הפרקים הקודמים בספר
- פרק כג -
ככה זה לא יכול להימשך
בימי השבעה המה הבית מבקרים. אנשים נכנסו, אנשים יצאו. גם מנהיגי הפועלים, בהם יוסף חיים ברנר, א"ד גורדון וברל כצנלסון, באו לנחם את אשר לאחר שראו את מודעת האבל ב"הפועל הצעיר". גורדון כתב לאשר: "ידידי, אינני אוהב להביע רגשות ואינני נותן ערך לדברי השתתפות, אולם כאשר ראיתי את שמה של דבורה במסגרת שחורה, הרגשתי צורך עז לכתוב אליך. מה ייתנו דברי אלה? שואל אני את עצמי. אבל לבי אומר לי כי אני צריך לכתוב ואני נשמע לו. לבי יודע את סבל החיים ויודע את נפש הסובל, והוא עונה לך בעת צרתך מלוא תנחומי לך, לילדים ולאמהּ של דבורה".
כל הבאים דיברו, כמקובל, בשבחה של זו שהלכה לעולמה בגיל צעיר כל כך, חוזרים ומספרים איזו אישה מיוחדת היתה מנהיגה, חרוצה, מסורה לחבריה ואם נפלאה. גם כשלקתה במלריה לא ויתרה, הוסיפה לעבוד, וראו מה קרה.
המנחמים ליטפו את ראשם של היתומים, שהתקשו להבין את המתרחש, חיבקו בשתיקה את רחל, לחצו את ידו של אשר תוך שהם מנידים בראשם. "איזה אובדן, איזו מכה ליישוב. אישה משכמה ומעלה היתה דבורה, נועדה לגדולות. והיתומים הקטנים... לאבד אמא בגיל צעיר כל כך, אין מנחם. לבנו איתך, אשר."
רחל, שקיבלה את פני הבאים לצדו של אשר, חזרה וסיפרה איזו בת נפלאה היתה דבורה ושבה ומחתה את הדמעות מעיניה. "נהוג שהבנים קוברים את הוריהם ולא להפך. דבורה, הילדה שלי, בתי היחידה, הלכה לעולמה... אני מתקשה להאמין שאלוהים יכול להיות אכזרי כל כך. איזה אובדן נורא."
אשר ישב רוב הזמן ליד שולחן המטבח ומיעט לדבר, בכי כבוש הרעיד את כתפיו. עולמו אכן חרב עליו, מסע חייו עם דבורה הגיע לסיומו, והוא נותר תלוי באוויר, כפות רגליו ממאנות לגעת בקרקע המציאות. שוב ושוב לחש לעצמו, "דבורה שלי, אשתי אהובתי, חיי אינם חיים בלעדייך. שאלוהים ירחם עלי, אהובה שלי, מי ייתן והייתי יכול להצטרף אלייך, דבורתי, אשתי היחידה."
שרה הביאה אוכל לבית, שטפה את הכלים וניקתה את הרצפה. היא לקחה לביתה את היתומים שאיש לא מצא את העוז לשוחח איתם. משה, שרק מלאו לו ארבע, חזר ושאל, "לאן אמא הלכה? ומתי היא תחזור הביתה?"
שרה נקרעה מבפנים וחיבקה אותו בשתיקה תוך שהיא מנגבת דמעה.
אחרי שתמו ימי השבעה, הבית שבאמצע היישוב התרוקן ממבקרים ודממה עמדה בו. אשר ערם חציר וחלב את הפרות החדשות שרכש במקום אלה שעלו באש. בשתיקה שלח את בניו לחלק את החלב בין בתי התושבים. פעם בחודש היו ישראל ומשה אוספים את הכסף ומביאים אותו לאביהם, שהפקיד אותו בשתיקה במגירה.
אשר מיעט לדבר וסירב להתנחם. שעות ארוכות בהה בתמונה שעל הקיר מעל שולחן האוכל, שבה דבורה יושבת והוא עומד לצדה, ושני בניהם לידם, כמו רואה בה נסתרות. הוא היה מדבר בקול עם אשתו החסרה, חוזר ומספר לה כמה הוא אוהב אותה ושחייו בלעדיה אינם חיים. הוא היה עסוק בכאבו ולא שעה לבניו, שמעולם לא הצטיין בטיפול בהם. הוא לא שוחח עמם על הפרידה מאמם ולא טרח להבינם ולנחמם.
