מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 21 -
בטי קיי
8 בינואר, מכונית הגיעה בחמש בבוקר לקחת את קיטי לסטודיו סיטי שם החלה ההפקה של "ילד החצאית". שם איום ונורא אם תשאלו אותי. איש לא טרח לעשות זאת.
קיטי שיחקה את ג'ו, צעירה שאביה הביא אותה למערב כילדה, ואז האב נרצח על ידי מחפש זהב עשיר לאחר שמצא זהב. היא מתחפשת לגבר ומתכננת לגנוב את הזהב מהאיש שהרג את אביה, כדי שתוכל לנסות לחזור אל מה שנשאר ממשפחתה בפילדלפיה. רקס שיחק את האב מקדרמוט, כומר, שהוכה והושאר למות על ידי כנופיית פורעי חוק, וג'ו מטפלת בו ומשיבה אותו לאיתנו. הם חולקים קשר מורכב ועמוק שממומש תחת כיפת השמים.
האב מקדרמוט מתייסר מאשמה על שהפר את נדריו, אבל חסר אונים מול המשיכה שלו לג'ו, עוזר לה לגנוב את הזהב, אבל כאשר מחפש הזהב העשיר תופס אותם בשעת מעשה, הוא מקריב את עצמו כדי שג'ו תוכל לקחת את הזהב ולברוח.
זה היה דרמטי וסקסי להביך ומרגש, והכול בו בזמן.
רקס צדק הם יזכו באוסקר או שלעולם לא יעבדו שוב.
אלכסנדר ואני ניקינו את הבית באותו בוקר ראשון שקיטי היתה בעבודה. קטפנו תפוזים אדומים ומנדרינות קטנות מתוקות מעצי הפרי שבגבעה שמעבר לבית. מצאתי מתכון לריבה בשבועון בן השנתיים "גוד האוס קיפינג" במתקן העיתונים בחדר האמבטיה וניסיתי להכין אותה. לא בהצלחה רבה.
הרגשתי מוזר להיות בבית הזה בלי קיטי, מה שהזכיר לי עד כמה חסרת תכלית הייתי. ועד כמה לא לרוחי היה הדבר.
אלכסנדר, תודה לאל, שם תקליט של סיימון וגרפונקל וגלגל ג'וינט. שכבנו על הספות, השתרענו בשמש והעברנו בינינו את הג'וינט עד שהוא התכלה. לא שאחר כך הרגשתי מועילה יותר, ממש לא, מה שכן, אחרי העישון לא היה לי אכפת כל כך.
"אני חייב לשאול," הוא אמר כשנכנס לסלון מהחדר שלי, שבכלל לא ראיתי אותו נכנס אליו, ובידו השמלה שלבשתי בהצגת הבכורה של "חג מולד א גו גו" חודשים אחדים לפני כן.
"הֵיי," אמרתי, "אתה לא אמור לחטט לי בחדר."
הוא התעלם ממני. "למה היא תפרה את הכפתורים המחרידים האלה על השמלה הזאת?"
"זה מה שמציק לך?" שאלתי ומשכתי את גופי העצל והרפוי למעלה על כרית המקרמה שנחתי עליה.
"כמו כינים."
הסברתי לו על הכפתורים ואיך קניתי אותם. היא תפרה אותם למדי האחות שלי, שלחתי אותם בדואר בתוך עוגת יום הולדת של שוקולד ומיונז שוולטר בקפטריה הכין לרגל האירוע.
"אני זוכר את העוגה הזאת," אמר אלכסנדר. "היא טענה שאין שום בעיה לאכול אותה." הוא עשה פרצוף.
"היא ניקתה אותם ותפרה אותם לשמלה," אמרתי במשיכת כתפיים.
"ואת לבשת אותה."
"חשבתי שהיא נראית בסדר."
"רק מפני שאיש לא באמת הביט בך." צחקתי כי זה היה נכון, ובמצב של היי כזה לא נעלבתי. "עכשיו תורך? לתת לה את הכפתורים?"
"עכשיו תורי."
"כמה זמן עוד תעשו את זה?"
"אני לא יודעת. אני מניחה שכל עוד יהיה לנו רעיונות."
"מה תעשו אחרי זה?"
"עוד לא עלה לי רעיון."
הסטריאו נח על שידה רחבה, ומאחת המגירות הוא שלף זוג מספריים קטלניים והפריד את כל אחד מהכפתורים האלה מצווארון השמלה.
"היי!" אמרתי וקמתי כדי להרים את הכפתורים מהרצפה.
"נחשוב על משהו," הוא אמר. "משהו גדול. כשתחזרי לאיווה תשאירי לה משהו שהיא לעולם לא תשכח."
לקחתי את הכפתורים והשמלה לחדרי והחלקתי אותם אל תוך כיס המשי שבמזוודה שהחזקתי מתחת למיטה.
איווה, חשבתי בלבי, ונזכרתי בריח השלג, בצריבה המשונה של קרח שנלכד בין הכפפה לבין העור העדין של שורש כף היד.
קיטי חזרה הביתה בתשע בערב והתיישבנו אל השולחן לאכול את קציץ הבשר הראשון שהכנתי בחיי.
"זה נורא," אמרה קיטי לאחר שנשנקה מנגיסה אחת.
"נכון."
"את לא צריכה לבשל, את יודעת."
"רציתי רק להביא איזו תועלת," אמרתי.
"אוי ואבוי, הרצון הזה להביא איזו תועלת יהיה הסוף שלך. בואי איתי מחר," היא אמרה ודחפה ממנה את הצלחת.
"כדי לעשות מה?"
"כל דבר חוץ מלבשל. אנחנו מתחילים בלוקיישן, יהיה כיף. רקס שואל עלייך."
"באמת?"
קיטי צחקה. "מכונית תגיע לכאן בחמש בבוקר."
זה היה עולם שונה בצד האחר של הרי סנטה מוניקה. שישים קילומטרים מבית הציפורים ועצי התפוז שלנו, העולם צרוב משמש ומצמא. הצבעים היו צהוב וירוק מרווה. עצי המחט צמחו מתוך הסלעים, והמכונית נאלצה לעקוף נחשים שהתבשלו בשמש על האספלט.
עצרנו בכביש המדינתי המהיר 118 וסטינו לכביש קטן יותר ואחריו לאחד קטן עוד יותר עד שהיטלטלנו על דרך עפר ל"חוות הקולנוע" שבעמק סימי. בתוך דקות היה נדמה שחזרנו אחורה בזמן. היו שם הרחוב הראשי של המערב הישן עם בתי עץ, בית חמר ואסם וסוסים במכלאה. היו שם מצלמה וצוות ועגורן ענקי. ביניהם היו פזורים גברים ונשים בתלבושות, מצנפות וחגורות אקדחים. באמצע הדרך עמד רקס בז'קט השחור שלו, ועם הצווארון הלבן של כומר, ודיבר עם יו.
ימים עברו מאז הנשיקה ההיא. השתדלתי להיות בוגרת ביחס אליה, אפילו אדישה. אבל מרוב ניסיון לא לחשוב על זה, מצאתי את עצמי בסופו של דבר לא מפסיקה לחשוב על זה.
