-75-
פול השתדל להצניע את הצליעה כשחמק מהדלת האחורית של החנות. לפניו השתרע מגרש חניה מעפר כבוש, ואחריו נראתה חורשה עבותה. מכאן יוכל לצאת אל שמורת פמיג'וואסט, או פֵּמי, כמו שקוראים לה בדרך כלל.
לשבריר שנייה הרהר פול אם כדאי שיסגיר את עצמו. הדחף הראשוני שלו היה לציית לחוק. רוב האנשים היו עושים זאת. אבל רוב האנשים לא היו מעולם במצב כמו שלו.
סוכני הבולשת ימשיכו בוודאי לחפש אותו בעיר, כהולך רגל או כנוסע ברכב כלשהו. הם בוודאי לא יעלו על דעתם שהוא חזר ליער.
ולכן בחר בדיוק בכיוון הזה.
הוא הצטער שלא קנה בגדים נוספים, אבל הוא לא חשב שייאלץ לחזור ליער. לפחות עכשיו היו לו מעיל חם ותרמיל חדש וטוב. ובכיסי המעיל היו תפוח וחטיף קַַיינד (שוקולד מריר), שנראה לו בריא יותר מחטיף סניקרס, אם כי הוא לא היה בטוח בכך.
אבל הוא האמין שיסתדר. כבר מזמן למד איך לשרוד ביער.
הוא צלל לתוך היער ופסע מהר ככל יכולתו, אבל היער כאן היה צפוף מאוד והוא התקשה להתקדם. כשהיה בטוח שהוא לא נראה לעין ממגרש החניה, התחיל מיד לבנות לעצמו מקלט מכל הבא ליד. הוא אסף ענפים וזרדים, אם כי הקפיד לא לאסוף אותם ממקום אחד בלבד כדי לא ליצור קרחת יער שתיראה במבט מלמעלה. המלאכה היתה אטית. הוא בנה שלד ענפים, שעליו מתח את יריעת הברזנט שלו והסווה אותה בענפים נוספים ובעלים. הוא נסוג כדי לבחון את מעשה ידיו, והתוצאה השביעה את רצונו. מכיוון שהשמש התחילה לשקוע, הוא נכנס אל המקלט, נשכב בו, מכורבל במעיל, וניסה לנוח.
אולי הם יתייאשו ויפסיקו לחפש אותו.
סיכויים קלושים...
אבל בסופו של דבר חדלו המחשבות להסתחרר במוחו ואפשרו לו להירדם. קרקור מכשיר קשר העיר אותו בפתאומיות. בקרקור שמע במפורש את שם משפחתו.
הוא ישן שעתיים. האור כבר נעלם. פתאום נזכר איפה הוא נמצא.
עכשיו שמע פסיעות של כמה זוגות רגליים על קרקע היער. זרדים התפצחו. דופק לבו הלם כמו רעמים.
הוא קפא. הוא לא הצליח לקבוע עד כמה הם קרובים. לא היה לו מושג אם הם הבחינו במקום המסתור שלו. ולכן החליט לחכות ולא לזוז. לנשום בשקט. אם מצאו אותו, לא יצליח להימלט, כך שאין לו הרבה אפשרויות.
במשך עשרים דקות המתין בפחד. האם אלה הרוסים? או אנשי הבולשת? קרקור מכשירי הקשר דעך. וכך גם קול הצעדים הרומסים. נראה שהמחפשים המשיכו הלאה.
ואז שמע קול גבר בחושך. "בוא, נלך מכאן." הקול היה קרוב למקום המסתור שלו, מטרים ספורים.
פול עצר את נשימתו וקיווה שהפקודה לא כּוּונה אליו.
"אני לא צוחק. בוא, נלך. עכשיו." קרוב עוד יותר.
קול גבר נוסף, קרוב לא פחות: "הם מחפשים אותך. קום ונסתלק מכאן."
מה, הם מדברים אליו?
"אנחנו יכולים לעזור לך," אמר הקול. "אבל רק אם תואיל להזיז את התחת שלך."
הם אכן דיברו אליו. פול היה מבולבל. אולי הם לא אנשי הבולשת. ובכל מקרה, איזו ברירה יש לו? הוא הגיע להחלטה ופצה את פיו:
"מי אתם?" שאל בקול צרוד.
בן רגע הרגיש שלופתים אותו משני הצדדים. ארבע זרועות נשלחו לתוך המסתור שמתחת לברזנט. מישהו אחז בשמאלו, מישהו בימינו, וכשמשכו אותו, קם על רגליו בגוף רועד מפחד.
"הי! מה הקטע שלכם?" מחה.
"אנחנו מנסים לעזור לך, בנאדם," רטן אחד הגברים. "תהיה בשקט."
השני אמר, "קח את התרמיל שלו."
שניהם היו בעלי זקן עבות, האחד שחור ולבן, והשני אפור לגמרי. משום מה הרגיש פול כאילו ראה אותם כבר פעם.
הם גררו אותו ביער החשוך, והוא צלע וניסה לעמוד בקצב שלהם. הם משכו אותו, השתחלו איתו בין העצים, הובילו אותו לעבר קבוצת עצים אחרת ואחר כך במעלה גבעה.
"מי אתם?" שב פול ושאל.
אחד האנשים השתיק אותו.
השני מלמל, "הם רודפים אחריך."
"הסוכנים מהבולשת המזוינת," אמר הראשון. "הם שורצים בשטח. הם יודעים שאתה בשמורה כאן."
כעבור כמה דקות הם הגיעו לבקתת עץ זעירה בחורש צפוף ואפל. אחד מהם פשפש במנעול הבקתה, עד שדלת העץ נפתחה.
"תיכנס," אמר השני. "לבולשת אין מפתחות. קדימה."
פול רצה לשאול אותם שוב מי הם, למה הם עוזרים לו. האם גם הם נמלטים מהחוק?
חושיו אמרו לו שהוא יכול לסמוך עליהם. הוא לא ידע מה המניע שלהם, אבל הוא הרגיש שכדאי לו לציית למה שהם אומרים. כי האפשרות השנייה היתה שסוכני הבולשת יעצרו אותו.
"קדימה!" אמר אחד מהם שוב.
פול צעד לתוך החשיכה, שהדיפה ריח של שרף אורנים, ושמע את קרקוש הדלת ננעלת מאחוריו.
-76-
הידיעה שהוא כלוא לא הרגיעה את עצביו. הוא לא הרגיש מוגן.
כמה דקות עמד בחשיכה המוחלטת ונשם בזהירות כדי לא לעשות שום רעש. לבו הלם חזק כל כך, שגם אחרים היו בוודאי שומעים את החבטות, כך חשב, אילו היו שם אחרים.
בהתחלה לא חש שום הבדל בין עיניים עצומות לפקוחות. בשני המקרים שרר חושך מוחלט. אבל אחרי כדקה התרגלו עיניו לאפלולית, והוא ראה כלֵי עבודה, מגרפות ובקבוקים. נראה שסגרו אותו במין צריף תחזוקה, שבו אנשי שירות היערות הלאומי מחזיקים כלים לתחזוקת השבילים. הבקתות האלה נבנו כך שישתלבו בסביבה, ולא סומנו במפות שמשמשות את המטיילים. סדקים זעירים של אור עמום הסתננו בין קורות הצריף, שלא היתה ביניהן אטימה מוחלטת. הצריף היה מאורגן יפה; הסדר והיעילות הרשימו אותו.
שוב תהה מי הם השניים שהצילו אותו, מה הם עושים במקום הזה ולמה החליטו לעזור לו.
המניעים של סוכני הבולשת היו ברורים לו יותר. לדעתם, כך ידע, הוא הרג את החבר שלו, השוטר אלק ווד. ומי יודע מה עוד הם מייחסים לו.
יש לשער שהם רוצים לתפוס אותו גם מפני שהוא חי בזהות בדויה. התחזה לאדם אחר. במשך חמש שנים. הסתתר מאחורי השם ומספר הביטוח הלאומי של גרנט אנדרסון. התחזות בדרגה ראשונה היא עבירה פלילית חמורה במקומות רבים בארצות הברית. זה היה ברור לו. פעמים רבות עיין בסעיפים האלה. אמנם התחזות לשוטר או לעובד ציבור נחשבת לעבירה חמורה הרבה יותר, אבל מדינות מסוימות מטילות שלוש שנות מאסר גם על התחזות רגילה.