רחל, שמותה של בתה היחידה שבר את רוחה, ניסתה לטפל בילדים שנזנחו והיתה מבקשת מאשר כסף למצרכים, שתוכל לבשל להם. הוא היה נאנח, מוציא מהמגירה שטרות ספורים ונותן לה. "הלוואי שהייתי יכול לתת יותר, אבל המצב בכי רע. אין טעם לחיי. אם לא הילדים..."
רחל היתה מניחה יד על כתפו, "אני יודעת כמה זה קשה," אמרה וניגבה עוד דמעה, "אבל הילדים... אין לנו ברירה, אשר, עלינו להיות חזקים. למענם."
* * *
שלושה חודשים ארוכים חלפו מאותו יום חורף ארור שבו נקברה דבורה. החורף הגשום והסוער עבר, וימי האביב הגיעו. עלים ראשונים החלו מעטרים את ענפיו של עץ התות, שהצל על הבית שבאמצע היישוב. אולם הזמן שחלף לא שיפר את מצבו של האלמן הגלמוד. נהפוך הוא, נראה שהדיכאון רק הלך והחריף. הוא סיפר לכל מי שניאות להקשיב על הטרגדיה שפקדה אותו ועל געגועיו הבלתי נסבלים לאשתו, אהבת חייו, שהלכה לעולמה בטרם עת, ואמר שאין טעם לחייו.
חברי עין גנים הסתכלו עליו בדאגה כשהיה עובר ביישוב בבגדיו הכהים ובראש מושפל, שהניד בו בדממה לעוברים ושבים. "הוא לא מוצא את עצמו אחרי שדבורה שלנו הלכה לעולמה," לחשו מאחורי גבו, "כמו שכח שיש לו ילדים. איך הוא מזניח את בניו. כואב הלב."
משה וישראל הלכו בכל יום לבקר את סבתם וביקשו ממנה לספר להם על ילדותה של אמם.
"היא היתה אישה נפלאה, הבת שלי, אמא שלכם," אמרה רחל וחיבקה את נכדיה בעיניים נוצצות. "אני זוכרת את היום שבו היא נולדה, ילדה אהובה ומוכשרת. כולם התפעלו ממנה. והיום שבו היא פגשה את אביכם... איזו אהבה זאת היתה, מהספרים... וכשאתם באתם לעולם, היא היתה כה מאושרת... היה לה חשוב לעלות לפלשתינה, היא האמינה שעליה לעזור להקים כאן מדינה. אסון נורא קרה לנו. לא האמנתי שניאלץ להיפרד ממנה בגיל צעיר כל כך."
* * *
החודשים חלפו, הקיץ הגיע והכביד את עולו, ולא היה מפלט ממנו, דביק ועוין, אולם בבית שבאמצע היישוב לא חל כל שינוי. הזמן לא הקהה את הכאב, ואשר מיאן להתנחם. החופש הגדול החל, וישראל לקח את אחיו לטיולים ארוכים, מרחיק אותו מאביהם הדיכאוני שכמו לא הבחין בהם ושכח שהעולם המקיף אותו ממשיך להסתובב.
מלחמת העולם הראשונה פרצה, ותושבי עין גנים עקבו בדאגה אחר ההתרחשויות, מקווים לניצחונה של האימפריה הבריטית על הצבא העות'מאני השנוא. ואולם כל זה כמו לא נגע לאשר. הוא לא התעניין בחדשות, שפעם העסיקו אותו, והדבר היחיד שהיה מוכן לדבר עליו היה אומללותו ובדידותו. שׂערו הכהה האפיר, וגינת הירקות והוורדים שטיפחה דבורה התכסתה בעשבים.
ישראל ומשה הסתובבו יחד בחוצות היישוב, שערם פרוע ובגדיהם בלויים, והציצו בחלונות במשפחות שסעדו יחד את ארוחת הערב, בהורים שהשכיבו את ילדיהם לישון וקראו להם סיפורים. "ישראל, אתה יכול לספר לי עוד פעם על אמא שלנו?" היה משה חוזר ומבקש מאחיו.
