, אין לך חדר נוסף?" אם הוא גר בבית פרטי, סביר להניח שיש לו.
"יש חדר נוסף," הוא מודה בהסתייגות. "אבל... הוא התקלקל."
"החדר התקלקל?"
הוא מהנהן. אני כובשת חיוך ומאמצת נימה רצינית.
"חדר שלם בבית שלך פשוט... התקלקל?"
הוא שוב מהנהן ומשפשף את מפרקי האצבעות שלי באגודל.
"אני שונאת שזה קורה."
דום נוהם וחונה במקביל למדרכה ברחוב הקטן, מתמרן ביד אחת, והתנועה של שרירי הזרועות שלו לא היתה מביישת שום סרט פורנו. פורנו מלוכלך, רטוב, וממש ממש לא רך.
כעבור חצי שעה, אחרי סיור קצר בבית הדו קומתי שהוא בכלל לא מינימליסטי כפי שציפיתי, עם מדפי עץ כהים וספה מודולרית, מרופדת אני מרכיבה את העדשות ונהנית ממקלחת בחדר האמבטיה הענקי של דום. נקייה ועטופה בחלוק הגדול מדי שהוא השאיר לי, אני חוזרת לחדר השינה ומוציאה בגדים מהמזוודה. אני מוציאה גם את השמלה שאני מתכננת ללבוש מחר ופותחת את הארון של דום, כדי לתלות אותה למשך הלילה ולהיפטר מקמטי הנסיעה. אחרי שאני תולה אותה על הקולב ליד כל החולצות המגוהצות של דום, אני שמה לב למשהו שלא ציפיתי למצוא כאן.
על רצפת הארון, בפינה האחורית, יש כספת קטנה עם לוח מקשים.
הכספת. בה"א הידיעה.
דום לא שלח לי הודעה על כך שהוא שינה את הקוד. אני מתיישבת לפניה בשיכול רגליים, מתחת לחולצות בניחוח ארז, ולרגע מרגישה שאני פולשת לפרטיותו. אבל אז אני נזכרת שמה שנמצא בכספת שייך גם לי.
אני מושיטה את היד ומקישה את ארבע הספרות.
0-7-1-8
הידית משמיעה נקישה וכשאני מושכת אותה הדלת נפתחת.
תאריך הלידה שלי. למה זה תאריך הלידה שלי?
בפנים מונחים הדרכון ומסמכים אחרים של דום שלא מעניינים אותי. תשומת הלב שלי נתונה אך ורק לערימת המעטפות, שלרובן יש שוליים משוננים כי פתחנו אותן כדי לקרוא את המילים של ג'וש.
"הֵיי, ג'וש," אני לוחשת וטופחת על כל מכתב ומכתב כאילו היה הכתף של אחי ואני רוצה להסב את תשומת לבו.
"את מתכוונת לשדוד אותי?"
אני קופצת, מציצה לאחור ורואה את דום משעין את הכתף על המשקוף וצופה בי מחטטת בחצי חיוך.
"ברור." אני טורקת את הכספת ומחכה לקליק של המנעול לפני שאני מסתובבת אליו. "אבל פורצת טובה תמיד מפתה את הקורבן שלה קודם." אני מושכת בחגורת החלוק עד שהוא נפתח ומפשקת את הברכיים בהזמנה.
העפעפיים של דום נשמטים כשהוא מעביר את מבטו על גופי החשוף. "את באמת טובה." הוא חוצה את החדר ומחליף איתי תפקידים. בתנועה זורמת הוא מרים אותי מהרצפה ומניח אותי על שפת המיטה. כעבור נשימה אחת הפנים שלו מתמקמות בין הירכיים שלי, ואני משתדלת לשלוט בעצמי כשהוא מנשנש את החטיף שהבטחתי לו, בעוד אצבעותי משתרגות בשערו המשיי.
בשארית הלילה דום ואני מתוודעים מחדש זה לגופו של זה ועוצרים רק כשמגיע השליח עם הפיצה, ושוב כשדום מכריז שצריך ללכת לישון. אני מעמידה פנים שאני מתכוונת לפרוש לחדר האורחים ה"מקולקל", אבל רק מפני שאני נהנית לשמוע את דום נוהם ולהרגיש אותו תופס אותי במותניים וגורר אותי בחזרה למיטה.
כשאני מתעוררת בבוקר בגלל השעון המעורר המעצבן של דום, חולצת השינה שלי צמודה מדי, ואני מבינה שזה מפני שדום חפן את הבד ולא הרפה ממנו גם אחרי שנרדם. זה מרגיז וחמוד בו זמנית.
במקלחת דום תופס אותי, מדביק אותי לאריחים החלקלקים ומצמיד את האגן שלו לתחת שלי. אני ממשיכה לנשום באופן סדיר, מתאימה את השאיפות לדחיפות האטיות שלו, וכשאני גומרת ראשונה, הוא מבטיח שתכף יגמור ומשבח אותי על הכנסת האורחים.
המקלחת שלנו נמשכת זמן רב יותר משתכננו, וזה משבש את לוח הזמנים שדום הכין. אבל הוא רק מחייך וממשיך לגעת בי אחרי שאני מתנגבת, עד שאני נאלצת להעיף את הידיים שלו בשובבות כדי להתלבש בלי הפרעה.
