אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 60 -
בלוך
בלוך ישבה ברכב השטח, עם המזגן כבוי והחלון פתוח לסדק צר, וצפתה במכוניות שעצרו מחוץ לבניין שאליו פרצה יום קודם לכן.
היא נסעה ברחבי העיירה וסביבה במשך שעתיים שלוש, אך לא איתרה את פרנסיס אדוארדס בשום מקום. מכוניתו לא חנתה ליד ביתו, והיא לא ראתה אותה היום. לאחר שהסתובבה סחור סחור, החליטה לחכות מחוץ למשרד שבו נפגשו חברי הקמליה הלבנה.
ארבעים וחמש דקות ישבה שם, מזיעה בשמש וצופה ברחוב. אף אחד מכלי הרכב שראתה אתמול לא חנה בקרבת מקום לא היה שם שום טנדר עם דגל הקונפדרציה, שום מכונית בכלל ברחוב מחוץ לנכס. העיירה היתה שקטה בשמש הצהריים. כמעט שלווה. ובכל זאת, משהו ארב באוויר העכור. תחושה זדונית שבלוך לא הצליחה להתנער ממנה. לעיירות אמריקאיות קטנות כאלה היה צד אחר. צד אפל, ספוג היסטוריה עקובה מדם ושנאה.
היא פתחה בקבוק מים קרים שקנתה בתחנת הדלק וגמעה מחצית מתכולתו. כשהחזירה אותו למתקן הכוסות, קלטה משהו מזווית העין. משהו שלפני רגע היתה עלולה לפספס.
דלת הבניין נפתחה. גבר יצא וסגר אותה מאחוריו. הוא חבש כובע פנמה, לבש חליפה אפורה בהירה ונשא על כתפו תיק צד. הכובע הצל על פניו. זה לא היה דנוויר, פרנסיס אדוארדס או גרובר. היא לא ראתה את האיש הזה בבניין קודם לכן.
הוא לא נשאר ברחוב זמן רב. רכב שטח שחור עצר לצד המדרכה, והוא נכנס למושב הנוסע הקדמי. בלוך סובבה את המפתח בחור ההצתה והחלה לנסוע בעקבותיו, כשהיא שומרת על מרחק. החלונות הכהים הקשו עליה לראות פנימה, אבל היא שיערה שיושבים בו רק הנהג ובעל כובע הפנמה ושהמושב האחורי ריק.
הרכב חצה את העיירה ופנה אל האזורים המאוכלסים יותר, אל הפרברים הלבנים ברובם. בלוך כבר הסתובבה ברחבי באקסטאון, והצלקות שהותירו חוקי ג'ים קרואו (מערכת של חוקים גזעניים בדרום ארצות הברית, שהכתיבו הפרדה גזעית ואפליה שיטתית נגד אפרו אמריקאים עד אמצע שנות השישים של המאה העשרים) עדיין ניכרו בעיירה. האפרו אמריקאים, ההיספנים והאסיאתים המעטים שראתה גרו כולם בצד השני של העיירה, שמצב הבתים בו היה עלוב. מעטים מאוד מהם גרו בבתים הגדולים והמודרניים שממערב לרחוב הראשי.
זרם חשמלי כמו עבר בגופה ושערות עורפה סמרו, כאשר רכב השטח פנה שמאלה לשדרת פיצ'טרי, האט ועצר מחוץ לבית מספר 491.
ביתו של פרנסיס אדוארדס.
בלוך הוציאה את מצלמתה מתא הכפפות, כיוונה אותה אל רכב השטח וצילמה את לוחית הרישוי. היא תבדוק אותה בהזדמנות הראשונה. אחר כך כווננה את הזום במצלמה כדי לראות בבירור את האדם שיצא ממושב הנוסע.
- פרק 61 -
הכומר
הכומר פתח את ז'קט חליפתו, ואת כובעו הסיר והניח על ארון תיוק. במשרד לא היה אוורור, והוא לא רצה לפתוח את החלונות כדי לא למשוך תשומת לב מהרחוב. הוא שלף מהארונית את התיקיות שרצה, סגר אותה, מצא את התרשים של אחוזת המושל והכניס גם אותו לתיק, לצד התיקיות האחרות.
הוא עצר לרגע והביט סביבו.
חזונו נולד בחדר הזה. הדברים הגדולים שעתידים לבוא, ראשיתם בשיחות שהתקיימו ממש כאן. שיחות סודיות. כעת עמדו שני אנשים להגשים את חלומותיו. כל מה שעמל למענו התנקז אל האירועים שיתרחשו היום.
הוא תלה את התיק על כתפו, לקח את כובעו וחבש אותו שוב. החום היום היה אכזרי, איים לסדוק את המדרכות. הוא נזכר בימים ההם בארגז. השמש אלה בוערת קילפה את הצבע השחור מקורות העץ שלו, והוא התבשל בחשיכה שבפנים בשעה שהתחנן לאביו שיוציא אותו.
"תתפלל, ילד. תתפלל למחילה, והיא תוציא אותך לחופשי," היה כל מה שאביו אמר לו אי פעם בתגובה לתחנוניו.
וכך הכומר התפלל. הוא התפלל שאביו ימות, בדיוק כמו אמו, ושמותו יביא לו מעט שלווה.
אביו של הכומר אכן מת בסופו של דבר. מוות קשה. הכומר היה בביקור בבית, בקיץ שאחרי השנה הראשונה שלו בקולג'. המלגה המלאה פטרה אותו מתשלום שכר הלימוד, אבל לא היה לו די כסף למחיה. אביו קיבל הצעות לרכישת החווה, אך סירב למכור. הוא אמר שהוא ימות על אדמתו ולא ימסור אותה לידיים זרות.
כשהמשטרה מצאה את אביו של הכומר, הוא שכב בחצר האחורית, ליד בול העץ ששימש לקיצוץ עצים גדם רחב ושטוח של אלון. בסיס הגדם היה מצולק במקומות שבהם ננעץ בו הגרזן לאחר כל סבב של קיצוץ. אביו שכב לצד בול העץ, כשכף רגלו השמאלית קטועה חלקית. השריף היה בטוח שהאיש החליק, פגע בקרסולו בגרזן ודימם למוות בתוך זמן קצר.
הכומר ידע שזה לא נכון. אביו גסס במשך שעות אחרי שהכה ברגלו בגרזן. הוא היה יכול לסיים את סבלו הרבה יותר מוקדם. די היתה במכת גרזן אחת בצוואר או בראש. אבל הכומר כרך חוט תיל דק סביב רגלו הפצועה של אביו ומסמר את קצהו השני אל גדם העץ. אביו היה יכול לזחול משם, לנסות להגיע לטלפון בבית, אולי אפילו להגיע למרפסת הקדמית ולזעוק שם לעזרה, אבל הוא היה עושה זאת ללא כף רגלו.
במקום זאת, הוא קרא לעזרה, בכה והתחנן לבנו שישחרר אותו.
"בבקשה, שחרר אותי!" בכה אביו.
"תתפלל, אבא. תתפלל למחילה," היתה תגובתו של הכומר בעודו צופה בו גוסס.
היה חם באותו יום. בדיוק כמו היום היום השביעי.
