- פרק 28-
1934
אילזה סוגרת אחריה את דלת משרדה ונשארת לרגע נטועה במקומה. השקט הטעון ברחובות הכמעט ריקים שבהם עברה בדרכה לכאן, ערער אותה לרגע.
מלחמת אזרחים, יש המכנים את מה שהתחולל בעיר, במדינה, בימים האחרונים. מרד, אומרים אחרים.
היא נושמת נשימה עמוקה, מסירה בשימת לב את מעילה ותולה אותו על הקולב, כאילו יש בכוח תנועותיה המדודות להרגיע את אי השקט שהתעורר בה. אחר כך היא ניגשת אל שולחנה הגדול ומתיישבת מאחוריו, כמו מאחורי חומת מגן.
מאז ומתמיד היא עוקבת אחר המתרחש בווינה, באוסטריה, בעולם. מרקוס לימד אותה מההתחלה שמידע וידע על המתרחש בעולם, בכל תחום, הוא כלי עבודה חשוב. חיוני. לקריאת שווקים, כדי להבין מגמות וכיווני התפתחות. והיא מקפידה להתעדכן, ללמוד. אפילו על פלשתינה של ליאון למדה לדעת לא מעט בשנתיים האחרונות. היא ודאי שולטת במידע במידה מספקת כדי לנווט בהצלחה וביציבות את ספינת העסקים המשפחתית. הרווחים והמעמד יעידו.
אבל היא מעולם לא הגיבה להתרחשויות מהבטן, כפי שעושה עכשיו אחיה אלפרד, שהפחד הבריח אותו אל בין כותלי ביתו. היא מעולם גם לא בחנה ולא ניתחה שום פיסת מידע במעורבות רגשית מהסוג שמפגין ליאון. המציאות, היא משוכנעת, שבה ומוכיחה את צדקת גישתה.
ואף שברגע זה היא עדיין נתונה תחת הרושם המטריד של המראות ברחובות, היא יודעת להפריד בין רגשות לעובדות. והעובדות הן שהרשויות כבר הכריזו על תום הקרבות בווינה. סוף דבר.
לא שזה משפיע על נקודת מבטו של ליאון. הוא כמו נביא זעם העט על טרף, מנצל את אירועי הזמן האחרון כדי לערער את עמדתה, להפחיד אותה מפני הבאות, להאיץ בה. המצב הפוליטי במדינה מידרדר, הוא שב ואומר לה. שום דבר כבר אינו כשהיה ואינו יציב, הוא מדגיש שוב ושוב. ואסור לאיש, גם לא לה, לשבת בחיבוק ידיים נוכח התמורות הפוליטיות במדינה. "גם אם כל זה לא מעניין אותך ברמה הכללית, דעי לך שזה ישפיע לרעה גם על עסקייך," הוא מנסה לפגוע במה שבעיניו הוא הבטן הרכה.
עסקיה.
הם כבר אינם מעמידים פנים.
העסק, והרכוש כולו שלה. ההכנסות מעיסוקיו הרפואיים, בבית החולים ובמרפאה שלו. כך סוכם בשתיקה אחרי שאילזה גילתה את דבר החשבון שפתח לעצמו עוד בטרם סיפר לה על כך בעצמו, וכך סיכמו באופן רשמי ובכתב אחרי שובו מביקורו בפלשתינה, כשהודיע לה שנרשם לעלייה לשם, במשרד ארץ ישראל של הסוכנות היהודית בווינה.
"אני יכולה לחיות עם זה," אמרה לו אז באיפוק קריר, יודעת שהפור נפל גם על מה שלא נאמר: הוא נוסע שלא על מנת לשוב, וזה עומד לקרות בקרוב. בינה לבינה היא יודעת שיחסיהם למעשה לא ישתנו בהרבה: בין כך ובין כך הם חיים זה חודשים בשני קווים מקבילים. היא בעולם עסקיה, בקרב בני משפחתה, הוא בבית החולים ובמרפאה, בין מטופליו וחבריו הציונים.
"אבל מה אתה מציע לעשות בקשר לילדה?" שאלה.
הילדה. כך תמיד כינו אותה, שניהם. לא נעמי. לא הבת שלנו.
הילדה. כמו: הדירה בעיר. האוטומוביל. התיק.
"נהיה כמובן בקשר מכתבים שוטף," אמר ליאון, מאלתר ומשתדל להסתיר את העובדה שעד לאותו רגע כלל לא חשב על נעמי כשבנה את תוכניותיו. "ונדאג לחופשות ביחד. אני בטוח שתרשי לה לבוא לבקר אותי בחופשת הקיץ."
"בגיל חמש? לבדה?" קטעה אותו אילזה ברוגז. "ברור לך שהיא לא תוכל לנסוע אליך בגפה בשום מקרה עד שימלאו לה שתים עשרה לפחות," אמרה נחרצות ומיהרה להוסיף, "ואין שום דרך, או סיבה, לאלץ את פרויליין הלן, סליחה מיס הלן, להתלוות אליה למסע כזה."
ליאון שתק.
"יוצא מזה," המשיכה אילזה, "שבשנים הבאות לא תראה כלל את הילדה, אלא אם כן תואיל לבוא לביקור כאן."
"אני בטוח שנמצא דרך להתגבר על הקושי," אמר אז ליאון בדיפלומטיות, בעיקר כדי לחתום את השיחה.
שהם אכן לא חזרו אליה מאז.
עכשיו היא נחפזת לקרוא את הכתבות בעיתון שאנט הניחה על שולחנה. שום דבר ממה שהיא קוראת אינו מספק לה הסבר מניח את הדעת מדוע כל זה מתרחש עכשיו על סף דלתה. היא מניחה את העיתונים בצד ומשחררת אוויר. מה יש לאנשים שהם מתאווים לזעזע את אמות הספים עד כדי שפיכות דמים, היא תוהה. הרי היא יודעת, מניסיונה, שאפשר לשנות כל דבר כמעט בלי לעורר מהומות, אם רק משתמשים בשכל. בחוכמה. אבל זאת כנראה הבעיה, היא חושבת. ההבנה.
זהו יומה הראשון במשרדי החברה בעיר, מקץ היעדרות קצרה. ברגע של חולשה לא אופיינית לה, נכנעה ללחץ שהפעיל עליה אלפרד, שהיה אחוז היסטריה מהמתרחש, להישאר בבית שבפרוור ולנהל משם את העניינים. עכשיו, משהתברר שהכול תם בווינה בתוך יומיים, היא כמעט נבוכה מכך שנכנעה לו; במיוחד לנוכח העובדה שהמזכירה אנט הגיעה למשרד מדי יום ביומו.
אמש, לאחר פרסום הידיעות שההתקוממות מוגרה, היא הודיעה על חזרה לשגרה. אלפרד הכריז מיד שהוא חש ברע. אם להודות על האמת הוקל לה. היה לה די והותר ממפגן עצביו הרופפים, מזעקות השבר שבהן עיטר כל שיחה איתו בימים האחרונים. איש מבוגר, היא מצקצקת לעצמה, שאינו מסוגל לחדול מלייבב, לפכור את ידיו ולהשרות סביבו אווירת נכאים.
אילזה יצאה מהפרוור עם שחר, נחושה וחדורת אמונה שהכול נרגע ושב על מקומו בשלום. אולי משום כך הופתעה ממה שראתה ברחובות.
העובדים שהגיעו למשרד לא הסתירו את הדאגה והמתח שהיו שרויים בהם. ניכר בהם שמעייניהם לא היו נתונים לעבודה, חרף הענייניות שהפגינה אילזה ומאמציה לנהוג כבשגרה. בשעת אחר צהריים מוקדמת למדי שחררה את רובם לבתיהם, בתקווה שביום המחרת יגיעו רגועים ועל כן יעילים יותר. היא עצמה נשארה עד שעת דמדומים, ואיתה נשארה רק אנט, מזכירתה הנאמנה, שכמוה, חשה הכי במקומה הטבעי כשהתמסרה לעבודה.
בשש בערב, אחרי שהאור בחוץ כבר אזל, השלג סנוור את החושך והרוחות ניהלו דיאלוג מרעיד עם זגוגיות החלונות, זימנה את הנהג שיסיע אותה לדירה בעיר. מראש הודיעה בבית האחוזה שתישאר הלילה בעיר. אחרי ככלות הכול, גם את ליאון לא ראתה מאז פרצה ההתקוממות.
