אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 46 -
אדי
ישבתי על המיטה בשנטרל והקשבתי לבלוך. היא דיברה מעט בזמן שהפעילה את סורק התדרים המשטרתי, שהוציאה מתיק הנסיעות שלה. קייט הקשיבה והסתכלה בתמונות שקיבלתי מפארנסוורת. הארי שכב במיטה בעיניים עצומות.
"איך קראו לאישה שפגשת, שניסתה לעזור לזכות את דריוס רובינסון?" שאלתי.
"ג'יין? לא. היא לא סיפרה לאף אחד על השיחה בחנות הממתקים. התקשרתי אליה ובדקתי," אמרה בלוך.
"אז זאת היתה האישה מחנות הממתקים, דורותי מייג'ורס," אמר הארי מהמיטה.
"לא, בדקתי גם איתה."
"טוב, מישהו הדליף לקורן שיש לנו מספיק חומר כדי לגרום ללומקס לדבר. זה לא היה אף אחד מאיתנו, אז נשארו רק דורותי או ג'יין," אמרתי.
"אני חושבת שזה היה המכתב," אמרה קייט.
בלוך הנהנה.
קייט קנתה מדפסת בחנות החשמל ברחוב הראשי וחיברה אותה למחשב הנייד שלה, מה שאִפשר לבלוך להדפיס את תצלום המכתב שאשתו המנוחה של לומקס השאירה לו.
"אני חושבת שמכתב כזה משנה את הנמען," אמרה קייט. "תחשוב על זה. לומקס אהב את אשתו, היא נכנעה לבסוף לסרטן, הוא סעד אותה במשך שנים, ואז היא מטילה עליו פצצה מהקבר. זה מסתדר."
"יכול להיות," אמרתי ועברתי שוב על המכתב. ידעתי שיש בו משהו חשוב, אבל עוד לא הבנתי בדיוק מה.
"אוקיי, נניח שהוא התחרט. הוא מספר לקורן שהוא הולך להלשין עליו? להודות בכל מה שעשה ולהפיל את קורן יחד איתו? למה שיספר לו?"
"אני חושבת שלומקס לא העריך כמה רחוק התובע המחוזי מוכן ללכת," אמרה קייט.
דיברנו על זה עוד קצת, ואז השתתקנו כשבלוך מצאה את תדר הרדיו של מחלקת השריף של מחוז סאנוויל. היא לא דיווחה על מותו של לומקס, בהתחשב בכך שהסיגה גבול בשטחו ובחנה את זירת הפשע. היה מסוכן מדי להזעיק את המשטרה, אבל המצפון הציק לה כי לא דיווחה לרשויות. היא היתה בטוחה שמישהו מהמחלקה יגיע אליו, ולו רק לביקור ניחומים, ורצתה לדעת ברגע שזה יקרה.
ישבתי על המיטה ליד הארי, השענתי את הסנטר על אגרופי והבטתי בעיניים מצומצמות בתמונה של הטבעת של ראיין הוג שקייט צילמה. הארי נחר לידי, וקייט פסעה בחדר הלוך ושוב.
במקביל להאזנה לסורק, בלוך ניסתה להקשיב למלמולים של קייט ושלי על הטבעת של הוג.
"יכול להיות שיש כיתוב מעל הכוכבים. זאת אומרת, אני חושב שיש שם משהו, אבל אני פשוט לא מצליח לפענח אותו," אמרתי.
קייט לקחה ממני את הטלפון, שינתה את הזווית ואמרה, "נצטרך תמונה טובה יותר. תן לי לראות את התמונות שקיבלת מפארנסוורת."
"עוד לא ראיתי אותן," אמרה בלוך.
קייט אמרה לה שתיתן לה לראות אותן בעוד רגע. היא החזיקה את תצלומי הנתיחה של פארנסוורת ואת הטלפון שלה זה לצד זה.
"אני עדיין לא יודעת," אמרה.
"תני לי להעיף מבט," ביקשה בלוך.
היא בחנה תחילה את תמונת הטבעת של הוג ואז את התצלומים מהנתיחה. ברגע שהביטה בהם, ראיתי את מצחה מתכווץ.
"מה יש?" שאלתי.
"טעית, אדי," היא אמרה. "השקעים של האותיות על המצח של סקיילר אדוארדס הם לא F ו C. ב C יש רק שקע חלקי. האותיות הן F, O ו P מעל הכוכב."
פיה של קייט נפער.
"איך את יודעת?" שאלתי.
"כי עכשיו אני יודעת בדיוק איזו טבעת ענד הרוצח. כולנו טעינו. לכוכב המחומש בה אין שום קשר לתורת הנסתר. הוא מסמל את רשויות אכיפת החוק. הכוכב הוא מגן. לחברי ה FOP אין כרטיסי חבר. במקומם, הם עונדים טבעות."
"מה זה FOP?" שאלה קייט.
"מסדר האחווה של המשטרה," אמרתי. "שדולה וארגון שמייצגים שוטרים ברחבי המדינה. האיש שהרג את סקיילר אדוארדס הוא שוטר."
"או שהיה פעם שוטר," אמרה בלוך. "וכאן אנחנו נתקלים בבעיה חדשה. הטבעת לא ייחודית. יכול להיות שיהיה אלפים כמוה בשטח."
אף אחד מאיתנו לא דיבר. קיווינו שהטבעת תוביל אותנו אל הרוצח, אבל היא רק סיפקה לנו חשודים. המון חשודים. עיכלנו בשקט את ההתפתחות הזאת. את הדממה הפר לפתע קול שבקע מהסורק המשטרתי של בלוך. המוקדן דיבר מהר, קולו היה מבוהל.
"כל היחידות הפנויות, נדרש סיוע באירוע חשד להתאבדות..."
בלוך הנהנה והקשיבה. זאת היתה הקריאה לגבי לומקס, והיא רצתה לדעת איך יגדירו את המקרה ואם יעלה חשד כלשהו סביב נסיבות המוות.
"הכתובת היא שדרת פיצ'טרי 491..."
גבותיה של בלוך התכווצו. היא אמרה, "זאת לא הכתובת של לומקס. זאת "
"הכתובת של סקיילר אדוארדס," השלימה קייט.
בלוך כבר היתה עם רגל אחת מחוץ לדלת כשאמרתי, "חכי. אני בא."
במשך ארבעים וחמש דקות צפינו, בלוך ואני, בפרנסיס אדוארדס ממרר בבכי במושב האחורי של ניידת. המוקדן אמר שהקריאה היתה על חשד להתאבדות. לא היה קשה להסיק שאשתו של פרנסיס היא ששמה קץ לחייה. במושב לידו ישב איש עב בשר בז'קט טוויד, שכרך את זרועו סביב כתפו ולחש לו בניסיון להרגיע אותו. פרנסיס היה איש גדול, והמכונית רעדה מיבבותיו.
הפתולוגית עמדה לעזוב כשיגואר עצרה בחוץ. קורן יצא ממנה, ניגש אליה, והם שוחחו על המדשאה הקדמית.
"זה הסימן שלנו," אמרתי.
יצאנו מרכב השטח וניגשנו אל קורן ואל הפתולוגית, מיס פרייס.
"אכפת לך אם נעיף מבט בפנים?" שאלתי.
קורן סובב אלי את גופו הארוך. בזוויות עיניו היו קמטוטים דקים מחוסר שינה.
"מה אתה רוצה, פלין?" הוא שאל. "זה תיק נפרד. אין לזה שום קשר ללקוח שלך."
"כאן אתה טועה. דובואה לא הרג את סקיילר אדוארדס. מישהו אחר עשה את זה. העובדה שאמה מתאבדת ערב משפטו של דובואה מעוררת חשד. אולי אסתר אדוארדס לא יכלה להתמודד עם האשמה על כך שרצחה את בתה והפלילה אדם חף מפשע," אמרתי.
קורן עשה צעד לאחור, והקמטוטים הדקים בזוויות עיניו העמיקו מכעס.
"אתה לא רומז שאסתר אדוארדס רצחה את בתה?"
"זאת התיאוריה של ההגנה," אמרתי. "ועכשיו כדאי שתיתן לנו להיכנס לבית כדי שנוכל לאסוף ראיות לביסוס הטיעון הזה. אם לא, אני אצטרך להעיר את השופט ולקבל צו בית משפט כדי להיכנס ולהעיף מבט."
"זאת שערורייה " אבל קורן לא סיים את הבעת הזעם הזאת. יכולתי לראות על פניו שנפל לו האסימון. קמטי הכעס נעלמו, והוא כיווץ את שפתיו והידק אותן זו לזו, אך זוויות פיו התעקלו בחיוך שניסה נואשות להסתיר.
"אין צורך להעיר את השופט," אמר. "אתם יכולים להיכנס. אני אודיע לשוטרים שאתם רשאים לבחון את הזירה."