היום שבו ישַלחו מלאכיו את האש שלהם לארץ ויקראו לגברים לאחוז בנשק לקראת הקרב הראשון במלחמת הקודש. תפילות לא מצילות איש. רק מעשים.
כשהכומר יצא אל המדרכה שטופת השמש, הוא הביט סביבו והצל על עיניו בכף ידו מתחת לשולי כובעו. הוא ראה רכב שטח כהה במרחק. רחוק מכדי להבחין אם יש מישהו בפנים. הוא הציץ בשעונו וחיכה עוד קצת. כשרכב השטח השחור עצר לידו, הוא נכנס פנימה. דנוויר האיץ והתרחק בעוד הכומר חוגר את חגורת הבטיחות ומביט במראת הצד.
רכב השטח הכהה נכנס לרחוב מאחוריהם.
"הוא עוקב אחרינו?" שאל דנוויר.
"אולי," אמר הכומר.
"אתה רוצה שאפטר ממנו?"
"לא, אין צורך. כדאי שניתן לו להמשיך. הוא עשוי להיות שימושי," אמר הכומר.
הם נסעו דרך העיירה ואל הפרברים הלבנים של מעמד הביניים. הם פנו לשדרת פיצ'טרי ועצרו מחוץ לביתו של פרנסיס אדוארדס.
"אתה יודע מה לעשות הלילה, אחרי שאתן את האות?" שאל הכומר והושיט לדנוויר את התיקיות שלקח מהמשרד.
"נראה לי שכן. החבר'ה שלי מוכנים. שמתי אותם בכוננות גבוהה. כולם כבר עם ציוד טקטי, עם הזין ביד והרובים טעונים בטנדרים. אני צריך רק לתת את הפקודה."
"טוב. תעבור על התיקיות שוב, רק כדי לוודא שלא יהיו טעויות. תתחיל עם היהודים ואז תמשיך הלאה ברשימה."
הכומר העביר את רצועת התיק מעל ראשו, יישר את כובעו ויצא מהמכונית. הוא עלה בשביל, פתח במפתחותיו את דלת ביתו של פרנסיס, נכנס פנימה, טרק את הדלת בחוזקה מאחוריו ועטה כפפות על ידיו.
הוא הוציא מחשב נייד מתיקו, הניח אותו על שולחן הקפה בסלון, פתח והדליק אותו. לאחר מכן הוציא מתיקו את תרשים אחוזת המושל וגם תיקיית פלסטיק והניח אותם על הספה.
בעודו עושה את דרכו לדלת האחורית שלח מבט אל רצפת המטבח. הוא עדיין היה יכול לשמוע את הרעש שהשמיעה אסתר כשנחנקה למוות. מפתח היה נעוץ במנעול הדלת, והוא סובב אותו. לפני שפתח את הדלת ראה דמות מדלגת מעל הגדר בחצר האחורית, צונחת אל תוך העשב הגבוה ונעלמת במהירות.
במהירות, הוא התכופף, נשכב על גבו ושלף את אקדחו. הוא כיוון את הגלוק אל החלון שבחלקה העליון של הדלת.
ברגע שראש יופיע בחלון, הוא יכניס בו כדור.
- פרק 62 -
בלוך
היא התקרבה באמצעות הזום וצילמה כמה תמונות, אבל הכובע הצל על פניו. ברגע שהדמות נכנסה פנימה, היא סובבה את ההגה בחדות ונסעה לקצה הרחוב. כשהטלפון הנייד בידה, חייגה בלוך לאשת הקשר שלה, הקריאה לה את מספר הרישוי, ביקשה תשובה מהירה בהודעת טקסט וניתקה.
מסוק חלף מעליה. זה היה המסוק השני שראתה היום.
מאחורי הבתים השתרעה שורת עצים שהפרידה בין השכונה הזאת לשכונה הבאה. היא פילסה את דרכה בין העצים עד שמצאה את הגדר האחורית של בית אדוארדס. היא היתה בגובה מטר וחצי ויציבה. בלוך לקחה תנופה ודילגה מעליה אל תוך החצר. הדשא לא כוסח כבר זמן מה. כמה ספסלים היו פזורים בה, והיו מחסן כלים ואזור מרוצף עם ריהוט גן ליד הדלת האחורית. היא נעה בשקט, כפופה, כשהתקרבה לדלת האחורית, שלפי הערכתה הובילה למטבח. איש לא נראה מבעד לחלון הסלון.
היא הגיעה לדלת האחורית בתנוחת כריעה.
מגי היתה בידה הימנית.
את יד שמאל הושיטה מעל ראשה, אל ידית הדלת.
היא עצרה. תהתה אם כדאי לה להסתכן ולהציץ מבעד לשמשת הזכוכית שבחלקה העליון של הדלת. אחרת, לא תדע למה היא נכנסת. אולי האיש בכובע הפנמה חמוש. היא תהיה זריזה. מבט אחד.
נוהל כניסה משטרתי סטנדרטי ללא התרעה. אם אפשר להעיף מבט חטוף דרך חלון ולאסוף קצת מודיעין על היערכות האנשים בפנים, זה מידע ששווה זהב.
קצב לבה הואץ. נשימתה לא היתה מאומצת, אבל פרץ האדרנלין שהכה בה גרם לגופה להזרים דם לריאות מהר יותר. בזכות האימונים ושכלול האחיזה באקדח, הוא לא רעד בידה. היא לקחה רגע. עצמה את עיניה לשנייה והסדירה את נשימתה.
היא פחדה. וזה היה נורמלי לחלוטין. כל שוטר פוחד לפני שהוא נכנס בדלת. כולם, בלי יוצא מהכלל. הפחד שומר עליהם חדים, אבל גם מוביל לטעויות. אין דרך לעצור את הפחד הזה. אפשר רק לשלוט בו. בלוך נורתה בעבר במהלך עבודתה. השכפ"ץ שלה ספג את הקליעים, אבל היא מעולם לא שכחה זאת. לכן נשאה תותח וידעה איך להשתמש בו. האימונים והאינסטינקטים שלה העניקו לה יתרון של כשנייה על פני כל אדם אחר, בכל בית. זה הספיק כדי לירות כדור אחד ממגי. והיא לעולם לא רצתה למצוא את עצמה שוב במצב שבו כדור אחד אינו מספיק. לעולם לא.
במיוחד לא היום, כששכפ"ץ הקוולאר שלה היה מונח בבטחה במזוודתה בשנטרל.
לפני שהציצה, היא משכה בעדינות בידית הדלת האחורית. הידית זזה. הדלת לא היתה נעולה. היא לא תצטרך לנפץ את הזכוכית או לפרוץ לבית בבעיטה. היא יכולה לחמוק פנימה, מה שעשוי להעניק לה עוד כמה שניות לפני שהאיש בבית יבין שהיא שם. וכל שנייה קובעת.
בלוך התייצבה על רגליה ודחפה את עצמה מעלה ממצב הכריעה כדי להציץ פנימה.
- פרק 63 -
הכומר
הכומר ראה את ידית הדלת האחורית רוטטת.
מישהו היה מחוץ לדלת. ממש עכשיו.
לא היה זמן לחכות שראשו יגיח בחלון.
