פרק 48: ססיליה
הוא ביקש ממנה לעקוב אחרי. זה שקוף. אני לא מאשימה אותה שהיא עושה את זה, ואני לא ממש מאשימה אותו שהוא ביקש. הוא דאגן, אבא שלי. הוא אפילו התחיל להסתובב עם האקדח שלו בבית. "בלי אקדח בבית," אמא היתה אומרת לו. אבל היא לא כאן כדי לרסן את הפרנויה שלו, אז זה המצב.
אולי גם אני הייתי עושה את זה במקומו. זאת אומרת, מבקשת ממישהי לפקוח עין על הבת שלי. אמא כל הזמן אמרה לי, כשיהיו לך ילדים, תביני.
הלוואי שהוא היה מאמין לי כשאני אומרת שזאת היתה רק פעם אחת.
זה קרה אחרי שאמא מתה. חזרתי לבית הספר איזה שלושה ימים אחרי כן. אנשים כל הזמן הסתכלו עלי. הם חשבו שהם זהירים, אבל אי אפשר היה לא לשים לב שהם לוחשים, זזים מדרכי כאילו אם ייתקלו בי זה יגרום לאיזה אסון ענקי.
אני שונאת את בית הספר הזה. עברתי אליו לפני שנתיים, ואף פעם לא היה לי נוח שם. הדבר הטוב היחיד בו זה שהחופשות ארוכות יותר מאשר בבית הספר הקודם. הכול היה בסדר גמור בבית הספר הקודם שלי, עד שערב אחד אבא בא הביתה מרוגז מאסיפת הורים. הוא שאל אותי כל מיני שאלות על המורה שלי למתמטיקה, מיז רולינס. התברר שהיא שאלה אותו כל מיני שאלות עלינו, על מה שאבא קרא "החיים שלנו בבית" ומה לא. זה היה לפני שאמא מתה, אבל אחרי שהיא חלתה שוב. "אולי לזה היא התכוונה," אמא אמרה. "אולי היא היתה מודאגת." אבל אבא אמר שיש גבול דק בין דאגה לחטטנות, ושמיז רולינס עברה אותו. הוא החליט: אני צריכה לעבור. בתוך שבוע הוא מצא לי במקום בבית ספר אחר בית ספר עצמאי בעיירה לידנו, שלא הכרנו שם אף אחד.
בכל אופן, אחרי שאמא שלי מתה חזרתי ללימודים, והמצב נהיה מוזר. רציתי ללכת הביתה. אבל אבא היה בבית, ולא רציתי להיות לידו. רציתי להיות לבדי, רק לכמה שעות.
אני אוהבת אותו. ברור שאני אוהבת אותו. פשוט הרגשתי שלידו אני צריכה להיות מאופסת. ולא היה לי כוח לעשות את זה יותר.
חיכיתי עד אחרי השיעור השלישי. ואז, במקום ללכת לאלגברה, יצאתי. אף אחד לא ראה אותי. המשכתי ללכת עד שהגעתי לתחנת הרכבת. אף אחד לא עצר אותי, אז קניתי כרטיס מהמכונה ועליתי לרכבת.
השענתי את המצח על החלון. הראש דפק על הזכוכית הקרה בכל תנועה, ורעידות הרכבת הדהדו לי בגוף. אחרי כמה דקות, הרגשתי שאני שוב יכולה לנשום.
אני לא טיפשה. ידעתי שהוא יתחרפן. לכן ירדתי בפוקיפסי. התוכנית היתה לקנות עוד כרטיס ולחזור לפני שמישהו ישים לב. אבל בזמן שעמדתי בתור למכונה, מישהו בא בריצה. הוא הניח ידיים על הכתפיים שלי וסובב אותי אליו. הסנטר שלי התנגש בחזה שלו; נשכתי לעצמי את השפה, אבל הוא לא קלט את זה. הוא היה עסוק מדי: חיבק אותי חזק, הדף אותי אחורה כדי להסתכל לי בפרצוף, ואז שוב חיבק אותי.
"מה קרה," הוא אמר. זאת לא היתה שאלה. זה נשמע יותר כמו קינה. "מה עשית. למה. למה עשית משהו כזה."
הופתעתי כשראיתי אותו, אבל זה גם היה הגיוני שהוא ימצא אותי. הוא תמיד היה כזה - יש לו עיניים בגב, אמא תמיד אמרה, במיוחד בכל דבר שקשור אלי.
הלכנו יחד לטנדר והוא שם לי יד על הגב. כאילו הוא פוחד שאם ירפה ממני, אנסה לברוח.
הוא לא התרגז. הוא בטח הרגיש הקלה ולא נשאר לו כוח לגייס את הכעס. לארוחת ערב הוא הכין לנו פאי רועים. אכלנו בשקט. רק אחר כך, בלילה, הוא מצא את המילים.
היינו בסלון וראינו סרט. הוא עצר אותו וזז בכורסה שלו כדי להסתכל עלי.
"את לא יכולה לעשות את זה שוב," הוא אמר. הוא השעין את המרפקים על הברכיים, והידיים שלו היו בתנוחת תפילה מתחת לסנטר. "אף פעם. את שומעת אותי?"