קיטי יצאה מהמכונית וכמעט מיד קיבלה את פניה קבוצת אנשים עם לוחות כתיבה ומכשירי קשר. היא הורחקה במהירות אל קרוון שהיה אמור להיות פונדק.
כשיצאה כעבור שעה היא היתה שונה לגמרי, במכנסי עור ווסט מעור וחולצת פשתן בצבע קרם, מלוכלכת במכוון. היא חבשה כובע גדול ורחב שוליים עם סרט לקשירה מתחת לסנטר, וכל שערה היה אסוף למעלה ותחוב בתוכו.
אלמלא הכרתי אותה, הייתי חושבת שהיא נער צעיר.
"וואו," אמרתי.
"אני יודעת. הם עושים עבודה טובה. בואי. אנחנו מצלמים הלאה יותר בקניון."
הקניון היה רחוק מהעיר די הצורך להיראות כשממה מוחלטת, קניון וצוק עם מערה עמוקה בלב הסלעים. המצלמה, האור והסאונד היו מוכנים לצילום, שכלל את רקס נופל מסוס על הסלעים ואת קיטי מוצאת אותו.
קיטי, רקס ויו ועוד שני גברים אחרים הצטופפו יחד בראש הצוק, ולצדם עמד קאובוי עם שני סוסים זהים. אחד הגברים היה לבוש באותו ז'קט שחור בלוי וצווארון כומר לבן כמו רקס.
"הֵיי, בטי קיי, נכון?" איש מבוגר יותר בעל מבנה גוף של ברז כיבוי אש ניגש ונעמד לידי. היו לו החוטם הבולבוסי וכלי דם שבורים של בחור שאהב לגימה של לפני השינה. הוא לבש מכנסיים ירוקים כהים וכובע קש גדול כדי להגן על פניו מפני השמש.
"כן. ומי אתה?"
"דן. אני הרופא של רקס."
"רופא?"
"כן, רקס אוהב לעשות את הפעלולים שלו בעצמו. אני בסביבה כדי לתקן אותו ולהחזיר אותו לאוכף."
הוא שלף מכיס חולצתו רצועת חטיף ליקוריץ והציע לי אותו.
"לא, תודה," אמרתי.
הוא נגס את הקצה ולעס בפה פתוח. "ב'ברח עם השטן' הוא שבר שלוש צלעות ושתי אצבעות בהתפוצצות של מכונית."
"הוא אושפז?"
"מה יגידו לו בבית החולים?"
"לנוח."
"נכון, מה שלא התאים לבוב מתיוס. בוב היה הבמאי, והאיש ידע להשתמש בשוט, אם את מבינה למה אני מתכוון."
"אז הוא חזר לעבוד עם צלעות ואצבעות שבורות?"
"ואולי גם זעזוע מוח. אבל זה לא עלה ביום צילומים, שזה הכי חשוב," אמר דן בגאווה. "היום הוא יעשה תרגיל פשוט. הוא יצטרך רק ליפול מהסוס הזה."
"מי כל האנשים האלה שם למעלה?" הרמתי את היד כדי להצל על העיניים מהשמש שבהקה ללא רחמים.
"הבחור שלבוש כמו רקס הוא באדי האווי, הוא מתאם הפעלולנים והכפיל של רקס."
"הרגע אמרת שרקס אוהב לעשות את כל הפעלולים שלו בעצמו."
"הבחור הלחוץ הזה שעומד שם למעלה הוא גארי, מתאם ההפקה. הוא מנסה לשכנע את יו ורקס להסכים שבאדי יעשה את הסצנה הזאת."
"ולמה הם לא מסכימים?"
"יו רוצה להשיג תמונה של הפנים של רקס כשהוא נופל מהסוס. זה עושה את הסצנה אמיתית יותר. ורקס, נו טוב." הוא משך בכתפיו. "רקס הוא הכוכב. הכוכב מקבל את מה שהוא רוצה. על כל פנים, קיטי אמרה לי להציג את עצמי. היא אמרה שאת אחות."
"לא עברתי את בחינת ההסמכה."
דן חייך. "היא גם אמרה שתגידי את זה. אבל היא אמרה גם שתהיי בסדר אם תצוץ איזושהי בעיה."
"אה, כן, אני מניחה שזה נכון. אשמח לעזור."
הוא הנהן והציע לי עוד רצועת ליקוריץ. הפעם נעניתי.
"איפה הכרת את רקס?" שאלתי.
"שירתנו יחד בקוריאה."
"היית רופא?"
הוא נענע בראשו לשלילה. "מכונאי."
"יש לך הכשרה רפואית?"
"יש לי את זה," הוא נגע בכף רגלו בתיבת מתכת ירוקה חבוטה, בגודל של מזוודה עם צלב אדום מצויר בחזית. ערכת עזרה ראשונה. "ועכשיו גם אותך."
"נפלא," אמרתי בציניות. "אז אנחנו מסודרים."
בסופו של דבר רקס ויו ניצחו, ומנהל ההפקה המסכן עזב בנענוע ראש.
"אל תהיה כזה, גארי," צעק יו אחריו. "אני אפצה אותך בקופות."
גארי דילג מטה בין הסלעים ושיגר לעבר יו אצבע משולשת.
רקס לא רק נפל מסוס. הוא נפל מסוס דוהר במרץ, נחת על מזרן שהיה חבוי בין הסלעים, ואחר כך התגלגל למטה על הסלעים (בלי שום מזרן) ונעצר לרגליה של קיטי.
"אל תדאגי," אמר לי דן. "רקס יודע מה הוא עושה."
יו צעק אקשן, ורקס פצח בדהרה ומיד החליק מטה מעל צוואר הסוס, ונראה כאילו הוא באמת במצב של אובדן הכרה חלקי. הסוס, המאומן למקרה כזה, הבטיח לי דן, השתרע על הקרקע, ואילו רקס החליק מטה לעבר הקרקע הקשה.
ואז, בדיוק ברגע המתאים, רקס נפל מהסוס בכבדות, ונחת על האבנים וגושי הסלע של הצוק.
"בעריכה יסדרו את זה," לחש דן, ואני לא יכולתי לנשום.
רקס היה מוטל לרגלי קיטי, היא עשתה פרצוף מופתע, ויו צעק קאט.
רקס נעמד בקפיצה ונראה כמי שלא נפגע כלל. "תפסת את זה?" הוא שאל.
יו נענע בראשו לשלילה.
"מה קרה?" שאלתי את דן.
"רקס כנראה החמיץ את הסימן. ויצא מחוץ לגבולות הפריים."
ואז הם ארגנו שוב את הצילום.
"אתה תבדוק אותו עכשיו?"
"אבדוק את מה?"
"את האישונים שלו או את הרפלקסים. את הגולגולת שלו או פציעות אפשריות אחרות שרקס אולי לא מרגיש אותן בגלל האדרנלין."
"לא," הוא אמר. "מישהו היה אומר לי אם הוא נפגע."
זה נראה כמו הליך נורא. אבל הייתי רק אורחת שלא עברה את בחינת ההסמכה בסיעוד. מה כבר ידעתי?
הם עשו את זה עוד שלוש פעמים, ובכל פעם משהו אחר השתבש. זה נעשה מאוחר מדי, או מוקדם מדי, או שהסוס שינה את המסלול בכמה סנטימטרים. ואחרי הנפילה החמישית יו צעק קאט, וכשקיטי כרעה, סמרה הפלומה שעל עורפי.