מאז הודיע לה על מסעו הקרב, הוא עסוק יותר ויותר בפעילותו הציוניות, בגיוס תמיכה לשלל רעיונות שהוא מבקש לממש בפלשתינה. הסדק שנבעה ביניהם בראשית הִיקָסמותו מרעיון הנסיעה, נהפך לשבר, ומאז נרשם לעלייה לפני חודשים אחדים לתהום שנפערה ביניהם. תהום שרק ענייני השעה, הילדה ומראית עין של סדר חברתי מגשרים עליה.
פה ושם ניסה להסביר לה על תוכניותיו לשירותי רפואה, מעין קואופרטיב רפואי וכיוצא באלה דברים שהוא חולם להקים, והיא לא טרחה בכלל לזכור מה הם. זה זמן כבר חדל מניסיונו לשתף אותה, או אפילו רק להסביר לה. אבל כל זה הונח קצת בצד בימים האחרונים, כי הוא מגויס כל כולו למתרחש כאן, מטפל בפצועים הרבים לפי הדיווחים בעיתונים שמגיעים לבית החולים.
וזה כבר עניין אחר בעיניה. שאולי גם באופן עקום משהו, יחזק מחדש את אחיזת המקום הזה בו.
היא נכנסת לדירה החשוכה והדוממת ומעלה אור. היא לא שלחה לכאן אף עובדת משק בית, כיוון שכולן היו אחוזות חרדה כמעט כמו אחיה. ואם לא הכריחה אותו להגיע למשרד, ודאי לא תכריח מי מהן להגיע לכאן. הרי היא תשהה כאן רק לילה אחד, אמרה לעצמה, ולפיכך תסתפק במה שיש.
מחשבה נכונה, אמרה לעצמה עכשיו, בעודה מתאמצת להדליק את האש בתנור ההסקה, אם כי לא מאוד נוחה.
אחרי שורה של מאמצים כושלים היא מצליחה. מרוצה מהתוצאה, עדיין עטופה במעילה, היא ניגשת למטבח ושופתת קומקום על הכירה. היא מחטטת במזווה ומוצאת קופסת פח המכילה עוגיות מעשה ידיה של סוזי.
היא מניחה עלי תה בשקיק בד סגלגל ששלפה מהמגירה וטומנת אותו בקומקום חרסינה דקה שהוציאה מהארונית הפינתית. על צלחת נאה היא מניחה כמה מהעוגיות של סוזי. ונזכרת במריבות הילדות שלה על העוגיות שלה.
היא מתחייכת. כדאי שתבקש מסוזי את המתכון שלהן.
בדיוק כשהיא מוזגת מהמים שרתחו אל קומקום החרסינה, היא שומעת את דלת הדירה נפתחת.
ליאון נכנס בסערה.
"את כאן?" הוא שואל אומר.
היא רוצה לומר משהו מושחז, אבל עוצרת בעצמה למראהו. זיפים מעטרים את לחייו, מעניקים לפניו גוון אפרפר כחלחל. עיניו טרוטות, כתפיו שחוחות, שערו סתור. הוא נראה על סף אפיסת כוחות.
"בדיוק הכנתי תה," היא אומרת. "שב, אביא גם לך."
היא עורכת הכול על מגש ומביאה אל הטרקלין, שכבר התחמם מעט. היא מסירה את מעילה ותולה אותו על הקולב בכניסה, חוזרת ומוזגת להם תה.
ליאון שרוע על הספה במעיל פעור, זרועותיו פרושות לצדדים על משענת הספה. הוא בוהה בחלל, בעייפות של אדם שאינו מסוגל לעצום את עיניו מרוב לאות.
היא מתיישבת בכורסה מולו, לוגמת במתינות מהתה.
"אין לך מושג כמה זה נורא," הוא אומר לבסוף.
"אני קוראת עיתונים," היא אומרת.
"העיתונים," הוא פולט בזלזול ואוחז בידו בספל התה, שנראה זעיר בכף ידו הגדולה.
"מה רצית? שאצא לרחובות? שאבוא לבית החולים ואחלק עצות?" היא אינה מתאפקת.
"חלילה," הוא ממהר לומר, מבין שהיא שוב לקחה את דבריו באופן אישי ונעלבה במקום להקשיב להקשר הרחב. "רק ביקשתי להדגיש את המרחק בין תיאורי העיתונים לבין המציאות בשטח, מה שראיתי במו עיני. והמצב הרבה יותר גרוע מכפי שאפשר אולי להבין מקריאת נתונים ומספרים והודעות רשמיות בעיתונים."
הוא עוצר, אילזה שותקת.
"האנשים," הוא אומר, עוצם לרגע את עיניו, וידו, כרגיל, בוחשת בבלוריתו. "כל הפצועים הללו. והרוגים. קרובי משפחה שעולמם חרב." הוא שוב עוצם לרגע את עיניו. "ראיתי כבר מראות קשים במלחמה הגדולה. אבל כאן זה משהו אחר. זאת מלחמה בלב העיר. שלנו. אלה אזרחים שנלחמים באזרחים. בלב וינה היפה."
הוא כמעט פורץ בבכי. היא נרתעת ממנו.
ליאון שולה מכיסו ממחטה קמוטה ומקנח את אפו. אחר כך הוא מוחה בכפות ידיו הגדולות את פניו, מעביר אצבעות בבלוריתו הסתורה, קם, מסיר את מעילו ותולה אותו על הקולב בכניסה. הוא שב ומתיישב, לוגם מהתה, ממשש בהיסח הדעת את אחת העוגיות אך אינו מקרב אותה לפיו.
"אלה עוגיות של סוזי," היא אומרת, כדי להעיר את תשומת לבו למישוש חסר הנימוס של העוגייה וגם כדי לעורר אותו משרעפיו.
ליאון מפנה אליה את מבטו. "אילזה," הוא אומר, אך שב ונעצר.
עולה בדעתה שאולי הוא מנסה לומר לה שראה בין הפצועים מכר או קרוב משפחה. היא נדרכת. "כן?" היא שואלת.
הוא רוכן אליה, נוטל את ידיה בידיו וצולל במבטו בעיניה. "אילזה," הוא שב ואומר. "תקשיבי לי, המצב פה רק ילך ויחמיר, ילך ויסתבך. ההתקוממות הזאת של הימים האחרונים אמנם נגמרה, אבל בעצם שום דבר לא נגמר. זה רק אות הפתיחה."
היא מכווצת את גביניה. "אות פתיחה למה? מה לא נגמר?"
הוא משחרר את ידיה ונשען שוב לאחור על הספה, שולח לעברה מבט אומד. אותה, את מידת הבנתה.
היא מרגישה את הרוגז עולה ומבעבע בה. היא יודעת שהוא שוב סבור שאינה יודעת מי נלחם במי בימים האלה, שאינה מבינה את ההבדל בין הפלגים, את מידת כוחו של כל צד ואת שאיפותיו. אלא שהדבר היחיד שהיא אינה מבינה לאשורו הוא אותו.
"המאבק הפוליטי הזה לא הסתיים," הוא אומר בנימה של מורה יודע כול לתלמידה קשת תפיסה. "המצב הרבה פחות יציב ממה שנדמה לך," הוא מדגיש ומבטו נתקל באחד ממבטי הפלדה שלה. "אילזה, אני שב ומפציר בך לשקול שוב אפשרות לבוא איתי לפלשתינה. בואי כתיירת, אל תירשמי לעלייה כפי שאני עשיתי. בואי להתרשם, לראות. לנוח. להתרחק מכאן, לפחות עד שהמאבקים המקומיים יוכרעו," הוא אומר. "תחשבי על הילדה," הוא שולף טיעון לגמרי לא צפוי.
אילזה נועצת בו מבט מקפיא. "בדיוק משום שאני חושבת על הילדה, אינני רואה כל סיבה לעקור אותה מביתה החם והנוח ומחיק משפחתה כאן," היא אומרת בתקיפות הולכת וגוברת. "על אחת כמה וכמה, אין לי כל כוונה לקחת אותה מכאן לפלשתינה," היא קובעת בנחרצות. "אתה אמנם שבת מביקורך שם בקיץ, שבוי בקסמיהם של תפוחי זהב וחולות זהב," היא מוסיפה בלעג מריר, "וזאת כמובן זכותך, אבל אתה בסך הכול בונה מגדלים באוויר של קולוניה מדברית שבשליטה בריטית, אשר מיושבת, להבנתי, ברוב ערבי שאינו שש לקבל מהגרים יהודים ובנוסף מורד זה שנים ברשויות. אם נגזר עלינו לעבור תקופה מסוימת של אי שקט אני בהחלט מעדיפה שזה יהיה כאן, במולדת שלנו," היא מדגישה, "ולא במקום רחוק וזר."