הנהנתי, בתקווה שהוא יפסיק שם, אבל הוא המשיך. "אין לך מושג איך הרגשתי כשאמרו לי. התקשרו מבית הספר. הם היו ככה קרובים להתקשר למשטרה."
זה היה הדבר שלא הצלחתי להבין.
"איך ידעת איפה אני?"
"הטלפון שלך," אבא אמר. "אפשר לעקוב אחריו."
זה נשמע לי הגיוני. בבית הספר ילדים כל הזמן שולחים סיכות מיקום במקום להסביר איפה הם, גם אם יש בסך הכול שלושה מקומות מפגש בעיר.
אבא לא גמר לדבר. "אין לך מושג מה היה יכול לקרות," הוא אמר. הוא דיבר בקול נמוך, בנשימות קצרות ומהירות. "היית יכולה להיעלם לתמיד. מישהו היה יכול... ואז מה?"
ניסיתי להתערב, "אבא -" אבל נראה שהוא לא שמע אותי.
"היו מחפשים אותך. היו עורכים חיפוש בבית. בדברים שלי. בדברים שלך. היו מחפשים אותך בכל מקום."
הוא שפשף את הרקות שלו וחזר על זה. "אין לך מושג מה היה יכול לקרות."
זה היה היום היחיד שראיתי את זה. זה היה היום שראיתי פחד בעיניים של אבא, בגללי.
פרק 49: האישה בבית, כל כך קרובה לילדה
את חושבת שהוא לא יעשה את זה. מסוכן מדי. אבל זה הגבר שהשאיר את האזיקים פתוחים. זה הגבר שהסיע אותך העירה. זה הגבר שסומך על החומות שבנה סביבך.
הוא נכנס לחדר, משחרר אותך מהמיטה, מסמן לך לרדת במדרגות בעקבותיו. ארוחת בוקר איתו ועם ססיליה היום אין דיבורים על בית הספר, שום שאלות על מבחנים או ציונים או פתקים לאיזו מורה.
חופשת חג המולד התחילה.
את גומרת את הטוסט שלך. הוא קם, וכך גם בתו. היום יש לה זמן לעזור לנקות. היא לא חייבת לרוץ למעלה לצחצח שיניים, לא צריכה לרדת מהר עם תיק הגב שמיטלטל על מותניה.
גם את עוזרת, בדממה. אחרי שהוא מכניס את ספל הקפה האחרון למדיח, הוא סוגר אותו ופונה לבתו.
"אל תשכחי להוציא את הכלבה בצהריים," הוא אומר לה. "אל תתרחקי." הוא מביט בך מעבר לכתפה. "אני אקפוץ אם אוכל."
היא מחניקה אנחה. "אבא," היא מזכירה לו, "אני בת שלוש עשרה, לא בת שלוש. אני מבטיחה שלא אשרוף את הבית."
בסוף הוא יוצא. את שומעת את הטנדר מותנע ונוסע. בפעם הראשונה את רק עם ססיליה.
ביקום המקביל שהוא יצר למענה, את בחופשה מהעבודה, בלי לנסוע לשום מקום. בשלב הזה כבר ברור שלרייצ'ל, האלטר אגו שלך, אין קשרים קרובים עם המשפחה שלה. היא נשארת פה. לוקחת פסק זמן.
ססיליה פונה אלייך. היא מנומסת מכדי להתעלם ממך, ביישנית מכדי לא להרגיש נבוכה בחברתך.
"אז... מה את מתכננת?" היא שואלת.
את חושבת לרגע. מה באמת רייצ'ל מתכננת?
"לא הרבה," את אומרת. "סתם להעביר את הזמן."
דממה, ואז היא שוב מדברת: "את לא ממש חברותית, נכון?"
היא מקמטת את מצחה כאילו אמרה את החלק השקט בקול רם, כאילו היא מודאגת שהעליבה אותך. זיכרון נתלה באוויר, הבעת הבוז שלה בערב שניסית להוציא אותה מהבית הזה. את לא מבינה. את לא מבינה כלום.
"לא התכוונתי לזה בקטע רע," היא אומרת, מהר מדי. "פשוט - אני לא יודעת. זה בסדר. הכול בסדר."
יש בך חלק שרוצה לנער אותה בכתפיה ולהגיד לה הכול, את לא מבינה, את חייבת לעזור לי, הכול הצגה אחת גדולה, אבא שלך, הוא עשה לי את זה, את חייבת להתקשר למישהו, את חייבת להוציא אותי מכאן. ויש גם עוד חלק. זה שזוכר את הפעם האחרונה שניסית לשכנע אותה ללכת איתך. זה שלמד, דפוס במסלולים העצביים שלך, שססיליה היא ילדה ויש דברים שהיא לא מוכנה לשמוע, חלקים מעולמה שהיא לא מוכנה שייפרמו. אם תנסי ללחוץ עליה, היא תתגונן. היא תסבך אותך בצרות.
כלל מספר שבע להישארות בחיים מחוץ לצריף: לא תבקשי מהנערה להציל אותך.
ולכן את אומרת, בעדינות, בקנטור, "את יודעת, אני יכולה להגיד אותו דבר עלייך. גם את לא בדיוק טיפוס חברותי."
משהו בה מתעמעם. "כן. כנראה אני ואבא שלי... אנחנו קרובים."