"תודה," אמרתי וניגשתי אל דלת הבית. שמעתי את קורן צועק לשוטר שבדלת לתת לנו להיכנס ולהעיף מבט, אבל לא להשאיר אותנו לבד.
כשהיינו מחוץ לטווח השמיעה של קורן, בלוך שאלה, "אתה באמת הולך להשתמש בזה כקו הגנה?"
"להאשים את אמה של הקורבן ברצח זה הדבר הכי גרוע שנוכל לעשות. במיוחד אם נראה שהיא התאבדה מפני שלא יכלה להתמודד עם האובדן של בתה. זה ירחיק מאיתנו את המושבעים. הם ישנאו אותנו לנצח על עצם ההצעה. זה רעיון נורא. קורן יודע את זה. בגלל זה הוא נותן לנו להעיף מבט. הוא לא היה מרשה לנו אחרת. הכלל הראשון בניהול משפט הוא לתת ליריב לטעות ואז לחשוף את הטעויות. קורן חושב שהוא חכם כשהוא נותן לנו לרוץ עם התיאוריה הזאת עד הסוף."
בלוך אמרה, "אתה די חכם, בשביל עורך דין."
השוטר ששמר מחוץ לבית זז הצדה כשהתקרבנו וסימן לאחד מעמיתיו ללכת אחרינו פנימה, כדי לוודא שלא נזהם את הזירה.
ברגע שנכנסנו, הזוועה נגלתה לעינינו. לא פלא שפרנסיס אדוארדס איבד את שפיותו במושב האחורי של הניידת.
אסתר היתה תלויה בפניה אל הדלת הקדמית. הצלם עדיין צילם תמונות, מה שהסביר מדוע עוד לא הורידו אותה. אם לשפוט לפי פניה, סיבת המוות אכן היתה חנק. עיניה היו כדורי ביליארד שחורים, ולשונה התנפחה והשתרבבה, בולטת, מפיה הפעור. החלוק הוורוד שלבשה היה פתוח, ותחתיו נגלתה פיג'מת משי, ורודה גם היא. כתם כהה כיסה את מפשעתה ואת בטנה. כשהתקרבנו, קלטתי את הריח. שלפוחית השתן שלה התרוקנה.
לא נראו סימני אלימות אחרים. התאבדות קלאסית. אלא שכמובן, זאת לא היתה התאבדות.
בלוך שלחה אלי מבט. היא היתה טובה בזה. למזלה, כי היא לא אהבה לדבר, ולפעמים, כמו עכשיו, עם שוטר מאחורינו וצלם לפנינו, לא היה חכם לדבר בגלוי. אבל קראתי את המבט שלה.
גם היא הבחינה בזה. כשמישהו מת, שלפוחית השתן והמעיים מתרוקנים זמן קצר לאחר מכן, כשהשרירים נרפים. על מפשעתה ועל בטנה של אסתר היה כתם שתן רטוב, במקום שובל כהה במורד רגליה. השטיח מתחת לגופתה התלויה היה יבש למדי. היא הרטיבה את עצמה בשכיבה על הבטן.
בלוך חלפה על פני אסתר ונכנסה לסלון. אני עליתי לקומה השנייה ונזהרתי לא לגעת במעקה.
בראש המדרגות פניתי ימינה ובחנתי את החבל. קשר עבה, מלופף וכפול, היה קשור בחוזקה סביב המעקה והעמודים.
בחנתי את המעקה. החבל ניסר בו חריץ. הבטתי בקטע החבל, כחמישה עשר סנטימטרים אורכו, שירד מהמעקה אל הקשר העבה. בתוך הסיבים היו רסיסי צבע לבן. צילמתי את החריץ במעקה, את רסיסי הצבע ואת השטיח.
ראיתי מספיק. בלוך נשאה אלי את עיניה כשירדתי. היא שלחה אלי עוד אחד מהמבטים שלה. הפעם צירפה אליו הנהון קל.
יצאנו החוצה בלי להחליף מילה.
קורן כבר עזב את הזירה. נכנסנו למכונית, התנענו ונסענו משם לפני שמישהו מאיתנו אמר משהו.
"על רצפת המטבח היתה סיגריה רטובה שהדיפה ריח חזק של שתן," אמרה בלוך.
"שיערתי שתמצאי משהו כזה. השטיח מתחתיה היה יבש. למעלה, יש חריץ במעקה במקום שהחבל חרץ אותו, ורסיסי צבע על החבל שמוביל לקשר."
בלוך הנהנה.
"מי הרג אותה?" שאלתי.
"אותו אדם שהרג את הבת שלה."
"למה את חושבת ככה?"
"רק אדם חזק היה מצליח לגרור אותה במעלה המדרגות, ובטח להחזיק אותה שם ביד אחת בזמן שהוא קושר את הקשר. זה תואם את הכוח שהופעל ברצח של סקיילר. השאלה הגדולה היא, למה הוא הרג את אסתר? ולמה הלילה?"
היום השישי
- פרק 47 -
אדי
השעה היתה שתיים וחצי בלילה ועדיין הייתי ער. המחשבות התרוצצו בראשי, והארי נחר בקול רם במיטה לצדי.
לרוב אני לא ישן בלילה שלפני משפט. בכל מקרה אני לא מרבה לישון, אבל המחשבה שאצטרך להיכנס בבוקר לאולם בית המשפט, עם תחמושת דלה מאוד, כשחבר המושבעים ועיירה שלמה נגד אנדי, הדירה שינה מעיני. קמתי, התלבשתי וירדתי קומה אחת, אל חדרם של פטרישיה ואנדי. הצמדתי אוזן לדלת ושמעתי קולות. ידעתי שהם ערים עוד לפני שנקשתי.
פטרישיה הכניסה אותי וחזרה לשבת על קצה המיטה לצד אנדי. מנורה יחידה דלקה בפינה.
פטרישיה כרכה את זרועותיה סביב בנה, בחיבוק שלהם שכבר למדתי להכיר. אנדי התנדנד קדימה ואחורה וטפח על ידה, שכמו הצמיחה שורשים על כתפו.
התיישבתי בכיסא שמולם.
"סיוטים?" שאלתי.
פטרישיה דיברה ברכות. "הוא מפחד, ואני חוזרת ואומרת לו שאין לו ממה לפחד. הוא לא רצח אותה, ואלוהים יגרום להם לראות את זה."
לא אמרתי לה שאלוהים בדרך כלל לא טורח להופיע באלבמה, וכמעט אף פעם לא בבתי המשפט הפליליים של המדינה.
"חשבתי על התיק. יש כל כך הרבה שאנחנו לא יודעים. ספר לי עוד על סקיילר," אמרתי לאנדי.
"היא היתה ממש נחמדה אלי. כשהתחלתי לעבוד בבר, לא ממש ידעתי מה אני עושה. לא ידעתי איך מערכת ההזמנות עובדת, איך להעמיס את המדיח או לתפעל את הקופה... היא עזרה לי. ראיין לא רצה שום קשר איתי, לא באמת. סקיילר לימדה אותי את העבודה. היא תמיד דיברה על מה שתעשה כשתסיים את הקולג'. היא שמה עין על משרה בסיאטל בחברה שעוסקת במחקר. לא משנה איך היא הרגישה, תמיד היה לה חיוך על הפנים."
"היא היתה אומללה לפעמים?"
"לעתים רחוקות. היא היתה רבה עם החבר שלה, גארי. תמיד ידעתי שהם רבים, כי היא היתה מקלידה בעצבנות בטלפון בשני האגודלים."
"איזה סוג טלפון היה לה? הוא לא היה בין חפציה כשמצאו אותה."
"אייפון, אני חושב. ורוד, עם אבנים נוצצות קטנות בגב, בצורת ראשי התיבות של שמה."
"הם רבו הרבה?"
"רק התווכחו. הוא לא היה אלים או משהו כזה. הם רבו בעיקר על פוליטיקה. גארי היה תומך נלהב של הנשיא, אתה מבין."
"וסקיילר לא?"
"אפשר להגיד שלא. היא הבינה מי הוא באמת והתעצבנה שגארי קונה את כל זה. הוא לא חיבב אותי, גארי. לפעמים הייתי מלווה את סקיילר חלק מהדרך, עד שבאו לאסוף אותה. אם גארי אסף אותה, הוא תמיד היה נועץ בי מבטים רעים."
"גארי עונד טבעת?"
הוא חשב לרגע ואמר, "אני לא חושב, לא."
"מי לדעתך היה יכול להרוג את סקיילר?"
"האמת, אני עדיין בהלם. אני לא מכיר אף אחד שהיה מסוגל לעשות לה את זה. היא היתה כל כך מתוקה, אני פשוט לא מבין את זה."