"דן," אמרתי, "אני חושבת שאולי יש כאן בעיה."
קיטי קמה. "בטס!" היא צעקה, ואני תפסתי את ערכת העזרה הראשונה וטסתי לעבר הסלעים האלה.
רקס עדיין היה על הקרקע, חיוור כולו ומזיע מתחת לאיפור ולאבק. הוא ערסל את ידו. אני פתחתי את ערכת העזרה הראשונה ומצאתי את רובה מלאה בקבוקוני כדורים בצבע ענבר, בקבוקוני זכוכית של מורפיום וקורטיזון. לא מתלה ולא כפפה ולא פנס כיס היו בנמצא.
יו הגיע בריצה והקפיץ בדרכו על כולנו אבנים קטנות כמו רסיסים. "כולם בסדר?" הוא שאל.
"צילמתם את מה שרציתם?" סינן רקס בין שיניו.
"כן," אמר יו ואחר כך כרע ליד רקס. "אתה יכול להתיישב?"
"אל תזיז אותו," אמרתי.
"סליחה?" שאל יו בגבות מורמות.
"אל תזיז אותו לפני שנדע מה הבעיה אצלו."
"כן, שלום, פרצוף חמוץ," הוא אמר בחיוך. "טוב לראות אותך על הסט שלי ובפורמט המקורי."
"רקס?" אמרתי בהתעלמות מהעקיצה כשכרעתי על הברכיים לידו. "איפה כואב לך?"
"שלום, בטס," הא אמר והצליח לחייך, הצ'ארמר המטופש. "ראית אותי?"
"ראיתי אותך נופל מסוס במדרון של הר חמש פעמים," אמרתי והעברתי את ידי על ראשו, ובתוך כך מיששתי את הגולגולת בניסיון למצוא מקומות רכים ובליטות. וכצפוי, היתה לו חבורה גדולה בעורף.
"זה כואב?" שאלתי ולחצתי על העור במרחק של שניים שלושה סנטימטרים מהמקום.
הוא העווה את פניו ואני הבנתי שהתשובה חיובית. "די מרשים, נכון?"
"הבליטה הזאת שיש לך שם? ראיתי כבר גרועות ממנה."
"הפעלול."
"זה נראה די פראי משם. אתה יכול להזיז את היד?"
הוא הזיז יפה את ידו הימנית.
"והיד השנייה?"
"אני מעדיף שלא."
הכנסתי את ידי מתח למעיל המרופט שלו והרגשתי מיד את הכתף הפרוקה, את ראש עצם הזרוע שמתחת למכתש.
"פרוקה," הוא אמר כאילו הכיר את המונח.
"כן. נפגעת גם במקום אחר?" טפחתי על חזהו ואחר כך על הגב, על ירכיו ורגליו.
"תצטרכי להזמין אותי לצאת איתך לארוחת ערב אם יש לך תוכניות לשלוח ידיים לכל מיני מקומות."
שיגרתי אליו את המבט הכי אחות ראשית בּוֹשה שיכולתי, מה שרק הצחיק אותו.
"הבעיה היא רק בכתף והמכה בראש," הוא אמר.
"גם אני חושבת. אתה צריך עזרה כדי להתרומם?"
הוא הושיט לי את ידו הבריאה, וקיטי ניגשה ועזרה לי להקים אותו על הרגליים. "הוא צריך להגיע לבית חולים להחזיר את הכתף הפרוקה למקומה ורופא צריך לבדוק את ה..."
"את יכולה לעשות את זה?" שאל רקס. עיניו הכחולות היו ממוקדות בי, ואני הרגשתי את כובד תשומת לבו.
"לעשות מה?"
"להחזיר את הכתף שלי למקומה."
"אתה רציני?"
"בית החולים הקרוב ביותר הוא במרחק של חצי שעה. ובטס, אני לא צריך להגיד לך שזה כואב נורא עכשיו. תוכלי?"
"נשלם לך," אמר יו. "תעריף של יום עבודה של רופא."
טוב, דבר כזה היה בהחלט יכול להיות שימושי מאוד לתשלום הצ'ק של שכר הדירה שהייתי צריכה לכתוב ולתת לאלכסנדר.
"בבקשה," אמר רקס כאילו איש לא היה בסביבה.
כל מה שיכולתי להשתמש בו כנימוק לסירוב התייבש לי בפה.
"שב," אמרתי לו, והוא התיישב על אבן.
וכך מצאתי את עצמי מסירה את בגדיו של רקס דניאלס בפעם הראשונה. קילפתי את הצווארון הלבן והשלכתי אותו לרגלי. כל כפתור משוחרר חשף עוד ועוד שטח עור. השיער החום הכהה שעל חזהו. שרירי הבטן שלו. כתם של שטף דם נוצר אצלו בצד ימין מעל הצלעות השנייה והשלישית. בעדינות רבה ככל שיכולתי מיששתי את האזור בחיפוש אחר שבר.
"תנשום עמוק," אמרתי. "אני חייב?" הוא שאל.
"כן."
הנשימה שלו היתה אטית ויציבה, ואני לא הרגשתי שום דבר שבור, רק חבול מאוד.
"מתי זה קרה לך?" שאלתי.
"בנפילה הראשונה."
"רקס!"
"ששש," הוא אמר. "אל תגידי מילה, אחרת תהרסי לי את המוניטין של הטיפוס הקשוח."
פלרטטן בחדר מיון בשבת בערב היה חיזיון נפוץ למדי, סטודנט ששתה קצת יותר מדי ועשה משהו טיפשי בניסיון להרשים בחורה. יכולתי להתמודד עם סטודנט פלרטטן.
רקס דניאלס הפלרטטן היה משהו אחר לגמרי.
משכתי את החולצה מכתפו, ויו השמיע קול של השתנקות למראה הפריקה הבולטת. היא כבר היתה פציעה ברורה, מה שהיה סימן רע.
"יש לך עקצוצים?" שאלתי.
"לפעמים," אמר רקס. "כשאני מביט בך."
הרגשתי סומק מתפשט במהירות על עורי. "באצבעות. אובדן תחושה? עקצוץ? אתה יכול...?"
הוא הזיז את אצבעותיו מולי.
"טוב," אמרתי, "עכשיו בוא נשכיב אותך על הקרקע."
המקום שהוא נחת בו היה רחב דיו להכיל את רקס על הגב ואותי לידו. "זה יכאב. מאוד."
החזקתי אותו בשורש כף היד ובתוך כך משכתי את ידו לאט לאט מגופו בזווית של ארבעים וחמש מעלות, ואחר כך התחלתי למשוך את היד בלחץ אטי ויציב וחיכיתי להרגיש את ראש העצם מחליק דרך שפת המכתש ומתמקם בחזרה למקומו. רקס פצח במטח של קללות גסות ואני משכתי ומשכתי, וכשמשקל גופי לא הספיק, הנחתי את כף רגלי בבית שחי שלו לחיזוק התנופה.
לבסוף שמעתי את הנקישה שציינה את חזרת ראש העצם למקומו.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"את משהו, בטי קיי אלן," הוא אמר, הושיט את ידו למעלה ומשך בקצה זנב הסוס שלי.