את מדמיינת אותה כילדה קטנה, לפני שנים. כשהמשפחה שלה עוד היתה שלמה. התחלה של מחרוזת פנינים: היא, אמה, אביה. כל אחד מהם קשור לשניים האחרים. כמה מעורערת ודאי הרגישה כשמחצית מהקרקע נשמטה מתחת לרגליה, ורק אדם אחד נשאר לדאוג לה.
"אני מבינה," את אומרת. "אנשים זה דבר מסובך. תאמיני לי, אני יודעת. לפעמים קל יותר להתבודד."
היא מהנהנת בכובד ראש, כאילו נגעת באיזו אמת עמוקה.
"אז... טלוויזיה?"
את הולכת בעקבותיה לסלון. היא מניחה את הכלבה ביניכן על הספה. רוזה. היא נתנה לה שם שלושה ימים אחרי שהצלתן אותה, כשאביה נכנע והסכים שהכלבה תישאר. הם קנו לה קולר ותג. רוזה, הסבירה ססיליה, כמו רוזה בּוֹנֶר, הצרפתייה שציירה חיות. היא למדה עליה בשיעור אמנות. אביה הנהן. זה שם יפה, אמר. מאוד בוגר.
ועכשיו את מרגישה את נוכחותו סביבך. עיניים מציצות דרך מדפי הספרים, עיט פוקח עין על ממלכתו מגבוה.
למיטב ידיעתך, הוא נמצא בחוץ, מוכן לתפוס אותך.
לפני שנים קראת את הסיפור על בחורה, אי שם באירופה. שמונה שנים במרתף, ויום אחד היתה לה הזדמנות. היא ברחה. היא רצה ורצה ורצה עד שמצאה אנשים. לא אנשים רק אדם אחד. היא ביקשה עזרה. בסוף שמעו אותה, שכן זקן שהתקשר למשטרה.
עוד סיפור בריחה: שלוש נשים לכודות בבית של גבר באוהיו. קראת את הכותרות כשעוד היית בחוץ. הוא השאיר דלת לא נעולה; אחת הנשים חשבה שזה מבחן, אבל היא בכל זאת ניסתה. עוד דלת, נעולה הפעם. שכן הבחין באישה. היא יצאה, השתמשה בטלפון של מישהו כדי להתקשר למשטרה. המשטרה הגיעה לשם בזמן. הם מצאו את השתיים האחרות בחיים.
בכל פעם, בלגן. אי ודאות. הצורך שמישהו יראה, ישמע.
מה אם אף אחד לא ישמע אותך?
בסלון ססיליה מתכרבלת לידך, הכלבה בחיקה. ידידות שקטה, שחזרה רשמית לתקנה.
יום אחד תברחי. כשתהיי בטוחה.
פרק 50: מספר חמש
זה לא התנהל כמו שהוא רצה.
הוא היה עושה את זה בכל מקרה, אבל לא מהר כל כך.
משהו קרה. הייתי מהירה מדי בשבילו, חמקמקה מדי. זה הפחיד אותו.
הוא רק התכוון להרגיע אותי, אבל הוא הרחיק לכת.
הוא עשה את זה בעבר. זה בטוח.
הסיבה היחידה שכמעט ברחתי היתה שהכרתי את היער יותר טוב ממנו. התיאוריה שלי: מדי פעם הוא היה צריך להחליף את שטח הפעולה שלו. אחרת אנשים עלולים לראות אותו. עלולים לזהות אותו.
הוא הכיר את האזור. את זה הוא אמר לי. אבל הוא לא הכיר את היער הספציפי הזה ואת העיקול הספציפי בקצה הכביש ואת השיפוע בקרקע שנראה כמו תעלה אבל בעצם היה רק שיפוע.
שיפוע שיכול לשמש כקיצור דרך אם ניסית לברוח.
אז ברחתי. רק לדקה בערך. ראיתי את האור. ראיתי חיים, או את האפשרות לחיות.
ואז הוא תפס אותי.
הוא היה קצר נשימה, עיניו נראו כאילו לעולם לא יתמקדו שוב. הוא הביט לכל הכיוונים. ישר מההתחלה ועד הסוף שלי.
הוא כעס. והוא היה מבועת.
כנראה עם האחרות זה התנהל יותר טוב.
לפני שהוא עשה את זה, הוא אמר לי שאשתו חולה.
אמרתי לו שאני מצטערת.
אל תצטערי, הוא אמר לי. הרופאים אומרים שהכול יהיה בסדר.
פרק 51: אמילי
אני שוכבת במיטה ומשמיעה אלבום ישן של בל וסבסטיאן, בחיפוש אחר הנערה שהייתי. זאת שהאמינה באהבה ובידידות. שחיכתה בנאמנות למישהו שייגע בפינות הנידחות של לבה.
סטוארט מרדוק בקושי שר את המשפט הראשון בפזמון ואני כבר מפסיקה אותו.
היד נופלת בחזרה על השמיכה. הלוואי שיכולתי להירדם. אבל זרם חשמלי עובר בי. הדחף, חסר מטרה אבל בוער, לעשות משהו.
כל דבר.
אני קמה. העיניים שלי יבשות, דביקות. העור שעל ידַי מחוספס. זה יום שני, יום חופשה נדיר. אני מציצה בטלפון לראות מה השעה. אחת בצהריים.