היא רואה את התימהון בעיניו. שוב הצליחה להפתיעו בידע שלה.
טוב מאוד.
בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים לפני שיעז להתנשא עליה.
"סיימת?" היא אומרת בקרירות ומצביעה על ספלו. הוא מהנהן. היא אוספת את הכלים על המגש ויוצאת למטבח.
לא כך חשבה שהערב יתנהל, אבל מילא. לפחות היא יודעת ששום דבר ביניהם לא השתנה בעקבות האירועים האחרונים.
***
ראשית חודש יוני היא זמן קסום בגינת האחוזה שבפרוור. נדמה שצייר אחוז תזזית של אושר ריסס לכל עבר את כל גוני הקשת בפָּלֵטַת הצבעים שלו. אדומים וסגולים, ירוקים וכתומים, ורוד ולבן וצהוב, הגן כולו נראה משולהב בהבטחת קיץ אופטימית.
ליאון ואילזה יושבים ליד שולחן הגינה, לפניהם קערת פירות גדולה, קעריות הגשה קטנות, קנקן לימונדה צוננת וכוסות. ומחברת שחורת כריכה, שאילזה כותבת בה בשקדנות.
"על פי הסיכום בינינו, מצאתי שוכר למרפאה," הוא אומר. "דוקטור שוורץ. צעיר מוכשר בהחלט, שהתמחה תחתי בחודשים האחרונים. הוא כבר ביקר פעם אחת במרפאה ויבוא לסיור מקיף בשבוע הבא. אמרתי לו שמועד הפינוי שלי יהיה ככל הנראה בחודש אוגוסט, לכל המאוחר ספטמבר, לאחר שבמשרדי הסוכנות היהודית אישרו באוזני שהאישורים לבקשות העלייה שהוגשו יגיעו ככל הנראה בחודש הבא, לכל המאוחר באוגוסט."
הוא מציץ לעברה, מחפש תגובה, אבל ארשת פניה נותרת קפואה.
אבן, הוא חושב, במילה העברית, אחת מאוצר המילים שהוא שוקד להגדיל כמעט מדי יום.
"דיברתי איתו על המחיר שהכתבת ותנאי התשלום, והם מקובלים עליו." הוא מקרב אליה פתק בכתב ידו. "אלה פרטיו, הוא ודאי יתקשר אלייך למשרד אחרי שיסייר במרפאה, כדי לחתום על חוזה השכירות."
"דיברת איתו על עניין שם המרפאה? וקו הטלפון?" היא שואלת בענייניות.
"כן. כמובן. מקובל עליו ששניהם יישארו בינתיים על שמי. הוא הרי יודע שהמוניטין שלי רב משלו בשלב זה," הוא אומר בביטחון, ללא שמץ של ענווה, אמיתית או מזויפת. "והוא כמובן ישלם את חשבון הטלפון."
היא שותקת לרגע ואז שואלת, "ומה ביחס לרהיטים שביקשת לקחת? והציוד הרפואי?"
הוא נוטל סכין קטנה וחדה בידו האחת ותפוח אדמדם באחרת, חותך אותו בתנועות מיומנות ומדויקות, מסלק את הליבה והחרצנים, בוחר טריז תפוח אחד ונוגס בו. "את הפריטים הספורים שהסכמת שאקח מכאן," הוא מדגיש את המילה האחרונה, "אדאג להעביר ברגע שאדע בדיוק מתי יהיה אפשר לשולחם לפלשתינה. בדירה שבעיר הכול ירוכז וייארז למשלוח, יחד עם ציוד מהמרפאה."
אילזה מתעלמת מהעקיצה.
"ומה עם הבגדים שלך וכיוצא באלה?"
"את מה שבכוונתי לשלוח אכין יחד עם פריטי ריהוט בתיבות שברטה הקצתה לכך, כדי שהכול יפונה ביחד. ואת השאר אקח איתי בהפלגה. שלוש ארבע מזוודות או תיבות מסע, אני מניח. אם כי," הוא מתחייך, "לרוב המלתחה לא יהיה שם שימוש, כי מזג האוויר שם הרבה יותר נוח וחם מאשר כאן. אין שם בכלל שלג!" הוא אומר בפליאה שמחה.
היא מתעלמת, גם מחיוכו, ומעיינת במחברת שלה עד שלבסוף היא סוגרת אותה, מבריגה את המכסה על העט הנובע שבידה, ומניחה אותו לצד המחברת הסגורה.
"הגיע הזמן שתדבר עם הילדה," היא אומרת ונועצת מבט בשיחי הוורדים המשתוללים בשלל גוני צהוב כתום אדום ורוד. אילזה הכי אוהבת את הוורדים הצהובים. ורדי תה, כך מכנה אותם הגנן.
ליאון זע במושבו. "את באמת חושבת שזה נחוץ?" הוא שואל.
מבטה נפרד מהוורדים וננעץ בו. "אתה באמת חושב שלא?"
"היא רגילה לכך שאני נעדר תכופות מהבית לימים שלמים."
"היא רגילה לכך שבסופי שבוע אתה חוזר."
"היא עדיין לא בת חמש."
"היא כמעט בת חמש."
"ואת באמת חושבת שבגילה היא תבין מה שייאמר?"
"אני חושבת שאם לא תגיד כלום, היא תחשוב שנעלמת. אולי שאתה מת."
"ואם אגיד לה שאני נוסע מכאן לארץ רחוקה, לזמן ארוך שבו לא נתראה, את חושבת שהיא תבין יותר? שהיא לא תחשוב שנעלמתי? שזה יצער אותה פחות?"
"אני חושבת שצריך לומר את האמת. גם לילדים."
***
"אני מפציר בך פעם נוספת," אומר ליאון חרש ונועץ באילזה מבט מתחנן.
היא יכלה להיפרד מעליו בפרטיות, בדירה. אחרי ככלות הכול, השבועות האחרונים שעשו ביחד מאז הגיע אישור העלייה שלו והוא הזמין כרטיס לאונייה, עברו כסופה חטופה. הוא התקשה להסתיר את התרגשותו ואת אושרו, היא התקשתה להסתיר את מורת רוחה ואת כעסה. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת, כמעט מתמדת.
ההכרה וההשלמה עם כישלונה המפואר להשאיר את בעלה לצדה ולצד בתם, היתה קשה לה. בעיקר לנוכח העובדה שלא נותר עוד מקום לדיבורים עמומים, והיא נאלצה להתמודד עם אינספור תגובות ושאלות מצד בני משפחתה, מקורביה ועמיתיה. לא עניין של מה בכך למי שרגילה לשלוט בכל פיסת מידע אישית על אודותיה. אבל היא נשכה שפתיים, עטתה הבעה עניינית ושמרה על קור רוחה המוכר והידוע. בעיקר מול ליאון.
היחידה שסדקה לרגע את המעטה השלֵו שלה היתה אדית, אחותה הגדולה והאהובה. "איך הוא יכול לעשות לך את זה?" תהתה כשאילזה באה לספר לה על עזיבתו הקרבה של ליאון. "איך הוא עושה את זה לבת שלו? ילדה מסכנה, שלא תכיר את אביה, שמעדיף ארץ אחרת על פניה."
עיניה של אילזה הוצפו דמעות. היא יודעת שאחדות נמלטו במורד לחייה לפני שהספיקה להתעשת ולומר שגם כשהוא כאן הילדה בקושי רואה אותו.
ובכל זאת, על אף סערת רגשות שהתחוללה בתוכה בשבועות הללו, אף על פי שכלאה הכול בתוכה פנימה ולא הראתה דבר ואולי דווקא משום כך, בחרה ללוותו לתחנת הרכבת שממנה יצא בדרכו לטריאסטה, משם יפליג לפלשתינה.
הרציף הומה אדם. אנשים מתחבקים, מצטחקים, מזילים דמעות, מבטיחים הבטחות.
ליאון ואילזה עומדים זה מול זה, ולמעט הטיית ראשו הקלה מטה, כדי שתיטיב לשמוע אותו בהמולה שסביב, הם נראים כשני זרים.
"תבטיחי לי שתחשבי על זה," חוזר ליאון ואומר.