לאחר שהעמדנו אותו שוב על הרגליים, יו, מתאם ההפקה ובאדי הלכו לדבר על הצילום הבא.
"אנחנו צריכים להביא אותו לבית חולים," אמרתי.
רקס סינן משהו בין שיניו כשמשכתי את שרוול חולצתו על ידו.
"רקס," אמר יו, בהתעלמות מנוכחותי. "כל מה שנשאר לנו הוא הקלוז אפ שלך על הקרקע והסצנה שבינך לבין קיטי, כשהיא עוזרת לך להגיע למערה."
"אנחנו כבר באיחור של יומיים בגלל נהגי הציוד של ההפקה," הצטרף מתאם ההפקה למסע רגשי האשמה.
"בטח," אמר רקס, למרות הכאב הניכר והתשישות שהרגיש לאחר שהשליך את עצמו מסוס ובמורד הר חמש פעמים. "אין בעיה."
"לא," אמרתי, כי מישהו היה צריך לנהוג בהיגיון. "יש לו כנראה זעזוע מוח, צלע פגועה אם לא שבורה, ועלול להיות גם נזק לעצבים שביד."
"אתה יכול לנצל את זה," אמר יו כאילו זה היה מתת אל. "בתור הכומר מקדרמוט. אתה יכול לנצל את הכאב הזה."
זאת היתה ערימת הזיבולים הכי גדולה ששמעתי בחיים, ועמדתי להגיד לו את זה כשמבטי פגש במבטה של קיטי. היא נענעה בראשה לעברי, ואני בלעתי את המילים, זכרתי שאני פה כי היא הזמינה אותי, ולא רציתי לגרום לה בעיות.
"דן!" צעק רקס, ודן עשה את דרכו המתנשמת ומתנשפת אל המקום שעמדנו בו.
כשהוא הגיע, יו, מתאם ההפקה, ואפילו קיטי, זזו הצדה כדי לאפשר לרקס פרטיות. אני נשארתי לעמוד שם, בלי להבין מה קורה.
"מה אתה צריך, רקס?" שאל דן.
"רק משכך כאבים," הוא אמר ושלף את אחד מבקבוקי הענבר. רקס בלע שתי גלולות.
דן סגר את התיבה, ושם פעמיו שוב אל מדרון הגבעה, ואני נשארתי בוהה ברקס. הדאגה שדאגתי לו, המשיכה העזה שלי אליו ותחושת האחריות של אחות שהיתה בי, התכנסו כולם למשהו בלתי צפוי.
"אתה צריך לשמור על עצמך יותר טוב," אמרתי, "כי הם בפירוש לא עושים את זה."
"את עושה את זה."
"לפנות את הסט!" צעק יו.
"הכוונה אלייך," אמר רקס ואני גררתי את עצמי בחזרה אל דן.
"טוב שהיית כאן," אמר דן. "היינו מפסידים חצי יום של צילומים."
"אתה לא יודע לטפל בכתף פרוקה?" שאלתי בתהייה איך הוא קיבל תואר ברפואה בלי לדעת לבצע אפילו את הטיפול הבסיסי הזה.
"ממש לא. אז כמו שאמרתי, מזל שהיית פה."
הצילומים נמשכו עוד שעתיים, ורקס דעך במהירות. אילו היתה לי סמכות הייתי גוררת אותו משם, אבל נראה שכל המערכת נבנתה לנצל אותו עד תום.
לבסוף קיטי אמרה, "יו? אני חושבת שאנחנו צריכים לסגור את היום."
התבוננתי ביו ובקיטי. אם היה משהו ביניהם אחרי השבוע ההוא בבית הציפורים והריב שהיה להם באותו לילה, הם לא חשפו את זה. הוא התנהג בענייניות והיא ביחס של כבוד. זאת היתה קיטי שמעולם לא ראיתי. קיטי בלי האור והעוצמה שבה, אלא רק... קיטי ממוקדת.
"זהו, סוגרים!" צעק יו, ונחיל של אנשים הגיעו לפרק את המצלמות ואת ציוד השמע.
רצתי במעלה הסלעים כדי לעזור להוריד את רקס, אבל הפעלולן כבר היה שם, ידו חובקת את מותניו של רקס.
"אתה לא נוהג," אמר באדי.
"הבחור שלי ינהג," אמר רקס.
"אתה צריך בית חולים," אמרתי.
"אני צריך להיכנס למיטה." רקס שיגר אלי חיוך תשוש.
"אתה לבד בבית? אסור לך להיות לבד. מישהו צריך להעיר אותך כל שעתיים."
"זה נשמע כמו עבודה של אחות," אמר רקס והישיר אלי מבט שאמר, בואי איתי הביתה.
בטי קיי אלן לא היתה אדם שמקבל החלטות גדולות תוך רגע. אבל אולי זאת לא היתה החלטה גדולה. ואולי היא גם לא היתה פתאומית כל כך. אולי הדבר הזה התבשל מאז אותו יום שבו הוא סחף אותי בוואלס ההוא באבק ובאור הירח כשרק הכרנו.
"קיטי," אמרתי. "אני הולכת הביתה עם רקס. כדי להשגיח עליו."
אם לקיטי היתה דעה כלשהי על כך, היא לא ביטאה אותה. "בטח," היא אמרה. "רעיון מצוין."
- 22 -
בטי קיי
הבחור שהסיע את רקס הביתה בפורד ברונקו התכלת החדשה שלו היה החבר בכובע הבוקרים שקפץ לפעמים לביקור בביתנו. רקס הציג אותו כריק, "העוזר האישי" שלו, ואני הנהנתי כאילו הבנתי למה הכוונה.
רקס גר בפוינט דיוּם במליבו, מרחק של כשעה מבית הציפורים ושעה מסט הצילומים של הסרט. ירדנו מכביש החוף המהיר ופנינו לרחוב מרוצף קטן יותר ומשם לדרך חצץ שעברה בשדות ירוקים מאחורי גדרות עץ.
"אלה סוסים?" שאלתי והסתובבתי במושבי כדי להיטיב לראות סוס ערמוני דוהר לאורך הגדר לצד הטנדר.
"יש לי כמה. סוסי פעלולים זקנים ששיאם של רובם מאחוריהם. כמה סוסי הרבעה בגמלאות וסוס מירוצים אחד שהתעוור."
שמחתי מאוד להיווכח שכל מה שרציתי שיהיה נכון לגביו היה נכון. "אתה מנהל בית אבות לסוסים."
הוא צחק ואחר כך העווה את פניו וידו הורמה אל ראשו. "כן, אפשר לומר."
דרך העפר תמה בקו הגג של בית שנבנה אל תוך הצוק שמתחתינו. הוא היה חסר ייחוד וקטן בכל מובן. הסתרתי את הפתעתי.
אין פלא שהוא אוהב לבלות את כל זמנו בבית שלנו.
ריק עזר לו לצאת מהמכונית ואחר כך אמר לו שהוא ניגש לבדוק מה קורה אצל הסוסים.
"הוא גר איתך?" שאלתי בתהייה אם זה עוד סידור בנוסח של בית הציפורים.