אני רוצה לראות אותו.
לא. זה לא רצון. זה צורך.
אני צריכה לראות אותו.
ניסיתי, טוב? ניסיתי לתת לו מרחב. ניסיתי לשכוח. ניסיתי להאמין שהוא יחזור אלי. ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי, כשהוא יֵצא משנת החורף שלו, אוכל להיות ידידה שלו.
זה לא עזר.
אני חולמת עליו כל לילה. כל בוקר, אני מרגישה מחדש את החלל הריק של היעדרו. אני חושבת עליו. אני חושבת על הבית החשוך שלו ועל היעדר אורות חג המולד. איך המוח שלי מרגיש כך לפעמים עמום, סגור בתוך עצמו, שום הבהוב של אור לא חודר לתוכו.
באותם רגעים, מה לא הייתי נותנת כדי שמישהו יתפרץ פנימה.
אני מתחילה להתארגן. מזמן לא עשיתי כביסה, ערימת חולצות מכופתרות של השבועיים האחרונים דולפת מסל הכביסה. סוודר בצבע אלמוג בעומק המגירה מציל אותי. שרשרת הכסף מסתדרת במחשוף הווי, בין עצמות הבריח שלי. אני מצילה ג'ינס נקיים יחסית מערימת הבגדים שלמרגלות המיטה. מפעילה את מייבש השיער ומברישה את השיער. קונסילר, סומק, פודרה, מסקרה. ליפגלוס. ליפגלוס?
אני נעצרת לרגע, מטה הקסם במרחק סנטימטרים מפני.
לא.
לא ליפגלוס. זה ילדותי מדי. הגבר שאני מחפשת הוא גבר אמיתי. אב. לא איזה קריפ עם תסביך לוליטה.
אני מחליטה על שפתון אמיתי. אני מורחת אותו על השפתיים בקצות האצבעות. גוון דיסקרטי, כאילו אכלתי דובדבן או שתיתי יין אדום.
אני קושרת את השרוכים של מגפי השלג באצבעות רועדות. משהו שמזכיר התרגשות מכווץ לי את החזה.
אני אחכה, לא משנה כמה זמן זה ייקח. הוא יבוא הביתה ואני אהיה שם - טוב, לא ממש שם, אני לא לגמרי מטורפת. אני אהיה בסביבה, אעשה סידורים. ניתקל זה בזה במקרה. הוא יספק הסבר לשתיקתו ואני אגיד, צצצ, אל תזכיר את זה אפילו. ככה זה בחיים. כולנו עסוקים.
את חייבת לגרום לדברים לקרות בשבילך. זה מה שכולם אומרים מגזינים, קואוצ'רים בראיונות בתוכניות הבוקר, כל בחור שפגשת אי פעם. מישהו גנב לך את הרעיון? צבט לך בתחת בדרך לחדר הקירור? תתחשלי. אל תלכי למשאבי אנוש. רק בחורות בעייתיות הולכות למשאבי אנוש. תתעלמי מהם. תתעלמי מנחשול החרדה שמכווץ לך את הבטן בכל יום שאת באה לעבודה. תמשיכי לעבוד. תתעלי עליהם. זאת הנקמה הכי טובה.
תהיי נועזת. תהיי אמיצה. תכריחי אותם לראות אותך. תכריחי אותם להקשיב.
אני רוכסת את המעיל, לוקחת את מפתחות המכונית ויורדת למטה, הד צעדי על המדרגות כמו שבועת אמונים.
פרק 52: האישה בבית, תמיד בבית
הבית מתחנן בפנייך לעשות את זה. הוא רוצה לספר לך הכול, אם רק תרשי לו.
זה חייב להיות בטוח. משהו שאפשר יהיה להסביר אם הוא יראה אותך על מסך הטלפון שלו.
כלל מספר שמונה להישארות בחיים מחוץ לצריף: לדעת מה הדברים שאת יכולה לעשות בלי להיענש.
בלי להתכוון, הוא לימד אותך איך לזהות אותם. איך הם נראים. איך את מרגישה כשאת עושה אותם. אלה דברים עצלניים, דברים בוגדניים. דברים שלא נראים מי יודע מה. דברים שמסתירים את חשיבותם.
החלטת שזה חייב להיות מדף הספרים.
ברגע שססיליה עולה לחדר, את מתקרבת. מרימה את היד לשורת הספרים. הספרים בכריכה רכה, המותחנים הרפואיים. הספרים שלו או של אשתו המתה. בכל מקרה, משהו שאסור לך לגעת בו.
את חושבת על ורד מתחת לפעמון זכוכית, על נערת כפר שחיה רעה כלאה בטירה. את חושבת על גבר שנקרא "כחול הזקן" והרעיות שהמשיך להרוג מפני שהן לא התרחקו מהחדר הסודי שלו. את חושבת על האישה האחרונה. כחול הזקן תקף גם אותה. את זוכרת מסֵפֶר אגדות שאחותה אן הצילה אותה.
אין לך אחות בשם אן.
את מרימה את זרועך, ובקצה האצבע מטה לעברך את שדרת הספר הקרוב ביותר.