אם כי בניו המפשייר זה נחשב לעוון בלבד עבירה קלה. לא משהו שמצדיק מרדף ומעצר. לכן ידע שיש כאן משהו גדול יותר. שמבחינת הבולשת, הוא יודע יותר מדי.
כעבור כחמש דקות הוא התקשה לקבוע כמה זמן בדיוק, כי מחוגי הטיימקס שלו לא זרחו בחשיכה כמו בשעון האומגה שהיה לו פעם הוא שמע קולות ביער.
"תסתכלו טוב טוב כשאתם מתקדמים. תבדקו שאין חוטי תיל מכשילים. יכול להיות שהוא טמן לנו מלכודת."
"תתפרשו כמה שאפשר, אבל תישארו בטווח ראייה."
"...תזמינו מכשיר לראיית לילה."
אנשי הבולשת חזרו. אלה שהתחמק מהם קודם. הם ממשיכים לחפש אותו ביער.
הוא חשב בלבו: אם הם יצליחו למצוא אותו בצריף, אולי עדיף להיות כלוא בבית סוהר אמריקאי, ולא ליפול בידי הבריונים של גאלקין? הרי הרוסים בוודאי יהרגו אותו... וגם יקפידו לגרום לו סבל רב לפני כן.
הקולות התקרבו, ומישהו טלטל שוב ושוב את ידית הדלת. פול עצר את נשימתו. הוא שמע את המילה "נעול" ומשהו בקשר ל"מפתחות", ואז שמע בבירור קול של מישהו, שעמד בפתח הצריף ואמר, "אם אי אפשר להיכנס, איך יכול להיות שהוא בפנים? בואו נמשיך."
פול שאף בשקט, נשף בשקט וחיכה.
הצעדים התרחקו בהדרגה על קרקע היער, רמסו עלים יבשים וזרדים. הוא שמע את הסוכנים מדברים ביניהם, אבל לא הצליח להבין מה הם אומרים.
עשר דקות עברו לאט. רק בקושי הצליח לראות את לוח השעון שלו.
ואז שמע מבחוץ רשרוש עדין יותר. שוב לחצו על ידית הדלת, והפעם הדלת נפתחה. אור ירח קלוש חדר לתוך הבקתה. פרץ אדרנלין הציף אותו.
"בחיי, צוות שלם של הבולשת רודף אחריך," אמר אחד הגברים המזוקנים שהביאו אותו לכאן. "מה כבר עשית?"
"סיפור ארוך," אמר פול. "מי אתם?"
"המַטיף רוצה לדבר איתך," אמר השני בלי להשיב על שאלתו.
"מי? ובשביל מה?"
"אתה בא? או ששוב נצטרך לגרור אותך?"
"סליחה, אבל נורא כואב לי הקרסול."
הוא קם על רגליו ופסע אחריהם בצליעה. "אני רוצה להבין: מי אתם, לכל הרוחות?"
הם פסעו הלאה בלי לענות לו, צעדו במיומנות ביער, כמי שמכירים היטב את השטח, בלי להשמיע שום רחש כמעט. פול הלך אחריהם והתייסר. מדי פעם עצרו השניים וחיכו לו בקוצר רוח.
הם לא דיברו מעבר לכך. הם השתחלו בין העצים כאילו הם מכירים היטב כל עץ ועץ. מדי פעם נעצרו, ובעל הזקן השחור והלבן חיפש משהו, מצא אותו לכאורה, והמשיך הלאה.
כך התקדמו במשך חצי שעה או יותר, עלו על צלע גבעה, ירדו מצדה השני, עברו במקומות עבותים במיוחד, עד שהגיעו אל קרחת יער, שבמרכזה, ליד ערימה גדולה של עלים יבשים, ניצב גבר מזוקן נוסף, שזקנו היה ארוך ועבות עוד יותר. כנראה המטיף.
"למה אנשי הבולשת רודפים אחריך?" שאל האיש בלי הקדמות מיותרות. "אני מקווה שלא רצחת או חטפת מישהו."
"סיפור ארוך."
"אם נדמה לך שאנחנו נגן עליך בלי לדעת מה עשית, אתה חולם בלילה."
"להגן עלי?"
"ליאון והָאל נעלו אותך בצריף התחזוקה; הם הגנו עליך, נכון?"
"אבל למה? מי אתם? למה אתם עושים את זה?"
"קודם תגיד לי למה אתה בורח מהבולשת."
פול פלט אנחה ארוכה. "אני לא בדיוק יודע, אוקיי? קודם כול, בשנים האחרונות אני חי בזהות בדויה."
"והבולשת עלתה על זה."
"נכון."
"ולמה זהות בדויה?"
פול פלט אנחה נוספת. "אני בורח מאיזה אוליגרך רוסי."
המטיף צחקק בשקט. "עבדת על מיליארדר רוסי?"
"בוא נגיד שלקחתי משהו ששייך לו כנראה. כן."
"רק כנראה? אתה לא בטוח?"
פול הניד את ראשו.
"אז אתה מנסה להגן על עצמך מאיזה רוסי, והדבר היחיד שמדאיג את הממשל זה העובדה שהפרת איזה חוק מגוחך?"
"משהו כזה."
"טוב, בדיוק כמו שאני אומר תמיד. הממשל הוא סתם ארגון שגובה דמי חסות. אין שום הבדל בינם לבין איזה מאפיונר בשכונה, שסוחט ממך כסף ואומר לך שהוא יגן על חנות הממתקים שלך. אם אתה לא משלם, החנות שלך נשרפת. כמה חבל. ככה זה עם הממשל: אתה מפקיד את הזכויות שלך בידי הממשל בשביל שהוא יגן עליך. ואז הם יוצאים למלחמה, כאילו בשביל להגן עליך, וגובים ממך מסים בשביל לממן את זה."
"אני מבין," אמר פול, שהכיר את התיאוריה.
"אין דבר כזה 'הסכמה של נשלטים'," המשיך המטיף. "רק הכנעה של מפוחדים."
"המלחמה יצרה את המדינה, והמדינה יצרה את המלחמה," אמר פול, ונזכר פתאום שאביו נהג לומר את זה.
"בדיוק. האלימות לגיטימית כל עוד היא מצד הממשל, ולא משנה אם זה הכיסא החשמלי או המלחמה בעיראק. מה שרוב האנשים קוראים לו 'פשע מאורגן' הוא פשוט התארגנות קטנה יותר ופחות מוצלחת מממשלות."
"לממשל יש מונופול על אלימות לגיטימית," חזר פול על עוד מנטרה של אביו. הוא זכר את כל האמרות שלו, ופשוט רצה להיות נחמד אל האנשים האלה.
"בדיוק."
"אז אתם חיים ביער?" שאל והצביע על שני הגברים שהביאו אותו לכאן. הם לא נראו כמו מטיילים או מחנאים.
שני הגברים לא אמרו כלום. הם הביטו בו בחשש.
הגבר שנקרא המטיף אמר, "אתה יכול להתחבא כאן." הוא הצביע על ערימת העלים היבשים.
פול קימט את מצחו בתמיהה.
המטיף הצביע שוב על הערימה, ובמבט נוסף ראה פול שזהו מחסה מתוחכם, שנבנה מחומרים שזמינים ביער. הוא הבחין במחילה שאדם יכול לזחול לתוכה.
"מחסה מאולתר," אמר המטיף. "כדאי שתיכנס לשם לכמה שעות. נוכל להמשיך לדבר אחר כך, אם תרצה." הוא הושיט את ידו. "סטיבן לוקס."
פול היסס רגע, ואז אמר, "פול ברייטמן."
המטיף חייך. "כמו שחשבתי," אמר.
חלק עשירי
כוס תה
חמש שנים קודם לכן
-77-
פול חזר למשרד בשעות אחר הצהריים. שקט שרר שם. כולם ישבו ליד השולחנות, שקועים בעבודה.
ההחסן הנייד של הפנטום חרך חור בכיסו. הוא נתקף פרנויה כמו בלילה ההוא, כשפעל במשרד בשתיים בלילה והעתיק מסמכים להחסן נייד אחר. אותה התכווצות של הבטן ועקצוץ של העור בעורף.
"הצלחת להשלים את כל הסידורים?" שאלה מרגו.
פול הנהן בחיוך.