"הוא גר בביתן האורחים שבצד האחר של האורוות. בואי," הוא אמר ופתח לכבודי את הדלת.
עברתי על פניו אל מסדרון אפלולי, והמשכתי בעקבות אור השמש לסלון שקוע עם נוף רחב ידיים של הים.
"אלוהים אדירים," קראתי.
"כן, מצד הדרך זה לא נראה כמו בית מי יודע מה, אבל יש פה נוף נהדר. רק עכשיו שיפצתי אותו," אמר רקס ולחץ על מתגי האור בעזרת כתפו הבריאה.
הסלון היה כתום, החל משטיח השאגי ועד לספות הנמוכות שלאורך הקיר. קיר המחיצה היה עשוי ממנורות קיר מזכוכית עבה עם נרות שאפשר להדליק. במטבח היו דלפקים צהובים ותנור גז מבהיק.
"זה עליז," אמרתי.
"זה מכוער."
רקס התיר את הקשר שהחזיק את המעיל שלו כמתלה יד והטיל אותו על הרצפה. "את רעבה?"
"רקס," אמרתי. "אני לא אורחת. אתה לא צריך לדאוג לי. מה דעתך שנכניס אותך למקלחת ואני אכין משהו לארוחת ערב."
"לא אדחה אף אחת מההצעות האלה, בטס."
"אני מקווה שלא. עכשיו... אתה זקוק לעזרה במקלחת?"
הוא נתן בי מבט ממושך וחיוך אטי שראיתי על המסך פעם פעמיים, ונענעתי בראשי לעברו. "אל תנסה אפילו."
"אני יכול להסתדר במקלחת. יש מישהי שמשאירה קצת אוכל במקרר כמה פעמים בשבוע. יש שם משהו שתוכלי לדעתי להכניס לתנור בשבילנו."
הוא נפנה ללכת במסדרון החשוך. במקרר מצאתי כמה תבשילי קדירה, כל אחד עם ציון ברור של תכולתו, זמן בישול וטמפרטורת חימום. הפעלתי את התנור בחום הדרוש והכנסתי לתוכו את העוף קורדון בלו.
מירכתי הבית נשמע קול חבטה, ואני מתחתי את ראשי לעבר המסדרון.
"רקס?" קראתי.
"לכל הרוחות," הוא צעק.
רצתי לחדרו. היתה לו מיטת קינג סייז ועליה שמיכות זרוקות. בצד אחד היו שולחן עם ערימת ספרים גבוהה וזוג משקפי קריאה עליה. "אתה בסדר?"
"אני בסדר," הוא רטן. "אני מנסה לשים איזו משחה על החתכים האלה."
"אני יכולה... אתה רוצה קצת עזרה?"
"זה יהיה מעולה."
"אתה לבוש?"
"יש מגבת במקום האסטרטגי."
בטחתי ברקס שלא יכשיל אותי או יעורר בי תחושת אי נוחות בכוונה. חדר האמבטיה הסמוך לחדרו היה מלא מראות מהבילות ואריחים חומים כהים. על הדלפק היתה צנצנת משושה של קרם צהוב.
"וואו," אמרתי ומצמצתי בעיני שדמעו לפתע. "מה הריח הזה?"
"טייגר בּאלם. באדי שכנע אותי להשתמש בזה."
הוא הסתובב כדי להראות לי את הגב והצד, את החבורה על הצלעות שהתפשטה כמעט עד לעמוד השדרה שלו.
"אוי, רקס," אמרתי. "שום דבר שבא מנמרים לא יעזור לזה."
הוא צחק ואחר כך העווה את פניו. "יש בזה מנטה וקמפור. ואין לזה שום קשר לנמרים. אבל תוכלי?" הוא העיף בי מבט מעבר לכתפו ואני הנהנתי.
האחות שבי לא יכלה לשקר, האישה שבי התעניינה מאוד בעורו. המגבת הלבנה הגדולה והרכה היתה כרוכה סביב מותניו, כל שריר, חבורה או צלקת היו חשופים לגמרי. אבל הוא היה פצוע, ולכן התעלמתי מהתגובה שעה שגרפתי באצבעותי מעט משחה צהובה ומרחתי אותה עד הקצה העליון האדום של החבורה שליד עמוד השדרה, שם היה המקום נפוח וחם.
הוא נשם עמוק ואני נעצרתי. "זה כואב?"
"לא."
העפתי מבט במראה ופגשתי בעיניו. הוא התבונן בנו, או שאולי רק בי. בלי לדעת מה לובשים בסט של צילומי סרט, טעיתי בכיוון של לבוש מהודר מדי, ולבשתי שמלה צהובה עם חגורת ירכיים וקפלים שגלשו עד הברכיים. הייתי שזופה ונמשים צצו על עורי מכל השמש. שערי הכהה היה אסוף לזנב סוס.
רקס, במרחק של כמה סנטימטרים, החזה והגב והכתפיים היו בו כסדרה של עיקולים ושקעים...
אנחנו נראים טוב. שנינו. ביחד.
גרפתי עוד קצת משחה ומרחתי אותה על עורו. צלקת ישנה ושטוחה של חתך נורא היתה שם, בצד גופו. זה לא היה סימן של ניתוח. ואם כן, זה לא היה ניתוח טוב.
"מה קרה?"
"מלחמת קוריאה," הוא אמר. "היה שם קרב אווירי והמטוס שלי התפרק לחתיכות. החופה פשוט נתלשה. בכלל לא קלטתי שנפגעתי עד שנפלטתי לים הצהוב והכרישים גילו עניין."
"זה פצע ירי?"
"ועוד איך. אבל יצאה לי מזה חופשה נחמדה ביפן."
היה לו שפשוף נורא על המרפק ועוד אחד על השכמה. כיסיתי את כולם במשחה ואחר כך זזתי לאחור.
"אני חושבת שזהו זה."
הוא הסתובב והציג את כפות ידיו, שהיו פגועות שתיהן משפשופים. מרחתי גם שם משחה, ומצאתי את עצמי מתנגדת לדחף לקרב את כפות הידיים המצולקות האלה אל שפתי כדי להרחיק משם את הכאב בנשיקה.
"עוד מקומות?" שאלתי.
הוא הרים את סנטרו כדי להראות לי גלד שנוצר שם, ואני מרחתי את המשחה הצהובה במודעות איומה ומופלאה לדופק שבצווארו, ונשימתו ליטפה את צד פני כשנשף.
"תודה," הוא לחש.
"על לא דבר."
"בטס," הוא אמר. "אני די גמור, אבל רק אם הייתי מת לא הייתי רוצה לנשק אותך עכשיו, ברגע זה."
"אתה שואל אם אתה יכול לנשק אותי?"
"אני יכול?"
צחקתי מהרעיון המגוחך שרקס דניאלס מבקש ממני רשות לנשק אותי, ואחר כך התרוממתי על קצות אצבעותי ונישקתי אותו.
הוא פתח את הפה ואני זינקתי למגע לשונו.
"זה בסדר?" הוא לחש אל פי, ואני הרגשתי צמרמורות בכל הגוף, עזות כל כך, שיכולתי רק להשיב בהנהון. כן, זה בסדר. הכול היה בסדר.
הוא נישק אותי שוב, והפעם הייתי מוכנה כשלשונו נגעה בי.