הוא ירה שתי יריות, מימין לידית. סדק קטן נפער בשמשת החלון, ממש מעליה. הוא האזין ושמע קול חבטה של גוף על הדֵק שבחוץ, גניחה ואז דממה. הוא קם על רגליו ורץ לחזית הבית, פרץ דרך הדלת הקדמית, טרק אותה מאחוריו ונכנס לרכב השטח. לפני שהספיק לומר לדנוויר לשים גז, הצמיגים כבר העלו עשן.
"מה קרה?" שאל דנוויר.
"היה מישהו מאחורי הבית. הורדתי אותו. אנחנו כל כך קרובים עכשיו, אני לא יכול לתת לשום דבר לעצור אותנו."
הכומר הציץ בשעונו.
"ייקח להם זמן למצוא את הגופה. אם האיש עדיין בחיים, ייקח לפרמדיקים ולשוטרים עשר דקות להגיע. תעבור עוד חצי שעה עד שיוציאו הודעת איתור לפרנסיס, ואז כבר יהיה מאוחר מדי. הוא כבר בדרך."
"אלוהים אדירים, אנחנו על הקשקש," אמר דנוויר.
"תשמע, הלחץ גדול מדי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמישהו יישבר, לא בשלב הזה. אני יודע שתכננו שראיין הוג יעיד, אבל התובע המחוזי יצטרך להסתדר בלעדיו. אחרי שתוריד אותי, לך תגמור את ראיין. תשלח לו הודעה לטלפון החד פעמי ותגיד לו לפגוש אותך בבר. הוא סגור היום כי הוא היה אמור להעיד. תגיד לו לחכות שם עד שתגיע..."
"ואז לפעול לפי התוכנית?"
"כן. תרסס קצת את המקום, קח מה שיש בקופה ותגרום לזה להיראות כמו שוד."
"קלטתי."
הכומר הסיר את כובעו והעיף אותו למושב האחורי.
זה היה כובע בייסבול.
- פרק 64 -
בלוך
היא הרחיקה את גבה מצד הבית, הסתובבה על כריות כפות רגליה וכעת עמדה בדיוק מול הדלת. כך היה לה שדה ראייה מרבי פנימה, והיא היתה מוכנה לצלול נמוך ולירות מהרצפה אם תבחין במישהו מיד.
היא הושיטה שוב את ידה אל הידית ונעצרה.
מהזווית הזאת, כשפניה ישירות אל הדלת, הבחינה בשני חורי קליעים בעץ. החלון היה סדוק בדיוק מעליהם. כשהיתה בבית ובדקה את המטבח אחרי הרצח של אסתר אדוארדס, היא לא הבחינה בשום נזק בדלת האחורית. זה היה טרי. על הדק זיהתה עכשיו שבבי עץ.
זה היה טרי. אולי לפני שעות. אולי לפני דקות.
הודעת טקסט הגיעה לטלפון שלה.
לוחית הרישוי ששאלת עליה שייכת למחלקה לביטחון המולדת.
בלוך פתחה את הדלת. האיש במטבח הסיר את כובע הפנמה שלו ואמר, "תהיתי מתי תיכנסי."
בלוך השאירה את מגי מכוונת אל האיש כשצעדה פנימה.
ואז היא זיהתה אותו, וההקלה נפלטה מגופה בנשיפה גדולה. כתפיה התרפו והיא הורידה את האקדח.
"מר ברלין," אמרה. "לא זיהיתי אותך בלי ה..."
"מעיל? כן, הוא נהפך למעין תחפושת בימינו."
"אדי אמר שאתה מתכוון לעדכן את האף בי איי. לא ציפינו לך."
"הגענו לשלב שבו המעורבות שלי נעשתה בלתי נמנעת, מיס בלוך. אני מניח שעקבת אחרי מהמשרד שהקמליה הלבנה השתמשו בו?"
"כן, אני "
"צפיתי על הבית הזה. ראיתי איש עם כובע בייסבול נכנס דרך הדלת הקדמית, ולכן הלכתי מסביב, לדלת האחורית. הוא ירה בי שתי יריות מרצפת המטבח. אחת פגעה לי באפוד, והשנייה כמעט הורידה לי את הראש. הוא ברח דרך הדלת הקדמית. בדקתי את השטח ואחר כך חזרתי למשרד שלהם. בואי הנה, תראי את זה."
בלוך הצטרפה לברלין בסלון וראתה מחשב נייד פתוח ואת התוכניות של אחוזת המושל מונחות על שולחן הקפה. הדלת הקדמית נפתחה, והיא הושיטה יד למגי, אבל ברלין הרים יד וסימן לה להירגע. לבית נכנס גבר בלונדיני בחליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה. הוא עטה משקפי שמש והבעה אטומה.
"זה מר אנדרסון," אמר ברלין. "מהמחלקה לביטחון המולדת. הוא הנהג שלי."
אנדרסון הנהן.
בלוך הנהנה בחזרה ואז הפנתה את תשומת לבה לתוכניות.
"לקחת את התוכניות האלה מהמשרד שלהם?" שאלה.
"לא, האיש עם כובע הבייסבול השאיר אותן כאן. בגלל זה חזרתי למשרד ובדקתי. הם רוקנו את המקום לגמרי. התוכניות הושארו כאן. וגם המחשב הנייד הזה. תראי..."
הוא העביר אצבע על משטח המגע והפיח חיים במחשב. בלוך רכנה וראתה פורום צ'ט פתוח. היא רפרפה על כותרת הפורום ועל כמה תגובות. זה היה חדר צ'ט של השמאל הרדיקלי, שדנו בו במחאות מתוכננות, בהתקפות על קבוצות פעולה של הימין הקיצוני ובמה שאנטיפה יכולים לעשות כדי לעזור.
"מה זה?" שאלה.
"זה הושתל כאן, גברת בלוך, כדי שייראה כאילו פרנסיס אדוארדס עבר הקצנה על ידי רדיקלים קומוניסטים."
"עבר הקצנה? למה?"
עוד ברגע שהגתה את השאלה, כבר הבינה את התשובה. היא הוציאה את הטלפון הסלולרי שלה והתקשרה לאדי.
"אדי, אני בבית של פרנסיס אדוארדס עם ברלין," אמרה וסיפרה לו מה קרה לברלין ומה הוא מצא. אדי תמיד קלט מהר. היא לא היתה צריכה לפרט.
"שאלנו את עצמנו את השאלה הלא נכונה בתיק הזה," הוא אמר. "תהינו למה שמישהו ירצה לפגוע בסקיילר אדוארדס. אלוהים אדירים, סקיילר לא היתה המטרה. המטרה היתה פרנסיס. אבל למה? למה הוא?"
"בגלל העבודה שלו," אמרה בלוך.
"נהג משאית?" שאל אדי.
"לא," אמרה בלוך. "הוא לא נהג פרילנסר והוא לא עובד בחברת הובלות. הוא עובד בסולנט כימיקלים."
שניהם שתקו.
ברלין סימן לבלוך וביקש לדבר עם אדי.