אני לובשת שמלה קיצית פשוטה, מבד פרחוני בירוק וכתום. אבל דום מרותק דווקא אל הכתפיות, ומלטף אותן בעודי מנסה לקלוע צמה וללפף אותה סביב הקודקוד כמו כתר.
דום נראה כמו הדוגמן של הבושם שלו, כמובן. המכנסיים האפורים מתאימים לו במידה מגונה, והוא לובש חולצה לבנה מכופתרת עם שרוולים קצרים, שמבליטה את השיזוף הקל.
הבוקר כולו, ותהליך ההתארגנות, עברו עלינו בנעימים.
אבל מצב הרוח משתנה בנסיעה לקמפוס, כשאני שואלת את השאלה הפשוטה אך מחויבת המציאות.
"מה נגיד למשפחה שלך?"
האצבעות של דום מתהדקות על כף ידי.
"מה את רוצה שנגיד להם?" הוא לא מסיר את מבטו מהכביש.
אני מיישרת את השמלה מעל הרגליים. "לא כל כך בא לי להסביר את הקונספט של יזיזות להורים שלך."
דום לא מגיב, אבל הוא עובר נתיב בכביש העמוס אז קשה להאשים אותו.
אני מכחכחת בגרון ומשתפת אותו בפתרון שהגיתי במהלך הטיסה. "נגיד שאנחנו ידידים. מיודדים. שבזכות המסעות למדנו להסתדר אחד עם השני. ושכשאמרתי שאני רוצה לבוא לטקס היום, הצעת לי לישון בחדר האורחים המקולקל שלך." אני זורקת אל דום חיוך עקום, אבל ארשת הפנים שלו סטואית.
"אם זה מה שאת רוצה," אומר דום כשהוא יורד מהמחלף.
אני מהנהנת. "פחות שאלות, פחות מבוכה."
פחות תהיות של הזוג פרי באשר לבחירה של דום. פחות השוואות לדייט שהוא הביא לטקס סיום התיכון של התאומים.
בנעורי היו לי מספיק שנים לשפוט את עצמי לחומרה לעומתה. אני לא רוצה לראות את המבט בעיני ההורים שלו, כשהם יעשו את זה וימצאו בי פגמים.
אני מפנה את הראש לחלון ומנסה להתעלם מהבחילה הגואה בי.
דום מרפה מידי רק כשהוא חונה בחניון המיועד. הוא לא מנסה לאחוז בה מחדש כשאנחנו עושים את דרכנו אל האצטדיון. ולא שהוא צריך לעשות את זה.
ידידים לא מחזיקים ידיים.
אנחנו מוצאים את ההורים שלו, ושניהם מחבקים אותי ומודים לי שהגעתי כל כך מרחוק. אני מושכת בכתפיים באשם, אומרת שהצטערתי לפספס את טקס הסיום של התיכון.
זה שג'וש השתתף בו.
הטלפון שלי מזמזם בכיס, וכשאני מציצה במסך אני רואה את השם של פמלה. אני מתעלמת ממנה, אבל כעבור שנייה הטלפון שוב מצלצל.
שיט. שיט שיט שיט...
סיפרתי לה על הנסיעה, אבל אמרתי שאהיה זמינה במקרה הצורך.
למה? למה לא פשוט אמרתי שאהיה מנותקת יומיים?
"אני קופצת רגע לשירותים." אני זוקרת אגודל מעבר לכתף, ואמיליה מבטיחה שהם יחכו לי. דום משפיל מבט אל הכיס הרוטט שלי, ואני מסתובבת לפני שיראה את הסומק בפני. הוא בטח יודע שאני חומקת לשירותים כדי לענות לשיחה מהעבודה.
אחרי הכול, הוא מצא אותי בחדרון הציוד בזמן הלוויה.
נדמה שזה קרה בגלגול הקודם. אבל גם אתמול, במובן מסוים.
ג'וש איננו כבר שנה.
כדי להסיח את דעתי, אני מועכת את בטני המתהפכת ומנסה לשער למה פמלה מתקשרת אלי.
כעבור עשר דקות, אחרי שישבתי על אסלה לא נקייה במיוחד ודיברתי עם הבוסית שלי על מאגר נתונים מסוים, אני חוזרת בריצה לנקודה שממנה יצאתי, בחשש שהתעכבתי יותר מדי והם הלכו לתפוס מקומות בלעדי.
אני נושמת לרווחה כשאני רואה את הראש היפה של דום מתנשא מעל הקהל, אבל אז אנשים מפנים לי את הדרך ואני נדרכת.
בזמן שנעדרתי, מישהי הצטרפה לחבורה.
רוזלין מחייכת אל דום, שמדבר איתה. האישה נראית מדהים בשמלה כחולה מתנפנפת שמברישה את ברכיה. שער המשי הזהוב שלה משתפל על גבה, ובסנדלי העקב היא מתנשאת בדיוק לגובה המתאים כדי שדום לא יצטרך להרכין את ראשו כשהוא פונה אליה.
היא מצחקקת למשהו שהוא אמר, ואני עוצמת עיניים לרגע, כי בחיי שאפילו הצחוק שלה מהמם.
איך ייתכן שהוא כבר לא אוהב את האישה הזאת?
אני לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת את העיניים ופוקחת אותן מחדש. כשאני מתקדמת לעברם אני מרגישה שהצעדים שלי רוקעים בקול על רצפת הבטון.
"מאדי!" קוראת אמיליה. "הנה את. חשבנו שהלכת לאיבוד."