אילזה מרימה אליו את מבטה. מבט קר, כמעט מנוכר.
"אינני נוהגת להבטיח הבטחות שברור לי מראש שלא אקיים," היא עונה בנימה מדודה. "חבל להשחית מילים על הנושא."
ליאון מזדקף, מציץ סביבו. איש לא הבחין בדו שיח הקר, בדחייה המוחלטת של פנייתו.
הוא נושם עמוקות. בעוד כמה דקות יצא לדרכו החדשה, למחוז חלומותיו. הוא שב ומביט באילזה.
אישה קטנה, זקופה, נחושה. מקרינה סביבה כוח. הרבה כוח.
יותר מדי כוח לטעמו.
הם מעולם לא רימו זה את זה.
הם מעולם לא אמרו זה לזה את האמת לאמיתה, במלואה.
אילזה מרימה שוב מבט אל ליאון.
הוא יפה תואר, כפי שהיה תמיד. תכף יבזיק את חיוכו המסנוור, החיוך שעיוור את עיניה לאהבתו האמיתית. אהבת איש לרעיון, לחלום, לפיסת אדמה רחוקה.
לו ידעה אז את מה שהיא מבינה עכשיו, לא היתה שוגה ונישאת לו. לא היתה מביאה איתו ילדה לעולם.
הטעות, היא יודעת, היתה בראש ובראשונה שלה. ועל טעויות, היא יודעת, משלמים. לפעמים ביוקר.
"שתהיה לך נסיעה טובה והפלגה נעימה," היא אומרת לו בנימה כמעט רשמית, ופתאום חם לה, ולא רק בשל הטמפרטורה של חודש אוגוסט.
"אכתוב לך כבר מהאונייה," הוא מבטיח ומוחה זיעה ממצחו. גם לו חם.
הוא מחפש מילים רכות. אולי גם מנחמות. בעיקר אותו. "אתגעגע אל שתיכן," הוא אומר, נבוך משהו. "אני אמנם הולך בעקבות הלב," הוא אומר ועומד מיד על טעותו, שהוא ממהר לתקן, "בעקבות הלב הרעיוני, כמובן. אבל הנפש, האהבה שלי נשארת כאן," הוא מנסה.
אילזה מחייכת אליו, חיוך אמיתי ראשון. היא עוצרת אותו בהנחת יד על זרועו. "אל תסתבך בלשונך, ליאון. הרי שנינו יודעים את האמת, וצדקת כשאמרת שאתה הולך בעקבות הלב. הפנטזיה הזאת, שמי יודע אולי תגשים, היא אהבתך הגדולה, האמיתית. שנינו יודעים את זה כבר, ואני איני נוטרת לך על כך," היא אומרת בשקט. "רק חבל לי על הילדה."
הוא אינו יודע מה לומר.
הכול, ושום דבר, כבר נאמר ונשתק.
הוא מרגיש דמעות עולות בעיניו. לא דמעות של חרטה, הוא יודע. דמעות של צער.
הוא מושיט את זרועותיו אל אילזה, והיא נעתרת לו בגמלוניות, נאספת לרגע קצר בין זרועותיו הגדולות וממהרת להיחלץ מתוכן.
"עד שניפגש," היא אומרת לו. "בהצלחה."
"גם לך," הוא משיב בחצי חיוך, נפנה מעליה ועולה לרכבת.
-פרק 29-
עכשיו
חשבתי אז שהוא גיבור. גיבורים, באגדות, הצילו עלמות במצוקה. סבתא אילזה לא היתה עלמה, ובכל זאת.
לנצח נצרבה בזיכרוני התמונה של אבא שלי, סוחב את סבתא אילזה חסרת ההכרה בזרועותיו.
הייתי בת ארבע, אולי חמש.
היה אמצע הלילה, ואני לא יודעת למה ואיך התעוררתי, ומה בכלל עשיתי בסלון או במרפסת או בצד הזה של הדירה כשהחדר שלי היה בכלל בצד האחר משם אבא סחב את סבתא אילזה החוצה.
אני כן יודעת שלא פחדתי וגם לא נבהלתי למראה סבתא אילזה, והעובדה שהיתה חסרת הכרה בקושי נרשמה לי בתודעה.
שפרויד והחבר'ה יגידו שזה מנגנון הדחקה.
כן שמתי לב והתרשמתי מאוד מזה שאבא סוחב אותה. במו ידיו. נפעמתי, כי ככה עושים גיבורים.
ואבא שלי, האיש עם המדים, שיותר ביקר בבית מאשר נמצא בו, היה גיבור. הוא היה בצבא. לכן לא היה בבית. הוא היה רופא. רופאים מצילים אנשים, מטפלים בהם ומבריאים אותם.
אלה היו האופציות מבחינתי.
כששאלתי למה אבא סוחב את סבתא, הוא אמר שהיא מרגישה קצת לא טוב.
אז הוא עוזר לה.
הגיוני, בעיניה של ילדה קטנה ונאיבית, שמאמינה שאבא שלה גיבור וסבתא, כמו כל סבתא, היא אישה זקנה.
סבתא אילזה היתה אז בת שישים בערך.
אנחנו, אמר אבא, נטפל בה, והיא תהיה בסדר. הוא חייך.
והם נעלמו.
אבל חזרו. אחרי שכבר נרדמתי. בבוקר הם היו שם. דבקים שניהם בגרסה השגורה אז של מבוגרים מול ילדים: זה שום דבר, הכול בסדר.
סבתא אילזה התהדרה בתחבושת ושמא פלסטר גדול על המצח, וזהו. שום פרטים לא נמסרו לי.
לא שאלתי.
בעיקר כי הכול באמת נראה לי בסדר, ושום דבר לא עורר את חשדי.
שנים חלפו עד שסיפרו לי שהיתה פריצה לדירה בזמן שרק סבתא אילזה ואני היינו בבית, ואמא ואבא יצאו.
נרקומנים שבאו לחפש תרופות כי ראו בחוץ את השלט "דוקטור" וחשבו שהוא מחזיק בבית, היתה הגרסה החביבה על אמי, שאבא מעולם לא התנגד לה.
איש מהם מעולם לא שאל אותי אם פחדתי. אם שמעתי משהו. אם הבנתי שהכו אותה. שהיא היתה חסרת הכרה.
אבא תמיד היה משועשע מכך שכל מה שאני זוכרת זה אותו סוחב אותה.
אולי, כי בינו לבינו, ידע שכל השנים זה היה הפוך: היא סחבה אותו על האלונקה הרעועה של נישואיו לבתה, נישואים שאותם כנראה החליטה להציל בכל מחיר.
היא ידעה דבר או שניים על המחיר הגבוה של הצלת נישואים. היא כנראה גם ידעה שהיא מסוגלת לשלם מחירים כאלה בעצמה. הוא לא בטוח.
אולי בטוח שלא.
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם סבתא אילזה לא היתה נמצאת שם איתם, מההתחלה. אם לא היתה מסייעת להם לרכוש את הדירה הראשונה. אם לא היתה מסייעת להם כלכלית כשהיה צריך. אם לא היתה נמצאת שם כדי להיות הבייביסיטר הזמינה תמיד, האופר שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות, מנהלת משק הבית שמאפשרת עוזרת בימים שרק למעטים היתה, וגם רודה בה, המבשלת האולטימטיבית שגם ידעה להכין את התבשילים והמאפים האהובים על בני הבית וגם ייתרה כל צורך שמישהו אחר ייכנס למטבח. אם לא היתה שם תמיד כמו מדינאית דיפלומטית חדת חושים, רבת כוח ורבת תושייה, שידעה תמיד לשמר ואולי גם לטפח את מאזן האימה בין מה שאבא הרשה לעצמו ואמא לא יכלה לעצור בעדו, לבין מה שהוא כנראה הבין או ידע שהיא מסוגלת לו, אם יחצה קווים אדומים מבחינתה.
איך הוא הבין, או ידע, אין לי מושג.
אין לי גם מושג איך צברה לעצמה כזה כוח הרתעה מולו. הרי בסופו של דבר, מבחינתו היא היתה החותנת הנוכחת תמיד, שנוכחותה לא אפשרה להורי זוגיות אמיתית, בשניים בלבד, עד שהיה כבר מאוחר מדי; האישה שבאה בעל כורחה ונגד רצונה לישראל, שהיתה מולדתו האהובה; שהתנהלה כל חייה במחיצתו כגבירה שירדה מנכסיה, שמעולם לא למדה לדבר איתו בשפתו, או בתרבותו. שאילצה אותו להתאים את עצמו אליה.