"זה אני," אמר. "יצרתי קשר עם סולנט כימיקלים. פרנסיס הגיע היום לעבודה, בפעם הראשונה זה חודשים, ויצא עם מטען. שאלתי אותם איפה המשאית נמצאת עכשיו, והם אמרו שהוא ניתק את מכשיר המעקב. אני לא רוצה להוציא התרעה נרחבת כי אני לא יודע על מי מכוחות אכיפת החוק המקומיים אני יכול לסמוך. עדיין לא. יצרתי קשר עם משרד המושל והם כבר בכוננות גבוהה. האף בי איי וביטחון המולדת העלו לאוויר מסוקים שמחפשים את המשאית."
אדי אמר משהו. בלוך לא שמעה מה, אבל היא לא היתה צריכה. זאת היתה אותה שאלה שהיא היתה שואלת.
מה יש במשאית?
"פרופילן," אמר ברלין.
בלוך קיללה ועצמה את עיניה. אם מכל מלא בפרופילן יתפוצץ, זה לא יהיה סתם פיצוץ, אלא BLEVE פיצוץ כתוצאה מהתרחבות אדים של נוזל רותח במכל לחץ. פיצוץ כזה מתרחש פעם בכמה שנים. רוב האנשים לא יודעים על זה, ופיצוצים כאלה כמעט אף פעם לא מגיעים לחדשות, אבל פרופסורים לכימיה, כמו גרובר, מכירים אותם. פיצוץ כזה של מכל פרופילן יכול למחוק גוש בניינים שלם.
במנהטן.
ברלין החזיק את הטלפון צמוד לאוזנו והביט בבלוך כשדיבר, כאילו הוא פונה אל שניהם.
"אדוארדס עבר הקצנה, אבל לא על ידי השמאל הקיצוני. הקמליה הלבנה פיתו אותו. הם סימנו אותו כמטרה, שטפו לו את המוח ואז הרסו את חייו באופן שיטתי. אדם שיש לו טינה ומטרה ואין לו מה להפסיד הוא מסוכן ביותר. פרנסיס הולך לפוצץ את עצמו. אין לי ספק בכך. השאלה היחידה היא את מי הוא ייקח איתו."
- פרק 65 -
הארי
הארי פורד הניח את כוס הבורבון הריקה על הדלפק וביקש מילוי. אדי יצא להשיג כמה כריכים ומים מינרליים. או שהוא התמהמה, או שאנשיה הטובים של באקסטאון היו מועילים כהרגלם. הברמן בשנטרל היה בחור צעיר, כנראה צעיר מכדי לקנות משקה בעצמו, ונראה שהוא די מרוצה מזה. כשמילא את כוסו של הארי, הוא נעץ בו מבט מהסוג השמור בדרך כלל לחברי הקהילה היושבים בשורה הראשונה במיסת יום ראשון של שמונה בבוקר. אלה היודעים בלבם שהם טובים יותר משאר המתפללים שמאחוריהם.
"המשקה הבא יהיה הבורבון השישי שלך ברצף," אמר הברמן.
הארי בחן את הנער ושאל, "בן כמה אתה?"
"מבוגר מספיק כדי למזוג לך משקה."
"הוגן. כל עוד תמשיך למזוג, אתה ואני נסתדר נהדר."
"כמה אתה מתכנן לשתות?"
"כמה שצריך, ילד. למה?"
"סתם. זה לא בריא להשתכר כל כך."
הארי נשען לאחור על כיסא הבר, כאילו התרחקות מהברמן עשויה לשפר את המצב.
"אתה בטח הברמן הראשון שאני פוגש שלא רוצה לשכר את הלקוחות שלו. אני מצטער לבשר לך, ילד, אבל יכול להיות שהמקצוע הזה לא בשבילך."
הברמן מזג את המשקה, החליק את הכוס לעבר הארי וחזר להבריק כוס בירה במטלית.
בבר הקטן של שנטרל ניצב שולחן עגול אחד מאחורי הארי, ומעבר לו היו דלתות כפולות שהובילו לדלפק הקבלה. בקיר שלצד הדלתות נקבעה חלונית זכוכית, כך שהברמן היה יכול תמיד לראות את פקידת הקבלה. הקיר משמאלו של הארי היה מכוסה בתצלומים של כוכבי הוליווד של פעם פרנק סינטרה, דין מרטין, בריז'יט בארדו, אודרי הפבורן ועוד. הארי הבחין שתמונתו של סמי דיוויס ג'וניור נעדרת. מימינו, חלון השקיף אל הרחוב.
הארי פקח עין על החלון. הוא היה פתוח, כך שהוא היה יכול לשמוע כל מי שנכנס למלון או עצר בחוץ. לא היו טלוויזיה או מוזיקה בבר. המקום דמה לטרקלין בנמל תעופה, רק עם פחות אווירה.
סמי טריילר עצר בחוץ בפתאומיות. המנוע פעל בטורים גבוהים מדי, והבלמים חרקו. הארי מתח את צווארו והצליח להעיף מבט בנהג.
בחוץ היה חשוך, אבל לאור לוח המחוונים הוא זיהה פנים מוכרות.
פרנסיס אדוארדס.
עור פניו היה אדום מהרגיל, זיעה הדביקה את שערו לראשו והוא נשם בכבדות. הוא החזיק טלפון סלולרי בידו. המסך נדלק. הוא הקיש עליו, הביט במלון, הביט שוב במסך והקיש עוד כמה הקשות. אחר כך הצמיד את הטלפון לאוזנו.
הארי שמע טלפון מצלצל. הוא סובב את כיסא הבר ולגם מהבורבון. הצלצול פסק כשפקידת הקבלה ענתה. הארי לא הצליח לראות אותה בבירור, אבל הניח שהיא עונה את המענה הסטנדרטי של המלון, באותו טון מת שבו נראה שהיא עושה הכול.
הבעתה השתנתה. היא הביטה החוצה, לעבר הדלת.
פקידת הקבלה היתה האדם השזוף ביותר שהארי פגש מימיו. פניה דמו לאגוז מלך. אבל באותו רגע הוא נשבע שראה אותה מחווירה. היא טרקה את השפופרת, הביטה ימינה ושמאלה והושיטה את ידיה לצדדים, עם הכפות כלפי מעלה. היא דיברה אל עצמה.
הארי הציץ בחלון וראה את פרנסיס מניח את הטלפון ורוכן לעבר ההגה כדי לראות טוב יותר את חזית המלון.
"מה לעזאזל היא עושה?" אמר הברמן.
הוא הפסיק להבריק כוסות ובהה מעבר לכתפו של הארי, דרך חלונית הזכוכית, אל הקבלה. הארי עקב אחר מבטו ההמום וראה את פקידת הקבלה מנופפת לברמן, מסמנת לו בזרועותיה לגשת אליה ואז מנפנפת בהן באוויר כאילו היא מנסה נואשות להנחית מטוס.
"תסלח לי," אמר הברמן. הוא הרים את משטח הדלפק ויצא מאחורי הבר. פקידת הקבלה אחזה בו וצעדה איתו היישר החוצה מהדלת הראשית.
פרנסיס צפה בהם מתרחקים, ניפח את לחייו ונתן לראשו לצנוח על משענת הראש. לאחר מכן לקח טלפון אחר לידו. דגם ישן יותר מהסמארטפון שהחזיק קודם. אולי נוקיה, עם צג קטן.
הטלפון הסלולרי של הארי צלצל. זה היה אדי.