"סליחה. היה תור ארוך." אני מנופפת במעורפל לעבר השירותים.
אמא של דום מגחכת בהבנה. "טוב, עכשיו כולנו כאן. תודה לשתיכן שבאתן." היא מעבירה חיוך ביני לבין רוזלין. "אחרי כל מה ש..." אמיליה מכחכחת בגרונה בעיניים מזוגגות. "אני פשוט רוצה שכולנו נשמור על קשר."
אני מנסה לבלוע רוק, אבל הגרון שלי מכווץ. הרגשות שלה אמיתיים, ואני מתביישת בכך שמראה האקסית של דום מסתדרת עם החותנים שלה לשעבר מכאיב לי.
האם הם רק מחכים לחזור זה אל זה?
אולי כדאי שאחזור לשירותים ואקיא.
"הַיי, מאדי. אני אוהבת את השמלה שלך." רוזלין בוחנת אותי מלמעלה בחיוך קטן ובעיניים פעורות וכנות.
זאת אחת הבעיות הרבות שלה.
רוזלין נחמדה. והגונה. וחכמה.
היא מעולם לא עשתה משהו שמצדיק את הטינה שלי, למעט העובדה שהיא אהבה את דומיניק פרי והוא אהב אותה.
"הַיי," אני מקרקרת. "גם שלך ממש יפה." שיחקתי אותה. אולי אני בכל אצליח לא אהפוך לטרולית קנאית.
"בואו נתפוס מקומות. אני לא רוצה לשבת גבוה מדי." מר פרי מוביל אותנו אל כניסת האצטדיון, ואני אסירת תודה על כך שנפטרתי מהצורך להמשיך בשיחת החולין עם רוזלין, כשבעצם יש לי רק שאלה אחת.
באת כי את עדיין מאוהבת בדום ורוצה לחזור אליו?
אוף. אין לי תקנה.
אבל כל מה שאני רוצה הוא להתחנן בפני רוזלין שתחכה עוד קצת לפני שהיא עושה את הצעד שלה.
תני לי עד אחרי אלסקה. בבקשה. אני יודעת שאת הבחירה המושלמת בשבילו. אבל רק תני לי אותו עוד קצת.
בסופו של דבר אנחנו יושבים בשורה אחת, מר פרי, גברת פרי, רוזלין, דום, ואני בקצה. הנספחת, שאפשר בקלות להסתדר בלעדיה. כדי לא לשקוע יותר מדי במערבולת הייאוש, אני מחפשת שני פרצופים מוכרים בקהל הבוגרים בכובעים המרובעים.
"האזור הכי קרוב אלינו," ממלמל דום באוזני ומקפיץ אותי. "השורה הרביעית לפני אחרונה, שמונה כיסאות פנימה."
אני עוקבת אחרי ההנחיות ומאתרת את אדם וקרטר. הראשון מפטפט עם הבחור היושב לצדו, והשני שקוע בטלפון.
"אני רואה אותם." ואני לא מורידה מהם את העיניים.
לפחות עד שמשהו מתחכך בירך שלי. אני מסתכלת, ורואה שדום מחזיק פינה קטנה מהשמלה שלי. אצבעותיו ממוללות את הבד בעצלתיים, כאילו הוא לא מודע למעשיו. אבל כשאני מרימה את הראש אני רואה שמבטו נעוץ ביד שלו.
מר פרי מצלם את תחילת הטקס ואמיליה מספרת לרוזלין על סניף חדש של העמותה שלה. אף אחד לא רואה מה דום עושה. חוץ ממני.
עד מהרה אנחנו מריעים לאדם ולקרטר שחוצים את הבמה, ונוהרים החוצה עם שאר הקהל כדי למצוא את הבוגרים שלנו.
התאומים מחייכים מאוזן לאוזן כשהם מאתרים אותנו. כולם מתחבקים. אדם מרים אותי לסחרור מהיר, וכשהוא מניח אותי אני מתנדנדת ודום מייצב אותי בידיו החמות על כתפי החשופות. הוא מעביר אגודל על הכתפייה של השמלה ושומט את ידיו.
אנחנו הולכים בחבורה לאכול במסעדה מקסיקנית אמיתית, לא טאקו בל ואני תוהה אם אני נטע זר בבילוי המשפחתי הזה. רוזלין נמצאת שם בשביל מה הם צריכים אותי? ברור שאין שום מתח בין הגרושים. כאילו הם מעולם לא נפרדו.
אני אסירת תודה כשאדם מתיישב לידי ומתעקש שאתאר לו בפירוט איך ייראה שולחן מושלם לפאזלים. עד סוף הארוחה הוא משרטט על המפית את רהיט החלומות, אבל אני ממשיכה להתעקש שהוא לא צריך לבנות לי אותו.
"הֵיי." קרטר נוקש על כתפו של אדם. "החבר'ה מתכתבים."
"שיט שכחתי." הוא מזדקף ותוחב את המפית שלו לכיס החולצה. "אמא, אבא, כמה שחיינים נפגשים לשתות משהו. חגיגה אחרונה. אכפת לכם אם נלך?"
הוריו מחליפים חיוכים עצובים. "תבלו," אומרת אמיליה. "אבל הבטחתם שתגיעו לארוחת בוקר ביום ראשון. אל תשכחו."