היום, כשאני חושבת על אותו לילה, אני לא מבינה איך כל מה שראיתי היה אבא גיבור.
עד היום אני לא באמת יודעת מה קרה שם.
אני רק יודעת ששני קמצני הדיבור הללו, אבא שלי וסבתא אילזה, עשו יד אחת בטאטוא האירוע לשולי התודעה והזיכרון.
וזאת לא היתה הפעם היחידה, הראשונה או האחרונה, שהם עשו יד אחת. במכוון, בתיאום, או מתוך עמדות מנוגדות לחלוטין. כי זה שירת את שניהם, או ליתר דיוק: כל אחד מהם.
-פרק 30-
1936
"כולם להביט אלי בבקשה," מורה הצלם, ואילזה מזדקפת ומחייכת חצי חיוך. מצדה האחד עומדת חברתה שרלוטֶה ומצדה האחר גיסתה הניה, שתיהן בכובעים מהסוג המודרני, החדיש. אילזה מעדיפה להישאר גלוית ראש, אין לה סבלנות לכל הכובענות הזאת, שמועכת את התסרוקת וגורמת לה כאבי ראש. בחופשה ודאי שאין שום סיבה לכלוא ולמתוח את השיער בשלל סיכות ומכבנות.
מצדה האחר של שרלוטה עומד בעלה וולף, המחשיב עצמו איש עסקים, אבל אילזה יודעת שהעסקים היו ונשארו של אביו. הוא אכן מרבה להסתובב במשרד, בחנות ובמפעל המשפחתי, שבו מייצרים כסתות ושמיכות, אבל אילזה יודעת שתרומתו האמיתית שם היא אפסית. הוא ידיד של אנטון, וכמוהו, קורץ ככל הנראה מאותו חומר שממנו עשויים גברים עצלים וחסרי מעוף, שנולדו למשפחות אמידות. אלא שוולף, בנבדל מאנטון, ניחן בכישורים חברתיים טובים ובחוש הומור, ועל כן חברתו לעולם אינה מעיקה.
מצדה האחר של הניה ובמרחק מה ממנה ניצב זעוף משהו, כהרגלו בנוכחות מצלמה גוסטב.
אח, גוסטב. לו היתה מכירה אותו בטרם הכירה את ליאון, או אפילו במקביל להיכרותה איתו, אין לה ספק בכלל שחייה האישיים היו מתנהלים אחרת. שלא היתה אפילו שוקלת נישואים לליאון. חרף קסמו האישי, מקצועו המבטיח, בלוריתו הצחורה ומראהו השובה.
מצחיק, היא מהרהרת בנחת, מיישירה מבט למצלמה, נהנית מליטוף רוח הקיץ הקרירה נעימה. מצחיק שדווקא האיש הזה, שלכאורה כה שונה ממנה וממעגליה החברתיים הטבעיים, הצליח לחדור מבעד לשריונה ולעורר משהו עמוק בתוכה.
גוסטב, איש המכוניות. כך כינתה אותו אנט מאז רכשו את המכונית הראשונה ששירתה את החברה, עניין שאנטון היה אחראי עליו במשך שנים, ועד היום. גוסטב עגלגל ונמוך בהשוואה לליאון, קירח, משמים לכאורה, שכל הופעתו רחוקה מלהיות מרשימה. גוסטב החשדן, שנרתע תמיד מכל בדל תשומת לב פומבית, שחמיצות מדודה היא מבעו הקבוע. גוסטב, בנו של בעל אטליז, שזיהה מוקדם את הפוטנציאל הטמון באוטומובילים והיום יש לו רשת של סוכנויות למכירת אוטומובילים ברחבי אוסטריה. גוסטב שמעריץ אותה בגלוי, שקשוב אליה, שהוא פרטנר מצוין לשיחות מועילות בענייני מסחר, כלכלה, השוק האוסטרי ובכלל. גוסטב הרווק, הפנוי אליה בכל עת שנוחה לה, שמתגורר בדירה רחבת ידיים במרחק שני רחובות מדירתה העירונית, שחולק את חיבתה למוזיקה קלסית ובישול עילי, וכמוה אינו מתעניין בדקויות של גידול ילדים או בהבלים כמו אופנה.
היא נתקלה בו כחודשיים אחרי שליאון הפליג לפלשתינה, כשהחליטה למכור את המכונית שקנתה לשימושו וסירבה לתת במתנה לפרדי, בנו של אלפרד. עד היום, כמו בילדות, לאלפרד יש נקודה עיוורת שרק הולכת וגדלה עם השנים בכל הקשור לפרדי. זה מכבר הפסיק לנסות לשדלו לפתח קריירה מוזיקלית והניח לנער שהיה לאיש צעיר לחפש את דרכו בחיים. אלא שהחיפוש לא הניב דבר, ופרדי נע ונד בין תחומי עניין משתנים חדשות לבקרים וממשיך לחיות על חשבון אביו. מרגע שאילזה סיפרה לבני משפחתה על עזיבתו הצפויה של ליאון, פרדי החל להתיש את אביו בניסיונות לשכנעו להשיג בעבורו את המכונית של הדוקטור.
אלא שגם הפעם, אף כי ממניעים שונים בעליל, אילזה סירבה לשתף פעולה. אם שנים קודם לכן סירבה לממן את דמי השכנוע לאקדמיה, כפי שאלפרד כינה זאת, כדי שיקבלו את פרדי ללימודים חרף כישלונו גם אם המכוון בבחינות, כי סברה שאין לכפות על הנער רצון לא לו, בעניין המכונית סירבה, כי כמו שאמרה לאלפרד בישירות האופיינית לה, "אם אתה מוכן לתת לו לחיות על חשבונך, למרות שהוא כבר אדם בוגר שצריך לעמוד ברשות עצמו ולעבוד לפרנסתו זה עניינך. אבל אני לא מוכנה שזה יהיה על חשבון החברה או על חשבוני. והמכונית הזאת נקנתה בכספי הפרטי, ועל כן אין לי שום כוונה להעניק לבנך מתנה יקרה כזאת בלי שום סיבה. אתה רוצה קנה את המכונית ממני ותן לו."
אלפרד, כדרכו, נעלב אז עמוקות, ובמשך שבועיים לא דיבר עם אילזה מילה מעבר למינימום הנדרש במשרד, ואז, כששקל באמת ובתמים לנהל איתה משא ומתן על רכישת המכונית ממנה, גילה שכבר מכרה אותה.
בחזרה לאיש המכוניות, גוסטב.
וכך נפגשו השניים, כשאילזה נכנסה בסערה למשרדו, מבקשת למכור לו את המכונית, בו במקום.
***
זה היה לפני שנתיים. אילזה עדיין היתה אז תחת השפעת העזיבה של ליאון. גוסטב המוקסם מהאישה סופה, המתין בסבלנות עד שהיא ראתה אותו ממש. ומאז הוא ממשיך להיות איתה, לצדה כשהיא רוצה, במרחק כשזה עדיף לה, מעניק מה שהיא רוצה או מוכנה לקבל ואינו תובע דבר, אינו מבקר אותה ואינו חולק על בחירותיה. מן הסתם כי הן מתאימות גם לו.
גבר כלבבה. ואולי נכון יותר להגדירו: שותף חבר כלבבה.
אחֶיה אמנם משוכנעים שידידותה עם איש המכוניות כבר מזמן חצתה את הקווים לממדי רומן של ממש, גם פיזי, אבל כיוון שאילזה מקפידה על החזות המהוגנת שמעמדה העסקי והחברתי דורש, היא אינה טורחת כלל לתקן את אחיה.
שיחשבו מה שהם רוצים. היא יודעת את האמת. והאמת היא שבמהלך השנתיים של היכרותם גוסטב נהפך אמנם לאדם הקרוב ביותר אליה, לאיש סודה, אבל מערכת יחסיהם לא באמת פרחה במובן הפיזי. הם אמנם קיימו יחסי מין פעמיים, אבל שניהם נותרו די אדישים זה לזה במובן הזה. שניהם הבינו בחושיהם החדים שלא סיפוק כזה הם חיפשו ועל כן גם לא מצאו אותו זה בזרועות זה. אינטימיות, זה מה שחיפשו ומצאו זה בזה.