"אנדי, אני יודע שזה מפחיד. אני אצטרך שתהיה אמיץ. בשלב כלשהו אולי תצטרך להגיד למושבעים שלא הרגת את סקיילר ושאילצו אותך לחתום על ההודאה."
פתחתי את התיק בעמוד שהכיל את ההודאה שלו.
"הם אמרו שהכול יהיה בסדר אם אני אחתום עליה. שאם לא, אמא שלי תיפגע. ושהם יפגעו בי עוד יותר. אני חושב שעדיין הייתי מטושטש. לומקס הכה אותי באלה, חבט לי בראש, ובטח איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, הם לא הרפו ממני ולחצו עלי שאודה, ואני... פשוט לא חשבתי בבהירות. לא רציתי לחתום על זה. ידעתי שאסור לי, אבל פחדתי."
אנדי דיבר ברכות. הטון שלו היה שקול ומשכנע. עיניו הגדולות בלטו באור המעומעם שבחדר. העיניים האלה היו מלאות פחד.
רציתי להגיד לו שהכול יהיה בסדר. שהארי, קייט ואני ננצח במשפט הזה בשבילו. שהסיוט הזה יסתיים בקרוב והוא יוכל לחזור לספרים שלו, ללמוד בקולג', להכיר בחורה, להיות תלמיד טוב ולהסב לאמא שלו גאווה, לחיות את החיים העשירים והמספקים שהוא ראוי להם.
אבל לא יכולתי. תמיד יש תקווה. אבל באותו רגע, שמונה שעות לפני תחילת משפטו, לא היתה לי שום נחמה להציע לו. זאת לא היתה רק המערכת, שממילא היתה נגדו, אלא גם השוטרים, התובע המחוזי, השופט המוטה והמושבעים המוטים. הייתי יכול לעבור מכשול אחד או שניים.
אבל לא את כולם יחד.
לא הפעם.
- פרק 48 -
אדי
הגענו לבית המשפט לפני שמונה וחצי בבוקר. בחוץ לא היו מפגינים. שיערתי שהחבר'ה עם הרובים ודגלי הקונפדרציה לא מתעוררים לפני הצהריים. אנדי, פטרישיה, הארי וקייט נכנסו לאולם בית המשפט ותפסו את מקומותיהם.
אני חיכיתי בחוץ במסדרון. טמנתי את הידיים בכיסים וצעדתי הלוך ושוב.
קורן עמד לשאת את נאום הפתיחה בפני המושבעים, ואני הייתי אמור לשאת אחריו הצהרה בתגובה. רשמתי לעצמי כמה הערות גסות יום קודם לכן, אבל הן לא היו טובות. צעדתי במסדרון הריק הלוך ושוב, וצעדי הדהדו על אריחי האבן. לפעמים תנועה עזרה לי לחשוב.
הבוקר זה לא הצליח.
סמכתי על בלוך שתמצא כמה יהלומים חסרים. צילומי האבטחה מתחנת הדלק עדיין היו במקום כלשהו, כך לפחות קיוויתי. בלוך לא ביטלה את הרעיון. היא רק הנהנה ואמרה שתבדוק אם היא יכולה למצוא אותם.
לא שאלתי איפה היא מתכוונת לחפש.
דבר אחד היה בטוח: מה שהיא תמצא לא יגיע אלי בזמן כדי לספק לי טיעון הגון לנאום הפתיחה שלי בפני המושבעים.
כדי להשיג הרשעה, קורן היה צריך שעשרה מתוך שנים עשר המושבעים יכריעו שהנאשם אשם. בניו יורק נדרש פסק דין פה אחד. במשך כל הקריירה שלי, תמיד הייתי צריך רק מושבע אחד שיהיה בצד שלי. עכשיו הייתי צריך שניים, ואם אפשל, הלקוח שלי ימות מוות מייסר.
בדרך כלל יש לי רעיון או תיאוריה, שאני יכול לספר עליהם למושבעים בתחילת המשפט. נאום פתיחה לא אמור להכיל טיעון, רק רמז למה שהראיות יַראו למושבעים. עדיין לא היתה לי תיאוריה בתיק הזה. לא תיאוריה מלאה. אפילו לא חצי תיאוריה. שוטטתי הלוך ושוב מחוץ לאולם, ועדיין היה לי מעט מאוד מה לומר למושבעים.
מישהו אחר הרג את סקיילר אדוארדס, אבל לא ידענו מי.
תתעלמו מהראיות הפורנזיות שמוכיחות שהעור של אנדי היה מתחת לציפורניים של הקורבן ומהשריטה התואמת על גבו. תתעלמו מעדות הראייה שלפיה סקיילר ואנדי רבו בלילה שבו היא נעלמה. תתעלמו מההודאה שאנדי מסר לשריף ומההודאה השנייה שמסר לשותפו לתא.
אלה היו הרבה דברים לבקש מהמושבעים להתעלם מהם.
זה היה חסר סיכוי. היה קשה מספיק לסדוק כל אחת מהראיות האלה אפילו עם חבר מושבעים פתוח וחסר פניות.
הייתי צריך משהו אחר. משהו גדול שיטלטל את שתים עשרה הנשמות שבספסלי המושבעים.
בזמן שצעדתי הלוך ושוב, קהל החל להיכנס לתוך האולם מאחורי. עכשיו היה שקט במסדרון. בדקתי את השעון שלי.
כמעט הגיעה השעה.
התיק לא נתן לי כלום.
החלטתי שהדבר הטוב ביותר לעשות יהיה להתמקד במשהו אחר במקום בראיות המרשיעות נגד אנדי.
עמדתי לצעוק "שריפה!" באולם תיאטרון הומה אדם.
לפעמים הדרך הכי טובה להתמודד עם ראיות מפלילות היא לא להתמודד איתן כלל.
לאחר שהמושבעים התיישבו במקומותיהם והיציע הצפוף מאחורינו השתתק, התכונן קורן לשאת את נאום הפתיחה שלו. שולחן ההגנה היה צפוף, כפי שהיה צריך להיות. הארי וקייט ישבו משני צדיו של אנדי. אני ישבתי ליד קייט. פטרישיה היתה בשורה הראשונה של היציע, ממש מאחורי אנדי. היא כמעט יכלה להתכופף ולגעת בו. לפני שהמשפט הזה יסתיים, הוא יזדקק לידה על כתפו.
קורן קם לאט על רגליו וחיכה עד שהפטפוט של הקהל ידעך מלחישות מתגלגלות לדממה מלאת כבוד. זאת היתה הופעה טובה. סמכותית. זה היה הבית שלו. אנחנו היינו מסיגי גבול.
"גבירותי ורבותי המושבעים, ראשית אני רוצה להודות לכם על שירותכם למחוז הזה ולמשפחתה של סקיילר אדוארדס. שם, בשורה הראשונה, מאחורי עוזר התובע המחוזי, מר וינגפילד," הוא אמר והניף את ידו לעבר המושבים שמאחורי שולחן התביעה, ביציע. ישב שם גבר בשנות החמישים לחייו עם שיער אדום ופנים נפוחות שכבר היו רטובות מדמעות. פרנסיס אדוארדס. לא היו מקומות פנויים באולם, מלבד השורה הראשונה שמאחורי שולחן ההגנה, שבה ישבה פטרישיה. ומלבד המקום הריק ליד פרנסיס.
"סקיילר אדוארדס נרצחה באכזריות על ידי הנאשם, מר דובואה. החבר שלה עמד להציע לה נישואים בלילה שבו נרצחה. במקום זאת, היא נלקחה באכזריות מיקיריה על ידי הנאשם, אנדי דובואה. אביה של סקיילר, פרנסיס, נמצא כאן כדי לראות את הצדק נעשה עם האיש שהכה את בתו וחנק אותה למוות, ואז קבר את גופתה. שום דבר שיקרה באולם הזה לא יוכל להקל את יגונו. הוא יישא אותו איתו עד סוף ימיו. בוודאי שמתם לב שאמה של סקיילר אינה כאן. היא לא יכלה לשאת את האובדן של בתה ולמרבה הצער שמה קץ לחייה לפני פחות מעשרים וארבע שעות."
כמה מהמושבעים הנהנו. הם בטח כבר שמעו. זאת עיירה קטנה, אחרי הכול. אחרים פלטו קריאת תדהמה.
"פרנסיס נמצא כאן היום למען אשתו ולמען בתו. אתם, המושבעים, יכולים להעניק לו את הכבוד ואת האצילות שיאפשרו לו לשאת את היגון הזה על ידי הרשעתו של אנדי דובואה ברצח סקיילר. כך ייעשה צדק. הצדק הוא מגן שעוזר למשפחות לשאת את הנטל הכבד. המגן הזה אינו מתנה שאני יכול להעניק. איני יכול להעניק לפרנסיס צדק. תאמינו לי, הייתי עושה הכול כדי להעניק לו רגע אחד של שלווה. אבל אין בכוחי לעשות זאת. הכוח הזה לא נמצא בידי."