מה את רואה: שם, "עלפון חושים", וגוף מרחף באוויר, מוחזק בחבלים. מה את רואה: החפצים שלו, שהסטת ממקומם.
ואז, שקשוק.
גופך מתקשח. את מחזירה את הספר למקומו הנכון וקופצת לספה. זה בטח הוא. אלא מי? הבת שלו למעלה. אף פעם לא באים אליהם אורחים.
את מכינה את התירוצים שלך. רק חיפשתי משהו לקרוא. אני מבטיחה. במה הייתי מסתבכת מקריאה בספר? אני מצטערת. זה ספר בכריכה רכה. אני מצטערת. אי אפשר לפגוע באף אחד עם ספר בכריכה רכה. אני מצטערת. אני מצטערת. אני מצטערת.
אבל - הפעמון. מצלצל פעם אחת, פעמיים.
זה לא הוא.
נכון?
או שזה מין משחק? הוא רוצה לראות מה תעשי?
שלוש נקישות על דלת הכניסה. את קופצת עם כל נקישה, טוק, טוק, טוק. את חושבת: מישהו כאן. את חושבת: הוא רואה הכול.
הכלבה נובחת מפינת הסלון, מתריעה בפני נוכחותו של זר בחוץ. את משתיקה אותה, מפצירה בלחישה שתפסיק. מה עם ססיליה? את מחכה לצעדיה היורדים במדרגות, אבל שום דבר לא מגיע. היא בטח מרכיבה אוזניות. אז רק שלושתכם כאן את, מי שדופק על הדלת, והגבר עם עיניים בכל מקום.
את שומעת שפשוף. מפתח מחליק למנעול, דלת נפתחת.
מישהו כאן.
פרק 53: אמילי
החזה מתרחב בתקווה חדשה כשאני נוסעת מהבית שלי לבית שלו. אני אפילו לא מתפתה להשמיע מוזיקה. הרגע מלא תקווה, נינוח מספיק כדי לשבת בדממה.
אני מחנה ברחוב סמוך והולכת ברגל את הקטע האחרון.
הטנדר שלו לא נמצא בחניה. זה אמצע היום באמצע השבוע. הוא בטח בעבודה. אבל הוא יכול לחזור לבדוק משהו. לבדוק מה שלום בתו הילדים לא בחופשה מבית הספר? או שהוא יכול לעבור פה בדרכו מעבודה אחת לאחרת.
זה לא משנה. הוא בטח יגיע בשלב כלשהו. יש לי זמן. יש לי את כל הזמן שבעולם.
אני מסתובבת קצת. הולכת לי קצת ברחוב, מסתובבת והולכת לקצה השני. יש שכנים, אנשים שידברו אם יראו אותי משוטטת.
לפני שאני מספיקה לעצור בעד עצמי, אני מתרחקת מהעץ ומתקרבת לבית שלו. אף פעם לא הייתי קרובה כל כך לבית. ספירת מלאי: לוחות עץ לבנים ורעפים אפורים וחצר קטנה ומטופחת עם רהיטי פטיו מברזל. דלת כניסה, דלת אחורית. שתיהן נעולות.
פעמון.
אני לוחצת עליו פעם אחת, פעמיים. שום דבר לא קורה. אני מקשיבה לדקה אבל שומעת רק דממה.
לא מפתיע כל כך. ברור שהוא לא בבית. אבל זה לא נורא שאני פה בלעדיו. עושה חזרות, בודקת את הטריטוריה שלו. אני מנסה לדפוק על הדלת, שלוש הקשות קצרות על המשקוף. עוד דממה, ואז - זאת נביחה?
הוא לא הזכיר כלב.
אוקיי, אולי הוא בדיוק אימץ כלב. ואולי היה לו כלב סודי כל הזמן הזה. אולי אני לא מכירה אותו טוב כמו שאני חושבת.
אף אחד לא מגיע. אני חושבת לנסות שוב, אבל אני לא רוצה שהכלב יתחרפן.
האוזניים שלי מזדקפות. זה...?
אני חושבת שאני שומעת משהו. צליל נשיפה. הוא חלש, אבל הוא כאן. מישהו אומר, ששש, ששש. מנסה לא להתגלות.
הידיים שלי מתחילות לעבוד לפני שאני מספיקה לחשוב מה לעשות עכשיו. אני מחפשת. מה בדיוק? עזר חזותי, מפתח, דלת שתיפתח ותחשוף את עולמו.
תשובות. אני מחפשת תשובות.
אני מרימה את שטיחון הכניסה. כלום. מעבירה את ידי מעל המשקוף. גם שם אין כלום.
עציצים מגוון עציצים מפוזרים על הדֵק. אף אחד מהצמחים לא פורח, לא באמצע החורף. אין שום כתמי צבע אדומים, ורודים או לבנים. רק גבעולים ירקרקים שמבצבצים בעצלנות מערוגות עפר.
הצמחים האלה לא צריכים להיות בחוץ. לא אם המטרה האמיתית שלהם היא לפרוח. אלא אם כן הם מסתירים משהו.
אני מרימה עציץ אחד, שניים, שלושה. בול.
המפתח נמצא מתחת לצמח הכי חבול, מוכה כפור, חום, מת. הצמח לא יפרח עוד.
המפתח משאיר גומות על עורי כשהמתכת נלחצת לכף ידי.