ועכשיו גוסטב גם כאן, בבּאד גַסטַיין היפה, מבקר אותה באתר הנופש שבו המשפחה עושה כל קיץ. ולו היה אלפרד יודע שהניה אשתו משמשת להם בלא ידיעתה כמובן, שהרי הניה מעולם לא היתה מבריקה במיוחד בעניינים בין אישיים, וכזאת גם נותרה מעין מגן מפני לשונות רעות, היה ודאי מתפלץ.
הצלם משחרר אותם. הקבוצה מיד מסתדרת אחרת. וולף ושרלוטה קוראים לבנם ורעייתו הצעירה להתקרב, הניה מסמנת לגוסטב להתקרב גם הוא. הרוח כמעט מעיפה את כובעה האופנתי של שרלוטה. הניה אוחזת בשולי כובעה, למנוע ממנו ניסיון בריחה דומה.
"ניפגש כולנו לארוחת ערב?" שואלת אילזה.
"ברצון," מכריז וולף.
"אני אציע גם לדיטריך וסוניה לבוא. שמעתי שגם ליזה, אשתו של הנס, כבר הגיעה, אז אברר, ואם כן אזמין גם אותה," מכריזה אילזה. יש ביטחון במספרים גדולים, היא יודעת.
"יהיה להם שולחן גדול מספיק?" שואלת במבוכה הניה.
"הם יסדרו אם אין להם," אומרת אילזה.
לאישה הזאת לעולם לא יהיה די ביטחון עצמי להתנהל במשהו לבדה בעולם, היא מהרהרת.
החבורה נפרדת, יש מי שמתחילים ללכת לכיוון המלון ויש מי שפונים לשוטט ברחובות הסמוכים בעיירה הציורית. אילזה מחליפה מילים עם הצלם.
איש לא הבחין בגוסטב, שכאילו נבלע בין העוברים ושבים ולמעשה ממתין לאילזה, שנפנית אליו בתום חילופי הדברים עם הצלם.
"קפה קטן?" הוא מציע. היא מהנהנת. הם פוסעים בנחת לבית קפה המשקיף אל כיכר. הוא מסיט בעבורה את הכיסא, היא מתיישבת לאטה. הוא מתיישב לידה. הם משקיפים על הכיכר, על היונים.
מלצר בא והולך.
וחוזר עם שני ספלי קפה ופרוסה נאה של זאכר טורטה. שמונחת ביניהם.
בלי מילים הם לוגמים בנחת מהקפה, נועצים איש בתורו מזלג קטן בעוגה הנימוחה.
"הבוקר דיברתי עם מיס הלן," היא אומרת לבסוף. "היא השאירה לי אמש הודעה וביקשה שאתקשר."
גוסטב מלכסן אליה מבט.
"לטענתה, הילדה לא משתפת פעולה כראוי עם חובות הלימוד."
"מה זאת אומרת?"
"היא מסרבת לבצע תרגילי כתיבה וחשבון מחוץ לשעות השיעורים שמיס הלן עורכת לה. מיס הלן אומרת שהילדה טוענת שבחופש לא מקבלים שיעורי בית."
"הילדה צודקת," הוא אומר.
"זאת גם דעתי," אומרת אילזה. "וכך אמרתי למיס הלן. שתניח לה בעניין הזה." היא לוגמת עוד מהקפה. "אבל למען האמת," היא מוסיפה ופונה אליו, "בעיקר שמחתי לשמוע שהילדה סוף סוף עומדת על שלה. מורדת בדרכה הצייתנית," היא מצטחקת.
ילדים אינם נושא שהם מרבים לדבר עליו, אפילו לא בהקשר של נעמי. בהסכמה שבשתיקה, מקובל על שניהם שהיא עניינה של אילזה בלבד, אם משום שזהו תחום אחד שהכניסה אליו די אסורה לו, ואם משום שילדים ונעמי בכללם אינם מעניינים אותו כלל. כשפה ושם אילזה משתפת אותו בדבר מה על אודותיה, היא תמיד מדברת על "הילדה", ללא אִזכור שמה. וכמעט תמיד זה בהקשר של קושי, טרדה, או סיבה אחרת לאי נחת מבחינתה. היא לעולם אינה משבחת את בתה באוזניו או מתפארת ביכולותיה או בכישרונה.
"היא ילדה חביבה," אמרה לו באחת הפגישות המוקדמות שלהם, שהוקדשה באופן נדיר חד פעמי בעצם לשיחה על הילדה ומקומה במערך היחסים שלהם. "די מוזיקלית, קוראת יפה, מדברת גם אנגלית בזכות הנאני שהבאנו מאנגליה. ילדה טובה בסך הכול," אמרה.
"אבל...?" הוא שאל בנימה עניינית, משל הוא שואל על איכות של יבול תפוחים.
"אבל לא מיוחדת," אמרה אילזה בנימה עניינית דומה. "אין לה איזה כישרון גדול בתחום כלשהו. ולצערי, אין לה גם אופי חזק דיו, לדעתי. היא מתקשה לקבל את העזיבה של אביה," הוסיפה, "אף כי הוא נעדר תכופות גם לפני שעזב באופן סופי, והיא בסך הכול בת חמש, עוד מעט שש. אינני מומחית בנושא, אבל נדמה לי שהיא הושפעה יותר משהערכתי מראש." היא נותרה מהורהרת לרגע. "כך או כך, אין מה לעשות או לשנות בשלב זה. עליה פשוט להשלים עם המצב, כי הוא אינו עומד לחזור בשום מועד נראה לעין."
כבר בראשית הקשר ביניהם אילזה סיפרה לגוסטב שידע כמובן על מעמדה כאישה נשואה, שהרי מכר לה וקנה ממנה את המכונית של בעלה על עזיבתו של ליאון לפלשתינה. "ציוני," הפטירה במיאוס.
אבל לגוסטב לא היה אכפת מאילו סיבות ליאון עזב. הוא לא הבין דבר וחצי דבר בציונות וגם לא התעניין. מבחינתו גם לא היה יהודי של ממש. אתיאיסט, הגדיר את עצמו, שהתרחק כמו מאש מכל סממן של דת כלשהי. כולל חגים ומועדים.
הם מסיימים את הקפה והעוגה, גוסטב משלם למלצר, והם קמים ללכת. הוא אוחז לרגע, במגע קל במרפקה, מכוון אותה לצדו ומרפה.
מן הצד, הם נראים כמו כל זוג קרוב ואוהב.
"הניה ביקשה להקדים את שובנו. היא רוצה לצאת לדרך כבר מחרתיים בבוקר," הוא אומר. "את חושבת שהיא..."
"מה פתאום," מבטלת אילזה עוד לפני שהוא מסיים את השאלה. "הניה כמו הניה, מפחדת מהצל של עצמה. היא כבר שבוע מחוץ לבית, בלי אלפרד, שירק דם לשכנע אותה לנסוע כדי שיוכל להתעסק באין מפריע עם ה... איך נקרא לזה? מושא המאוויים שלו?" היא מחייכת אל גוסטב, "כן, אל תנסה בכלל להיראות מופתע, אני יודעת שאתה יודע על הסידור שלו. היא גם כבר שבוע רחוקה משני הילדים שלה, האחד תלותי כמו תינוק והשני נצלן ובטלן, ושניהם מעסיקים אותה מבוקר עד ערב. והיא מפרשת זאת כקרבה, הטיפשה."
גוסטב מלכסן אליה מבט.
"בכל אופן, ידעתי שהיא לא תחזיק מעמד עד תום החופשה. שיערתי ששבוע יהיה הגבול שלה."
"לא אמרת לי."
היא משגרת אליו מבט רך. "התקווה היא לחלשים, כידוע, אבל גם החזקים הם לפעמים חלשים."
***
האחוזה רוחשת קרובי משפחה כמו בימים רחוקים.
וטובים, מהרהרת סוזי, ואצבעותיה העבות דוחקות בבצק שעל שולחן העבודה שלפניה. בעוד רגע היא תכניס את כיכר הלחם האחרונה לתנור, לארוחה שתיערך בעוד כשעתיים.
מזווית העין היא רואה את נעמי הקטנה מציצה אל תוך המטבח המהביל והרוחש.
"בואי, ליבשן," היא קוראת לה ומסמנת באצבעה.
נעמי נכנסת בצעדים מהוססים. סוזי טופחת על כיסא לידה, ונעמי מטפסת עליו.