"מר פרוסט רוצה לדבר איתך. הוא ביקש שתיגש מיד למשרד שלו."
"אוקיי." בוודאי לא מדובר בבשורה טובה. פול חזר אל שולחנו וראה שהנורית האדומה מהבהבת בטלפון הנייח שלו. הודעה קולית ממר פרוסט.
"מר ברייטמן, גש אלי מיד כשאתה חוזר למשרד, בבקשה." בקול שקט, שהמבטא הרוסי כמעט לא נשמע בו. רק שמץ איום.
מעניין למה הוא לא שלח לי דוא"ל, או התקשר לסלולרי שלי, חשב פול. הרי הוא יודע את המספר. אם מדובר בעניין חשוב כל כך, כפי שהשתמע מקולו של פרוסט, הוא היה יכול ליצור קשר באופן מיידי. אבל לא, הוא חיכה שפול יחזור למשרד.
פול נכנס למשרדו של יוג'ין פרוסט, הצמוד למשרדו של גאלקין.
בלי גינוני נימוס, בלי שיחות חולין. "למה היית במתקן האחסון בצפון?"
כנראה התקשרו אליו מהדסון דאטה וולט. לא איימי, פקידת הקבלה, אבל אולי טים אובראיין, הממונה על קשרי הלקוחות. כסת"חן שבודק הכול חמש פעמים בשביל שלא יבואו אליו בטענות.
"בדיקת נאותות על פנסטארס."
"אתר ההימורים שהמלצתי עליו."
"נכון. אני לא יודע אם ידוע לך, אבל מקסים קגן נמצא ברשימת ה SDN. מסוכן לביטחון ארצות הברית. זאת אומרת שאנחנו לא יכולים לעשות איתו עסקים. יזרקו אותנו לכלא."
"במקור, מר קגן הביא את העסקה הזאת, זה נכון, אבל הוא כבר לא קשור לפנסטארס בשום צורה."
"לא ידעתי. בכל מקרה, זאת הסיבה שנסעתי צפונה."
"היית צריך לתאם איתי מראש את הנסיעה הזאת ולקבל אישור."
"אני מבין."
"אני מעריך את הרצון שלך לנקוט אמצעי זהירות, אבל אתה צריך לפעול לפי הנהלים."
"אוקיי."
מר פרוסט עדיין לא סיים. "למה לא הודעת לנו שאתה נוסע?"
"למען האמת, לא הייתי בטוח שאני אמצא משהו מועיל."
"ובכל זאת רצית לחטט בתיקים הישנים ולבזבז יותר מחצי יום עבודה."
פול משך בכתפיו. מה הוא יכול להגיד?
פרוסט שינה את הנושא: "אתה חבר של צ'אד פורסטר, נכון?"
"כן."
"האם הוא אמר לך אי פעם שהוא לא שבע רצון מהחברה שלנו?"
"לא, אף פעם לא." למה הוא שואל? חשב פול. איזה חומר יש להם על צ'אד?
פרוסט הנהן ומבטו שוטט רגע בחלל האוויר. הוא שתק כמה שניות. לבסוף אמר, "העבודה שלך על BAE סיסטמס היתה רווחית מאוד. הפכת חמישים מיליון ל 223 מיליון דולר. זאת הצלחה גדולה מאוד לחברה. כל הכבוד."
"תודה."
"אתה עובד בעל ערך. לא רק מפני שאתה החתן של מר גאלקין. אבל אתה לא יכול לעזוב את המשרד כי מתחשק לך, או לחטט בדברים שמעוררים את סקרנותך. פרויקטים כאלה צריכים לקבל את אישורי. ברור?"
"לגמרי."
"אני מבין שאתה מדבר רוסית."
"מעט מאוד. למדתי את השפה במשך שנתיים, במכללה."
"אתה בטח מכיר לא מעט ביטויי סלנג ברוסית."
"פה ושם."
"לאמריקאים לא קל ללמוד את השפה הזאת. אבל יש מילת סלנג מועילה מאוד ברוסית, שכדאי שתדע אותה."
"והיא?"
"פָּצֵ'מוּצ'קה."
פול חזר על המילה, לא בקלות. פצ'מוצ'קה. "מה זה אומר?"
"זה כינוי למישהו ששואל יותר מדי שאלות. סקרן מדי. חטטן. המילה נובעת משמו של ספר ילדים מהתקופה הסובייטית, שהגיבור שלו, אליושה פצ'מוצ'קה, אף פעם לא מרוצה מהתשובות שהוא מקבל. כשאומרים פצ'מוצ'קה על ילד, זאת מילת חיבה. אבל כשאומרים אותה על אדם מבוגר שום חיבה."
"הבנתי," אמר פול ופנה לצאת. ואז עלה על דעתו משהו, והוא הסתובב בחזרה. "אז מה קורה לאליושה פצ'מוצ'קה? בספר, אני מתכוון."
שתיקה ארוכה השתררה. פול ראה שיוג'ין פרוסט מתלבט איך לענות. לבסוף אמר, לאט ובהטעמה. "מדובר בספר ילדים מהתקופה הסובייטית. מאה אחוז תעמולה סובייטית. מה אתה חושב שקורה לילד ששואל יותר מדי שאלות בברית המועצות של פעם?"
"הבנתי," אמר פול בפשטות, הסתובב ויצא מהמשרד.
-78-
לפנות ערב שלח פול מסרון לסוכן המיוחד מארק אדיסון ואמר לו שמצא משהו חשוב ביותר. הרי אדיסון אמר לו פעם שהוא יכול לשלוח מסרונים גם ברשת האלחוטית של המשרד, כל עוד הוא משתמש ביישומון סיגנל.
אדיסון השיב מיד. נוכל להיפגש הערב בתשע?
פול הרהר רגע. הוא לא יוכל להישאר שוב במשרד עד שעה מאוחרת. הוא החליט לחזור הביתה בשעה נורמלית, לאכול ארוחת ערב זריזה עם טטיאנה, ולהגיד לה שהוא חייב לחזור למשרד לזמן קצר. הוא ייפגש עם אדיסון בתשע, ימסור לו את ההחסן הנייד של הפנטום ויחזור הביתה.
כשחזר הביתה, טטיאנה ישבה מול המחשב, עם פושקין בחיקה, ועלעלה בתצלומים. "אה, טוב מאוד שחזרת," אמרה. "יש לי הפתעה בשבילך."
"או הו," אמר וגחן לנשק אותה. הוא חשש: הפתעה? מאז מוסקבה הוא חש אי נוחות מסוימת בנוכחותה של טטיאנה, כאילו הוא מתחזה. בוגד, ליתר דיוק. למעשה, הוא אכן בגד באבא שלה, לא היתה דרך לייפות את זה.
"בוא נזמין איזשהו אוכל מהיר, ואז נוכל לגשת לשדרת פארק ולפגוש שם את אבא שלי ואת אלינה."
"פארק... זאת אומרת, הדירה החדשה שלנו? זאת ההפתעה?"
"אני לא כל כך מוצלחת בשמירת סודות."
"אז השיפוץ נגמר?"
"ניפגש איתם בשמונה וחצי או תשע."
בדיוק בשעה שקבע עם אדיסון. "ריק ואני אמורים להיפגש לבירה," אמר פול. "אולי נוכל לגשת לדירה מחר?"
"אי אפשר לנפנף את ההורים שלי."
"אני לא מנפנף אותם. אני רק רוצה לקבוע מועד אחר."
"לא בא בחשבון," אמרה בנחישות. "פאפא נוסע מחר ללונדון, נסיעת עסקים. אי אפשר לדחות למחר."
"טוב," אמר פול בתחושת תבוסה. "אז ניפגש איתם הערב." הוא ייאלץ לכתוב לאדיסון ולדחות את הפגישה איתו.
הם הזמינו ליפְט לשדרת פארק וירדו ממנו ליד הבניין החדש שלהם, שחזיתו החיננית היתה עשויה אבן גיר. הם בירכו לשלום את השוער ועלו במעלית לקומה התשיעית. פול חש תערובת רגשות משונה: התרגשות לראות את הדירה הגמורה, אבל גם חשש ממה שיתגלה לעיניו לאחר השיפוצים של חותנו, חובב ציפויי הזהב.