הוא השתתק ונתן למבטו להתעכב על פניו קרועות היגון של פרנסיס אדוארדס. המושבעים עקבו אחר עיניו. הוא המשיך למקד בפרנסיס את מבטו ואת מבטם. הוא הפך אותו למוקד של החדר כולו. הוא רצה שהמושבעים ירגישו את כאבו. שהיגון שלו יעורר בהם אי נוחות. זה טבע האדם יש לנו נכונות מוּלדת לעזור לנזקקים. הוא ניצל את היצר הטוב הטבוע באנשים מלידה וסובב אותו למטרותיו שלו.
זאת לא היתה הופעה תיאטרלית בשום צורה. הייתי מאמין לכל מילה שקורן אמר אם הייתי מקבל את דבריו כפשוטם. אבל עם הדברים שידעתי, יכולתי לראות מתחת למסכה הזאת. אין דבר נמוך יותר מאדם שמשתמש בסבלו של הורה למטרותיו האישיות. לא היה לו אכפת מפרנסיס או מאשתו המנוחה. כנראה גם לא מסקיילר. הוא רצה לנצח. אם היה צריך לפשוט את עורם של האנשים האלה מעליהם בעודם בחיים לשם כך, הוא היה עושה זאת.
"רק בידיכם, גבירותי ורבותי המושבעים, נמצא הכוח לעזור לאיש הזה. כדי לעשות זאת עליכם להקשיב לראיות בתיק הזה."
סוף סוף הוא סיים להניח את הפיתיון הרגשי ופנה לראיות.
"הנאשם, אנדי דובואה, הודה בפשע הזה. פעמיים. פעם אחת בפני שותפו לתא ג'ון לוסון. ופעם אחת בפני רשויות החוק. נכון מאוד, הוא הודה באשמתו במלואה בפני מחלקת השריף של מחוז סאנוויל. אתם תקראו את ההודאה הזאת. עכשיו, נראה שהוא שינה את דעתו. הוא רוצה לפסול את ההודאה הזאת, והבקשה שלו נדחתה על ידי השופט. אתם תזכו לקרוא אותה ולהחליט אם הוא אמר את האמת כשהודה. צוות עורכי הדין המפונפן שלו, מניו יורק, ינסה לומר לכם שההודאה נסחטה מדובואה בכפייה. אתם תחליטו בעצמכם אם זה נכון.
"עכשיו, מלבד הודאה מלאה ברצח, אילו ראיות נוספות מצביעות על הנאשם כאן כמי שביצע את הפשע המתועב הזה? שפע של ראיות. הוא היה האדם האחרון שנראה עם סקיילר אדוארדס בלילה שבו מתה. עורו נמצא מתחת לציפורניה של הקורבן. יש שריטה על גבו שתואמת את גירוד בשרו על ידיה, כשניסתה נואשות להשתחרר מאחיזתו."
אחת המושבעות, אישה בקרדיגן בצבע בז' מעל חולצה בצבע בז', עיוותה את שפתיה בגועל ובבלבול והפנתה את פני הבז' שלה לכיווני. היא באמת לא הבינה למה אנחנו בכלל מקיימים משפט. אין ספק שהמסקנה כבר ידועה מראש הבחור הרי הודה, בשם אלוהים.
היא לא היתה היחידה על ספסלי המושבעים ששלחה לעברי מבטים סקרניים ומאוד לא ידידותיים. גבר גדול בחולצה משובצת הסתכל עלי באותה הבעה מאוכזבת שהיה מפנה לנציגי מכירות בטלפון ולסוכני ביטוח. כולנו פשוט בזבזנו לו את הזמן.
"אני רוצה שתקשיבו לטיעוני התביעה ותזכרו את כל מה שאמרתי. אבל חשוב מכך, תזכרו את אביה של סקיילר. אל תיתנו לטיעוני ההגנה חסרי הבסיס להסיח את דעתכם. מר פלין ואנשיו ממשרד עורכי הדין הגדול שלו בניו יורק יטענו שייתכן שאסתר אדוארדס הרגה את בתה, ואז שמה קץ לחייה אמש כי לא יכלה לחיות עם האשמה. הוא באמת מתכוון להטיל את האשמה על אמה המתה של הקורבן, לפני שהאישה המסכנה בכלל נקברה. והוא יעשה את זה לעיני בעלה המתאבל. תתייחסו לטיעון הזה בגועל הראוי לו."
כל המושבעים הסתכלו עלינו. כל אחד ואחת מהם.
הארי רכן ולחש, "המושבעים רוצים לשלוח גם אותנו לאגף הנידונים למוות יחד עם אנדי."
"גבירותי ורבותי," המשיך קורן, "הצדק בידיכם. בכוחכם להעניק אותו לפרנסיס אדוארדס. תוכלו לעשות זאת על ידי שליחת הנאשם לתא ההוצאה להורג. על ידי הקשבה לראיות, במקום לעורך הדין המפונפן של הנאשם."
לרגע הוא נתן לעיניו לשוטט על פני המושבעים. הן היו חריצים שחורים קטנים מתחת לגבותיו, ועם זאת הייתי בטוח שהן קולטות כל פרצוף ופרצוף. לאחר שהניח לדממה להצטבר למשך זמן ארוך מספיק, הוא פנה אל השופט, הנהן וצלע בחזרה לכיסאו.
פניו של השופט צ'נדלר, שהביט בקורן בכבוד ובהערצה, התעוותו לכדי מבט של ייאוש מופתע כשנעל את מבטו עלי. כאילו הייתי משהו מגעיל שגילה על סוליית נעלו.
"מר פלין, האם ברצונך לשאת נאום פתיחה בשלב זה?"
זה נשמע יותר כאיום מאשר כהזמנה.
קמתי ואמרתי, "כן, כבודו, אפשר לקבל הפסקה של חמש דקות לנוחיות?"
"תזדרז," הוא אמר.
יצאנו להפסקה של כמה דקות. הלכתי ישר לשירותי הגברים, נכנסתי לתא ונעלתי אותו. פתחתי את כפתורי הז'קט, אחזתי בכיס החזה של חולצתי ומשכתי אותו עד שהוא נקרע בצד אחד וחשף סנטימטרים ספורים של עור מתחת. סגרתי את הז'קט, פתחתי את הכפתור העליון בחולצתי ושחררתי את העניבה.
הייתי מוכן.
- פרק 49 -
אדי
"גבירותי ורבותי המושבעים, שמי אדי פלין ואני עורך דין מניו יורק. החלק הזה בנאום הפתיחה של מר קורן הוא אמת. אבל הרבה ממה שאמר לכם אינו אמת. הנה שקר אחד, רק לשם הדוגמה אנחנו לא טוענים, ומעולם לא טענו, שאסתר אדוארדס רצחה את בתה. הוא יודע שמעולם לא הצגנו את הטיעון הזה. אין ולו מסמך אחד שהוגש לבית המשפט, אפילו פיסת נייר אחת, שרומזים שבכוונתנו להעלות את הטיעון הזה. ואם אני משקר, השופט יאמר לכם."
עצרתי לרגע, הסתובבתי והבטתי בשופט. מה שאמרתי היה נכון. יש נאשמים שרומזים על קו ההגנה שלהם באמצעות הליכי גילוי מסמכים או בקשות אחרות. הלסת של השופט צ'נדלר התהדקה כשחרק בשיניו. הוא רצה לסתור אותי, אבל הוא כמובן לא היה יכול לעשות זאת. השתמשתי בו כדי לתקוע טריז בין התובע לבין האמת.
שבתי ופניתי אל המושבעים.
"אתם רואים? העובדה שמר קורן אמר לכם שאנחנו מציגים את הטיעון הזה אינה אלא שקר נתעב, והוא צריך להתנצל בפני פרנסיס אדוארדס על כך שהשתמש בהתאבדותה של אשתו כדי לנסות לצבור נקודות אצלכם."
הסבתי את מבטי מהמושבעים ומהשופט וקרצתי לקורן.
הוא נפל בפח שטמנתי לו אתמול בלילה. פניו, שבדרך כלל היו חיוורות יותר מגווייה, האדימו קלות. זה ממש כאב לו. עכשיו הרעיון שקורן עלול להטעות אותם מקנן בראשם של המושבעים. אם הם לא יסמכו עליו, אולי יהיה לאנדי סיכוי.
עוד לא סיימתי עם קורן. שבתי והפניתי את תשומת לבי אל המושבעים.