"אמא שלנו היתה אישה נפלאה, חכמה, טובת לב, כו לם אהבו אותה... היא היתה מנהיגה. אבל היא הכי אהבה אותנו, אותי ואותך, יותר מכולם. בעיני אמא שלנו, אנחנו תמיד היינו במקום הראשון. הכי בעולם."
כשהקיץ המתיש עבר והסתיו המנחם בא, עלי העצים בשדרה החליפו צבעים וחצבים פרחו בשדות שסביב עין גנים. הבית במרכז היישוב, שרצפתו לא נשטפה חודשים ארוכים, התכסה באבק. ימים ארוכים איש לא נכנס אליו ולא התעניין בשלומו של האלמן הבודד. היחידות שאיתן דיבר היו פרותיו האהובות. שרה, חברתה הקרובה של אמם, דאגה לילדים והיתה מזמינה אותם לביתה. לעתים קרובות נשארו שם לארוחת ערב ושיחקו עם בניה. עד בוא הלילה בילו עם משפחתה החמה, ואז בלית ברירה שבו לביתם הקודר. אשר אפילו לא שם לב שילדיו נעלמו מהבית לשעות ארוכות.
שרה הבינה שהיא חייבת לדבר עם אשר בנוגע לבניו הנטושים. היא הגיעה לרפת, ניסתה לעודד את האלמן הנוגה והסבה את תשומת לבו לכך שבניו מסתובבים ביישוב מוזנחים.
"אשר, תקשיב לי, הילדים... ככה זה לא יכול להימשך."
"הם בסדר," ענה. "הם ילדים, הם יסתדרו. הבעיה היא לא איתם אלא איתי. את הרי יודעת כמה אהבנו זה את זה. אין טעם לחיי בלעדיה. הלוואי שהיה לי אומץ לעשות מעשה, להצטרף אליה."
שרה נענעה בראשה וניסתה שוב, "הילדים... הם לא מדברים על זה, אבל קשה להם מאוד."
אשר שתק.
בלילות, לפני השינה, היה ישראל מספר למשה נפלאות על אמם. בסיפוריו נהפכה לפֵיה השומרת מרחוק על בניה, נוכחת, גם אם בלתי נראית. "תעצום עיניים, תדמיין אותה ותשאל אותה מה שאתה רוצה. תראה שבחלום היא תענה."
כשהחורף הגיע שוב, משה וישראל נאלצו להישאר בביתם עם אביהם השותק. ישראל בן השמונה טיפל באחיו, שעוד לא מלאו לו חמש, הכין לו אוכל ולימד אותו לקרוא ולכתוב לקראת העלייה לכיתה א', בתחילת השנה הבאה.
אשר כתב שירי יגון המוקדשים לאשתו האהובה, אולם לא מצא את הכוח לשלוח אותם לירושלים, שם ישבו מערכות הירחונים הספרותיים. ברגע של כנות אמר לישראל, "אף אחד לא ישים לב אם לא אפקח את עיני בבוקר. לפחות אתה תוכל לספר לעולם מי הייתי."
ישראל הרים את גבותיו בטינה ולא ענה.
* * *
באמצע ינואר, ביום גשום, מלאה שנה ליום שבו נפרדה דבורה מהעולם. אשר, רחל והבנים עלו לקברה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, שבו היו רק חמש שורות. הם עמדו והסתכלו על המצבה, והילדים אספו אבנים והניחו על הקבר.
משה שאל את סבתו, "אם היא עלתה לשמים, כמו שאבא אומר, אז היא יכולה עכשיו לראות אותנו?"
רחל חיבקה את הילד בשתיקה. דווקא אשר, במפתיע, הוא שענה, "אני מאמין שהיא רואה הכול, משה. היא יודעת עם איזה כאב היא השאירה אותנו... הלוואי שהייתי יכול להתחלף איתך, אשתי, דבורתי, משוש לבי. חיי בלעדייך אינם חיים."