דלתות המעלית נפתחו בקומה התשיעית, אך במקום דלת הדירה הישנה נגלתה לעיניהם דלת כפולה גדולה, מעוטרת בפליז. שתי כנפות הדלת נפתחו לרווחה, וארקדי ואלינה יצאו לקראתם וקראו, "ברוכים הבאים!" ארקדי לבש את חולצת הפלנל המשובצת כחול ולבן, ואשתו היתה עטופה בשמלה שחורה צמודה. שניהם חיבקו את טטיאנה, ואחר כך אלינה חיבקה את פול וארקדי לחץ את ידו בנחישות.
"ברוכים הבאים לדירה חדשה שלכם!" אמר גאלקין.
"מ... מה עשית?" ייבב פול. המילים נפלטו מפיו לפני שהספיק לעצור אותן. "הדלת..."
"שריד ממסגד קדוש במרוקו. דירה יפה, כן? פשוט וחסכוני. כמו ששניכם רוצים, כן?"
אבל הכול נראה שונה. ראשית, הדירה נראתה הרבה יותר גדולה.
"אני לא מבין," אמר פול. "מה... מה קרה לדירה הסמוכה?"
"אני קניתי גם של שכנים," אמר גאלקין בעליצות. "שילמתי להם לצאת מהר. כל דבר אפשר לקנות במחיר מתאים." הוא שכר את האדריכל היפני המפורסם טָדָאוֹ אַנדוֹ, כדי שיצרף את שתי הדירות לבית יוקרתי, בסגנון מינימליסטי. הדירה נהפכה לחלל אינסופי. תערובת של אדריכלות ניו יורקית ישנה ועיצוב פְּנים מודרני. הקירות נצבעו בלבן, אפור, בז' וצהוב חיוור. השטיחים היו בגון ביניים בין אפור לבז'. הספות הארוכות היו אפורות ונראו נוחות. הכול היה בגוונים ניטרליים, ובכל זאת התוצאה לא היתה משעממת. והכול בטעם טוב ובפשטות, בלי שום ציפויי זהב וקישוטים מצועצעים.
טטיאנה פערה את פיה ואת עיניה, ואז חייכה. היא נראתה המומה ושמחה. היא, שגרה עד עכשיו בדירה שכורה באיסט וילג', עם אסלה בעייתית, נמלאה אושר כשקיבלה במתנה ארמון ורסאי בז' באַפֶּר איסט סייד. טאג' מהאל מודרניסטי.
פול שתק כשהביט סביבו בחלל המגורים העצום שתי דירות, בנות שישה חדרים כל אחת, שחוברו זו לזו. עמוק בלבו הוא רתח מכעס. הוא עצמו הוציא כל סנט שהיה לו כדי לקנות את הדירה הזאת, מיצה את כל משאביו הכספיים, ובגלל החותן שלו הוא נראה עכשיו כמו דג רקק.
אחד מהחדרים הרבים היה סטודיו לצילום בשביל טטיאנה. חדר אחר, הסבירה להם אלינה, יכול לשמש כגלריה, שבה טטיאנה תוכל להציג את העבודות שלה.
"פאפאצ'קה," אמרה טטיאנה בהתרגשות ניכרת. היא דיברה איתו ברוסית מהירה ואז אמרה, "תודה רבה."
"מרשים מאוד," אמר פול בקול מתוח. "תודה רבה."
"אם לא מוצא חן," אמר ארקדי, "אפשר לשנות מה אתם רוצים."
"אבל הכול מושלם," אמרה טטיאנה.
פושקין נבח בשמחה כשחזרו הביתה, לדירה הישנה. טטיאנה הוציאה אותו לטיול, ואילו פול מזג לעצמו כוס ויסקי גדולה. ולגם לגימה גדולה.
טטיאנה חזרה עם הכלב. היא והוא צנחו על הספה, ופושקין התכרבל בחיקה. אחרי מה שראו זה עתה, הדירה הנוכחית אכן נראתה כמו חור מחורבן, כמו שאביה אמר. פול מזג לה כוס יין רוזה.
"אני יודעת מה אתה חושב," אמרה טטיאנה. "אף אחד לא היה יכול לערוך שיפוץ במהירות כזאת אישורי ועדה, אישורים של מחלקת התכנון העירונית. בלתי אפשרי, נכון? אבל לפאפא יש דרכים משלו."
"כלומר, שוחד משמעותי."
טטיאנה משכה בכתפיה. "יש לו דרכים."
שתיקה ארוכה השתררה ביניהם.
"טוב, מה את חושבת?" שאל.
"מה אתה חושב?"
"נראה שהתלהבת."
"זה היה כל כך יפה מצדו. אני לא מתכוונת רק לכסף. אלא לזמן שהוא השקיע ולתשומת הלב שהוא הקדיש לכל השיפוץ הזה."
"הוא לא שאל אותי אם להגדיל את הדירה. אותך הוא שאל?"
"הוא רצה שזאת תהיה הפתעה, פאשה."
"תסבירי לי משהו. את גרה כאן כבר חמש שנים." הוא החווה בידו אל הדירה סביבם ודיבר בשקט אבל בלהט פנימי. "את לא מנסה להפגין את העושר שלך. ובכל זאת תשמחי לגור ב... 'ארמון החורף'. אני לא מבין את הסתירה הזאת."
היא נראתה נסערת. "למה אתה כל כך... לא יודעת, כל כך כועס על המתנה הזאת?"
"אבא שלך לקח את הדירה הנחמדה שאת ואני קנינו יחד, שהיתה זקוקה לשיפוץ, והפך אותה למקום גדול פי שניים."
"כן, אבל עכשיו יש גם סטודיו לצילום וגלריה. ואם יהיו לנו ילדים..." הם כמעט לא דיברו על ילדים, אם כי טטיאנה תמיד הרעיפה חיוכים ופטפוטים על תינוקות שראו ברחוב.
"אני מבין," אמר פול. "אבא שלך מכבד את האמנות שלך. את מרגישה שרואים אותך."
"בדיוק! ושום דבר לא מצופה זהב. הכול יפהפה ממש. איך אפשר להגיד לא?"
"הדירה באמת יפהפייה, נכון, אבל היא לא הדירה שלנו." מצד שני, חשב פול, כשחיים עם אדם שטוב לו, החיים טובים. ונראה שטטיאנה מרגישה טוב עם הדירה הענקית הזאת. או עם עצם הכוונה הטובה שעומדת מאחורי השיפוץ. הוא לא ידע בוודאות.
היא הנהנה. כוס היין שלה עדיין היתה חצי מלאה, ואילו הוא כבר סיים את כוס הוויסקי שלו. "אני מבינה," היא אמרה.
"את תמיד נרתעת משפע כזה. אני לא חושב שאת באמת רוצה לגור במקום כזה. אני לא רוצה."
"הוא ייפגע," היא אמרה. "זה יהרוס אותו."
"את אבא שלך?" הוא התקשה לדמיין את ארקדי גאלקין פגוע או הרוס. הוא לא עד כדי כך רגיש. פול הניד את ראשו. "את יכולה להסביר לי משהו לגביו?"
"אני יכולה לנסות."
לפול היו עמיתים בוול סטריט שגדלו בעוני, וכשהתעשרו, הם קנו את הבתים הכי גדולים וראוותניים בהמפטונס, את הדירות הכי מרשימות בעיר. רומנים גדולים נכתבו על המאבק בין כסף ישן לכסף חדש. אבל אצל גאלקין זה היה מורכב יותר. "אבא שלך מחזיק באחד הבתים הגדולים ביותר בעיר ניו יורק, יש לו יאכטה ענקית... ובכל זאת הוא תמיד לובש אותם בגדים, וגם לא בגדים יקרים במיוחד. הוא קונה אותם מקטלוגים."
טטיאנה צחקה, וצחוקה הצטלצל, מרנין כתמיד. "אוי, פאשה. אתה יודע, בתקופה הסובייטית, לפני שנולדתי, אבא שלי היה עני. הוא חי בדירת שיכון עם אמא שלו וסבא וסבתא והאחיות שלו. ועכשיו, כשהוא עשיר, הוא רוצה ליהנות מזה. אבל הוא עדיין אוהב להתמקח. הבגדים שהוא לובש לא מעניינים אותו, גם לא הנעליים או השעונים."
"אני מבין."