"קח את קייט, אנדי ופטרישיה וצאו מהמלון מיד. אני לא רחוק מכם."
"מה קורה?" שאל הארי.
"זה פרנסיס אדוארדס. הוא היה המטרה של כל התוכנית הזאת. הם הרגו את הבת שלו ואת אשתו כדי לשבור אותו, ואז נתנו לו אויב. הוא במשאית עם מספיק פרופילן כדי לפוצץ חצי מהעיירה. אני לא רוצה לתת לו מטרה, אז אנחנו צריכים "
"הוא פה בחוץ. במשאית. ממש עכשיו," אמר הארי.
"מה? קח את קייט ואת הלקוחות ותעופו משם!"
"אתה צריך להתקשר לקייט," אמר הארי. "היא בחדר שלה."
"הארי, לא משנה מה אתה חושב לעשות, תוציא את זה מהראש שלך. קח את קייט ו..."
הארי ניתק.
הוא הרכין את ראשו לרגע. חשב על הז'קט שהיה תלוי על הכיסא מאחוריו ועל הקולט 1911 שבכיסו הפנימי.
יש בחיים רגעים כאלה. במובנים מסוימים, חיים שלמים יכולים להיות מוגדרים על ידי החלטות שמתקבלות בפעימת לב אחת. להארי כבר היו די והותר רגעים כאלה. בגיל חמש עשרה הוא זייף את גילו בטופס הגיוס לצבא. הוא שמע לעצתו של המורה שלו מלימודי הערב, שהציע לו ללמוד משפטים בקולג', על חשבון הצבא. והיה הרגע שבו הזמין נוכל צעיר לארוחת צהריים אחרי שצפה בו מתחמק באמנות מאחריות לתאונת דרכים.
הארי רוקן את כוסו, קם וניגש אל מאחורי הדלפק. הוא החרים לעצמו את בקבוק הבורבון, אחז בשתי כוסות באצבעות אותה יד וחזר לצד השני.
את הז'קט שלו, עם האקדח בכיס, השאיר במקומו. אחר כך יצא מהבר, חצה את חלל הקבלה הריק והמשיך אל הרחוב. נראה שפרנסיס לא הבחין בו. הוא היה עסוק מדי בבהייה בטלפון השחור הקטן. הארי פתח את דלת הנוסע של המשאית ונכנס פנימה בלי לומר מילה.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" אמר פרנסיס.
דמעות התערבבו בזיעה שעל פניו. עיניו היו אדומות ולחות. על הטלפון הקטן ראה הארי מספר. זה היה מכשיר עם מקלדת, סמל טלפון ירוק לביצוע שיחה ואדום לניתוק. אגודלו של פרנסיס נח על כפתור החיוג. הארי ידע שיש במקום כלשהו במשאית עוד טלפון חד פעמי, שישמש כמנגנון הפעלה ברגע ששיחה תיכנס אליו. הוא יסגור מעגל חשמלי ויגרום לפיצוץ אדיר, שיבקע את המכל ויצית את תכולתו.
הארי סגר את הדלת, שמט כוס אחת לחיקו והחל למזוג בורבון לכוס השנייה. מנה כפולה, לפחות. הוא הניח את הכוס הזאת על לוח המחוונים ומזג לכוס השנייה, שאותה הניח במרכז לוח המחוונים.
"תצטרף אלי?" שאל.
"אתה אחד מעורכי הדין הארורים האלה מניו יורק, באתם כדי לשחרר את האיש שהרג את הבת שלי. אני לא שותה עם אנשים כמוך."
"איך שתרצה," אמר הארי ובלע את הנוזל שבכוסו בלגימה אחת.
"אין לך מושג מה קורה," אמר פרנסיס. "אולי זה טוב שאתה פה איתי."
"אני יודע שכל המשאית הזאת היא עכשיו פצצה," אמר הארי. הוא הציץ מטה. בחלל שבין רגליו לרגליו של פרנסיס הבחין במזוודה גדולה. היא היתה כנראה עמוסה בחומרי נפץ לא מספיק כדי לגרום נזק גדול בפני עצמו, אבל די והותר כדי לבקע את המכל ולהצית את תכולתו. הנזק יהיה גדול מכפי שהארי רצה לדמיין.
"אני יודע שאתה יכול להפעיל את המתקן שלרגלינו בלחיצה על כפתור החיוג. אני יודע שהשארתי אקדח בבר, בז'קט שלי. קולט 1911. נשק השירות הישן שלי. עשיתי בחירה הלילה. ידעתי מה אתה עושה ויכולתי להכניס בך כדור דרך העין מהבר במלון. אבל לא עשיתי את זה. באתי לכאן עם בקבוק, ואין לי כוונה לשתות את כולו לבד."
לפי הבעת פניו, פרנסיס לא ממש ידע מה לומר.
הארי מזג עוד כוס ואמר, "אני רואה כמה כואב לך. אני מצטער מכל הלב על מה שקרה לבתך ולאשתך. ממה שקראתי על הבת שלך, היא מצטיירת כאדם מיוחד. אדם טוב. זה לא בא משום מקום. אני חושב שאתה איש טוב, וגם אשתך היתה אישה טובה. כאב, אֵבֶל, אי צדק כל אלה יכולים לשנות אנשים."
פרנסיס נשם בכבדות ואמר, "כל המערכת נגדנו. נגדנו, הלבנים. הייתי עיוור ולא ראיתי את זה קודם."
"אתה יודע שזה לא נכון. האנשים שהכניסו לך את הרעיון הזה לראש, האנשים שנתנו לך את התיק הזה ואת הטלפון הזה לא אכפת להם ממך. הם ניזונים משנאה. זה כל מה שיש להם. אני לא מאמין שהיתה שנאה בבית שלך כשסקיילר גדלה. אנשים לא מתחילים סתם לשנוא. צריך ללמד אותם. זאת תכונה נרכשת. לא לימדת את הבת שלך את החרא הזה. היא היתה חברה של אנדי, וצבע עורו לא שינה לה. הוא לא אמור לשנות לך."
"מה שמשנה זה שהוא הרג אותה, ואתה עוזר לו," הוא אמר.
הארי מזג עוד משקה ואמר, "היית בבית המשפט ואני בטוח שהתובע המחוזי, העיתונים ומהדורות החדשות גם עדכנו אותך. עכשיו אתה יודע שיש הרבה שאלות לגבי ליל הרצח של סקיילר, שהתובע לא יכול לענות עליהן. סקיילר לא מתה במגרש החניה ההוא. מישהו היה שומע את המאבק. ולומקס שרט את הגב של אנדי. אלה היו גזירי הציפורניים שלו שנמצא בהם הדם של אנדי, לא של סקיילר "
פרנסיס קטע אותו ואמר, "לומקס ידע שדובואה אשם. הוא רק וידא שהוא לא יצא מזה."