"את רעבה? רוצה עוגייה?" היא שואלת את נעמי, שהסרט הגדול בשערה נוטה על צדו והיא נראית כמי שהרגע בכתה.
"מיס הלן אומרת שאסור לי לאכול ממתקים לפני האוכל," היא אומרת בנימה מובסת.
"אח, שטויות, מיס הלן יודעת אנגלית וחשבון, אז שתתעסק באנגלית וחשבון. היא לא יודעת כלום על אוכל וממתקים. ועוגייה זה לא ממתק, זה מאפה בכלל," היא אומרת, מרפה לרגע מהצמה שכמעט סיימה לקלוע לחלה, ניגשת למזווה ושולפת משם קופסת פח גדולה. "תבחרי," היא אומרת ופותחת את המכסה בפני נעמי.
נעמי שולחת יד מהססת לתוך הקופסה ושולה מתוכה עוגייה חומה ותפוחה. היא מתחילה לכרסם אותה לאטה. סוזי מניחה את קופסת הפח הפתוחה לצדה ושבה למקומה. ידיה מרחפות מעל החלה.
"כל בני הדודים כבר הגיעו?" היא שואלת בניסיון לדובב את הקטנה.
נעמי מתנערת משרעפיה. "אני חושבת. אני לא יודעת. הלוואי שלא יבואו."
"למה?" סוזי מופתעת מהנחרצות העוינת והלא אופיינית לנעמי.
"כי אז אמא תשכנע את כולם לא לנסוע לברלין ולא יהיה מי שייקח אותי לאולימפיאדה."
אה, אז זה העניין, חושבת לעצמה סוזי. אם היו שואלים אותה, היתה בכלל אומרת שמה פתאום אנשים מבוגרים נוסעים לארץ אחרת בשביל לראות אנשים קופצים ורצים ועושים ספורט, כי מה זה מעניין בכלל ולמה לזרוק על זה כסף שהושג בעמל. אבל לא שאלו אותה. והבטיחו לילדה המסכנה, שלפני כמה חודשים נכנס להם בראש שאם תעשה ספורט היא תרזה קצת, השד יודע מאיפה הם המציאו את השטות הזאת. אבל הילדה החליטה שהיא רוצה לשחות, אז נתנו לה, כי האנשים האלה לא יודעים להגיד לא לילדים שלהם. אלוהים יודע כמה היא אוהבת את אילזה ואת נעמי הקטנה, אבל למה שחייה, אם היה אפשר לעודד אותה סתם לרוץ קצת בגינה? סוזי משוכנעת שגם ההסכמה לשחייה לא היתה קשורה באמת לעידוד ספורט או ליכולות של נעמי הקטנה, אלא לצורך לספק את הרצונות שלה, לתת לה מה שהיא רוצה, כי אבא אין לה.
שאלוהים יסלח לה, אבל היא לא מבינה את הדוקטור הזה, שקם ונסע לפני שנתיים ולא בא לבקר אפילו פעם אחת מאז! והילדה המסכנה הזאת, כמה היא מתגעגעת אליו! שום שחייה ושום בריכה לא יפצו אותה על זה.
כך או כך, מאז התחילה לשחות, כולם מעודדים אותה ואומרים לה כל הזמן שהיא ספורטאית.
ועכשיו זה. הבטיחו לה שהיא תיסע לאולימפיאדה. עוד שטות, חושבת סוזי, לא מספיק המבוגרים שנוסעים, גם מבטיחים לילדה קטנה שהיא תיסע איתם. שיסבירו לה עכשיו למה הם לא נוסעים, נראה אותם.
הרי הילדה לא יודעת וגם לא מסוגלת להבין את הסיפור באמת.
"לא נורא, ליבשן," היא מנסה לדלג מעל המוקש, "ככה יהיה לך יותר זמן בבית, לשחק עם חברות ולאכול עוגיות טעימות."
נעמי מזעיפה פנים. "לא נכון. מיס הלן כל הזמן רוצה לעשות לי עוד ועוד שיעורים, ואמא תמיד מסכימה לה. וגם החברות שלי," היא מוסיפה לאחר הפסקה קצרצרה, "מעצבנות אותי. וגם," היא מדגישה, "כל כך רציתי לנסוע לאולימפיאדה לראות תחרויות שחייה! את יודעת שאפילו שמו שם בבריכה של התחרות מַקפצות?!" היא אחוזת התפעלות.
"לא, לא ידעתי," ממלמלת סוזי.
מקפצות, היא חושבת בעודה בוזקת שומשום על החלה. מה זה משנה בכלל, וגם השחייה הזאת, מה מרגש במישהו ששוחה מצד אל צד, שוב ושוב?
"אז יש!" מדגישה נעמי. "ואחרי שכל הבני דודים וגם דוד אלפרד ודודה הניה אמרו שהם נוסעים, אז אמא אמרה שאני יכולה לנסוע איתם בלעדיה, כי היא לא רצתה לנסוע. אבל אחר כך דודה הניה אמרה שהיא לא נוסעת וגם דוד אלפרד וליליאן והילדה, ועכשיו אמא תשכנע את כל האחרים גם לא לנסוע, ולא יהיה לי עם מי לנסוע ואני אישאר בבית!" היא קוראת בתסכול, בין זעם לבכי.
סוזי אמנם לא מבינה הרבה בפוליטיקה, אבל ברור לה שאילזה לא תיתן לאיש מהם לנסוע לברלין, אפילו היא שמעה שהנאצים ששם בשלטון עושים כל מיני הגבלות על יהודים. ולא שהיא מבינה בדיוק מה זה אומר, או אם זה באמת כל כך רע, אבל היא יודעת שאילזה חכמה, ואם היא אומרת לבני המשפחה שלה לא לנסוע, היא יודעת למה. אבל היא בטח לא יכולה להסביר את כל זה לילדה בת פחות משבע. מה היא מבינה? מקפצות היא מבינה.
"ליבשן, את יודעת שאמא שלך לא אומרת דברים סתם. ואם היא אומרת לכולם להישאר כאן, אז היא יודעת למה. ואת לא צריכה להצטער, אלא לשמוח שאמא שלך כזאת חכמה," היא אומרת וקמה להכניס את החלה לתנור.
"היא לא כזאת חכמה," כועסת נעמי, ומפילה את הכיסא כשהיא קמה בזעם ופוסעת לעבר הדלת. "אם היא כזאת חכמה," היא יורקת את המילים בכעס טובל בראשיתו של בכי, "אז למה אבא לא מקשיב לה?" היא פולטת ונמלטת מהמטבח.
"ליבשן," קוראת אחריה סוזי, אבל רק שובל הבכי מהדהד במסדרון.
-פרק 31-
עכשיו
כשהוא החליט שהוא מפסיק לנהוג, הוא לא יצא בהצהרות. הוא פשוט הפסיק לנהוג. איתן ואני חשבנו אז שזה מאוד אחראי מצדו. כל הכבוד לו, אמרנו זה לזה, מחליט להפסיק מרצונו החופשי.
אמא כמובן טרחה להעיר שבזמן האחרון הוא כל הזמן דופק את האוטו ולא שם לב.
כשהוא התחיל לדבר בשבחי הנסיעה באוטובוסים, דבר שהיה זר לו כל חייו כאבא שלי, חשבתי שהוא מתלהב כי זאת חוויה חדשה בשבילו, כי האיחורים והעיכובים לא ממש הזיזו לו, שהרי הוא לא צריך להגיע בזמן לאסוף ילדים מהגן, להביא אותם לחוג או משהו כזה.
אחר כך הוא התחיל לצאת מהבית בחמש וחצי בבוקר, כדי להגיע לתחנה ולאוטובוס הראשון של 05:45. כדי לא להיתקע בפקקים, הוא אמר. אמא היתה מגלגלת עיניים.
כשהוא התחיל לחזור ממסעותיו באוטובוסים, עטור חבורות כחולות ממכות שחטף כשהאוטובוס זינק לדרכו או עצר בפתאומיות, ניסינו לשכנע אותו להמיר את האוטובוס במונית.
לא יחזירו לי את הכסף, הוא אמר והתכוון למקום העבודה שלו.
אבל אתה יכול על חשבונך, אמרנו לו. יקר, הוא פסק. הסברנו שאפשר גם להגיע להסדר קבוע עם תחנת מוניות, שיוזיל עלויות.
ומה את חושבת, קצף עלי בנרגנות, שנהגי מוניות לא נוסעים כמו משוגעים?
מניסיון אישי לא יכולתי להתווכח עם הטענה הזאת.