"כן, אמא," אומרים התאומים פה אחד והודפים את הכיסאות לאחור. קרטר מנופף לכולנו, אבל אדם מחבק את הצוואר של אבא שלו, מנשק את הלחי של אמא שלו, יונק את הכתף של רוזלין, ומחלץ ממנה צווחות וצקצוקים. הדביל תופס את הראש של אחיו הבכור ונוטע נשיקה קולנית בקודקודו. דום נאנח, אבל אני רואה שהרוגז שלו מעושה ושהוא מסתיר חיוך קטן. כשאדם כורע לצד הכיסא שלי, תופס את כף היד שלי ומנשק אותה ארוכות, הרוגז שלו נעשה אמיתי.
"מאדי סנדרסון. מלכתי. פרח הסתיו שלי. בגד הים הסגול שלי "
"לא," אומר דום, שולח יד מעבר לרגליים שלי ומחלץ את כף ידי מאחיזתו של אחיו. "לך מפה."
אדם לופת את החזה בדרמטיות, קורץ לי ורץ מיד בעקבות קרטר, שכבר נמצא באמצע הדרך לדלת.
מתחת לשולחן, דום לא מרפה מהיד שלי.
"עוד מוקדם, ויש לי יום חופש מחר," מכריז מר פרי בחיוך. "בואו נעשה משהו כיפי."
מתברר שמשהו כיפי פירושו לשוטט בקמפוס של אוניברסיטת פן ולהקשיב לאנקדוטות משנות לימודיהם של נתניאל ואמיליה. חייבים להודות שיש להם סיפורים מצחיקים, ושהקסם של נתניאל מזכיר מאוד את זה של אדם. אמיליה מאופקת יותר, כמו דום וקרטר, אבל כשהיא נפתחת, ההומור שלה יבש ושנון.
גם רוזלין ודום למדו בפן, וגם הם מעלים זיכרונות. ג'וש למד בדרֶקסל, אוניברסיטה אחרת בפילדלפיה, ולכן הוא צץ בכמה סיפורים.
כשהשם של אחי עולה אני כורה אוזן, בתקווה שאקבל עוד פיסה ממנו.
אבל כשדום ורוזלין מחליפים חיוכים, אני מקפידה להסיט את המבט.
לבסוף אנחנו מגיעים לבר שעל גג בניין, ומר פרי אומר שנזמין מה שמתחשק לנו וגורר את אשתו לרחבת הריקודים.
אבל אני צריכה רגע לבד כדי לבצע תרגילי נשימה כי הגרון שלי מכווץ מרגשות שאני מסרבת להתעמק בהם. אני מזמינה מי סודה עם ליים ועוברת על רשימת המטלות שאצטרך להשלים מחר בטיסה חזרה לסיאטל.
דום מתנצל והולך לשירותים, וכשרוזלין רוכנת מעל הדלפק ומזמינה משקה אני מפטירה, "אני יוצאת לנשום קצת אוויר," וחומקת מדלת הזכוכית אל הדק הנשקף אל הנוף.
כשאני סוף סוף לבד, אני מחזיקה את הכוס ביד אחת, מניחה את היד השנייה על הבטן ומבצעת נשימה סרעפתית. אחת מטכניקות רבות שהרופאה לימדה אותי כדי להתמודד עם האסתמה לא בעזרת תרופות. לקראת הנסיעה לאיידהו, קבעתי עוד סדרת תורים אצלה.
"הֵיי, מאדי." רוזלין צצה לצדי ליד המעקה, ואני מנסה לא להתכווץ. "מה שלומך?"
"אה, בסדר." אני שומטת את היד, כי אני די בטוחה שאני נראית מוזר כשאני עושה את התרגילים האלה. "טוב. פשוט, טוב. בסדר גמור." כשאני מדברת איתה, חסרה לי התחושה המוכרת והנינוחה מילדותי. היא היתה קרוב אל ג'וש ואל דום, לא אלי.
אסור לי להסיר את מסכת החביבות ולחשוף בפניה את הצד הקטנוני שבי, או את העוקצנות שלי. לדבר עם רוזלין זה כמו להיפגש עם עמיתה אדיבה, מוכשרת ממני, שמתאימה לעבודה יותר ממני, מעצם קיומה.
רוזלין מחייכת בעיניים רכות ואני נשבעת שהיא רואה בדיוק מה עובר עלי. "טוב." היא משקיפה על העיר ומחזירה את המבט אלי. "אם תרצי לדבר, אני כאן." סומק קל מציף את פניה, בדיוק במידה הנכונה. "אני יודעת שאנחנו לא מדברות בדרך כלל. אבל אנחנו יכולות. אם את רוצה. לדבר על ג'...ג'וש." היא מגמגמת את שמו של אחי ואני לופתת את כוס המשקה הקרה ומצטערת שלא הזמנתי אלכוהול. "היה נחמד היום. לדבר עליו. אנחנו יכולות לעשות את זה שוב." ציפורניה המטופחות מתעסקות ברגל של כוס היין. "לספר עליו סיפורים או משהו. אם זה עוזר. לזכור אותו."
"אה, תודה." אני בולעת רוק בחוזקה ונושמת דרך האף. "זה... נחמד מצדך."
באמת נחמד מצדה. כי היא כזאת. נחמדה ואדיבה ואכפתית.
וזאת רק אחת הסיבות שבגללן קשה לי כל כך להיות בחברתה. כי עם כל מחווה מתוקה ומתחשבת שלה, אני נזכרה בטרולית הזעופה, העוקצנית ששוכנת בתוכי.