אני באמת עושה את זה?
מישהו נמצא בפנים. מישהו שהוא לא הוא. מישהו שלא ניגש לדלת.
אני עוצרת את הנשימה כשהמפתח מחליק למנעול. היסוס של הרגע האחרון - סיפור, אני צריכה סיפור. מה זה יהיה? חשבתי שהרחתי עשן ורציתי לוודא שהכול בסדר?
כן, למה לא. זה יספיק.
העולם מפסיק להסתובב. אני פותחת את הדלת.
פרק 54: האישה בבית
אישה עומדת בפתח הבית.
היא צעירה. אולי בגילך, או בגיל שבו היית כשנעלמת. כל כך קשה לדעת בת כמה את נראית עכשיו, בת כמה היית נראית אם הוא לא היה קורה לך.
היא יפה. את זה את יודעת בוודאות. שיער מבריק, לחיים זוהרות, גבות מסודרות ו... זה שפתון?
הכלבה ניגשת לקבל את פניה, אבל את אוחזת בקולר.
"היא תברח," את אומרת, כפופה. "היא עוד לא מזהה את שמה."
האישה נכנסת פנימה וסוגרת את הדלת מאחוריה. ברגע שאת מרפה מהכלבה, היא מזנקת. היא מרחרחת את מעילה של הזרה עם לשון בחוץ, מכשכשת בזנבה.
הלך עלי, את חושבת. הטלפון שלו בטח מזמזם בטירוף.
לכל הרוחות, את אומרת לה בתוך ראשך. יש לך מושג מה עשיתי כדי להישאר בחיים כל הזמן הזה? ברור שלא. זה לא משנה עכשיו, אחרי שהרסת הכול. עכשיו, כשהוא יהרוג את שתינו!
הזרה מלטפת בהיסח הדעת את ראשה של הכלבה, ואז מתמקדת בך.
"אני חברה," היא אומרת.
האם את צריכה להזהיר אותה? לדחוף אותה החוצה ולהגיד לה לרוץ, לברוח ולא לחזור לעולם?
היא ממשיכה, עונה על שאלות שלא שאלת. "חשבתי ששמעתי... חשבתי שהרחתי עשן. אני לא עובדת היום, אז פשוט... מרחתי את הזמן, הסתובבתי. הרחתי עשן ורציתי לוודא שהבית לא נשרף."
היא מושיטה את ידה. "בכל אופן, אני אמילי."
כף ידה רכה כנגד כף ידך. היא אורחת מעולם אחר, עולם עם ארוניות ושפופרות של קרם, טקסים ליליים. פעם גם את היית מורחת את הידיים ואת כפות הרגליים כל לילה לפני שהלכת לישון.
היא - אמילי, עכשיו היא אמילי מחזיקה בידך קצת יותר זמן מכפי שנחוץ. את קולטת שהיא מחכה שתגידי לה את שמך.
אולי זה המבחן. אולי הוא שלח אותה כדי לראות איך תגיבי.
האם את סומכת על האישה הזאת שאת לא יודעת עליה שום דבר, רק שהיא בדיוק שיקרה לך בצורה ברורה כל כך שהריחה עשן?
את חושבת על מצלמות, על מיקרופונים. את חושבת על הבית ועל כל הדרכים שבהן הבית לוחש לו את סודותייך.
קוראים לך רייצ'ל. את תתנהגי בטבעיות.
אם הוא יכול לשמוע אותך, ותיצמדי לתוכנית, אולי יש סיכוי. סיכוי לך וסיכוי לזרה.
"אני רייצ'ל," את אומרת לה. "אני... חברה." את זוכרת את הסיפור שהוא סיפר לשופט בטנדר. שקר שנועד לזרים, שונה מהשקר שגיבש לבתו. "טוב, קרובת משפחה. קרובת משפחה חברותית." את מצחקקת, או לפחות משתדלת. "בת דודה. בביקור מפלורידה. בדיוק הגעתי לחגים."
אם היא יודעת שאת משקרת, היא לא מראה את זה. היא מחייכת ואוספת את שערה החום המבריק בצד אחד של צווארה, ואז את רואה אותו.
את התליון.
הוא נראה בדיוק כמו - לא.
יכול להיות ש...?
היא עוקבת אחר המבט המבולבל שלך.
"סליחה," את אומרת. "פשוט - התליון שלך. הוא... הוא כל כך יפה."
היא מחייכת. "תודה רבה," היא אומרת, ומרימה אותו כדי שתוכלי לראות אותו מקרוב.
זה סמל אינסוף מכסף שתלוי על שרשרת.
את מכירה את השרשרת הזאת.
זאת אותה שרשרת עדינה שענדת ביום שהוא לקח אותך.
ארנק? טלפון? שאל. ואז: אקדח? תרסיס פלפל? סכין? אני אבדוק, ואם אגלה ששיקרת לי, אני לא אהיה מרוצה.
אמרת לו את האמת. שום דבר בכיסים, לא הסתרת שום דבר.
תכשיטים?
רק מה שאני עונדת, אמרת לו.