"נכון, אני עורך דין מניו יורק, אבל אני בהחלט לא מפונפן. גדלתי בברוקלין, לאבי מעולם לא היתה עבודה קבועה ואמי מלצרה כל חייה. מה שמר קורן השמיט מנאומו הוא שגם הוא מניו יורק, רק שהוא גדל בדירה בשווי שלושים מיליון דולר באפר וסט סייד. אביו היה כריש בוול סטריט. הוא קיבל את התואר שלו במשפטים ממכללה פרטית. אני למדתי לתואר שלי בלימודי ערב. תסתכלו על מר קורן. זאת חליפה יפה. בד איטלקי, תפורה ביד לפי הזמנה. ומתחתיה יש חולצת משי מהממת. גם החליפות שלי איטלקיות. אני קונה שתי חליפות כל חורף מהמחסן של מומו הגדול בג'רזי. לא אותה איכות, אבל..." אמרתי ופתחתי את הז'קט כדי שהמושבעים יראו את הקרע הקטן בכיס חולצתי.
"יש רק עורך דין ניו יורקי מפונפן אחד בחדר הזה, וזה לא אני."
הופתעתי כששמעתי כמה צחקוקים מהיציע, ואפילו ראיתי מושבע או שניים מחייכים.
זה הלך טוב. גרמתי למושבעים לחשוב על קורן, במקום על אנדי.
העניינים עמדו להשתבש באופן קטסטרופלי.
בניתי על זה.
"אבל המשפט הזה לא עוסק בי. הוא אפילו לא עוסק בסקיילר אדוארדס. והוא בטח ובטח לא עוסק באנדי דובואה. המשפט הזה עוסק בתובע המחוזי של מחוז סאנוויל, מר רנדל קורן "
ציפיתי לזה, אבל עדיין הופתעתי מהמהירות שבה קורן הזדקף במלוא קומתו וצעק, "התנגדות!"
"ההתנגדות מתקבלת. מר פלין, אינך רשאי להשתמש בבית המשפט הזה כדי לפתוח במתקפה אישית על התובע המחוזי, ברור?" אמר השופט צ'נדלר. אפו התקמט ושפתיו נמשכו לאחור וחשפו שיניים צהבהבות. הוא העיף מבט חטוף במושבעים לפני שמיקד בי את זעמו. הוא רצה אותם לצדו. השופט אמור להנחות את המושבעים לקבל החלטה הוגנת וחסרת פניות.
הוא ניסה להשתיק אותי. ציפיתי לזה, ועכשיו התכוונתי ללכת על כל הקופה, להגיד לשופט את הדברים במפורש, ישר ולעניין, ולוודא שהמושבעים ישמעו כל מילה.
"אני רשאי להציג את ההקשר לראיות שיוצגו במשפט הזה, כבודו. זה חריג ביותר שהתביעה מתנגדת לנאום הפתיחה של ההגנה. וזאת לא החריגה היחידה בקריירה של מר קורן, דרך אגב. במשפט הזה אנחנו נוכיח שאנדי דובואה הופלל ברצח על ידי התובע המחוזי והשריף המנוח קולט לומקס. אנחנו נראה ששיעור ההרשעות בעונש מוות של מר קורן הוא הגבוה ביותר בהיסטוריה המודרנית ושהוא משתמש במערכת המשפט כנשק כדי להרוג את מי שיחפוץ, להנאתו האישית. הוא התגלמות הרוע במחוז הזה, והוא מבקש מהמושבעים להיות שותפים לפשעיו. אני חושב שהמושבעים צריכים לשמוע את זה, ואם אתה מנסה למנוע ממני לטעון לשחיתות במשטרה ובתביעה כשאני מגן על נאשם במשפט רצח שעונשו מוות, אז גם אתה חלק מהבעיה. קדימה, תגיד לי שאני לא יכול להעלות את הטיעון הזה, ואני אדאג ששופט ערעורים יצלה אותך ואת ההחלטה שלך, לאט לאט, לפני שתספיק להוציא את הראש מהתחת של התובע המחוזי."
התאים שמתחת לבית המשפט היו נקיים ללא רבב. בהחלט טובים יותר מבית המעצר המחוזי. הם גם היו מוארים יותר ולא הסריחו מצרכים אנושיים. זה תמיד אותו סיפור. תאי המעצר בבית המשפט הם הנקיים ביותר, כי בסופו של דבר הסירחון מטפס למעלה. מספיק ששופט אחד יקלוט ריח של שתן, ובתוך שעה יגיע צוות ניקיון ויקציף ענן של סבון.
הנאום הערמומי שלי למושבעים לא התקבל בעין יפה אצל השופט צ'נדלר. הוא לחש לקצין הביטחון של בית המשפט, ואני נעצרתי ליד שולחן ההגנה ונלקחתי משם.
חשבתי שהגזמתי כשקיללתי בבית המשפט, והיה לי כלל להימנע מכך, אבל הפעם הדם פשוט עלה לי לראש. הייתי כאן למטה כבר קרוב לשעתיים, מספיק זמן כדי להירגע.
כהתחלה, זאת לא היתה פתיחה גרועה להגנה.
היו לי גרועות יותר.
אין הרבה מה לעשות בתא מעצר חוץ מלחשוב. והיה לי הרבה על מה לחשוב. דבר אחד שהעסיק אותי היה לומקס. קראתי את המכתב מאשתו והשתכנעתי יותר ויותר שהוא שינה את דעתו. דמיינתי את מצפונו גובר עליו, ואיך במקום לסתום את הפה, הוא התפרץ על קורן. מה שקרוב לוודאי חרץ את גורלו. כל גאולה שקיווה לה נלקחה ממנו. אנשים משתנים. יש בדרך פניות בלתי צפויות לפני שמגיעים לסופה. אלכסנדר ברלין פנה בפנייה כזאת, כששלח אותי לכאן להציל את אנדי דובואה. קורן, לעומת זאת, היה חולה מכדי להשתנות. הוא היה היוצא מן הכלל. שני האחוזים. אחד מאותם אנשים שנולדו פגומים, או שהתעוותו בשלב מוקדם בחייהם, ואינם מסוגלים אפילו לראות את הפנייה מתקרבת, שלא לדבר על להרגיש את הצורך לפנות בה.
שמעתי צליל מפתח במנעול של דלת הפלדה הכחולה.
קייט נכנסה, התיישבה על ספסל הבטון הצבוע וחיכתה שהדלת תיסגר מאחוריה לפני שהחלה לדבר.
הדלת נטרקה ברעש מתכתי שהרעיד לי את הסתימות בשיניים.
"נו?" אמרתי.
היא הצמידה אצבע לשפתיה וחיכתה. אחרי כמה שניות שמענו צליל עמום של צעדים, שהתרחקו עד שנעלמו. הסוהר חזר לעמדתו, מאוכזב שלא הצליח לצותת לשיחתנו. לא היו מצלמות או מיקרופונים בתא הזה. לא היה איפה להחביא אותם.
"המצב גרוע. יתקיים שימוע אחרי שהדיון יסתיים להיום, וצ'נדלר יחליט מה לעשות איתך. הוא בכלל לא אמור לדון בעניינך, אבל לא רציתי למתוח את החבל יותר מדי. בניגוד אליך."
"אני יודע, סליחה. פשוט חששתי שלא אקבל מהשופט צ'נדלר את התגובה שהיינו צריכים. אני מניח שהגזמתי."
"רק קצת," אמרה קייט.
"חוץ מזה, הכול בסדר?"
"הכול בסדר. אני אקח את הפיקוד היום."
"הנאום שלך מוכן?"
"מוכן ומזומן."
צעקנו "שריפה" באולם תיאטרון הומה אדם. והשריפה היתה אמיתית. לא היה ספק בכך. זאת היתה הונאה פשוטה. לא משנה מה קורן יגיד, או אילו ראיות יעלה לבמה בפני הקהל. אם נצליח לשכנע את הצופים שהבניין עולה באש, הם לא יקשיבו למילה ארורה אחת מההצגה.
"איך את מרגישה לגבי העימות עם הפתולוגית, מיס פרייס?"
קייט הביטה בתקרה, ניפחה את לחייה ואמרה, "אני קצת לחוצה."
לא יכולנו להשתמש בדוח הנתיחה של פארנסוורת כי הוא סירב להעיד. לקייט ולי היתה תוכנית להכניס אותו מהדלת האחורית. זה היה מסוכן, והסיכוי שלא נצליח היה גבוה. אם ניכשל, אנדי יורשע בוודאות. זה אולי ייתן לנו סיכוי, אבל הכול נפל על קייט.
"אנחנו יכולים לבקש הפסקה עד מחר, את יודעת," אמרתי. "אם את לא רוצה לעשות את זה, אני מבין. זה הרבה "
"אני יכולה לעשות את זה," היא אמרה.
"אני יודע שאת יכולה. את רק צריכה להוציא מהראש שזה תיק של עונש מוות. אני חושב שהאחריות הזאת משגעת לפעמים עורכי דין. אל תיתני לזה להיכנס לך לראש. פשוט קחי את זה בקלות."
"אני מניו ג'רזי, אני לא יודעת מה זה 'לקחת בקלות'."