עצם המחשבה שנעלה זיכרונות מאחי מעוררת בי בחילה, כי אני יודעת שרוב הזיכרונות שלה כוללים גם את דום. שלושתם היו חברים טובים במשך שנים.
מה הטעם שניזכר בזה?
שאני אזכר בכל ההזדמנויות שבהן לא הייתי עם אחי?
שהיא תיזכר בכל הרגעים המאושרים שלה עם ג'וש ובעלה לשעבר?
אולי המחלה סדקה משהו בנישואים שלהם, אבל קשה לי להיפטר מהמחשבה שיום יבוא ורוזלין תבין את הטעות שעשתה, כמו בקיץ ההוא, תופיע שוב על מפתן דלתו של דום, והוא יקבל אותה בחזרה.
סליחה שלא מתחשק לי לחזות ברגע ההכרה שלה.
"הֵיי, מאדי." הקול של דום עוקר אותי מתוך המחשבות האפלות, ואני מסתובבת ורואה אותו עומד בדלת הפטיו. "אני גמור. אנחנו יכולים ללכת?"
"כן." אני מנסה לא להישמע נואשת, מניחה את הכוס שלי על שולחן ריק וממהרת אליו.
"ביי, רוז." דום משתמש בשם החיבה של גרושתו ומהנהן.
"נתראה, דום," היא עונה בחום, בחיבה. "ביי, מאדי. בבקשה תתקשרי אלי. אם תרצי לדבר."
אני מהנהנת ומאלצת את עצמי לחייך בלי להסתכל לה בעיניים. ואז אני עוקפת את דום ופונה לעבר היציאה. הוא מדביק אותי בשני צעדים ומניח יד בגבי התחתון.
"את בסדר?" הוא שואל כשאנחנו מגיעים למכונית. דום לא מתניע, ורק יושב ומחכה לתשובה.
"כן. אני סתם עייפה." אני מצליחה לפהק בצורה משכנעת למדי.
אבל דום ממשיך לנעוץ בי עיניים ואני יודעת שלא הצלחתי לשטות בו.
"מאדי," הוא אומר בקול עמוק, ואני שומעת את הציווי לשתף אותו, להסביר מה גרם לצניחה בתחושת הערך העצמי שלי.
"דומיניק." אני מחקה אותו, שוב מנסה להשתמש בעוקצנות כדי לחמוק מהדברים שאני לא מסוגלת להגיד.
משהו משתנה באוויר כשהוא רוכן אלי, ממקד בי את תשומת לבו. "לא הזמנתי את רוזלין," אומר דום, והמילים כבדות בינינו. "אמא שלי הזמינה אותה. כי היא יודעת שלמרות הגירושים, אנחנו מסתדרים. אף אחד לא מרגיש נבגד או נוטר טינה. זאת רק חברות."
"יופי," אני מסננת, כי אני מבינה את זה, לפחות בראש. "זה בריא."
אני הדפוקה. חסרת הביטחון, הדרמטית, התלותית.
אצבעות חזקות מערסלות את הסנטר שלי, מאלצות אותי להסתכל לו בעיניים.
"כשאת נמצאת," הוא אומר, "אני רואה רק אותך."
המילים שהוא אמר בדקוטה הדרומית מרככות את הצורך שלי להתגונן, ופתאום גם אני לא חושבת על אף אחד אחר. רק על שנינו, וכמה אני מפחדת להתמסר למשיכה שלי אליו.
כמה אני מפחדת להאמין לו כשהוא אומר שהוא רוצה אותי.
"גם אני רואה רק אותך," אני מודה.
עיניו אורות בניצחון, והוא תובע בעלות על הפה שלי בנשיקה טעונה, כאילו גוער בי על שפקפקתי בו.
בבית, במיטה שלו, הגוף של דום עוטף אותי מאחור. הרגל שלי מוטלת על האגן שלו בעודו נדחק פנימה, גונח את השם שלי בעורפי.
ואני תוהה אם העובדה שאני שוב נותנת לו גישה ללב שלי היא מעשה אמיץ, או סתם צעד נואש של אישה שחוזרת על טעויות העבר.
קיץ
- 31 -
הסְטֶפֶּר לועג לי.
"את יכולה לעבוד על ההליכון." ג'רמי עומד לידי, כיאה לחבר תומך. אבל אני לא צריכה תמיכה כרגע. אני צריכה מישהו שיבעט לי בתחת. וייתן לי את המשאף במקרה חירום, אם אתאמץ יותר מדי.
"התאמנתי על ההליכון בשבועיים האחרונים. אבל אנחנו נוסעים להרים הפעם. כלומר לטפס." אני שומעת את ההסתייגות בקולי. "והשיפוע של ההליכון מוגבל."
בעוד שלושה שבועות דום ואני ניסע לאיידהו. וכדרכו, הוא התכונן מראש וכבר איתר את הקואורדינטות.
ג'וש שולח אותנו לאַלפַּיין לֵייק.
הפעם אורך המסלול הוא שנים עשר קילומטרים, בגובה שלוש מאות מטרים.
אחרי הביצועים העלובים שלי בדקוטה הדרומית, אני נחושה בדעתי לא השתמש שוב בדום כבהמת משא.
למרות שנהניתי להצמיד את הציצים לשרירי הגב שלו.