"אבל הוא רוצה שהיריבים שלו, המתחרים שלו, האנשים שהוא מתמקח איתם הוא רוצה שהם יראו איזו הצלחה הוא קצר. לכן הוא מפגין את העושר שלו. אני מכירה אנשים ברוסיה, עוד יותר עשירים מאיתנו, שחיים בצורה הרבה יותר צנועה."
"טוב."
"אז מה נגיד לו?" שאלה טטיאנה.
דממה ארוכה ומעיקה השתררה ביניהם.
איך אני יכול לקבל את המתנה הזאת מארקדי? שאל פול את עצמו. הוא רצה לסרב, לעמוד על כך שהם ימכרו את מה שארקדי יצר בשבילם, יקבלו בחזרה את הכסף שלהם ויקנו דירה אחרת, דירה משלהם. אבל מיד הוצף אשמה על כך שבגד בטטיאנה ובאביה. גם אם היתה לו סיבה טובה, האם היא תוכל לסלוח לו אי פעם?
"אני מניח שלא נוכל להגיד לו לא," אמר פול לבסוף.
פניה של טטיאנה קרנו, והיא אחזה בידיו ונישקה אותו. דמעות עמדו בעיניה. "אז עכשיו אני יכולה לספר לך: הוא הזמין אותנו להצטרף לשיט ביאכטה שלו בסוף השבוע," אמרה.
"ביאכטה שלו? למה? לכבוד מה?"
"לא יודעת. הוא עושה את זה לפעמים. מזמין ברגע האחרון."
"וחייבים ללכת?"
"אתה לא רוצה? היאכטה שלו נהדרת."
היאכטה שלו נהדרת? מי האישה הזאת? תהה פול. האישה הזאת, שגרה בדירה של אמנית דלפונית, שהשתדלה להסתיר את עושרה, אבל עכשיו היא מתמוגגת מדירה גדולה עד גיחוך בשדרת פארק ומהיאכטה של אביה.
מי מהשתיים היא טטיאנה האמיתית?
"טוב, אז נצא לשיט," הוא אמר.
-79-
ההחסן הנייד הכסוף, שכתוב עליו Фантом, עדיין היה בכיסו. טטיאנה שכבה לישון. הוא חיכה עד שהיה די בטוח שנרדמה. ואז חיבר את ההחסן למחשב הנייד שלו. סמל קטן צץ על שולחן העבודה. הוא נקש עליו, וחלון נפתח, מלא ברצף אותיות שנראו כמו קשקוש חסר פשר.
Zmo_7_^UqV/Vj[:_9Mp_;K\K!+ő_'W9@%y_g{s~|w'$I
<~IO?__va+~D_@2_q__b__rbh_ o@ 8_q''B!Gw?N.Ʉ}_ V;V_
U_*5[?]_Y_IΨT__.'4_p&)Ȅi G.:
זמן מה בהה פול בסימנים וניסה להבחין בתבנית כלשהי, אבל לא מצא שום היגיון. אולי אין אפשרות לקרוא את זה. לאחר שנים רבות באחסון, אולי ההחסן התקלקל. פול התכוון לשלוף אותו מהמחשב, אבל פתאום עלה במוחו רעיון.
אולי זאת זהירות יתר, או פרנויה, אבל הוא רצה לשמור עותק מהחומר שעל ההתקן הזה, לפני שימסור אותו לסוכן מיוחד אדיסון. גם אם זה סתם קשקוש. הוא נכנס לסאונד קלאוד, האתר לשיתוף מוזיקה, והתחבר. הוא מצא שם אוסף ישן של הקלטות ושירים של חבורת הזמר והלהקה שהוא השתתף בהן בתקופת המכללה. הלהקה היתה די כושלת, הבין עכשיו, אבל היה נעים לנגן יחד, ותמיד היה להם קהל. גם אם קטן. רוב הזמן הם ניגנו לעצמם.
הוא העלה לשם את תכולת ההחסן, שינה את שם הקובץ ל Stairwaytoheaven.mp4 "מדרגות לגן עדן", כשמו של השיר המפורסם של להקת לד זפלין וצרב את הקובץ על החסן נייד חדש. ואז ניגש לחדר הרחצה כדי למצוא מקום להסתיר אותו. בעזרת מברג שמצא במגירה במטבח, הוא פירק את הלוחית האחורית של אחד מגופי התאורה, הניח בתוכו את ההחסן עם החומר המועתק והבריג את הלוחית בחזרה למקום.
ואז כתב לאדיסון בסיגנל.
-80-
למחרת בעבודה, בסביבות שתים עשרה בצהריים, עצר צ'אד במשרד של פול ושאל אותו אם הוא רוצה לצאת לאכול כריך. ההצעה היתה חריגה הרי בחדר הקפה היה מזנון עשיר לאורך כל היום, כך שלא היתה סיבה של ממש לקנות כריך בחוץ ולכן הבין פול שצ'אד רוצה לדבר איתו. הוא קם ממקומו, ויחד יצאו שניהם מהמשרד, בלי לומר מילה. רק כשהיו ברחוב העז צ'אד לפצות את פיו.
"תשמע, אני מת מפחד. הם עורכים בירורים לגבַּי, כאילו אני עושה צרות."
שוב השתררה שתיקה. מזנון הכריכים, שנקרא "בגט", שכן במרחק כמאה מטרים מהמשרד. הם נעמדו בתור ארוך, שהעיד על עשר דקות המתנה בערך. צ'אד אמר שלום לבחור כלשהו, שקיבל את הכריך שלו והלך לדרכו בחור שמנמן, בעל פנים בצקיים, תלתלים שחורים, משקפיים במסגרת מתכת ועווית עצבנית בעין שמאל. פול זיהה אותו במעומעם כעובד חדש בחברה, אבל לא הצליח להיזכר איך קוראים לו. הוא העביר את מבטו על התור, לפניהם ואחריהם זוגות עמיתים שהיו שקועים בשיחה. איש מהם לא היה מוכר לו.
צ'אד לא הרגיש נוח לדבר על ענייני המשרד בסמיכות כזאת לאחרים. לכן הם דנו רק בפוטבול, עד שקיבלו את הכריכים שלהם. צ'אד מצא שולחן פנוי היו שם ארבעה או חמישה כאלה, עגולים וגבוהים, ללקוחות שרצו לאכול במקום.
"ראית את המאבטחים שגאלקין מעסיק?" שאל צ'אד לבסוף.
"כן, בהחלט."
"הבריונים האלה, עם עורף של פר, שמתים על הנשק שלהם?"
"ועוד איך."
"הם קג"ב לשעבר, או פס"ב, או המודיעין הרוסי, גֶה אוּ. ושמעתי ששירותי הביטחון הרוסיים מגייסים סדיסטים. שמעתי שהם הורגים אנשים בלהביורים."
"נהדר." מה צ'אד מנסה לעשות? להפחיד אותו עד מוות? לרוע המזל, הוא הצליח. "אתה חושב שאחד מהחבר'ה האלה הרג את לארסן?"
"לא יפתיע אותי בכלל," אמר צ'אד.
פול נזכר שמר פרוסט שאל אותו אם צ'אד "לא שבע רצון" מהחברה, אבל החליט לא לספר את זה לצ'אד. הוא כבר לא ידע על מי אפשר לסמוך.
פול השקיף לעבר הרחוב וראה את אנדריי ברזין, מנהל האבטחה של גאלקין. ברזין הפנה את ראשו אל המזנון, ומבטו הצטלב במבטו של פול.
אדרנלין הציף את עורקיו של פול. האם ברזין ראה שהוא מדבר עם צ'אד? אולי כן.
ואולי לא.
"הזדמנות שלא תסולא בפז," אמר סוכן מיוחד מארק אדיסון. גם הפעם הוא לבש חליפה אפורה חסרת כל אופי, עם עניבה כחולה חסרת כל אופי. בניגוד לאדישותו המופגנת במפגשים הקודמים, הפעם נראה נלהב. השניים ישבו בבית קפה, כמה רחובות מגרנד סנטרל, במרחק הליכה קצר מהמשרד של פול. מקום מיושן קירות לבנים, ספות עור חבוטות, מוזיקה לטינית ברקע.
"הזדמנות לְמה?" שאל פול.
אדיסון הנמיך את קולו. "גאלקין מפליג עם המשפחה, עם חברים קרובים ועם עמיתים לעסקים, ואנחנו רוצים לדעת עם מי. שֵׁם מלא, לאום, מספר דרכון, באיזה נמל הוא עלה, הכול."