הארי הרכין את ראשו. "לומקס ראה מעצר קל. לא היה לו אכפת אם הוא תופס את האדם הנכון, רק שזה יהיה מישהו שהוא יכול להרשיע. והיו לו צרות משלו. אשתו, ואיש ארסי שלחש באוזנו בכל יום. היה לו כאב משלו. אתה יודע, אנשים שכואב להם עושים אחד משני דברים: או שהם רוצים לוודא שאף אחד אחר לא יחווה את הכאב שהם מתמודדים איתו, או שהם רוצים שכולם יסבלו כמוהם. אתה יודע שרק לאחת מהאפשרויות האלה יש עתיד. אם תגרום לאחרים כאב, תהיה אסיר שלו לנצח. אתה יודע את זה. בגלל זה לא יצאת מהמשאית. יכולת להתרחק ולפוצץ את המתקן הזה ממרחק של קילומטר. אבל אתה פה. אתה רוצה שהכול ייגמר. אתה לא רוצה לדעת את האמת על מה שקרה לסקיילר?"
במשך כמה שניות, פרנסיס בהה בכוס הבורבון שעל לוח המחוונים. אחר כך הביט בטלפון שבידו.
"למה שאאמין לך?" הוא שאל. דמעות חדשות עלו בעיניו, אגודלו נגע בכפתור החיוג.
"אני חושב שתזהה את האמת כשתשמע אותה. הרבה דברים לגבי הלילה ההוא לא הגיוניים. הם לא מתאימים לתיק של התביעה. הסימנים על הפנים של סקיילר הגיעו מטבעת של שוטר. זה לא טיעון מתחכם של עורך דין, הסימנים שם. על העור שלה."
נשימתו של פרנסיס האיצה עוד יותר. הוא עצם את עיניו בחוזקה והלם בהגה.
"זה בולשיט, אתה משקר לי," אמר ואחז בטלפון בשתי ידיו.
"אולי כן ואולי לא. מה שיקרה תלוי בך. לא הייתי פה אם לא הייתי חושב ששווה להציל אותך. הייתי פשוט יורה לך בראש דרך החלון של הבר. עכשיו, או שתרים את הכוס הזאת ותשתה איתי, ואני אספר לך מה באמת קרה לבת שלך, או שתלחץ על הכפתור. ההחלטה בידיך."
- פרק 66 -
אדי
מיד לאחר שהארי ניתק, התקשרתי לקייט ואמרתי לה לאסוף את אנדי ופטרישיה, וגם את הארי, אם תוכל, ולעוף לעזאזל מהמלון. אחר כך התקשרתי לבלוך, ניתקתי ורצתי.
רגלי הלמו לאורך הרחוב. הייתי במרחק חמש דקות מהמלון. קודם, כשקיבלתי את השיחה מבלוך, זרקתי ברגע את הכריכים והשתייה וזינקתי לכיוון השנטרל.
רכב שטח גדול נסע במקביל אלי, והחלון האחורי הימני נפתח בזמזום. זאת היתה בלוך.
"תיכנס," היא אמרה.
הרכב עצר. רצתי מסביב ונכנסתי מהצד השני. ברלין ישב מקדימה, לפני בלוך, ואת הבחור שנהג לא זיהיתי.
"הארי מנסה לדבר איתו ולשכנע אותו לא לעשות את זה," אמרתי.
"למה שהוא יעשה את זה?" שאל ברלין.
"כי הוא טיפש זקן שמאמין באנשים."
נאחזתי במושב האחורי כשפנינו מהרחוב הראשי. הצמיגים חרקו במחאה על המהירות ועל חדות הפנייה. הרכב נטה שמאלה, כתפי הימנית נדחקה אל בלוך, וסובבתי את ראשי בחיפוש אחר המשאית.
לא הייתי צריך לחפש הרבה.
"הנה היא, לפנינו," אמר ברלין מהמושב הקדמי. "תאט וסע לידה כדי שנוכל להעיף מבט."
האיש מאחורי ההגה לחץ על הבלמים. חלפנו לאט על פני המשאית. הארי היה בתא הנהג עם פרנסיס ומזג לעצמו משקה.
"תעצור," אמרה בלוך.
ברלין סימן לנהג להמשיך לנסוע.
"עצור! אדוארדס עדיין בתא הנהג. הארי איתו," היא אמרה ומשכה בידית הדלת. הדלת לא נפתחה. כל הדלתות היו נעולות ונשלטו מלוח הבקרה של הנהג.
"תן לי לצאת," אמרה בלוך.
תפסתי את הידית ומשכתי בה. שום דבר לא קרה.
"רגע. אנדרסון, תסתובב, סע אחורה ואז תסובב את המכונית כדי שאוכל לראות מה קורה בתא הנהג שם," אמר ברלין.
הבחור, שניחשתי ששמו אנדרסון, סובב את ההגה. נסענו על פני המשאית, אולי עוד מאה מטרים, ואז הוא העמיד את רכב השטח לרוחב הכביש וחסם את התנועה לכיוון המשאית.
אנדרסון שלף אקדח מז'קט החליפה השחור שלו.
"אין זווית ירי," אמר ברלין. "אתה עלול לפגוע במכל."
"תאגף אותו מהצד. תן לי לצאת," אמרה בלוך.
היא היתה נסערת, קולה היה גבוה מהרגיל. היא היתה בפאניקה.
"תירגעי, בלוך," אמר ברלין. "אין זווית ירי. גם אם תאגפי את הבחור הזה ותכניסי לו שני כדורים בראש, את לא יודעת לאן הקליע יינתז. אנחנו עלולים לפגוע בהארי, או שהקליע יצא מהגולגולת של אדוארדס ויקרע חור בתא הנהג ובמכל."
"תן לי לצאת. אני אוציא את אדוארדס מתא הנהג לפני שאני אוריד אותו," היא אמרה.
הצלחתי לראות היטב את פנים תא הנהג. הארי החזיק בידו כוס בורבון. אדוארדס החזיק טלפון נייד. שפתיו של הארי נעו, ואדוארדס הקשיב.
"הארי מנסה להרגיע אותו. אנחנו חייבים לתת לו הזדמנות," אמרתי.
"תוציא אותי מהמכונית הזאת ואני אוריד את אדוארדס. אנחנו מאבדים יותר מדי זמן," אמרה בלוך.
קולו של ברלין חתך את האוויר. "את לא יכולה! הוא יראה אותך מגיעה ויפוצץ את כל העיירה."
בלוך שאגה והלמה באגרופה בגב המושב.
ברלין צדק. לא יכולנו לעשות שום דבר. לא עכשיו. אם נבהיל את אדוארדס, הכול ייגמר.
טעם מר עמד בפי ורציתי להקיא. לא יכולתי להסתכל, ובו בזמן לא יכולתי להסיר את עיני מתא הנהג. הארי עדיין דיבר. הוא נראה רגוע. בקבוק בורבון הופיע, והוא מילא מחדש את כוסו ולגם. כוס נוספת עמדה על לוח המחוונים, בין הארי לאדוארדס. גם בה היה בורבון, אבל היה ברור שאיש לא נגע בה.
בלעתי רוק, לבי הלם בחזי.
"לא הייתי צריכה לעזוב אותו," אמרה בלוך.
פרנסיס אדוארדס החזיק טלפון. טלפון ישן. חד פעמי. שכנראה שימש כנפץ. עיניו היו פראיות. הוא התנדנד קדימה ואחורה, בעדינות, עם הטלפון בידו, מחה דמעה ונעץ בו מבט. הארי המשיך לדבר.