אולי אני אתחזק מספיק ואצליח ללכת תשעים אחוז מהמסלול, והוא יסחב אותי רק בעשרת האחוזים האחרונים.
נשמע הוגן.
"טוב, אל תתאמצי יותר מדי." ג'רמי נועץ בי מבט מודאג. "תתקדמי לאט. אל תעמיסי יותר מדי על הריאות שלך."
אני מגלגלת עיניים ומנסה לא לתעב את החבר שלי בגלל הכושר שלו. הבחור רץ מרתונים. בשביל הכיף.
מוזר מאוד, אם שואלים אותי.
"אתה אחראי על זה." אני מנופפת במשאף מתחת לאפו ומניחה אותו בתושבת הכוסות של ההליכון הצמוד, כי ג'רמי מתכוון לרוץ אלוהים יודע כמה קילומטרים בזמן שאעמיד את יכולת הטיפוס שלי במבחן.
כעבור חצי שעה, כשכל הנקבוביות שלי מגירות זיעה הרגליים שלי רועדות על הסטפר, אני מקללת את העובדה שהעולם לא שטוח. בינתיים ג'רמי רץ וצוחק על ניבולי הפה הססגוניים שלי, כאילו יש לו ריאות מיותרות.
למרבה התדהמה, לא נזקקתי למשאף. נכון, עצרתי לעתים קרובות כשהתחלתי לחרוק. אבל בכל פעם ביצעתי את התרגילי הנשימה שלמדתי מהרופאה שלי, והגוף שלי נרגע ואִפשר לי לעלות מחדש על מתקן העינויים. אפשר לזקוף את השיפור בתפקוד הריאות גם לזכות מסכת הגובה שאני חובשת כמה שעות ביום, כדי לחזק את מערכת הנשימה. היא יושבת על האף והפה, ומגבילה את זרימת האוויר בה בעת שהיא גורמת לי להיראות כמו בֵּיין מ"עלייתו של האביר האפל". אני נוהגת לחבוש אותה כשאני עונה על מיילים מעצבנים, ומעמידה פנים שאני עומדת להשמיד את גותהאם סיטי, ולא סתם לענות על אותה השאלה בפעם החמישים. בשבוע שעבר השארתי אותה בטעות כשעניתי לשיחת זום מפמלה, והיא צרחה.
התנצלתי, אבל אני לא מצטערת כי הנשימה שלי באמת השתפרה.
ובכל זאת, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי. לפחות להיום.
אני חושבת שדום היה גאה בי. הייתי שולחת לו סלפי ניצחון, אלמלא הרגשתי כמו מפלצת ביצות מיוזעת. חוץ מזה, ג'רמי בטח ישאל עם מי אני מתכתבת.
עוד לא סיפרתי לו ולטולה על שותפי למסעות.
בהתחלה, סתם לא רציתי להכיר בקיומו של דום. אם הם היו יודעים שאני נוסעת עם החבר הכי טוב של ג'וש, הם היו שואלים עליו בכל פעם שהייתי חוזרת. קל יותר להסיח את דעתם עם מזכרות וסיפורים על היעדים שביקרתי בהם.
בהמשך, כשהבנתי כמה דום עדיין משפיע עלי, לא רציתי לדבר עליו עם ג'רמי וטולה, כי הייתי נאלצת לשתף אותם ברקע. סיפור שבבסיסו יש ילדה תמימה בת תשע עשרה שמתאהבת בבחור הלא נכון. הם היו מגלים אהדה, אבל בסופו של דבר היו מייעצים לי להתרחק ממנו ולהמשיך הלאה.
ואת זה אני יודעת לבד.
ואולי הם היו אומרים שיש לי זכות לכעוס עליו, וגם זה היה נורא, כי הייתי נאלצת להודות שמה שדום עשה לי אכן היה נורא.
לא רציתי שיגידו לי שאסור לי להרגיש את מה שאני מרגישה, ולא רציתי שיגידו לי שמותר לי להרגיש ככה.
פשוט... לא רציתי לחשוב עליו.
ועכשיו, אחרי שהסתרתי את דום כל כך הרבה זמן, אני פשוט לא יודעת איך להעלות את הנושא.
איך אספר לחברים המדהימים שלי ששיקרתי מאז שאחי מת?
הפתרון של מאדי: לא לספר.
כמה בוגר מצדי.
ולמרות שהעניינים ביני לבין דום לוהטים מאוד כרגע, הלהבות יכבו מן הסתם כשהדלק של המסעות המשותפים ייגמר. נעזור זה לזה לעבור את הנסיעות האחרונות, ואחרי אלסקה נשאיר את המוות של אחי מאחור, ואיתו גם את הקשר שלנו. אני אשלח לדום הודעה מפעם לפעם, אתעניין בשלומו כמו שג'וש היה רוצה, והכול יהיה בסדר.
הכול בסדר. אני כל כך בסדר.
אבל כרגע אני גוססת על רצפת חדר הכושר.
"כל הכבוד, מאדי! למה שלא תרוצי עוד כמה קילומטרים ונסגור עניין?" ג'רמי קורא ברקע החבטות הקצביות של הסניקרס שלו על רצועת ההליכון.
"לך תזדיין," אני מייללת, תגובה בוגרת מאוד, כיאה למצבי, שרועה כמו דג מת על רצפת חדר הכושר של הבניין שלנו. "אם אני אעשה עוד צעד אחד, אני אצטרך לחזור הביתה בזחילה." ייתכן שאצטרך לעשות את זה בכל מקרה. הרגליים שלי התרוקנו משרירים. נשארו רק קליפות.