"איך אני יכול לדעת מספר דרכון?"
"זה יהיה רשום ברשימת הנוסעים של הספינה. אולי בטופס 98 של ארגון הימאות הבינלאומי. או בטופס בקשה לביקורת גבולות. ושים לב לשמות של האנשים שאתה פוגש."
פול נשף בבוז. "איך אני אמור להגיע אל רשימת הנוסעים?"
"היא תמיד מתויקת במשרד של רב החובל, ולא פעם מפרסמים אותה. אתה תמצא דרך."
"יש אבטחה ביאכטה?"
"לא כמו במשרד שלו. כי כל הנוסעים הם חברים שלו, והוא סומך עליהם."
"אני לא חושב שארקדי סומך על מישהו."
"הוא מתחיל לסמוך עליך."
"אני חושב שהוא סמך עלי בהתחלה. אבל אז ביקרתי באוניברסיטה שלו במוסקבה, ונסעתי למתקן האחסון בצפון, ו... האנשים שלו חושדים בי, ואני מרגיש שהוא חושש ממני. אני מרגיש שמשהו השתנה."
אדיסון לא אמר כלום.
"אז מה זה פנטום, לדעתך?" שאל פול. מיד בתחילת הפגישה הוא הושיט לאדיסון את החפץ הקטן הכסוף, והסוכן אחז אותו עכשיו בכף ידו, כמו קוסם שמתכונן להעלים מטבע.
"נהיה חכמים יותר אחרי שנבדוק מה יש בהחסן הקטן הזה. אבל הנחת העבודה שלנו היא שפנטום הוא שם צופן לגוף ששלח את כל הכסף הזה אל גאלקין. יכול להיות שהצעצוע הקטן הזה מכיל את כל המסמכים הפיננסיים. כמו ריצוף גנטי סביר להניח שזה יחשוף את המקור האמיתי של הכספים."
"אם יש עליו משהו בכלל," אמר פול.
הוא תהה אם כדאי לספר לאדיסון שהוא חיבר את ההחסן למחשב, הסתכל מה יש בו ומצא רק רצף אותיות חסר כל פשר, לכאורה. אם כדאי לספר לו שהעתיק אותו. הוא החליט להימנע מזה.
הוא שינה את הטקטיקה. "תרשה לי לשאול אותך משהו..." אמר.
דודו תומס סיפר לו פעם שמאות אנשים נעלמים מדי שנה במהלך הפלגות, כולל עשרות תיירים שנופלים מספינות תענוגות. אם רוצים להרוג מישהו, אמר הדוד תומס, כדאי לעשות את זה בלב ים. לפי חוקי המשפט הימי, כך הסביר לפול, אדם לא חייב לדווח כאשר הוא עד לרצח על סיפון אונייה. קשה מאוד להעמיד לדין על פשע שמבוצע בים. כשנמצאים במים בינלאומיים, לא קל לקבוע של מי הסמכות השיפוטית. גם כאשר ממשל זה או אחר מנסה לנהל חקירה, בדרך כלל הוא עושה זאת כדי להסיר מעצמו את האחריות. לכן גופות נוטות להיעלם בים.
"כן?" ענה אדיסון.
השתיקה התארכה בזמן שמחשבותיו של פול הסתחררו בפחד. אבל מאחר שכיוון החשיבה הזה נראה מופרך ובלתי סביר, דמיוני כמעט, הוא החליט לא לחלוק אותו עם איש הבולשת. "לא, לא משנה," אמר לבסוף.
-81-
פול וטטיאנה עלו על מסוק בֶּל 430 במנחת המסוקים ברחוב 34 מזרח. הם נחתו בטיטרבורו, במרחק מטרים ספורים ממטוס הגאלפסטרים.
ארבעה אנשים נוספים כבר היו במטוס שני זוגות, חברים ותיקים של משפחת גאלקין. הם דיברו עם טטיאנה ברוסית מהירה כמו תת מקלע, והיא לא טרחה לתרגם לפול את השיחה. התברר לו שפניהם מועדים לברמודה. היאכטה תשוט מברמודה לסנט לוסיה, ושם יישארו שני הזוגות על היאכטה, ואילו פול וטטיאנה יחזרו לניו יורק בטיסה מסחרית.
"איפה אבא שלך?" שאל פול את טטיאנה כאשר חלה הפוגה בשיחה.
"הוא כבר על היאכטה."
טטיאנה הביאה איתה את פושקין, במנשא המשובץ שלו. הכלב ישן רוב הזמן, כי היא נתנה לו גלולת הרגעה.
הטיסה לעיר סנט ג'ורג'ס, בקצה המזרחי של ברמודה, ארכה קצת יותר משעתיים. ושם עברו ששת הנוסעים, וגם פושקין, אל מסוק אחר, שהטיס אותם מעל שורת בתים יפים בצבעים פסטליים, ואחר כך אל כלי שיט שעגן בנמל ונראה כמו ספינת תענוגות: פֵּצ'וֹרין, היאכטה הפרטית של גאלקין. במהלך הטיסה הסביר אחד הגברים, ליאוניד (פול לא קלט את שם משפחתו, הוא יצטרך לברר בהמשך), שהיאכטה נקראת על שם הגיבור ברומן "גיבור דורנו" מאת מיכאיל לרמונטוב: קצין צעיר בצבא הצאר, בחור נאה, אמיץ וחזק, אבל גם פזיז בכל הנוגע לנשים, ונחפז לכל דו קרב ולכל משחק ברולטה רוסית.
ליאוניד היה רואה חשבון, או משהו דומה, והכיר את גאלקין עוד מרוסיה. לדבריו, יאכטה היא סמל מעמדי מובהק. "זאת אומרת, לכולם יש מטוס פרטי ומכונית עם נהג, אבל לא לכל אחד יש מגה יאכטה."
"נכון, לא לכל אחד," אמר פול.
"במוסקבה יש אינסוף מכוניות פורשה, אוסטין מרטין, בנטלי ולמבורגיני. אבל לא ספינות כאלה."
המסוק ריחף מעל היאכטה ולבסוף נחת על אחד משני מִנחתֵי המסוקים שלה המנחת שבסיפון הקדמי על גבי H גדולה וחוּמה.
פול כבר שט פעם ביאכטה בזאת של ברני קובאן, שהיתה רחבת ידיים ומהודרת, ובכל זאת גודלה היה רבע מגודלה של היאכטה הזאת, אולי אפילו קצת פחות. היאכטה של ברני לא עגנה ליד החוף, ופול נאלץ להגיע אליה אז בסירה קטנה. אבל גאלקין חשב כנראה שנחיתה במסוק תהיה מרשימה יותר.
כן. זה בהחלט היה מרשים יותר. אם כי טטיאנה נראתה די אדישה, ופול שיער שכל זה די מובן מאליו מבחינתה.
היאכטה פצ'ורין נבנתה על ידי יצרנית כלי השיט הגרמנית בְּלוֹם אוּנד פוֹס. היא היתה ענקית אורכה היה 164 מטר, ובכל זאת היא לא היתה היאכטה הגדולה ביותר בעולם. כמה אוליגרכים ושייח'ים תחרותיים במיוחד הזמינו לאחרונה יאכטות גדולות יותר, כך קרא פול במרשתת. היאכטה הזאת כללה שבעה סיפונים, שני מנחתי מסוקים, מגורים לשבעים אנשי צוות וארבעים אנשי שירות, ועשרים תאי פאר לאורחים. פול קרא גם שיש בה שתי בריכות שחייה, סאונה, ספרייה לאורחים, אולם קולנוע IMAX, צוללת, מצפה תת ימי, והרבה צעצועים, כמו אופנועי ים וסירות מנוע. והיתה גם בַּאנְיָה סאונה רוסית מסורתית, שמוסקת בענפי איקליפטוס ולִבנה.
זה היה ארמון צף.
איש שירות במדים קידם את פניהם עם מגש של גביעי שמפניה. פול לגם קצת והגיע למסקנה שמדובר בדוֹם פֵּריניון. או קְרוּג. בכל מקרה, משקה יקר.
הם לא נדרשו לטפל במזוודות שלהם בשום צורה. המטען הועבר מהמסוק למטוס, משם למסוק הבא, וממנו אל חדרם שבספינה. מאבטח כבן שלושים, ממוצא רוסי לפי מראהו, ליווה אותם ואת שני הזוגות הנוספים אל סלון גדול, ושם התבקש פול לשבת לפני מכונה כלשהי.