הרגשתי טוב ומוזר ומלאת כוח. הלב שלי הלם בחזה, ואני חיבקתי אותו בצוואר בניסיון להתקרב אליו יותר, קרוב ככל האפשר.
הוא נאנק מכאב ואני משכתי ממנו את ידי. "סליחה."
"לא, מתוקה, אני מבקש סליחה. תאמיני לי, שום גבר בעולם לא מצטער יותר ממני עכשיו, אבל עלי להודות... אין לי די כוח לסיים את מה שהתחלנו."
"לא. כמובן. ברור. בטח." הייתי כמו סביבון שמסתובב בין הכיור לבין גופו, נפניתי להניח את המכסה על צנצנת הקרם, ואז חזרתי. "בוא פשוט... בוא נכניס אותך למיטה."
הוא הניח לי להשכיב אותו. יישרתי את השמיכות ומשכתי אותן לאחור, ובתוך כך הסתכלתי על כל מקום חוץ מאשר עליו, כשהוא משך את המגבת והחליק אל בין הסדינים.
"אני חושב שזה אולי אחד הרגעים המשפילים ביותר בחיי, שאישה שאני מת להכניס למיטה, עושה את זה במקומי."
"תפסיק," אמרתי. "אני אחות. אין פה שום סיבה למבוכה."
במטבח הטיימר של התנור נכבה. "אוי אלוהים, ארוחת הערב. אגש לראות אם משהו נשרף."
מיהרתי חזרה למטבח ומצאתי שהארוחה לא נשרפה כלל, אלא דווקא נראתה טעימה מאוד. הנחתי על צלחת נתח של חזה עוף טבול בגבינה מותכת, לקחתי כוס גדולה עם מים ונשאתי את זה לחדרו של רקס, שם מצאתי אותו שוכב בעיניים עצומות.
בהנחה שהוא זקוק לשינה יותר מאשר לאוכל, הסתובבתי על עקבי כדי להחזיר את הצלחת למטבח.
"בטס," הוא אמר בקול צרוד משינה.
"כן."
"תישארי."
"להישאר כאן?"
"כן. תאכלי משהו ותזחלי פנימה לכאן. המיטה גדולה כמו רפסודה, ואת יודעת שאין בי שום איום. טוב, אני לפחות מקווה שאת יודעת את זה."
ידעתי.
"את אמורה לבדוק מה איתי כל שעתיים, נכון? גשי לארון וקחי לך את אחת מהחולצות שלי. היא בטח תהיה גדולה מספיק לכסות את כולך."
"אוקיי," אמרתי. "לך לישון. אני... אני אחזור."
חזרתי למטבח והתיישבתי ליד השולחן מול הים. היה שחור בחוץ, לא ירח ולא כוכבים. מטוס הבהב והבזיק בדרכו צפונה. מטוסים מעולם לא עברו מעל החווה שבדרך וולף. וגם לא בגרינסבורו. היו שם רק כביש מהיר ורכבות משא מלאות חזירים.
כשהייתי שוב בחדרו של רקס, פתחתי את ארון הבגדים שלו והוצאתי חולצת עבודה מבד שמבריי שזיהיתי מפגישתנו הראשונה. החלפתי את הבגדים באמבטיה, שמתי קצת משחת שיניים על האצבע שלי וצחצחתי את השיניים.
ואז פשוט... נכנסתי למיטה ליד רקס דניאלס.
בדקתי באצבעות את שורש כף היד שלו. הדופק היה תקין. וכך גם החום. נשימתו היתה אחידה.
"רקס," אמרתי והערתי אותו.
"היי."
"היי. אתה יכול להגיד לי איפה אתה?"
"בחדר השינה שלי עם האחות הכי חמודה שהכרתי בחיים."
"באיזו שנה אנחנו?"
"שבעים."
"תמשיך לישון," אמרתי. התהפכתי על הצד ואיכשהו הצלחתי לעשות כמוהו.
שעות אחרי כן התעוררתי כדי לבדוק אותו שוב, אלא שמה שמצאתי היה הצד שלו במיטה ריק.
"רקס?" אמרתי ונקשתי קלות על דלת חדר האמבטיה שלו. אבל הוא לא היה שם.
הסלון של רקס היה כסף וכחול. העננים התפזרו והירח היה תלוי בשמים.
"רקס?"
"הוא כאן." זיהיתי את ריק. או את הכובע שלו, ליתר דיוק. הוא ישב על הספה, רקס בצד האחר במכנסי הטרנינג ותו לא.
"הכול בסדר? הוא..."
ריק הרים את ידו, ומנע ממני מלרוץ פנימה לסלון השקוע. "הוא בסדר. נתתי לו תרופה, הוא יחזור לחדר בעוד כמה דקות."
"איזה מין תרופה?"
"תרופה שהוא תמיד לוקח," אמר ריק בטון יבש. "מסוג שנחשב לפרטי."
פתחתי את פי כדי להתווכח וראיתי על השולחן הנמוך שלפניו נרתיק חום קטן עם רוכסן פתוח. היו שם מזרק. ורצועה של צינורית גומי.
"תחזרי למיטה," אמר ריק.
הייתי רוצה להיות חזקה יותר, קשוחה יותר. לגשת ישר אל ריק ולגרש אותו משם, כמו שנהגתי באח של קיטי. לקחת את המזרק המלא טינופת ולהשליך אותו. אבל לא עשיתי דבר מכל זה.
הסתובבתי וחזרתי למיטה של רקס.
- 23 -
קלרה
לוס אנג'לס, קליפורניה
2019
"בטי קיי ביצ'ר? את מדברת על אמא שלנו, נכון? לא על מישהי אחרת?" שאלה אבי בפעם האולי מיליון.
האוכל התקרר מולן. אבל לאכול בזמן הסיפור שקיטי סיפרה הרגע היה בלתי אפשרי. וכמעט בלתי אפשרי היה לנשום.
"אני לא יכולה להתגבר על רקס דניאלס," לחשה קלרה.
"אני לא יכולה להתגבר על אמא שעישנה גראס!" קראה אבי.
"זה היה בשנת השבעים," אמר קיטי, ולגמה ממי הסודה. היא היתה טובה בלספר את הסיפור הזה. למתוח אותו במקומות הנכונים ליצירת רושם. האישה ידעה איך לרתק קהל. "בחייכן! בקושי נגעתן באוכל, ואני משלמת לטבח הון עתק כדי שיכין לנו אוכל מיוחד."
על צלחת החרסינה שבצבע השנהב נח דג ברוטב קרמי לצד סלט אגוזים ופירות יער.
קלרה נטלה את המזלג שלה ונעצה אותו באומץ. הטלפון שלה צלצל.
"סליחה," אמרה קלרה והשתיקה אותו בכיס בגדה.
"אם את צריכה לקבל שיחה..." אמרה קיטי.
"זאת החברה שלי," אמרה קלרה. "אתקשר אליה בחזרה."
"ויקי?" שאלה קיטי. "אמא שלך אהבה אותה."
"באמת?"
"היא אהבה את זה שעם ויקי היית מאושרת."
"הן רבוֹת," אמרה אבי.
"אנחנו לא רבות," קראה קלרה. "אנחנו פשוט מתווכחות."