"אוקיי, אז איך את רוצה לטפל במיס פרייס?"
אצבעה של קייט נחה על שפתיה לרגע בזמן שחשבה, ואז היא אמרה, "אני חושבת שאני אטיח את התחת הרזה שלה בקיר המזוין."
- פרק 50 -
קייט
קייט המתינה עד שהשקט ישוב לאולם. היא לא נאלצה לחכות זמן רב. בטנה ביצעה את ההתהפכות המוכרת, כמו בכל פעם לפני שהיא מדברת בבית המשפט בפעם הראשונה בתיק. זה היה בסדר. טבעי. היא היתה דואגת אילו חשה רגועה. היא היתה זקוקה לאנרגיה העצבנית הזאת. היא השתמשה בה, הפכה אותה לאש בקרביה, אש שאותה הטיחה ביריביה.
היא נעמדה, מוכנה.
חבר המושבעים התדיין בחדרו קרוב לשעה על מה ששמע וראה זה עתה, בזמן שקייט וקורן התווכחו עם השופט על גורלו של אדי. הזמן שבילו המושבעים לבדם הועיל לקייט. אדי אמר להם שהתובע המחוזי והשופט מושחתים ונעצר בשל כך. הם לא חשבו על ראיות הדנ"א, על השריטות על גבו של אנדי או על העד שראה אותו עם סקיילר רגע לפני היעלמותה.
הם דיברו על אדי, על קורן ועל השופט. וקייט ידעה שהיא חייבת להשאיר אותם ממוקדים בנושא הזה.
"גבירותי ורבותי המושבעים, אני אקצר. טענת ההגנה היא שהנאשם הופלל. שהראיות נגדו פוברקו. הוא היה מטרה קלה לרשויות החוק, שביקשו לבצע מעצר מהיר. הוא היה מטרה קלה לתובע המחוזי, שביקש להשיג הרשעה. אנו מקווים שלא תראו בו מטרה קלה להוצאה להורג. אנחנו נוכיח שיש בעיות חמורות בראיות שהתביעה מבקשת להציג. אנחנו מבקשים רק שתשמרו על ראש פתוח. מר קורן ניצב בפניכם היום כשיאן. הוא שלח יותר אנשים לאגף הנידונים למוות מכל תובע אחר בהיסטוריה של ארצות הברית."
קייט שתקה לרגע ואמדה את תגובת המושבעים. חלקם נראו משועממים וישבו בזרועות שלובות, פניהם אטומות. אחדים מהם הביטו בקורן, ואז שבו והביטו בה.
"אני לא מאמינה שמחוז סאנוויל מסוכן יותר מכל מקום אחר באמריקה ואני סבורה שגם אתם לא מאמינים בכך. אם כן, מדוע במחוז הזה נשלחים לאגף הנידונים למוות יותר אנשים מכל מחוז אחר? הסטטיסטיקה מראה לנו שהמצב היה שונה לפני שמר קורן התמנה לתובע המחוזי. שאלו את עצמכם, האם אתם שמחים להיות בירת עונשי המוות של ארצות הברית? כי היום אנדי דובואה נלחם על חייו, ומר קורן רוצה שתיקחו את חייו. מה שמונח על הכף בתיק הזה אינו רק הרצח של סקיילר אדוארדס. אנחנו טוענים שמי שרצח את סקיילר עדיין מסתובב חופשי, בזמן שאיש חף מפשע יושב לפניכם. רצח אחד לא יכפר על רצח אחר."
אחד המושבעים הזדקף בכיסאו, הסיט את מבטו אל קורן ומיקד אותו בו. נראה שלא נוח לו, כאילו אש בוערת תחת מושבו. קייט נזכרה מיד בשמו טיילור אייברי.
היה לה עוד מה לומר, אבל היא ראתה שלפחות חלק מהמושבעים מתחילים להרהר בדברים. זה הספיק לה לעת עתה. היא הודתה לחבר המושבעים והתיישבה.
"מר קורן, תרצה לזמן את העדה הראשונה מטעמך?" אמר השופט צ'נדלר.
"כן, כבודו. המדינה מזמנת את הפתולוגית המחוזית, מיס פיונה פרייס."
אישה גבוהה קמה מן היציע, עברה בדלת העץ המתנדנדת, חלפה על פני שולחנות התביעה וההגנה ונעמדה בפתח דוכן העדים. הכול בה היה חד, חשבה קייט. היא לבשה מעיל שחור ארוך מבד משובח מעל חליפת משי שחורה. שפתיה האדומות הכהות נראו כשתי אבני אודם גולמיות, משובצות בצוק הבהט של פניה. או שהיא השתמשה במייק אפ חיוור מאוד, או שעורה היה חסר צבע לחלוטין, כשלג בתולי. שערה הקצר היה מתולתל, וכל תלתל קיפץ כשראשה זז. קייט לא אהבה את המבט בעיניה הגדולות העגולות. צבען היה דהוי, אפור חיוור עם רמזים כחלחלים. עיניים של גווייה, שנימים אדומים בוהקים שזורים בהן. קייט כמעט הופתעה לראות את העיניים האלה זזות. זה היה כאילו משהו מת קם לתחייה.
אישה קרה, שעושה עבודה קרה עם המתים. קייט לא יכלה לחשוב על דבר נורא יותר מלמות ולגלות שמיס פרייס היא האחרונה שתטפל בה.
פקיד בית המשפט השביע אותה.
מיס פרייס החזירה את הספר שנשבעה עליו לפקיד כאילו היה גחלת לוהטת. אי הנוחות שעוררה בה האחיזה בו ניכרה בהיצרות של זוויות עיניה ובכיווץ של שפתיה האדומות, שכעת נראו כפרוסות כבד נא.
קייט רעדה ורשמה את שמה של פרייס בפנקסה. היא תטפל בעדה הזאת.
קורן אמר במהירות שפרייס היא הפתולוגית המחוזית של מחוז סאנוויל ושהיא ביצעה את הנתיחה שלאחר המוות בגופת הקורבן.
היא אישרה את הדברים ב"כן" פשוט אך סמכותי.
הקהל השתתק. קורן שאל אותה שאלות שגרתיות, ופרייס ענתה ב"כן" חד, שנשמע יותר ויותר כקרח שנסדק. זרועותיה של קייט הצטמררו. היא הניחה את העט ושפשפה אותן. עצם קרבתה למיס פרייס עשתה את בשרה חידודים חידודים.
הארי רכן ולחש לה, "בשאלה הראשונה שלך, תשאלי את מיס פרייס מה היא יודעת על מאה ואחד גורי דלמטים שנעלמו."
קייט הסתירה חיוך מאחורי אצבעותיה.
כשהביטה שוב בפרייס, כבר לא חשה מאוימת כל כך. ביטחונה שב אליה. לפעמים מפלצות מאבדות את כוחן כששמים אותן לצחוק. הארי הנהן לעברה. הוא נתן לה בדיוק את הדבר שהיתה זקוקה לו.
היא הביטה בדוכן העדים בשעה שעוזרו של קורן, וינגפילד, הציב תצלום גדול של הקורבן, שוכבת בעפר לצד בור באדמה. על פניה היה דם, אדום בוהק תחת רסיסי אדמה כהה. הוא זהר, צבעו כמעט תאם את הלק האדום שעל ציפורניה. התצלום היה ענקי, כמעט בגודל אמיתי. קייט צפתה בווינגפילד מכין את כן התצוגה והבחינה בטבעת זהב גדולה על אצבעו. הוא היה רחוק מדי, והיא לא הצליחה להבחין בדוגמה שעל הטבעת, אך ללא ספק היתה שם דוגמה כלשהי. הוא היה איש גדול. חזק מאוד, ויכול להיות שענד טבעת אליפות או טבעת הנצחה כלשהי.
הארי טפח על גב כף ידה, הצביע על אצבעו ואז החווה לכיוון וינגפילד. גם הוא הבחין בה. הוא קם, חצה את המעבר ושאל את וינגפילד אם הוא רוצה עזרה. עוזר התובע המחוזי סירב. כשהארי חזר למקומו, הוא רשם הערה בפנקסו.
זאת טבעת של FOP. וינגפילד הוא בטח שוטר לשעבר.
ה FOP היו כמו הבונים החופשיים, אבל של שוטרים. קייט לא הופתעה שראתה לפחות שני אנשים עונדים טבעות כאלה. כנראה היו עוד מהם, שהיא לא שמה לב אליהם. מעתה ואילך היא תהיה ערה לכך.
לאחר שווינגפילד הציב את התמונה וקיבע אותה על כן התצוגה, קיבלה פרייס רשות מהשופט להתקרב. מכיס מעילה היא שלפה מצביע טלסקופי ופתחה אותו בתנועה מיומנת. היא הצביעה על זרועות הקורבן והחלה לדבר.