ג'ולי קנתה לך את התליון ליום הולדתך התשעה עשר. הצחיק אותה שהיית מוקסמת כל כך מהקופסאות הכחולות הקטנות, מהסרטים הלבנים. כמה ילדותי, כמה פשוט. זה לא תאם לשאר האישיות שלך. רק דבר אחד, אמרה כשפתחת את הקופסה. לא יכולתי לתת לך להסתובב כמו ניצבת מ"הוליווד הילס" אז הוספתי משהו קטן.
היא התעסקה עם השרשרת וחשפה עוד תכשיט - קוורץ ורוד במעטפת כסף שאיכשהו הצליחה לחבר לסמל האינסוף.
זה אדיר, אמרת לה. אני מתה על זה. את כזאת חברה טובה.
אני יודעת, אמרה ג'ולי.
ענדת את התליון כל יום עד שהוא לקח אותו ממך.
ועכשיו הוא פה.
התליון שלך - ייחודי, התכשיט היחיד שלך בהזמנה מיוחדת - שוב מצא אותך.
אמילי משחררת את התליון. הוא נוחת בבסיס צווארה בחבטה עדינה.
את מאלצת את עצמך לבלוע רוק.
"ממש יפה," את אומרת לה בנימה שאת מקווה שנשמעת אגבית. "מאיפה הוא, אם לא אכפת לך שאני שואלת?"
היא מחייכת. האם היא מסמיקה? "אה," היא אומרת. "זאת היתה מתנה. מ... מחבר."
לחייה סמוקות ומבהיקות. היא פותחת את מעילה. "סליחה," היא אומרת ומנפנפת בידה על פניה. "את יודעת איך זה. את מתעטפת בשכבות ועוד קר לך בחוץ, אבל ברגע שאת נכנסת פנימה, את מתה מחום."
האמת? אני לא יודעת איך זה, את רוצה להגיד. עברו חמש שנים מאז שהיה לי מעיל טוב. תשאלי את החבר שלך הוא יספר לך על זה.
היא בוחנת אותך. היא רוצה ממך דברים שאת לא יכולה לתת לה. שיחה, פטפוטים. תשובות.
"אז," היא שואלת. "מתי אמרת שהגעת הנה?"
לא אמרתי, את חושבת. את מנסה לפענח - מה הוא היה רוצה שתגידי? איזו תשובה לא תסבך אותך?
"אה, לא מזמן," את אומרת לה.
החיוך שלה מתכווץ. את מתַסכלת אותה. את בבית של הגבר הזה. לא מתאימה לכאן, טיפשה. והיא לא מצליחה לחלץ ממך שום דבר.
את מצטערת. את כל כך מצטערת. את רוצה ליפול לזרועותיה ולספר לה הכול. את רוצה להגיד לה שזה לא ממש, ממש לא מה שהיא חושבת.
"טוב," היא אומרת, ולא טורחת להחניק אנחה. "אני צריכה ללכת."
עולה בך דחף לעכב אותה. ללפות באצבעותייך את בד מעילה ולא להרפות ממנו. להתחיל לדבר ולא לשתוק.
היא פונה והולכת לעבר הדלת.
"ביי," היא אומרת, ובקושי מסתובבת להעיף בך מבט אחרון.
את עומדת לעשות את זה. את עומדת לספר לה את כל הדברים ואת תסמכי עליה מפני שהיא הסיכוי היחיד שלך, ו...
הדלת נסגרת מאחוריה, ממש בפנייך.
כאילו האפשרות אף פעם לא התקיימה. כאילו היא ידעה, ידעה מההתחלה, שלא תעשי את זה.
פרק 55: אמילי
אני מחזירה את המפתח למקום שבו מצאתי אותו. הנשימה שלי מקוטעת בקצב ביטבוקס כשאני חוזרת למכונית. אני מתיישבת מאחורי ההגה וטומנת את הפנים בידַי.
טוב.
עכשיו אני יודעת.
היא מהממת בצורה גולמית וארצית שהיא ההפך מיָפָה. לא מאופרת. שיער טבעי. ברור שהיא לא שמה זין על הבגדים שלה. למה לה?
אם היה לי מבנה עצמות כמו שלה, גם לי לא היה אכפת.
צחקוק נפלט ממני כמו שיהוק. בית החזה שלי רוטט. משהו כמו בכי, אבל לא ממש.
היא אמרה שהיא חברה, ואז שהיא בת דודה שלו. זה היה שקר. שקר ברור.
אני רק יודעת שיש אישה בבית שלו, ושהיא בפירוש לא בת הדודה שלו.
פרק 56: האישה בבית
את חוזרת לחדר השינה, כאילו הוא יכול להגן עלייך.
עוד מעט הצמיגים של הטנדר שלו יחרקו בחוץ. הוא יעלה במדרגות, הנקישות הזועמות של נעליו כפתיח לכעסו.
הוא יופיע, כתם מטושטש בפתח, ויטפל בך.
מה איתה?
מה הוא יעשה לה?
זאת חייבת להיות היא. הזרה שהשאירה על גבו את הסימנים ההם. שנעצה בבשרו ציפורניים סימן של עונג, עכשיו את יודעת.
מי את, אמילי, ומה רצית?
ואת את, את. איך נתת לה ללכת?
למה לא אמרת לה שום דבר?
למה לא הזהרת אותה, לעזאזל?