עם סיום שנת האבל התייצב בבית בעין גנים זוג שדכנים, שהגיעו מהמושבה הסמוכה. "שנה עברה מהיום שבו אשתך הלכה לעולמה, אשר מכובדי, והגיע הזמן לחזור לחיים," אמרה האישה, ובעלה הוסיף, "יש לנו הצעה נפלאה בשבילך, אשר. אישה בגילך, משכילה, אלמנה ללא ילדים. אומרים שיש לה מזג מצוין. ורכוש. אתה הרי יודע עד כמה זה חשוב שלילדים יהיה בית."
אשר מיאן לשתף פעולה. "אני כבר נשוי," ענה. "דבורה היא אהבת חיי. כבדו את זכרה. אני לא מעוניין להכיר נשים אחרות, אף אישה לא תוכל להחליף אותה. אתם יודעים כמה מיוחדת היא היתה ואיזו אהבה נדירה שררה בינינו, לא רואים דברים כאלה. אני מצטער שטרחתם, אולם אין לי כל כוונה להינשא מחדש."
חודשיים מאוחר יותר, לקראת סיומו של החורף, נקשה על דלת הבית שדכנית מדופלמת שהגיעה במיוחד מתל אביב. שמועה הגיעה לאוזנה שאשר אלמן ואב לשני יתומים, בעל רפת, ששכל את אשתו הנערצת לפני יותר משנה ממאן להתנחם. היא היתה כבדת גוף, לבושה בשמלה צבעונית, צעקנית ומאופרת בהגזמה, וקולה הרם הגיע לאוזני הילדים ששיחקו בחצר.
"יש לי בשבילך הצעה מצוינת, אשר יקירי. בחורה צעירה ממשפחה טובה, יפת תואר ומשכילה, חובבת ספרות ותיאטרון, ושמה... לא תנחש, אשר. שמה הוא דבורה. אמור לי אתה, האין זה סימן ממרומים?"
אשר הרים את מבטו, והשדכנית ראתה בכך סימן לחשוף את הקלף המכריע. היא חייכה והנמיכה את קולה.
"כששוחחנו ושמך עלה אתה יודע, אנשים מדברים דבורה ספקה את כפיה ואמרה: האם את רצינית? לפגוש בבעלה של דבורה מוסינזון הדגולה, זיכרונה לברכה? לכבוד גדול יהיה לי להכיר אותו. ככה בדיוק היא אמרה. נו, אשר, מה תגיד על זה?"
לאשר אכן לא היה מה להגיד. הוא הישיר אל השדכנית עיניים, שזיק של סקרנות ניצת בהן, וענה לה שבאופן חד פעמי הוא מוכן לחרוג ממנהגו ולהיפגש עם אותה אישה.
הפגישה נקבעה לתחילת החודש הבא, בביתו של האלמן, אך לאחר שסקרה אותו השדכנית וראתה את האבק שהצטבר על המדפים ואת הרצפה שלא ידעה מים חודשים ארוכים, אמרה, "אשר, הקשב לי, אני ממליצה שתנקה ותסדר את הבית. רואים שאין כאן יד אישה. היא בת טובים, מבוקשת מאוד. זאת מצווה, אני אומרת לך, מה שאני עושה. לא תהיה לך הזדמנות טובה מזאת. תסתכל על עצמך, תראה איך אתה נראה, אשר מכובדי, והילדים... כמה הם מוזנחים... תקשיב לי, אשר. קח את עצמך בידיים. ככה אתה לא יכול להמשיך."
חלק שלישי
- פרק כד -
ניחוחות של תקווה
הפגישה המצופה עם הדבורה החדשה הציתה ניצוץ בעיני אשר. בבוקר המחרת, אחרי החליבה, נסע לתל אביב לחייט מומחה, שמדד אותו מכל הצדדים, סיכות בפיו, ותפר עבורו חליפה חדשה. באותה הזדמנות גם פקד את הספר, שגילח את זקנו וקיצר את שערו המאפיר. כך שב אשר לדמותו המוכרת מהעבר גבר נחוש היודע מה לפניו.