"באמת?" קיטי צחקה. "איזה דקויות. כמה זמן אתן ביחד?"
"שבעה חודשים," אמרה קלרה.
"את צריכה להזמין אותה לכאן. לטיול אוהבים. ג'ני וג'רום באו לכאן לירח הדבש."
"אנחנו בסדר," שיקרה קלרה. "באמת."
"איך שתרצו. אבל טיול לקליפורניה תמיד היה כמו בית הבראה לאמכן."
משהו בהכרזה הזאת נשמע לקלרה בעייתי לגמרי. כל הרמיזות האלה לגרסה של אמה שהיא לא הכירה. שנשמרה בסוד. היא נגסה עוד נגיסה זעירה מהדג וניסתה להרפות מהדבר.
שולחן חדר האוכל היה באורך של עשרה קילומטרים פחות או יותר, והיא ואחותה ישבו זו מול זו בערך באמצע אורכו מקיטי, שישבה בראש השולחן על כיסא שנראה ככס מלכות. או שקיטי שיוותה לו מראה של כס מלכות. השולחן והכיסאות היו הרהיטים היחידים בחדר האוכל, שעוטר בצבעי שנהב, אפור, תכלת וחום, והיה בו קיר של חלונות שהשקיפו על הגן החשוך והעיר שמתחת. מול החלון היה ציור עירום של אישה, באורך של כשני מטרים, שפניה מוסטות הצדה והיא שוכבת בשדה פרחים.
קלרה קיוותה בכל לבה שלא קיטי מופיעה בתמונה. גם אם יגידו שהיא מתחסדת, המחשבה שהיא תסעד מתחת לגופה העירום של המארחת שלה היתה פשוט יותר מדי.
"זה באמת נפלא," הסכימה אבי, אבל גם היא נראתה נאבקת. קלרה הנהנה והשתדלה לא לטעום באמת מהדג.
"שתיכן משקרות בלי הכרה," אמרה קיטי וצחקה.
"אנחנו אכלנו דגים רק אם הם היו מטוגנים," אמרה קלרה.
"ובצורה של אצבע," הוסיפה אבי.
"אמכן לא היתה בשלנית גדולה," אמרה קיטי. "קציץ הבשר ההוא הציב רף נמוך שלא היה לה שום עניין להגביה אותו."
"היא היתה עסוקה," אמרה קלרה להגנתה. "ואבא הכין את רוב הארוחות."
"נכון." אבי הניחה את הסכין שבידה. "אולי הוא אשם באצבעות הדג."
"מה דעתכן לעבור עכשיו למנת הגבינה?" שאלה קיטי, והאישה שמילאה את כוסות המים שלהן כל הערב נחפזה לפנות את הצלחות. "אתן ממוקמות כמו שצריך?" שאלה קיטי.
"הבקתה מדהימה," אמרה אבי ומילאה את החסר בכוס היין שלה. קלרה השתדלה לא למנות, לתת לאחותה ליהנות מהספק. אבל זאת היתה הכוס החמישית שלה, מה שנראה לה הרבה. בעצם גם שתיים היו הרבה לקלרה, אבל אולי היא לא היתה השופטת הטובה ביותר.
"כל הטיולים האלה שלה עם חברים, העניין היה רק הביקור שלה פה?"
"כמה פעמים בשנה. כן."
"ואבא שלנו ידע?" שאלה קלרה.
"אמא ואבא שלכן לא היו טיפוסים שישמרו סודות זה מזה."
"נכון, הם שמרו על סודות רק מאיתנו," אמרה אבי והניחה את הכוס שלה במקום הלא נכון. היא התנדנדה על הצלחת, ואבי עשתה הצגה שלמה בניסיון לתפוס אותה, שהסתיים בעוד יין שנשפך לה על מפת השולחן הלבנה היפה.
"קיוויתי שתבואי עם המשפחה שלך, אבי," אמרה קיטי.
"אני לא יודעת," אמרה אבי. "הילדים הם פראי אדם. הם היו שוברים לך את הדברים היפים שלך."
"אני בספק."
"לא, זה נכון," אמרה אבי. "אבל באמת, מה שיהיה הכי מדהים הוא אם תסיימי את הסיפור על אמא ורקס."
קלרה זינקה ממקומה כאילו רגליה היו קפיצים. זה לא היה הגיוני, היא ידעה זאת. זה לא שסדר המאורעות הסתדר. הרומן הזה היה שנים לפני שקלרה נהרתה ב 1984, אבל משהו בעניין חוסר הידיעה מי היה אביה עשה כל אחד לאבא שלה.
"אני הולכת להתקשר וכבר חוזרת," היא אמרה והלכה לאורכו של מסדרון קטן אל חדר העבודה עמוס הספרים. היא הוציאה את הטלפון והתקשרה סוף סוף לוויקי.
"הֵיי," אמרה ויקי, וקלרה נשמה לרווחה לשמע קולה. "איך הולך שם הכול?"
"יכול להיות שרקס דניאלס הוא אבא שלי."
"באמת?"
"כנראה לא."
"את בסדר?" שאלה ויקי לבסוף.
כן. לא? היא לא ידעה עוד. כל סיפור שקיטי סיפרה שחק משהו שהיא חשבה ליציב. דבר אחד היה ללמוד דברים חדשים על אביה, אבל הגילוי האטי והמוזר הזה של דברים על אמן? היא היתה חושבת שזה שקר, אילולא כל התמונות.
היא התבוננה בספרים שעל המדפים, ועל הספה היפה, עור עם ניטים מפוארים נעוצים. היתה שם כורסת קטיפה כחולה עם שולחן לידה, תשבץ של ה"טיימס" של יום ראשון פתור למחצה, מקופל מתחת למנורה.
אמה עשתה כמוה, והיא תהתה אם בטס ביצ'ר וקיטי דוורו דיברו זו עם זו על התשבץ ההוא, כמו שהן מן הסתם דיברו על קלרה ואבי. איך קרה שהן היו קרובות כל כך ועדיין יכלו להסתיר את זה?
הן היו מאהבות זו של זו? האם משום כך נשמרה קיטי בסוד?
השאלה לָמה שבכל זה התחילה להציק לה.
"כל כך חבל לי שאת לא מאפשרת לי לעמוד לצדך," אמרה ויקי.
"למה את מתכוונת? זה הרי מה שאת עושה," לחשה קלרה.
ויקי צחקה אבל זה לא היה צחוק שמח. "את יודעת מה מדהים פה? אני חושבת שאת באמת מתכוונת לזה. אני חושבת שאת מאמינה שכמה שיחות טלפון ומסרונים ששולחת לך החברה שלך בזמן ההלוויה של אמך, הם אני שנמצאת שם איתך. אבל קלרה, זה מה שעושים חברים לעבודה. אני אוהבת אותך."
"גם אני אוהבת אותך."
"באמת, קלרה," הנשימה של ויקי התקצרה. "אני מתחילה לחשוב שיש לנו הגדרות שונות למילה הזאת."
מהחדר הסמוך נשמע רעש של חבטה והתנפצות של זכוכית.
"קלרה," קראה קיטי, בקול שהיה מהול בתבהלה.
"ויקי, אני צריכה לסיים."