אדוארדס הטיח את ראשו לאחור, פיו פעור לרווחה. שמעתי צרחה חלושה, זעקה שבקעה מגרונו. ניסיתי לדבר, אך לא הצלחתי להוציא הגה. נשימתי נעתקה. נאנקתי והכרחתי את המילים לצאת.
"אנחנו חייבים לעשות משהו! הוא הולך להפעיל את הנפץ."
- פרק 67 -
קייט
קייט התעוררה בפתאומיות. היא היתה שמוטה על השידה, ראשה מונח על זרועה, ים של ניירות לפניה. עדיין בחליפתה.
הטלפון שלה צלצל.
היא הרימה אותו. זה היה אדי.
"הלו?" אמרה, קולה עדיין עבה משינה.
"יש משאית מחוץ למלון עם פצצה בפנים. קחי את אנדי ופטרישיה ועופו החוצה מהכניסה האחורית, עכשיו! תתרחקו מהבניין. אל תצאי מהדלת הקדמית! אם תראי את הארי, תביאי אותו. אם לא, פשוט תצאי!"
הוא ניתק לפני שהספיקה לעכל את המידע, שלא לדבר על להגיב. היא הסתכלה סביבה בחדר. כל המסמכים וההערות שלה בתיק היו מפוזרים על המיטות ועל שולחן הכתיבה. היא היתה צריכה אותם. חייו של אנדי היו תלויים בזה. היא קמה ואמרה לעצמה להתאפס. היא ניסתה לנשום עמוק, אבל זה לא עבד. החזה שלה נחסם, הבטן התכווצה. הפאניקה החלה להשתלט עליה.
היא השאירה את הניירות במקומם, רצה קומה אחת למטה והלמה על דלתם של אנדי ופטרישיה. אנדי פתח מיד. הוא צפה בטלוויזיה עם אמו.
קייט גמגמה בהתחלה, ואז הניחה יד על משקוף הדלת כדי לייצב את עצמה ואמרה, "אנחנו חייבים לצאת מפה מיד. לא בטוח פה."
אנדי חזר לחדר, כשקייט מחזיקה את הדלת פתוחה, והתחיל לארוז.
"אין לנו זמן. אנחנו חייבים לצאת עכשיו. ממש ברגע זה," אמרה קייט.
פטרישיה ניסתה לקום מהמיטה, אבל צעקה נמלטה מפיה כשהניחה את משקלה על קרסולה הנפוח. היום, כמו כל יום, גבה ממנה את מחירו. אנדי עזר לה לקום. היא היתה בחלוק ובנעלי בית. הוא היה במכנסי טרנינג וטישרט.
הוא עזר לאמו ללכת, תמך במשקלה בצד החלש שלה, אחז בזרועה ביד אחת, וידו השנייה היתה כרוכה סביבה כדי לאזן אותה.
עם כל צעד פטרישיה התחזקה מעט, והקרסול התרגל למשקל. הם יצאו מהחדר, וקייט עזבה את הדלת והובילה אותם במסדרון אל המדרגות. לא היו אורחים אחרים בשנטרל. היציאה היתה קומה אחת למטה. לא היו מעליות. הם ירדו במדרגות מהר ככל שיכלו, כשפטרישיה אוחזת במעקה ביד אחת ואנדי מסייע לה בצד השני.
הם הגיעו לקומת הקרקע. הבר, הטרקלין ודלפק הקבלה היו ריקים. הדלת הקדמית היתה פתוחה לרווחה. קייט שמעה מנוע גדול פועל בהילוך סרק.
אדי אמר לה לא להשתמש בדלת הקדמית.
היא הסתכלה סביב, אבל לא היו סימנים לדרך אחרת לצאת מלבד הדלת הקדמית.
"כדאי שנצא מהדלת הקדמית כל עוד אנחנו יכולים," אמרה פטרישיה.
"לא, אנחנו לא יכולים ללכת לצאת דרכה," אמרה קייט. היא התנשמה בכבדות, ולא מהריצה במדרגות. היא היתה קצרת נשימה כי היתה על סף פאניקה, שגזלה ממנה את כוחה ומנעה ממנה לחשוב בבהירות.
קייט עצמה את עיניה בחוזקה, קיללה ונעצה את ציפורניה בכפות ידיה. היא היתה צריכה משהו. זעזוע. הבזק חד שיעיר אותה מהאנרגיה העצבנית שהשתלטה על גופה ועל מוחה וערפלה הכול.
זה הצליח.
"המטבח," אמרה.
בשנטרל הגישו רק ארוחה אחת ביום. בבוקר. עם מבחר של פנקייקים וביצים, או ביצים ופנקייקים. הם כבר ניסו את שניהם. בימי חמישי הוגשו ופלים ובייקון בטרקלין.
קייט רצה במסדרון לעבר דלת שעליה שלט "צוות בלבד". היא לחצה על הידית, והדלת נפתחה אל מטבח קטן. האריחים הלבנים שעל הקיר הצהיבו משומן. בצד השני של אי הנירוסטה שבמרכז החדר היה גריל. ליד הגריל דלת אש.
"בואו," אמרה קייט.
אנדי ופטרישיה באו אחריה למטבח והקיפו את האי. קייט ראתה שהמוט שעל דלת האש נשבר. היא דחפה אותה, נעזרה גם בכתף, והדלת נפתחה החוצה. קייט החזיקה את הדלת בשבילם. בין המטבח לחצר האחורית הפרידה מדרגה אחת.
ברגע שהם עברו, קייט יצאה ודלת האש נטרקה מאחוריה.
אנדי ופטרישיה עמדו שם ולא זזו.
"אנחנו צריכים להתרחק מהבניין. יש..."
קולה דעך כשהצטרפה לאנדי ולפטרישיה. הם היו באזור האחסון האחורי של המלון. כורסאות שבורות, מזרן ישן וארגזי קרטון מילאו שטח שלא היה גדול בהרבה מאחד מחדרי המלון. האזור כולו היה מגודר ברשת מתכת בגובה שלושה מטרים.
בגדר היתה דלת, עשויה ממוטות אלומיניום ורשת מתכת, עם בריח שעבר דרך מוט המתכת שהיה חלק מהמשקוף. הבריח היה נעול במנעול תלייה.
"אי אפשר לצאת," אמרה פטרישיה, מתנשפת. המאמץ היה חלק מזה, אבל היא גם פחדה.
המנעול לא היה חדש, אבל נראה יציב ומאובטח. קייט חיפשה משהו כבד, כל דבר שתוכל להשתמש בו כדי לשבור את המנעול. היה שם בלון גז ישן, שהחליד על האדמה מאחורי כמה שקיות זבל, אבל היא לא חשבה שתצליח להרים אותו. פחית צבע ישנה, אבל היא לא תהיה כבדה מספיק.
ליד הדלת שבגדר הם היו אולי במרחק של ארבעה מטרים מהבניין. בהחלט לא רחוקים ממנו. אם פצצה תתפוצץ, הם לא יהיו בטוחים. אפילו לא במקצת.
אנדי רץ על פניה וזינק על הגדר, טיפס מעליה וקפץ לצד השני. מעבר לגדר היתה סמטה, ובה עוד זבל וקופסאות ישנות שנערמו.