שבת אחת הוא קידם את פני במצב רוח עכור, ידו חבושה בתחבושת גדולה.
הדגנרטים האלה, מלמל ברוגז, מי היה צריך את זה בכלל.
אמא שוב עשתה פנטומימה של "הוא מגזים", "הוא סתם".
בתשובה לשאלה הוא סיפר ברוגז, שהיה, כרגיל, בדרכו לעבודה באוטובוס וקם ממקומו לקראת התחנה שבה היה אמור לרדת. אלא שאז הנהג עצר בפתאומיות והוא נזרק קדימה ובניסיון להיאחז במוט, נקרע העור בגב ידו. עורו כבר היה דקיק כנייר, ותחתיו לא היה לו ריפוד שומן או שריר. הדימום היה גדול. "כמו חזיר שחוט," הוא תיאר. הנוסעים המבוהלים סביבו ניסו לשכנע אותו להתפנות למיון.
הוא סירב. והגיע מדמם למקום העבודה. אלא ששם לא הסכימו להניח לו לחבוש את עצמו בערכת העזרה ראשונה שהיתה במקום, והכריחו אותו לנסוע למיון בבית החולים הסמוך. בזבוז זמן, הוא שוב כעס כאילו הכול קורה עכשיו. ושם הוא גם הפסיד בדו קרב מילולי מול הרופא, שהתעקש לתפור.
בשביל מה תפרים, רטן מולי שוב ושוב, ממשש בתנועות חסרות מנוח את התחבושת. דגנרטים. לא מבינים כלום.
וגם רשמו לו ימי מחלה. שישב בבית וינוח. זה בכלל הכעיס אותו. אני לא צריך לנוח, אמר, אני לא חולה.
סוף העולם, אמרתי לאיתן, אמרו לו להישאר בבית.
אמרתי ולא ידעתי מה אמרתי.
כעבור חודשים, כשהגיעה הקורונה וסגרה אותו, יחד עם שאר העולם, בבית, החלה הנסיגה הגדולה ואיתה גם ההצטללות הגדולה. צעד אחר צעד התחלנו להבין לא רק מה אנחנו רואים מול עינינו, אלא גם מה ראינו ולא ראינו במשך תקופה ארוכה קודם.
אמא, כדרכה, המשיכה עוד זמן רב לנקוט ראייה סלקטיבית. החוצה, בכל אופן.
אסור שמישהו ידע שמשהו לא בסדר עם אבא.
לא צריך כלום, אנחנו מסתדרים יופי לבד.
שלא תעזי להגיד לשכנים שלאבא יש בעיה, שמעת?
***
אפוטרופסות מתמשכת? הוראות רפואיות? עדיין לא צריך, זה לא הזמן הוא פסק והיא הדהדה אחריו, כדרכה. אם הוא לא, אז גם היא לא.
ולרגע הם נראו רגוזים וחמוצים כמו תמיד, זה על זה ובעיקר על איתן ועלי.
כמה קל היה להישבות באשליה הזאת, כשהלכנו קצת אחר כך הביתה והם נשארו לבד עם האמת, שהוא התכחש לה ביודעין או שלא, והיא התעלמה ממנה, מסיבותיה שלה.
***
אז לפחות תשפצו חדר שירותים אחד.
בשביל מה?
שאבא יוכל להתקלח בקלות. כל יום שהוא נכנס להתקלח באמבטיה ויוצא שלם זה נס.
הוא לא נכנס, הוא שוטף את עצמו מעל האמבטיה.
אז הוא רוכן קדימה? זה לא פחות מסוכן.
אני מקלחת אותו.
אז שניכם עלולים למעוד וליפול. איך תרימי אותו?
אחרי שבועות של דיבורים, הם היא הסכימו. השיפוצניק הבטיח שתוך שבועיים הכול ייגמר. לא האמנו לו, ובצדק. אבל ידענו שאין ברירה. צריך לעשות את זה.
אחד מאיתנו התייצב אצלם כל יום להשגיח, לזרז, להעיר, להביא אוכל, לוודא שבסוף זה ייגמר.
ובכל יום מחדש התנהל דיאלוג מתיש עד שהסכימו לצאת למשך היום מהבית, ותמיד הם הקדימו לחזור ומיד להתלונן.
ובכל יום מחדש, אבא טען שהפועלים גנבו לו את הכפכפים. קרוקס חומים, ישנים ומהוהים, שנעל שנים וגם היו גדולים עליו בעצם.
ובכל יום מחדש הבאנו לו את הכפכפים בשקית והסברנו ששמנו בצד כדי שלא יפריעו לעובדים.
ובכל יום מחדש הוא מצא את הרגע לגשת בעצמו לאחד הפועלים, לנופף מולו באצבע עקומה ולצעוק עליו שהוא יודע שהוא גנב לו את הכפכפים. ולסיים ברצף קללות.
ידענו שזה רע. לא הבנו שזה עוד כלום לעומת מה שיגיע.
***
עובד זר, הצענו.
בחיים לא, היא אמרה. והוא נחר בבוז, מבלי באמת להבין על מה. כנראה חשב שהצענו לה משהו, או מישהו. אולי מנקה חדש.
כעבור זמן היא אמרה: מאיפה נמצא ונביא עכשיו, בדרכה העקומה לאותת שצדקנו, שהיא מתרצה כי אינה יכולה להמשיך לעמוד במשימה לבדה.
וכשאמרתי שנביא, עברה להכרזה שאין מקום בבית לעובד זר. אין לה בכלל מקום בבית.
איך לא? שאלתי בתסכול. דירת חמישה חדרים אמנם שניים חוברו יחד, אבל עדיין יש חדר פנוי.
זה החדר לנכדים, היא אמרה.
אף אחד מהם כבר לא בא לשחק כאן או לישון כאן כבר שנים. הכי צעיר כבר בצבא. זה החדר של הפריזר, אמרתי לה, רק הוא עומד שם כל הזמן. ואגב, למה את צריכה פריזר נוסף על זה של המקרר כשרק את ואבא אוכלים פה בבית ושניכם אוכלים כמו ציפורים? שאלתי.
אל תתערבי, היתה התשובה.
ואז נמצא עובד. והותקנו גם מצלמות בבית. לוודא, לא לעקוב אחריכם, אמרנו לאמא, שהפלישה האפשרית לפרטיות, גם אם רק של ילדיה, ערערה אותה. הבנו אותה. הבנו גם את הצורך לוודא מה באמת קורה עם אבא, ודאי מול העובד הזר, שנותר בעיניו זר בכל יום מחדש.
והן תיעדו את התפרצויות הזעם של אבא. את מטחי הקללות והגידופים שירה לכל עבר. חרא חרא חרא, היה חוזר וצועק, כמו מנטרה של ילד שלמד להגיד קקי, רק בלי החדווה והחן של פעוטות.
והן תיעדו את התסכול והכעס של אמא. צועקת עליו בעוד לילה שהוא לא נתן לה לישון, אם לא תפסיק יבואו לקחת אותך מכאן. כמו שפעם צעקו על ילדים, אם לא תאכל יבוא שוטר.
והן תיעדו נפילה של אבא, ועוד אחת ועוד אחת, גם כשהעובד עומד במרחק שני צעדים ממנו. לא בולם, לא משגיח, לא יודע איך זה קרה.
לקח לנו זמן להבין למה הוא לא יודע איך זה קרה, למרות העובדה שהגיע עם המלצות חמות על טיפול מסור.
טיפול מסור שהעניק לאדם סיעודי ודמנטי לגמרי, מהסוג שרובץ כן, המילה מכוערת וגם המציאות בכיסא גלגלים רוב היום, כמעט לא מתקשר, מועבר מפה לשם בין ערוּת לשינה. מסוג המטופלים שלא דורשים שום תשומת לב של ממש, כי אין שום אפשרות שיעשו משהו בכוחות עצמם.
אבל אבא לא היה כזה.
אבא, שכבר לא ממש ידע של מי הוא אבא, או מי הוא בכלל, או מי האנשים מסביבו, עדיין רצה. ללכת ולבוא, או לא ללכת ולא לבוא, לדבר או לצעוק, לזכות בתגובה, גם אחת לא רצויה. הוא רצה. הוא לא ידע מה הוא רוצה, אבל הוא רצה.
גם העובד רצה. אבל דברים אחרים.
זה נגמר מהר. בלית ברירה.
ורע.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק העשירי של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