קלרה נחפזה מחדר העבודה דרך המסדרון החשוך אל חדר האוכל היפה שם קיטי עזרה לאבי לקום. קיטי היתה חזקה, אבל אבי איבדה את שיווי המשקל שלה, ושתיהן היו בסכנת נפילה. קלרה תפסה את אחותה ונתנה לקיטי הזדמנות לתפוס מרחק.
"אני בסדר," אמרה אבי כשהיא בולעת את המלים. היא הרחיקה את השיער מפניה. "זה מביך."
"מה קרה?" שאלה קלרה.
"שום דבר. אני בסדר. הכול בסדר," אמרה אבי.
"היא נפלה," אמרה קיטי. "וכמעט לקחה איתה את השולחן."
מפת השולחן והשטיח הפרסי הבהיר שמתחתיו היו מוכתמים בנתזי יין אדום.
"אוי, לא," אמרה קלרה.
"אנחנו ננקה את ה..."
"הכול בסדר," אמרה קיטי. "זה יטופל."
"זה רק ג'ט לג," אמרה אבי. "הכול טוב." היא נפנתה אל קיטי ושוב הפילה את הכוס. הכוס פגעה בכיסא ונשברה. "לעזאזל," אמרה אבי. היא התכופפה להרים את השברים ונתקלה בכיסא.
"מה דעתך שניקח אותך לישון?"
"אני לא רוצה ללכת לישון," אמרה אבי. "אני רוצה לשמוע עוד על רקס ואמא."
"אספר לכן עוד מחר," אמרה קיטי, ברוחב לב אצילי מאין כמותו.
"לא, זה בסדר. אל תקשיבי לקלרה, היא משביתת שמחות. ככה היא היתה כל החיים," אמרה אבי.
קלרה הרפתה מאבי וזו איבדה את שיווי המשקל, התנגשה בשולחן וטלטלה כל דבר שעמד עליו. קיטי תפסה את בקבוק היין כדי שלא יישפך.
"בואי," אמרה קלרה אל אוזנה של אבי. "לפני שתעשי פה עוד יותר בלגן." רוח הקרב נטשה את אבי, וקלרה הוליכה את אחותה משם. "תודה, קיטי, על הכול."
קיטי הושיטה את ידה, נגעה בכתפה של קלרה ולחצה אותה.
"אתן יודעות שכשאמכן באה לבקר אצלי ניסיתי לשכנע אותה לספר לי מה קרה. למה היא החליטה לא להיות אחות," אמרה קיטי. "אבל... כעבור זמן מה הפסקתי לשאול. הפסקתי ללחוץ עליה בניסיון לקבל תשובה. מפני שאני עצמי נקלעתי לעניין משלי. דרמה משלי. ופשוט שמחתי שהיא היתה שם. איתי. ואמכן היתה תמיד חזקה כל כך. לא הבנתי איך קרה שהיא התגלגלה למצב של איבוד שליטה."
"הריב עם אחיך?" החלק הזה של הסיפור בלט משום שהיא לא ידעה כלל שאמה היתה לוחמנית, ועוד פחות מזה אלימה. חרחור ריב, ולא משנה כמה היה ראוי לכך האידיוט, לא היה הסגנון של בטי קיי ביצ'ר.
קיטי הנהנה. "השתייה והגראס. זה לא היה בטס. אפילו לא רקס, במידה מסוימת. היא התמודדה עם משהו גדול, ואני הייתי אנוכית מכדי לעזור לה."
"קלרה," אמרה אבי בהתנשמות. "אני הולכת להקיא."
קלרה, שתמכה באחותה, יצאה בריצה ממש מתיבת הזכוכית אל הקוטג' וחדר האמבטיה עם האריחים בשחור לבן בסגנון הישן והאסלה שהדחתה הופעלה במשיכת חבל.
אבי הקיאה אל תוך האסלה, וקלרה עשתה עבודה טובה בלהרחיק את שערה מפניה, ליטפה את גבה כמו שאמה נהגה כשלקתה בווירוס בטן ונשארה בבית.
"זה מביך," אמרה אבי.
קלרה העבירה מטלית לחה מתחת לברז קודם שהניחה אותה על העורף של אחותה.
"מה קורה, אבי? רק את ואני יושבות כאן," אמרה קלרה. "את יכולה לדבר איתי."
"אני פשוט עייפה," אמרה אבי שהיתה מוטלת בין האסלה לקיר. פניה היו שונות בלי החיוך שתמיד היה עליהן. היא אכן נראתה עייפה.
"ממה?"
"מהכול. היא הרימה את ידה והיא צנחה שוב מטה על חיקה. "מלהכין אוכל, להעמיד פנים, להתגעגע אלייך, להתגעגע להורים שלנו. הציצים שלי." היא תפסה את שניהם, חפנה אותם בידיה. "נמאס לי כל כך מהציצים שלי."
קלרה השתדלה לא לצחוק. זה היה רציני. אבל... בחייך.
"את צוחקת."
"אני לא. נשבעת לך."
"את צוחקת עלי."
"כי את מצחיקה. ואת אחותי. והציצים שלך מרהיבים."
אבי הניחה את מטלית הרחצה על פניה, אבל קלרה משכה אותה משם רק כדי לראות את חיוכה. מחר היא לא תצחק, היא אמרה בלבה.
"בואי," אמרה קלרה. "בואי נשכיב אותך לישון. בבוקר הכול יהיה יותר טוב."
"זה כל כך קטע של אמא, מה שאמרת עכשיו," אמרה אבי ונשענה על קלרה כשהחדר ללא ספק הסתובב עכשיו סביבה. "היא חסרה לי."
"גם לי."
"את יכולה להאמין שאמא עשתה סקס עם רקס דניאלס? אלוהים אדירים, קלרה..." היא הביטה בקלרה בעיניים אדומות.
"הוא לא אבא שלי."
"את לא יודעת את זה. לא לפני שקיטי תסיים את הסיפור."
קלרה השכיבה את אבי במיטה ומשכה מתחתיה את השמיכות, חלצה לה את הנעליים והסירה את הגרביים. היא ידעה שאחותה שונאת לישון בגרביים.
"תישני איתי," אמרה אבי וזזה הצדה כדי לפנות מקום לקלרה. "בחייך. אני בודדה. וכל הדברים האלה על אמא מעציבים אותי."
"את יודעת מה אמא היתה אומרת לי?" קלרה העיפה מרגליה את הסניקרס הישנות שלה ונכנסה למיטה של אבי. "היא אמרה לי שיש אנשים שנועדו להתכופף ויש כאלה שנועדו להישבר, ושאני שייכת למתכופפים. ואת..." היא הרחיקה שיער לח מפניה של אבי, "לנשברים. ושאני צריכה להתכופף כדי שאת לא תישברי."
"היא אמרה לי את אותו הדבר," לחשה אבי. "חוץ מזה שאני צריכה להתכופף כדי שאת לא תישברי. זאת היתה דרכה להגיד לנו להשגיח זו על זו."
"לא עשיתי בזה עבודה טובה במיוחד בזמן האחרון," אמרה קלרה.
"זה בסדר," אמרה אבי, כי היתה בנויה לומר דברים מהסוג הזה.
"לא. זה לא בסדר," אמרה קלרה. "וזה הולך להשתנות."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