"מה המכונה הזאת עושה?" שאל פול.
"אבטחה," ענה המאבטח בקול משועמם.
פול הביט בטטיאנה, שאמרה, "טביעת כף יד. הנתונים שלי כבר מוזנים במערכת."
"בשביל מה צריך את זה?"
טטיאנה אמרה משהו למאבטח, שצחקק בתגובה. היא צחקה ואמרה, "פעם היו בפצ'ורין מנעולים שפעלו על סמך טביעת אצבע. אבל הוא אומר שזה לא מספק שום אבטחה. מי שרוצה לפרוץ, יכול לקטוע לך את האצבע ולהשתמש בה כדי לפתוח כל דלת."
"לא חשבתי על זה."
"אבל המערכת הזאת סורקת את כלי הדם בכף היד. לכן היא מאפשרת לפתוח את הדלת רק כל עוד אתה חי, כי כלי הדם שלך ניתנים לקריאה רק כל עוד אתה חי."
השומר הדגים בתנועת קטיעת זרוע.
"כן," המשיכה טטיאנה. "אם כורתים את הזרוע, זה לא יפעל."
בשלב זה הוליכו אותם אל התא שלהם, שלא היה תא אלא סוויטה כמה וכמה חדרים בסיפון העליון. על הדלת היה שלט: מארק רותקו. כל אחת מהסוויטות נקרא על שם צייר מודרניסטי. פול ציפה שגם ביאכטה יהיה הכול מצופה זהב, כמו בביתו של גאלקין בניו יורק, אבל למרות ההידור, הפצ'ורין היתה מעוצבת בטעם מעודן יותר. אם כי גם כאן היה שפע של זהב.
"מעצב הפנים של היאכטה הוא פרנסואה זוּרֵטי," אמרה טטיאנה.
פול משך בכתפיו. השם לא היה מוכר לו.
"הרוסים דלוקים עליו." כלומר, האוליגרכים.
סוויטת רותקו היתה עשויה כולה שיש, שוהם, מהגוני ועץ טיק, ושטיחים בהזמנה אישית. תאורת הלד היתה סמויה ועדינה. חדר הארונות היה גדול כמו כל הדירה השכורה של טטיאנה. המצעים היו מתוצרת פְרֵטֶה. באחד מחדרי ההסבה היה מסך קולנוע שרוחבו שני מטרים. בחדר השינה היה מסך טלוויזיה כמעט באותו גודל, שהוסתר מאחורי ציור ענקי. בלחיצת כפתור החליק הציור כלפי מטה וחשף את מסך הטלוויזיה. ציור של מַלבּנים בגוני כתום וירוק של הצייר מארק רותקו.
על השולחן ניצבו בקבוק דום פריניון בתוך דלי קרח וכן סידור פרחים סחלבים. פול הבין שיאכטה ענקית כמו פצ'ורין, שלא נחשפת לעין הציבור, נועדה להרשים את האורחים הפרטיים העשירים עד מאוד, שיודעים להעריך את שוויים של הפריטים האלה ולהבין מהם את היקף עושרו של בעליהם.
"אני נכנסת להתקלח," אמרה טטיאנה. "רוצה להצטרף?"
"עדיף שלא," אמר פול. "לא חושב שיש לנו זמן לזה. צריך להתלבש לארוחת הערב."
למען האמת, מיום שהסכים לשתף פעולה עם הבולשת, הסקס שלו ושל טטיאנה כמעט נכחד. והוא ידע שזה אך ורק בגללו: תחושת האשמה כיבתה בו את התשוקה. כשהתעלס עם אשתו הרגיש נכלולי. בוגדני.
בזמן שטטיאנה התקלחה, רשם פול את שמותיהם של שני הזוגות שטסו איתם בגאלפסטרים, ככל שהצליח לזכור. (הוא הביא איתו פנקס קטן.) ואז המשיך לסקור את הסוויטה. הקירות היו מחופים בעץ מהגוני. הוא נכנס לחדר הרחצה וראה שהרצפה עשויה שוהם, והדלפק, הכיור והקירות עשויים שיש. הברזים ושאר האביזרים היו עשויים זהב. או מצופים זהב? הוא לא היה בטוח. מגבות הידיים היו מעוטרות ברקמה האות הלטינית G והאות הקירילית г שלובות זו בזו.
"מי עוד ישוט איתנו?" קרא אל טטיאנה, שעמדה בתוך המקלחת. "חוץ מאלה שפגשנו במטוס."
שתיקה קצרה. פול התכוון לחזור על השאלה, אבל אז טטיאנה השיבה, "אבא הזמין כמה אנשים חשובים, עשירים, וגם אלינה תהיה כאן."
"טוב, אלינה זה מובן מאליו, לא?"
"לא בהכרח. לא תמיד היא מצטרפת, כי היא לא אוהבת שמש. זה מזקין את העור. אתה בטח תשמח לשמוע שגם ניקו מגיע, עם הגרסה העדכנית מתהלוכת היַפיוּפות שלו. ועוד כמה אנשים שאני לא מכירה. וכמובן, ברזין והמאבטחים."
היא יצאה מהמקלחת, התנגבה באחת המגבות הגדולות, העשויות כותנה טורקית, ועטפה את שערה במגבת קטנה יותר.
"פאשה, הכול בסדר אצלך?"
"אצלי? בטח, מה זאת אומרת?" מה היא קולטת ממנו? הרי היא כבר מכירה אותו די טוב.
"אז בוא נגיד 'אצלנו'. אני מרגישה מין... ריחוק. או התקררות, בוא נגיד."
הוא התקרב אליה וחיבק אותה. האם היא חשה את האשמה שמחלחלת מכל נקבובית בעורו?
"אתה לא בוגד בי, נכון?"
"בחייך," אמר בשקט.
כעבור רגע אמרה, "משהו השתנה. אבל טוב, אני חייבת לסדר את השיער לפני שהוא מתייבש." היא התנתקה ממנו.
היא ייבשה את השיער והתאפרה, וגם פול החליף את בגדיו לקראת ארוחת הערב.
טטיאנה נראתה מדהים; היא לבשה שמלה לבנה, ארוכה ומשיית, ונראתה סקסית להפליא. פול לבש ז'קט כחול ומתחתיו חולצת כותנה תכלכלה.
טטיאנה הביאה לארוחה גם את פושקין, במנשא המשובץ הקטן שלו. "פּוּשוֹק נהיה עצבני אם אני משאירה אותו לבד במקום זר," הסבירה. פעם הסבירה לפול ש"פושוק" פירושו "כדור מוך".
כשיצאו מהחדר, תלה פול על הדלת שלט "נא לא להפריע". המילים היו כתובות באנגלית וברוסית.
"למה אתה תולה את זה?" שאלה טטיאנה.
"עוד לא צריך להחליף מצעים," ענה. למעשה, הוא השאיר בחדר את המחשב הנייד שלו ולא רצה שיחטטו בסוויטה שלהם. אם כי ידע שהשלט לא יעצור אף אחד.
-82-
ארוחת הערב נערכה בחוץ, על הסיפון האחורי, במתחם ייעודי, מואר להפליא. מאחר שכבר התרחקו מאוד מהאורות שבחוף, היו השמים שחורים, זרועי כוכבים. מעקות היאכטה היו עשויים מזכוכית. כמה מאבטחים בחליפות אפורות ניצבו מסביב, ומכך הסיק פול שהבוס שלהם בסביבה.
ואכן, הוא איתר במבטו את גאלקין, שישב ליד שולחן קטן ליד בר משקאות גדול, ודיבר בשקט עם מישהו, גבר צעיר ממנו, בעל שיער אפור. גאלקין לבש בלייזר כחול ועניבת אסקוט. כמו דמות מרומן של אדית וורטון. כאשר ראה גאלקין שטטיאנה ופול הגיעו, הוא קם ממקומו ופרש את זרועותיו. הוא קידם את פניהם ברוסית, חיבק ונישק את טטיאנה, ואז, להפתעתו של פול, חיבק גם אותו. הוא אמר לפול באנגלית, "ברוך הבא לפצ'ורין. אתה יודע מי זה פצ'ורין?"
"גיבור הדור," אמר פול.