את כורכת את זרועותייך סביב הרגליים. ססיליה עדיין בחדרה, שקטה. טוב מאוד. אל תתערבי, ילדונת. אל תסתבכי בבלגן הזה, ואולי תגדלי לעולם טוב יותר.
טנדר. שאגת המנוע, ואז דממה. טראח, טראח - דלת הנהג נפתחת ונסגרת. דלת כניסה.
דממה קצרה. חבטת צעדיו. רחוקים, ואז קרובים, ואז קרובים עוד יותר.
הדלת נפתחת.
"מה את עושה פה?"
הוא מסתכל עלייך, בתנוחה עוברית ליד הרדיאטור, במקום שאת לא חייבת להיות בו.
"אני רק... נחה," את אומרת לו. האם את צריכה להסביר תכף ומיד, או לחכות שהוא ישאל?
הוא החליט שזה לא אכפת לו. "היא בחדר שלה?"
הוא מתכוון לבת שלו. את אומרת לו כן. האם הוא רוצה לדעת אם השטח פנוי? אם הוא יכול לגרור אותך למטה בלי שהיא תשים לב?
"אוקיי," הוא אומר. "טוב. אני אהיה במטבח. תישארי פה עד ארוחת הערב, אם את כל כך אוהבת להיות פה."
הוא סוגר את הדלת בשקט.
הגרון שלך מתכווץ. אין לך מושג מה הוא זומם. את לא קולטת אותו. היכולת שלך להישאר בחיים תלויה בכך, מעל לכול, המחשבות שלו הן כמו קשר שאת יכולה לעבוד עליו עד שתתירי אותו.
ריחות בישול עולים בבית. הוא קורא מהמטבח. את וססיליה נתקלות זו בזו בראש המדרגות. היא מסמנת לך לרדת לפניה.
אביה מניח תבנית מהבילה של מקרוני עם גבינה במרכז השולחן ונותן לך כף הגשה. זה עינוי, בשלב הזה. התנהגותו הרגועה, משהו שאדם מבחוץ יפרש בטעות כנימוס.
פשוט תצעק עלי, את חושבת. תגיד משהו. לא משנה מה.
אבל הוא מתיישב ושואל את בתו איך עבר עליה היום. את מסתכלת עליו טוב טוב בזמן שהם מדברים. את תרה אחר סימנים משהו נמרץ ביציבה שלו, נצנוץ בעיניים, זרימת אדרנלין בגופו כמו תמיד אחרי שהוא הורג.
כלום.
את מזיזה את המקרוני על הצלחת עד שהוא וססיליה גומרים לאכול. את עושה כמוהם, ניקיון, ספה, טלוויזיה. את עדיין מחכה למכשול שלא מגיע.
הבית מתארגן לקראת הלילה והוא כובל אותך לרדיאטור. החלק הזה לא השתנה בחופשת חג המולד.
את שוכבת ערה עד שהוא חוזר. זהו זה, את חושבת. את מחכה להוראות. קומי, הוא יגיד, ואז הוא ייקח אותך לטנדר וייסע.
אנחה. חיוך קטן. הוא פותח את החגורה שלו, פושט את מכנסי הג'ינס.
הכול קורה כרגיל.
אחר כך הוא מתלבש מחדש, מעביר את ידו על פניו ומחניק פיהוק.
הוא מרים את זרועך מעל לראשך בביטחון רגוע, כורך קצה אחד של האזיקים סביב מפרק כף ידך ואת הקצה האחר סביב מסגרת המיטה. מחוות שגרתיות. הכול כרגיל.
הדלת נסגרת מאחוריו. את שוכבת בעיניים פקוחות. אוזנייך מצלצלות.
הוא לא יודע.
אישה נכנסה לביתו ועמדה בסלון שלו. גנבה את המפתח שלו. פלשה לממלכתו. ואין לו שום מושג.
היא עשתה את כל זה לעיני המצלמות. המצלמות שלא מפספסות שום דבר. המצלמות שמשדרות לטלפון שלו את הקלה שבתנועותייך.
המצלמות שטען שהתקין. המצלמות שהמציא. המצלמות שקיימות רק בראשך.
פרק 57: מספר שבע
הוא היה כל כך זהיר.
הוא אמר שעשה טעויות. בפעמיים הקודמות.
פעם אחת היה מהיר מדי, ובפעם השנייה היה נחמד מדי. הוא נתן לבחורה לחיות.
איתי הוא היה צריך שהכול יהיה מושלם.
הוא אמר לי שיש לו בת, ואישה חולה.
היא היתה אמורה להחלים, אבל זה לא קרה.
ועכשיו היא גוססת.
בקרוב הוא יהיה היחיד שיישאר לטפל בילדה שלו.
הוא לא יכול להרשות לעצמו לטעות.
הוא חייב לתמוך בה, כך אמר לי. היא ילדה כל כך חכמה.
לא להאמין איזו ילדה נפלאה היא.
מגיע לה שיישאר לה הורה אחד שידאג לה.
אז הוא היה חייב להצליח איתי. איתי לא יהיו פשלות.
אני חושבת שהוא יגיד לכם שהכול התנהל בהתאם לתוכנית.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
קלמנס מישלון / הדיירת השקטה
Clémence Michallon / The Quiet Tenant
מאנגלית: אסנת הדר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: חמוטל לוין
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