"אני אעבור על הפציעות כפי שמצאתי אותן, מר קורן. אפשר לראות את החבורות על אמות ידיה. כאן, כאן וכאן," אמרה והצביעה עליהן במצביע המוארך.
"הן מעידות על כך שהמנוחה הדפה מהלומות בזרועותיה. היא נלחמה. אם מסתכלים על ידה השמאלית, רואים שהזרת והאמה נפוחות ומעוותות. הזרת ננקעה במפרק הבין גלילי המקורב, עם שבר בצוואר הגלילים המקורבים. האמה ננקעה במפרק המסרק הגלילי, ויש שברים בגלילים המרוחקים והאמצעיים. יש גם כמה חבורות וחתכים בראשה ובפניה. אף אחת מהפציעות האלה לא היתה קטלנית."
קייט סיימה לרשום את דבריה של פרייס והרימה את מבטה. הארי היה שקוע במחשבות. נראה שהיה לו מה לומר, אך לעת עתה הוא שמר את הדברים לעצמו.
"ומה היתה סיבת המוות?" שאל קורן.
"חנק. הדבר ניכר בשטפי הדם הנקודתיים בגלגלי העיניים ומסביב לפנים, בדפוס החבורות סביב הגרון ובשבר בעצם הלשון בקדמת הגרון."
"מיס פרייס, האם תוכלי לסכם, על סמך הפציעות שראית, כיצד הן נגרמו?"
קייט רצתה לקום ולהתנגד, אך לבסוף ויתרה. היא תזדקק למרחב תמרון מסוים מול השופט, שהביט בה בציפייה להתנגדות. היא הנידה בראשה לשלילה. צ'נדלר הרים גבה, שפתיו התעקלו לרגע לחיוך קמוץ, לפני שהפנה את תשומת לבו בחזרה לעדה.
"האישה הצעירה הותקפה, הוכתה קשות ואז נחנקה למוות. היא ניסתה להדוף את התוקף ונלחמה בו, אבל הוא היה חזק מדי ובסופו של דבר הכניע אותה."
"תודה," אמר קורן. "אין לי שאלות נוספות."
קייט קמה במהירות, עוד לפני שקורן הספיק לצלוע לכיסאו, והטיחה את שאלתה הראשונה לרוחב האולם, מעל ראשו של התובע המחוזי.
"מיס פרייס, כפתולוגית המחוזית את מעורבת בכל מקרה רצח ומוות חשוד במחוז, נכון?"
"נכון."
קורן הגיע לשולחן התביעה, אבל לא התיישב, אלא התכופף והושיט את אצבעו לגעת בעץ, כאילו התכוון להשתמש בו כדי לקפוץ בחזרה ולצעוק "התנגדות!"
"בדקת את גופותיהם של קודי וורן ואליזבת 'בטי' מגווייר לפני יומיים. מה היתה סיבת המוות בכל אחד מהמקרים?"
גבו של קורן התיישר כמו אולר קפיצי שנשלף וננעל במקומו. הוא לכד לרגע את מבטה של פרייס, ואז פנה אל השופט.
"התנגדות, כבודו, לא רלוונטי!"
קייט רצתה להציג את השאלה הזאת במהירות, לפני שקורן יספיק להתיישב ולסדר את מחשבותיו. הוא אמנם הצליח לבטא את התנגדותו, אך עשה זאת בניסוח מגושם והעניק לה את ההזדמנות שחיפשה.
לפני שצ'נדלר פסק, קייט הנחיתה מהלומה קשה על התביעה.
"כבודו, רצח של עורך דין מכובד, שעסק במקצועו בבית משפט זה, מחייב מידה בסיסית של נימוס מצד התובע המחוזי. קודי וורן ובטי מגווייר היו חברי הקהילה הזאת. אל לו למר קורן לתת לעוינותו כלפי הקורבנות לגזול מהם את הכבוד הראוי לחבריו למקצוע."
השופט צ'נדלר הושיט את כפות ידיו קדימה בתנועה שנועדה להרגיע את המצב לפני שייאמר דבר נוסף. קייט לא יכלה להביא עדות לכך שקורן שנא את קודי וורן. לא היה עד שאמר זאת ולא היתה דרך להציג את הטענה הזאת בפני המושבעים. ובכל זאת, היא עשתה זאת זה עתה.
"כבודו, לא התכוונתי לשום דבר בהתנגדותי כלפי ה... כלומר, אני לא נוטר טינה " גמגם קורן, אבל השופט צ'נדלר קטע אותו.
"אני חושב שהרוחות סוערות. בית המשפט מקבל את טענתך שלא היתה כוונה לזלזול."
קייט התעלמה מהשופט והתמקדה במושבעים. החוואי טיילור אייברי ועוד כמה מושבעים לא הביטו בשופט אלא בהו בקורן, ומבטם לא שידר הערצה. היו שאלות בעיניהם.
קייט הציעה פשרה, כחבל הצלה.
"כבודו, אני מבינה את בסיס ההתנגדות, אבל אני יכולה לטפל בעניין הזה בשתי שאלות ואז להמשיך הלאה."
"זה נשמע סביר, אבל עלי לשאול, בכל הכבוד שמר וורן ומיס מגווייר המנוחים ראויים לו, מה הרלוונטיות לתיק הזה?"
"זה יתברר לחבר המושבעים בקרוב," אמרה קייט. "אנחנו במשפט רצח שעונשו מוות, אבקש מרחב תמרון מסוים."
צ'נדלר נשען לאחור בכיסא העור שלו. הוא הרים את סנטרו אל התקרה וסובב את הכיסא מצד לצד כששקל את החלטתו. קייט בלעה רוק ועמדה דוממת, אצבעותיה שלובות לפניה. היא היתה צריכה שהמהלך הזה יסתדר. יש רגעים במשפט שבהם הכול עומד על חודו של תער. זה היה רגע כזה.
"אני מאשר את שתי השאלות, אך לאחר מכן תצטרכי להמשיך הלאה," אמר צ'נדלר.
קייט הנהנה ופנתה לעדה.
"מה היתה סיבת המוות שנקבעה לקודי וורן ולבטי מגווייר?"
"שניהם נורו בראש מאקדח בקליבר קטן."
"שאלה אחרונה בעניין זה. בעת מותם, מר וורן ומיס מגווייר ייצגו את הנאשם בתיק זה, אנדי דובואה, נכון?"
"נכון," אמרה מיס פרייס.
"תודה לך על התשובות הכנות. רק רגע אחד, בבקשה."
קייט הסתובבה והחלה לדפדף בכמה ניירות על שולחן ההגנה. את השורה הבאה שלה היא כתבה, ערכה, תרגלה מול המראה במלון ושיננה. היא לא היתה צריכה להסתכל בהערותיה. היא קנתה זמן. זמן כדי שהמושבעים יהרהרו בתשובתה האחרונה של פרייס. כדי שהם יקשרו בעצמם בין שנאתו של קורן לקודי וורן לבין רציחתם של וורן ובטי ולמעורבותם בייצוגו של אנדי דובואה. חלק מהמושבעים לא יעשו את הקישור, אבל כמה מהם לפחות יתחילו לתהות. היא משכה את הזמן ככל שיכלה, והיה לה נדמה שהיא מדפדפת בניירות שעל השולחן כבר דקות. במציאות חלפה פחות מחצי דקה, אבל די היה בכך. כשקייט הסתובבה בחזרה, טיילור אייברי שפשף את סנטרו ומבטו תעה למרחקים. הוא חשב.
"מיס פרייס, בדוח הנתיחה שלך בנוגע לסקיילר אדוארדס אין אזכור לחבורות ולחתכים בראשה ובפניה של הקורבן, נכון?"
"זה לא נראה לי רלוונטי. ציינתי באופן כללי שנמצאו כמה חתכים וחבורות," ענתה פרייס.
"כלומר, הבחנת בחתכים ובחבורות, אך לא פירטת את מיקומם ואת מראם בדוח שלך?"
"כן. ברור שהם לא היו מהותיים לסיבת המוות."
גרונה של קייט התייבש. גם פיה. היא ליקקה את שפתיה וחשבה אם לשאול את השאלה הבאה. היא לא ידעה איך פרייס תענה, וזה תמיד היה מסוכן. אבל היא המשיכה.
"האם החתכים על מצחה יצרו דפוס כלשהו שעשוי להצביע על הגורם להם?"
השאלה עמדה עכשיו בחלל האולם. פרייס שקלה אותה לרגע. לקייט לא היה מושג מה יקרה. לא היו לה ראיות סותרות להציג לפרייס, כך שהיא היתה נתונה לחסדי תשובתה, תהיה אשר תהיה. בזמן שהמתינה, היא צעדה כמה צעדים אחורה מדוכן העדים, כך ששולחן התביעה היה בקו הראייה שלה. היא ראתה שווינגפילד מחלץ את טבעת הזהב מאצבעו וטומן אותה בכיסו.