"פְּרֶקְרַסְנָה," אמר גאלקין. נהדר. "אתה מבין?"
פול הנהן. "כן."
"קראת ספר זה?"
פול הניד את ראשו. "אבל אני אקרא."
"פצ'ורין גיבור וחי חיים שלו עד הסוף. 'עד תום', ככה אתם אומרים, כן? חֶברה לא מעניינת אותו. הוא לא צריך להרשים אנשים." ואז שינה ארקדי את הנושא. "איך חדר שלכם? הכול בסדר?"
"מעולה," אמר פול. "ממש מדהים. ספינה יפהפייה."
"תודה רבה," אמר גאלקין והנהן. "לא רע בשביל חצי מיליארד דולר, כן?"
"לא רע בכלל."
"נדבר בהמשך, כן?"
משפט שיכול להיות תמים לגמרי, אבל פול חש טלטלה בקרביו. "בטח," הוא אמר, אבל גאלקין כבר הסתובב וחיבק את אלינה, שלבשה שמלת זהב נוצצת, בלי כתפיות, שמלה שליחכה את הרצפה בשוליה וסנוורה את העין. אלינה חיבקה ונישקה את טטיאנה, ואחר כך את פול, ואילו גאלקין בירך את אלה שהגיעו אחריהם: שני הזוגות מהמטוס, חבריו הוותיקים. שני הגברים לבשו בלייזר כחול. כאילו הכללים ברורים לכול.
ואז הגיע ניקו, בבלייזר כחול, מכנסיים לבנים ונעלי גוצ'י חצאיות, בלי גרביים. הוא ניקר קלות את לחייה של אחותו והנהן אל פול בכובד ראש. אבל בלי המבט הארסי, לשם שינוי. חברתו החדשה של ניקו השתרכה אחריו כשניגש אל אביו והחליף גם איתו נשיקה וחיבוק.
הארוחה הוגשה על שולחן אחד ארוך. הכיסאות נראו כמצופים זהב. המקומות סומנו לפי כרטיסים קטנים שהוצבו על השולחן, ועליהם שמות האורחים והמארחים בכתב יד מסוגנן. כל הדיילים והדיילות עטו כפפות לבנות והגישו גביעי שמפניה, או כוסות וודקה למי שהעדיף. השולחן היה ערוך בכלי כסף בורקים ובכוסות בדולח למים וליין. על כל צלחת היתה מונחת מפית לבנה, מקופלת בצורת פלֵר דֶה ליס ומושחלת בטבעת כסף. לאורך השולחן היו מונחים שלושה או ארבעה סידורי פרחים קטנים, לבנים.
בקצה אחד של השולחן ראש השולחן, לכאורה ישב ארקדי גאלקין. אלינה ישבה בקצה השני. טטיאנה ישבה ליד אביה. פול לא ישב לידה, אלא במרחק מה ממנה. על הכרטיס שהמתין מול הכיסא שלידו, שעדיין היה ריק, היה כתוב איליה בּוֹנדָרֶנקוֹ. פול שינן את השם.
כעבור רגע הגיע בונדרנקו. הוא דיבר אנגלית שוטפת, במבטא קל של רוסי שמשתדל לדבר במבטא אמריקאי אבל אולי מגזים קצת. הוא לא לבש בלייזר כחול אלא ז'קט של חליפה מעל חולצה פתוחה. הוא הרכיב משקפיים עבים, ופניו היו חיוורים ובצקיים. הוא נראה בן גילו של פול בערך, או קצת מבוגר ממנו.
"אז מה הקשר שלך להתכנסות הזאת?" שאל איליה אחרי שהתיישב.
"אני עובד אצל גאלקין," השיב פול.
"אה, באמת? גם אני עבדתי שם פעם. מה התפקיד שלך?"
"אני אחראי על המניות האמריקאיות."
"אז קיבלת את התפקיד שלי," אמר איליה. "אם לא מפריע לך שאני אומר, מפתיע אותי שהוא שכר אמריקאי."
פול לא רצה להסביר שהוא נשוי לבתו של גאלקין.
"איפה עבדת קודם?" שאל איליה.
"בקרן של ברני קובאן, אקווינה. איפה אתה עובד עכשיו?"
איליה נקב בשמה של קרן גידור אמריקאית מפורסמת.
"למה עזבת את החברה של גאלקין?" שאל פול.
"אני מעדיף לא להגיד. מצטער. לא בדיוק נפרדנו ברוח טובה."
"אני מבין," אמר פול. הוא ידע שזה לא המקום לחטט. היה ברור לו שלא במקרה הושיבו לידו את הבחור הזה.
"האמת שאני די מופתע שהוא הזמין אותי," הוסיף איליה. "לפני זה הייתי ביאכטה שלו רק פעם אחת. חשבתי שברגע שיצאתי מהחברה, אני מת מבחינתו. אבל נראה שלא." הוא לקח את מפית הבד הלבנה והגדולה ומחה את הזיעה ממצחו.
"הכול בסדר?" שאל פול. הערב היה צונן.
"כן, הכול בסדר. פשוט חם לי. כבר עשית סיור בספינה הזאת?"
"לא, עוד לא. רק עכשיו הגעתי."
"ממש מדהימה. אתה יודע איך קוראים לה, נכון?"
"בטח. פצ'ורין."
"אתה יודע מי זה פצ'ורין, כן?"
"גיבור הדור," אמר פול, כמדקלם שורות קבועות. "לרמונטוב."
"כדאי לך לקרוא את הספר. פצ'ורין הוא שחצן וציני. הורס חיים של אנשים. טיפוס דפוק. נכה מוסרית."
"אה."
"שם מוזר בשביל ספינה. הצהרה ממש. משהו כמו, לא מזיז לי מה אתם חושבים עלי. אתם תתעסקו בעניינים שלכם, אני אתעסק בעניינים שלי."
האוכל הוגש על ידי שני דיילים שלבשו חולצות לבנות, וֶסטים אפורים ומכנסיים שחורים. הם נשאו מגשי כסף וחילקו לסועדים כוסיות קטנות שהכילו מרק קר כלשהו, ואחריו סלט מנגו ירוק תאילנדי. בין היינות שהוגשו היו גם שאטו לאפיט רוטשילד ורומָנֶה קונְטי. פול לא היה חובב יינות, אבל ידע שהיינות האלה יקרים מאוד. גאלקין התאמץ להרשים.
המנות העיקריות היו לובסטר צלוי על מצע אפונה ואורז בסגנון האיים הקריביים, ופילה מיניון בפטריות פּורצ'יני על מצע מחית תפוחי אדמה עם שום צלוי. כל סועד היה יכול לבחור אחת מהן או גם וגם ללכת על כל הקופה.
פול שם לב שאיליה בונדרנקו לא אוכל ולא שותה. הפילֶה שלו נותר שלם. "הכול בסדר?" שאל.
"אני לא רעב," אמר איליה. "וגם יש לי קצת בחילה. אם תסלח לי." הוא קם ועזב את השולחן.
פול החליט שזה רגע מצוין לעשות הפסקה, ולכן קם מהשולחן כדי לגשת לשירותים. השירותים המשותפים היו בקרבת מקום, אבל הוא חלף על פניהם והמשיך הלאה, לאורך המסדרון, אל המעלית. הוא עלה שתי קומות, אל הקומה שבה היתה הסוויטה שלו ושל טטיאנה. כשפסע לאורך המסדרון הרחב, המחופה עץ טרופי בהיר, והתקרב אל הסוויטה שלהם, נפתחה פתאום הדלת שלה, וכמה אנשים הגיחו משם. שניים מהם לבשו חליפות אפורות, כמו כל המאבטחים של גאלקין.
פול קפא על מקומו. השלישי היה ברזין, והוא החזיק בידו תיק עור חום. ברזין פסע לעברו, וככל שהתקרב, ראה פול שפניו המנומשים חרושים קמטים בטרם עת, לכאורה, מאחר שהאיש היה בן ארבעים ומשהו, למיטב הבנתו של פול. הצלקת מתחת לעינו השמאלית בלטה במיוחד עכשיו.
השלושה הלכו והתקרבו, ולפני שפול הספיק לפצות פה, אמר ברזין: "סליחה. בטעות חשבתי שזאת הדלת לשירותים." הוא שילח אל פול חיוך דק ומתגרה והמשיך בדרכו.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