אחרי שבוע חזר אל העיר למדוד את החליפה שנתפרה עבורו ובחן את דמותו בראי בשביעות רצון. הוא אהב את צבעה החום ואת המראה המכובד. ככה אמור להיראות משורר, אמר בלבו, רציני, מרשים ואומר כבוד, עם שאר רוח. באותה הזדמנות גם רכש נעליים חדשות בצבע תואם, ואחרי התלבטות החליט לקנות לבניו חולצות לבנות, סנדלים ומכנסי חאקי, כצו האופנה באותם הימים. הוא חזר לביתו עמוס בחבילות, בתקווה ובכוחות חדשים.
אשר זימן אליו את בניו המופתעים, שלא היו רגילים לראות את אביהם כה נמרץ ואנרגטי.
"שנה ארוכה וקשה עברנו מהיום שבו עברה אמכם האהובה לעולם שכולו טוב. שנת האבל הסתיימה לפני חודשיים, בנים, והגיע הזמן לחזור לחיים. אני עומד לפגוש באישה ששמה הוא... כשם אמכם. היא אמורה להגיע לביתנו ביום חמישי הקרוב. אני מבקש את עזרתכם, ננקה ונסדר יחד את ביתנו. הגיע הזמן."
כל בני הבית התגייסו למבצע: אשר ניקה את הרצפה בסמרטוט, הסיר את האבק מהמדפים וסידר את הספרים, ישראל ניכש עשבים בגינה שבחזית הבית ומשה הסתובב סביבם, נרגש מההתרחשות, מאביו שמדבר בקול נמרץ, נותן הוראות ואפילו מחייך לפעמים. הוא ניסה לעזור לאחיו לעדור את הגינה הקטנה, אבל לאחר שעקר את שיח העגבניות היחיד ששרד, המעדר ניטל מידיו והוא נשלח לקטוף פרחים בשדה הקרוב.
המולה של התרגשות שררה בבית. שרה, שעברה לבקר, שמחה לראות את אשר מעודד ונמרץ, אחרי שנה ארוכה שבה היה מכונס וקודר. הוא סיפר לה בשמחה על ביקורה של השדכנית ועל הפגישה הצפויה עם העלמה המיועדת, שאמורה להתקיים בעוד יומיים.
"שמה של האישה שאני עומד לפגוש הוא... דבורה." אמר בהתרגשות. "אמרי לי, שרה, האין זה סימן משמים?"
שרה הנהנה. "זאת בשורה מצוינת, אשר. אני שמחה לשמוע. חשוב שתהיה אישה בבית. בשבילך ובשביל הבנים."
היא התגייסה לעזור בניקיונות ולימדה את אשר איך לנקות ביעילות ללא חומרי ניקוי. כבסים נסחטו בקערה, והבגדים נתלו על החבל שעמד שומם זמן ארוך כל כך. משה חזר מהשדה ובידיו זר צהוב אדום, של חרציות וכלניות. אשר שם את הפרחים באגרטל שעמד ריק במשך זמן ארוך, והבית התמלא בניחוחות של אביב ותקווה. כולו לבש חג. תקופה חדשה עמדה בפתח.
* * *
ביום חמישי אחר הצהריים, אשר, לבוש בחליפתו החדשה, מגולח ומסורק, ומשה וישראל, בחולצות הלבנות ובמכנסי החאקי חדשים, חיכו בציפייה לפגישה עם המיועדת המדוברת ששמה גם הוא דבורה, ואין זה מקרה, כמו שאביהם חזר ואמר, אלא סימן ממרומים.
בדיוק בשעה ארבע, כפי שנקבע, אשר יצא אשר מהבית והתבונן מערבה, לשביל המוביל אל היישוב.
תימורת אבק בישרה את התקרבותו של הדיליז'נס, שעצר ליד הבית. אשר עמד זקוף ומוכן. קול צלול הודה לרכב והורה לו לחכות. או אז ירדו מהדיליז'נס זוג רגליים נאות בנעלי עקב ואחריהן הדבורה החדשה בכל הדרה. תכולת עין ובהירת שיער, לחייה ורודות ושפתיה האדמדמות משוחות בשפתון, לבושה בשמלה תכולה בעלת מחשוף נדיב, שהציגה לראווה את החריץ שבין שדיה והחמיאה למותניה הדקים.
אין ספק, השדכנית לא הגזימה, עלמה טובת מראה היא היתה.
אשר הנרגש ליווה אותה פנימה.