"טוב." החבר הכי טוב שלי מצביע על החלל ליד הכניסה, שאין בו מכונות ומשקלות והוא מרופד במיוחד. "תעשי מתיחות כדי שלא תהיי תפוסה לגמרי מחר. אני גומר עוד עשר דקות."
בתגובה אני גונחת, ומחליטה להתגלגל לעבר מזרן המתיחות במקום להכריח את עצמי לקום. למי אכפת אם אני נראית כמו חילזון אנושי? אין כאן אף אחד מלבדי ומלבד ג'רמי.
"זה לא נראה כמו מתיחות," נוזף בי ג'רמי כעבור עשר דקות, כשהוא מוצא אותי באותה התנוחה.
"זאת תנוחת גווייה."
"את תהיי גווייה אם לא תרשי לי או לטולה לצאת איתך למסע הזה," הוא מפטיר, ובה בעת מרים את העקבים שלי ועוזר לי למתוח את הרגל.
"אני אסתדר," אני מתנשפת, ומנסה להרפות את שרירי הישבן המכווצים. "זה מסלול פופולרי. יהיו שם אנשים." וביניהם בחור שמוכן לכל תרחיש ונוטה לגונן עלי יותר מדי.
"אז תיתני לזרים להציל אותך, ולא לחברים הכי טובים שלך?" ג'רמי ממשיך לתפעל את הרגל שלי.
אני מזעיפה פנים. "אולי לא מתחשק לי לטייל עם מישהו שחושב שאני זקוקה להצלה." המילים פורצות החוצה בחדות ואני מתחרטת עליהן מיד. "סליחה. לא התכוונתי "
"לא," קוטע אותי ג'רמי. "את צודקת. אני לא צריך להתייחס אלייך כמו אל תינוקת. וגם לא להידחף בכוח למסע שלך." הוא מניח את הרגל שלי על הארץ ומתיישב לידי בשיכול רגליים. "אני רק רוצה שתבקשי עזרה אם את צריכה."
אני נושפת אוויר בכל הכוח ומנסה לגרש גם את העוינות. "אתה עוזר לי. לכן ביקשת ממך שתבוא איתי היום." אני מחווה בידי על חדר הכושר.
"אני שמח שעשית את זה. אנחנו יכולים לבוא באופן קבוע."
אני נאנחת באומללות, והוא מצחקק.
"מה קורה איתך?" אני לוחצת, מנסה להסיט את השיחה ממני ומהטיול המתקרב.
ג'רמי מצמצם את עיניו, הוא בבירור שם לב להחלפת הנושא. אבל הוא מספיק נחמד כדי לזרום איתי. ג'רמי מנחה אותי בסדרת מתיחות ומפטפט על תפקידו החדש כראש צוות העיצוב של האתר, ועל השיט לאיים הקריביים שהוא מתכנן בהפתעה לקראת יום השנה הראשון עם החבר שלו.
דום ואני לא נזכה לחגוג שנה ביחד.
אני מגרשת את המחשבה בכוח, מתעלמת מהדקירה החדה בלב.
ובעוד ג'רמי מדבר, אני קולטת איך הנחתי לעצמי להתרחק ממנו. אני לא מסתירה רק את דום, אלא גם את התוכניות הכי פשוטות בחיים. אם ג'וש לא היה מת, הייתי עוזרת לג'רמי לתכנן את השיט, בודקת איתו אוניות פאר ומחפשת את המבצעים הכי טובים. בעבר היינו מתכתבים כל היום, והיתה לי מפה ברורה של מערכות היחסים והדרמות בעבודה שלו.
אנחנו עדיין מבלים הרבה ביחד, צופים בסרטים וסדרות בדירה שלי. אבל אני יושבת לידו בשקט ושוקעת בתוך עצמי. זה מנגנון שימור עצמי שמונע ממני להרגיש את הכאב על ג'וש, ואת רגשות האשם בגלל דום.
כשהיד של ג'רמי מופיעה פתאום מול העיניים שלי, אני ממצמצת. "בואי, מסריחולה. הגיע הזמן להתקלח."
כשאני מסתכלת בעיניים של ג'רמי, אני רואה את הבעת ההקנטה הרגילה, אבל גם הבזק של דאגה. ואני מכירה בכך שיש לו סיבה לדאוג. גם אני הייתי דואגת אם הוא היה מתחיל להשתבלל כמוני.
אני תופסת לו את היד.
"נגמרו לי הספרים," אני מכריזה ברגע שאני עומדת על הרגליים.
ג'רמי צוחק. "משום מה אני לא מאמין לך."
"טוב." אני מחייכת בשובבות. "נגמרו לי הספרים החדשים. מה דעתך שאתה, אני וטולה נצא להפי האוור מחר, ואחר כך נסתובב שיכורים בחנויות ספרים?"
ההקלה שמתפשטת על פניו לנוכח ההצעה הפשוטה הזאת מלמדת אותי הכול.
הגיע הזמן שאחזור לחיים.
- 32 -
חודשיים אחרי טקס הסיום של התאומים אני מתכוננת להגעתו של דום.
לסיאטל.
לדירה שלי.
לחיים שלי.