"אנדי, לך. תתרחק מפה. אנחנו נהיה בסדר, אבל אתה צריך ללכת. אסור ששום דבר יקרה לך," אמרה קייט.
"לך, מותק. תתרחק מפה," אמרה פטרישיה. דמעות נצנצו על פניה באור הירח.
אנדי הסתכל על קייט. אחר כך על אמו. הוא הסתובב ורץ במורד הסמטה.
קייט נשפה, כרכה זרוע סביב פטרישיה והביטה במלון. בניין העץ הישן ייפול כמו מגדל קלפים.
הגדר היתה גבוהה מדי בשביל שתטפס עליה. וגם אם היתה יכולה לעבור אותה, מה שהיא פקפקה בו, היא לא התכוונה לעזוב את פטרישיה.
"לכי גם את. אני אהיה בסדר," אמרה פטרישיה.
"אני לא עוזבת אותך," אמרה קייט.
היא שמעה משהו בסמטה. צעדים. מישהו התקרב אליהן בחושך. מהר.
היא אחזה בכתפיה של פטרישיה בעדינות, והן נסוגו מהגדר. אולי זה אחד מחברי הקמליה הלבנה, שבא לוודא שאיש לא יצא מהמלון בחיים.
כשהדמות התקרבה, קייט נשמה נשימה עמוקה ורועדת. כשפלטה אותה, היו דמעות בעיניה.
אנדי החזיק מוט פלדה ארוך ועבה על כתפו. הוא הפיל אותו על האדמה, תחב אותו מתחת לדלת שבגדר ודחף. הדלת לא זזה, והוא החל להניף את מוט הפלדה למעלה. הוא השתמש ברגליו ובגבו, כשהמוט שעון על כתפו והקצה השני תחוב נמוך מתחת לדלת.
מוטות האלומיניום של הדלת חרקו והתעקמו. חלודה התקלפה מהצירים.
אנדי שאג במאמץ, הניע את רגליו, ניסה להרים את המוט גבוה יותר בכל פעם.
אבל הדלת לא נכנעה.
- פרק 68 -
הארי
הארי עצם את עיניו והקשיב לזעקתו של פרנסיס אדוארדס. הצליל היה מוכר, הוא כבר שמע אותו בעבר. יש קולות הבוקעים מעומק הנשמה, קולות שהם חלק מהאדם. זעקתו של הורה ששכל ילד. יש בה יגון וכאב ועוד משהו. משהו עמוק כל כך, עד שאין צורך להסביר אותו.
פרנסיס הניח לראשו לצנוח קדימה על ההגה ובכה. כתפיו רעדו, ועוד דמעות ויבבות נסחטו ממנו.
"עכשיו אתה יודע את האמת," אמר הארי והכניס את הטלפון לכיסו. הוא הראה לפרנסיס את התמונות של שבבי הצבע על החבל, שהוכיחו כי אסתר נחנקה ורק אז נתלתה.
"הם פתחו במלחמה. למה שעשו לגופתה של סקיילר היתה משמעות סמלית עבורם. הם מייחסים חשיבות רבה לסמלים ולדגלים, כי זה פוטר אותם מהצורך לחשוב על אידיאולוגיה אמיתית. קל יותר לשנוא כשכולם לובשים את אותם מדים וצועדים תחת אותו דגל. הם ניסו לפוצץ כמה כנסיות באזור, אבל נכשלו. ואז הם נעשו חכמים. הבינו שהריגת אנשים חפים מפשע לא תקדם את מטרתם. מה שהם רצו היה לגיטימציה. שאנשים יתלכדו סביבם. המשאיות שיוצאות מהמפעל שלך הן אסון בפוטנציה. עכשיו הם היו צריכים מישהו שמוכן למות. גרובר לימד את סקיילר, ודרכו הם הגיעו אליך. הוא יוכל לפנות אליך אחרי מותה, לעזור לך ולמשפחה, ואז להרעיל אותך ולקחת ממך כל סיבה לחיות."
"הם בהחלט עשו את זה. קניתי את כל הבולשיט שלהם. הבנות המסכנות שלי."
"המחשב הנייד והתוכניות נועדו להציג אותך כאויב שלהם. הם רוצים להציג אותך כשמאלן קומוניסט מטורף ולהשתמש בך כתירוץ לגייס כל אידיוט בעיירה. הם כבר הדפיסו עלונים לצעדה."
היבבות שככו. פרנסיס ניגב את פניו ביד אחת, ובשנייה המשיך לאחוז בטלפון. הוא נשען לאחור במושבו והסדיר את נשימתו.
"מוכן למשקה הזה עכשיו?" שאל הארי.
פרנסיס נשף אוויר, ניגב שוב את פניו, ואז רכן קדימה והרים את הכוס.
"שמת בזה משהו? משהו שיפיל אותי?" שאל.
"אני לא צריך. תשתה מספיק, וזה כבר יפיל אותך."
פרנסיס גמע את המשקה, ניער את ראשו והשתנק.
"אתה לא שתיין," אמר הארי. "אני יכול ללמד אותך."
"לא, תודה," אמר פרנסיס. על פניו נסוך היה מבט של אדם שהובס לחלוטין על ידי החיים, האובדן והכעס. "תודה," הוסיף. "תודה שסיפרת לי."
הארי ראה שחזהו של פרנסיס מתחיל לנוע שוב במהירות, פנימה והחוצה. הבהלה גאתה בתוכו.
"גם אני יודע משהו," אמר פרנסיס. "לא ממש אכפת לי מה יגידו עלי אחר כך. אני לא יכול לחיות ככה יותר. אני לא רוצה. אז תעשה לי טובה וצא מהמשאית. אני אתן לך חמש דקות להתרחק."
הארי הושיט יד, לאט, והניח אותה על כתפו הרחבה של פרנסיס.
"אתה לא רוצה לעשות את זה," אמר.
פרנסיס ניער את ראשו. "אני כן. אני חייב."
אגודלו כיסה שוב את כפתור החיוג ונח עליו בעדינות. הוא ניגב את פניו ובהה בטלפון.
"כדאי שתצא, שתתרחק מפה," אמר.
"אני לא הולך לשום מקום," אמר הארי. "יש לי פה בקבוק בורבון שלא שילמתי עליו, ואין לי עם מי לשתות אותו חוץ ממך."
"אני לא יכול להמשיך להיות..." התחיל פרנסיס, ואז נשך את שפתו התחתונה והתנשם. רסס זעיר של רוק ניתז משפתיו.
הוא נהם, גנח ופלט את המילים בכוח.
"אני לא רוצה להיות בעולם בלי הבנות שלי," אמר.
"אי אפשר להתגבר על כאב כזה. עכשיו הוא עצום, לא מרפה לרגע. אבל זה לא יישאר ככה. הוא תמיד יהיה שם, אבל לא תרגיש אותו בכל יום."
הארי שתק והקשיב לבכיו של האיש הגדול, ואז מזג לו עוד כוסית.
פרנסיס הנהן, התחיל להתעשת. הוא שתה עוד לגימה והסדיר את נשימתו, אבל ניכר שאינו רגיל לבורבון.
"אני חושב שאני הולך להקיא," אמר. כשהטלפון עדיין בידו, הוא משך בידית הדלת. דלת הנהג נפתחה מעט.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-14 והאחרון מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