גבותיה של פרייס התכווצו ומבטה נחת, מעורער, על הארי. קייט צעדה קדימה אל שולחן ההגנה. הארי החזיק צרור מסמכים והרים אותם לעברה. קייט לקחה אותם מידיו, והוא הרים את התצלומים של החבורות על מצחה של סקיילר אדוארדס, שצילם ד"ר פארנסוורת, ונתן לה גם אותם. קייט לא ניסתה להסתיר דבר היא הניחה לפרייס לראות שהיא מחזיקה את התמונות האלה בידה ואז לחשה תודה להארי.
"כבודו, אולי העדה תרצה הפסקה קצרה," אמר קורן.
"יש לי רק עוד שתיים שלוש שאלות. כל עוד מיס פרייס תהיה גלויה בתשובותיה, נוכל לשחרר אותה בעוד כמה דקות," אמרה קייט.
לקייט לא היה ספק שקורן אמר לפרייס להשמיט את החבורות האלה מהדוח שלה, ואז אמר לה לא להזכיר אותן על דוכן העדים מכיוון שהמומחה של ההגנה לא יעלה להעיד. הוא העמיד את פרייס במצב קשה. עכשיו, כשעמדה מול סנגורית ששאלה על החתכים האלה עם דוח המומחה בידה פרייס הזדעזעה עד עמקי נשמתה.
חיוך קטן עלה בזווית פיה של קייט. עיניה של פרייס התרחבו. קייט אותתה לה שהיא מחזיקה רויאל פלאש. אם פרייס תנסה לבלף, היא תפסיד את כל הקופה.
"מיס פרייס? נראה שאת מתקשה. תאמרי לי, האם משרד התובע המחוזי הכין אותך לעדותך היום?" שאלה קייט. היא הציצה לרגע בתמונות ומיד שבה והביטה בעדה.
שכבה דקה של זיעה כיסתה את שפתה העליונה של פרייס. היא הביטה בשולחן התביעה ואמרה, "דנתי בתוכן הדוח שלי עם התובע המחוזי ועוזרו, טום וינגפילד."
"אז לא אמורה להיות לך בעיה לזכור את ממצאי הנתיחה. היה דפוס לחבורות, נכון?"
"מהזיכרון, ייתכן שהיה דפוס," אמרה פרייס.
"את מתכוונת שכן, היה דפוס לחבורות?" שאלה קייט.
פרייס היססה, בלעה רוק והנהנה.
"למען הפרוטוקול, אנחנו צריכים שתגידי כן," אמרה קייט.
פרייס הביטה בקורן, שנעץ בה מבט חודר. קייט קלטה את המבט הזה ותהתה אם הוא מבטא אכזבה או שנאה מרוסנת. פרייס היתה בשטח הפקר. היא לא רצתה להיתפס כשקרנית, אבל לא אהבה את הכיוון שבו קייט הובילה אותה. היא הסיטה את עיניה מקורן, הביטה במושבעים ואמרה, "כן."
"העור ניחן בגמישות מסוימת, נכון?"
"נכון."
"ואם מכים בכוח בחלקים מסוימים שלו, זה יכול להשאיר חותם של האזור שבא במגע עם העור?"
"זה אפשרי, אבל שוב, לא רלוונטי לסיבת המוות במקרה הזה," אמרה פרייס, שניסתה לשמור על הראש מעל המים.
קייט התעלמה מהניסיון והמשיכה ללחוץ.
"היו כמה חבורות בצורת כוכב על מצחה של הקורבן. בשורה, לא אחידות, וכל אחת מהן באורך של כשני סנטימטרים, נכון?" שאלה קייט. היא הפרידה דף מהצרור שלפניה, כאילו עמדה להשתמש בו.
"אני לא יודעת אם זאת היתה בדיוק הצורה, אבל זה היה משהו דומה."
"האם הדפוס הזה היה יכול להופיע על ראשה של הקורבן מאגרוף, אם התוקף ענד טבעת?"
"זה אפשרי."
קייט צעדה קדימה, מסרה דף לשופט ועוד דף לתביעה.
"כבודו, מכיוון שהעדה הכירה כעת בדפוס החבורות, אני רוצה להגיש את הדף הבא כמוצג של ההגנה. זהו תדפיס של דף אינטרנט המציע סוגים מסוימים של טבעות למכירה. אני רוצה לשאול את חוות דעתה של המומחית על הטבעת הזאת."
צ'נדלר הביט בתדפיס, אך לא בפירוט רב. הוא נראה משועמם ולא אהב את הכיוון שלה.
קייט ואדי דנו באסטרטגיה הזאת. קורן לא יתנגד. הוא לא ירצה למשוך תשומת לב למה שהמומחית שלו השמיטה מדוח הנתיחה. היא אמרה שזה לא רלוונטי לסיבת המוות, וככל שקורן יילחם בזה ויעשה מזה עניין, כך המושבעים עלולים לייחס לזה יותר חשיבות. לא, הוא ישב על התחת ולא יגיד כלום. וזה מה שהוא עשה.
השופט אישר את המוצג.
"מיס פרייס, לטבעת המוצעת למכירה באתר הזה יש כוכב במרכזה. לפי המידות הרשומות, נראה שהיא תואמת בדיוק את הגודל ואת הצורה של הסימנים על מצחה של הקורבן, נכון?"
קייט נתנה לפרייס את התדפיס כדי שתוכל להעיף מבט מקרוב.
"אני לא יכולה לומר בוודאות."
"אבל הן נראות זהות בצורתן והן באותו גודל, את לא מסכימה?"
"אני לא יודעת, אצטרך לבחון את הטבעת," אמרה פרייס.
בלי לדעת, פרייס השאירה חלון פתוח, וקייט החליטה להשליך דרכו את התיק שלה.
"אלה טבעות של FOP, מסדר האחווה של המשטרה, שעונדים בדרך כלל שוטרים בהווה ובעבר. את טוענת שמעולם לא ראית טבעת כזאת?"
"לא, לא ראיתי."
"מוזר, הנחתי שראית טבעת כזאת על אצבעו של עוזר התובע המחוזי וינגפילד כשדנתם בדוח הנתיחה, לא?"
פרייס שאפה אוויר כדי להשיב, והוא קפא בחזהּ. דממה נפלה באולם.
"אני לא מאמינה שראיתי עליו את הטבעת הזאת," אמרה פרייס.
"אולי הוא הסיר אותה ושם אותה בכיס, כמו שהוא עשה לפני כמה דקות?"
וינגפילד נשען לאחור בכיסאו וניגב את הזיעה מפניו.
השופט צ'נדלר התערב, נמאס לו. הוא פנה אל עוזר התובע כאילו ביקש את עזרתו ביישוב ויכוח ילדותי. נימת קולו היתה מזלזלת ואגבית, והוא לא הבין שבכך העניק להגנה את הניצחון בסיבוב הראשון.
"מר וינגפילד, הסנגורית סבורה שיש לך טבעת בכיס. האם תוכל להוציא לה את הרעיון הזה מהראש?"
כשווינגפילד קם, ידו השמאלית רעדה באופן ניכר. לשקר לשופט זה כמו לשחק רולטה רוסית עם שלושה כדורים בקנה. יש רק שתי תוצאות אפשריות. ההימור הבטוח ביותר הוא לא לשקר. כל דבר אחר תמיד אפשר להסביר.
"לא, כבודו, אני לא יכול," אמר וינגפילד.
"סלח לי," אמר השופט. "אתה לא יכול לעשות מה?"
"אני לא יכול להוציא לה את הרעיון הזה מהראש," אמר וינגפילד. "טבעת המסדר שלי נמצאת בכיסי, כבודו."
עורו של צ'נדלר החוויר כמעט כמו זה של קורן. הוא הניף יד לעבר התובע המחוזי, כהתנצלות.
"מיס פרייס," אמרה קייט, מנצלת את המומנטום שלה, "אני טוענת שהשמטת מהדוח שלך את החבורות על מצחה של הקורבן משום שהן לא התאימו לתיק של התביעה. החבורות נגרמו ככל הנראה מטבעת כמו זאת, ולנאשם אין טבעת כזאת, בניגוד לעוזר התובע ולרוב אנשי אכיפת החוק במחוז הזה. האם זה נכון, פחות או יותר?"
"לא, זה לא נכון."
"אין לי שאלות נוספות," אמרה קייט.
היא התיישבה ליד הארי, ואנדי רכן לעברה ולחש, "תודה, מיס ברוקס. תודה שאת נלחמת בשבילי."
קייט הביטה במושבעים, שלראשונה נראו מעורערים.
זה היה סימן טוב. כי המצב לא עמד להיות כל כך טוב שוב, אפילו לא קרוב לזה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ חלק מספר 11 מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