אם לא הייתי צריכה לעבוד, הייתי אוספת אותו משדה התעופה. אבל יש לי דדליין, והוא אמר שאין לו בעיה להזמין אובר. עכשיו אני משוטטת בדירה, אחרי שסיימתי את כל המטלות, לוטשת מבט בטלפון ומחכה לעדכונים, תוך שאני קוראת מחדש את ההודעות הקודמות שלו.
דום: נחתנו.
דום: ירדתי מהמטוס.
דום: בדרך אלייך. מת לראות אותך.
כל הגוף שלי רוטט, ואני מתחילה לרקוד כמו מטורפת ונשבעת שלעולם לא אעשה זאת שוב כי זה היה מוזר ומפחיד. כעבור חמש דקות נוספות אני מחליטה שלחכות כאן למעלה זה בזבוז זמן. אני נועלת את הסניקרס המרופטים שלי ויוצאת מהדירה.
בקומה הראשונה יש אזור ישיבה קטן, ליד חדר הכושר, ותיבות דואר. מכיוון שאני לא מסוגלת לשבת, אני ניגשת לתיבה שלי ונועצת מבט בידי כשאני פותחת אותה. האפשרות השנייה היתה להצמיד את האף לזגוגית ולחכות שהוא יופיע.
אני שומעת דלת נפתחת, צעדים כבדים, ומרגישה זוג עיניים ננעץ בגבי.
"מאדי."
אני לא זוכרת איך מתחילה הנשיקה, אבל היא לא נפסקת גם כשאנחנו נכנסים למעלית ועולים חמש קומות.
"התגעגעתי אלייך." הוא לוחש את המילים בנשימה חמה, דחופה, על הצוואר שלי.
אני פולטת יבבה בדיוק כשדלתות המעלית נפתחות. למרבה המזל, המסדרון ריק. דום נסוג ומסמן לי שאצא לפניו. ברגליים מתנודדות אני מצביעה על דלת הדירה שלי, ומרגישה את גופו התמיר מאחורי כשאני פותחת אותה.
כשדום נכנס לבית שלי, אני מוכנה ומזומנה לחדש את הנשיקה. מיד. כלומר, במעלית פלטנו כל כך הרבה חום, שפלא שגלאי העשן לא התחילו לצווח.
אבל דום מניח את התיק שלו מעבר לדלת, חולף על פני ומתחיל להסתובב בדירה. המבט החודר שלו מנתר על פני החלל, ואני מדמיינת מה הוא רואה. פאזל גמור למחצה, וגיבוב של חפצי נוי וכריות. הספרים שלי מסודרים על המדף בערבוביה. הספרים שלו מאורגנים על פי סדר האלפבית של שם המשפחה של הסופר, שיטה טובה שמקילה עליו למצוא דברים, אבל היא דורשת המון עבודה, שבמקומה אפשר לקרוא. כאן הכול רך מדי, כמו הבטן התחתונה שלי, שתתהפך אם הוא יעז להעליב את הבית שעיצבתי באקראיות.
"מרגישים שזה הבית שלך," הוא אומר.
אני נושפת את האוויר שלא ידעתי שהחזקתי בפנים.
"באמת?" אני לא יודעת איך לפרש את ההערה הזאת.
דום מסיים להקיף את הסלון, שבקצה שלו נמצא המטבח הפתוח.
"חמים ונעים. מנחם."
"אתה חושב שאני כזאת?"
דום מניח את הידיים שלו על מותני. "בשבילי את כזאת." הוא נוטע שורת נשיקות על הצוואר שלי. "אני רעב."
התכוננתי לבואו של דום. "יש המון אוכל. רובו עשוי מגבינה. ואין שום חטיף גרנולה בשטח. תאכל מה שבא לך."
השפתיים שלו מחייכות כנגד עורי, ורעד חולף בכל גופי. "לא לאוכל. אני רעב אלייך. מתחשק לי לטעום אותך שוב. אני גווע ברעב, מאדי."
ובעודו מדבר, דום מניח את היד על הבטן שלי, מחליק הלאה וחופן אותי מלמטה, כשרק התחתונים מפרידים בין בשרו לבשרי.
"אה," אני ספק משתנקת, ספק גונחת. "טוב, אמרתי שאתה יכול לאכול מה שבא לך. אם זה מה שבא לך, אתה מוזמן."
הצחוק של דום מרעים מעומק הגרון, וזה נעים כל כך, שדעתי מוסחת ואני לא שמה לב מה דום עושה עד שהכתפיים שלי נצמדות לקיר והברכיים שלו נוחתות על הרצפה. אני תופסת את השיער המשיי שלו כדי לא לאבד את שיווי המשקל כשהוא מושך את מכנסי הכותנה הקצרים במורד רגלי, יחד עם תחתוני התחרה שלבשתי בתקווה שהוא ירצה לראות אותם. אבל דום מתמקד במה שיש מתחתם, מניח את האגודלים משני צדי הפתח ומפריד את הקפלים, חושף אותי לחלוטין.
"אלוהים," אני גונחת, ולא יודעת אם אני יותר נבוכה או יותר מגורה.
"אל תטריחי אותו," הוא מסנן. "תגידי את השם שלי."
ואז הוא מעביר ליקוק ארוך על האזור הרגיש שלי, ובדקות הבאות, בזמן שהוא משביע את רעבונו, אני נועלת את הברכיים ומקווה שאמשיך לנשום.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