"ברוך בואך, דבורה. נעים מאוד. אלה בני, ישראל ומשה. בנים, תגידו שלום לחברה דבורה."
דבורה, כולה חיוכים, נכנסה לבית ואחרי שסקרה אותו במבטה, השפילה מבט מתחסד. "שמעתי רבות וטובות על אשתך ועליך, אשר. לבי איתך, איזה אובדן... לכבוד הוא לי לפגוש בך." היא ליטפה בידיה הענוגות את ראשו של משה, שהביט בה בהתפעלות. "היתומים המסכנים האלה צריכים אמא. זה ברור."
לאחר מכן בחנה את תמונתה של קודמתה, שהסתכלה עליה מהקיר, ומחשבה עברה בה היא לא תחיה עם הזיכרון הזה. היא תהיה הדבורה היחידה בכוורת הזאת.
ישראל בחן את האישה הזרה בביקורתיות ממרום עשר שנותיו. הוא כבר שמע על סכנותיה של אם חורגת מהסיפור "שלגייה" שאמו קראה לו לפני השינה, ותחושתו לא בישרה טובות.
אשר הזמין את דבורה לשבת בפינת האוכל ולילדים הורה לצאת לחצר. ישראל ראה את אחיו הקטן נועץ באישה עיניים מעריצות וסימן לו במנוד ראש להצטרף אליו. "איזה טיפש אתה," לחש לו. "אתה לא רואה שהיא מכשפה, כמו המלכה הרעה בסיפור על שלגייה?"
משה חזר לחדר והסתכל בדאגה על האישה, אבל אביו אמר לו, "משה, הלוא אמרתי לך לצאת לחצר. אל תפריע לנו." הוא יצא בעלבון ושאל את אחיו הגדול, "אתה בטוח שהיא מכשפה?"
"ברור, וזה שהשם שלה הוא כמו של אמא שלנו זה רק תעלול מרושע, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי לסכל את התוכנית שלה ולהבטיח שהיא לא תתחתן עם אבא שלנו ולא תעבור לגור בבית שלנו."
* * *
ומי היתה אותה אישה צעירה, שלה שמור תפקיד משמעותי בסיפור הזה? דבורה באה לעולם עשרים ואחת שנים לפני אותה פגישה בוורשה שבפולין, למשפחה אמידה, והיא ואחיה הגדול נהנו מכל הטוב שהיה לעיר הגדולה להציע. אביה, יעקב לוין, היה עורך דין ונוטריון מבוקש, וחוה אמה היתה אשת חברה ואירחה בביתם המרווח שבמרכז העיר פוליטיקאים, ציירים, סופרים ושאר אנשים בעלי שם.
כבר מילדותה בלטה דבורה ביופייה. היא נמשכה לעולמות המוזיקה והמחול, להצגות ולאופרות ונהנתה בשיעורי הבלט, היטיבה לשיר והצטיינה בנגינה בפסנתר. עם זאת, בלימודיה לא הצטיינה ולא אהבה לכתוב ולקרוא. היא גדלה להיות נערה חטובה ויפת תואר, שעוררה את התפעלותם של הסובבים ולא נותרה אדישה לגברים בוגרים ממנה, ידידיהם של הוריה. עוד לפני שמלאו לה ארבע עשרה כבר גילתה את פלאי המין השני, לחרדתם של הוריה, שהתקשו לשלוט בנערה הסוררת ודאגו לשמה הטוב. כשמלאו לה שבע עשרה סיימה בקושי את לימודיה בגימנסיה המקומית. באותה תקופה, הוריה, שחששו מהפוגרומים ומהתגברות השנאה ליהודים, החליטו לצערה לחסל את עסקיהם בפולין ולעלות לפלשתינה, בלי אחיה הגדול, שבחר להישאר בוורשה. בפלשתינה רכשו דירה ברחוב אלנבי בתל אביב, ואביה פתח משרד לעריכת דין עם שני שותפים ופרנס בכבוד את המשפחה.
דבורה, למרות חששותיה, שמחה להכיר את העיר החדשה, ונראה שגם העיר שמחה להכיר אותה. היא כיכבה במסיבות ונראתה לצד גברים מבוגרים ממנה באופרה ובקונצרטים. היא התאהבה במהירות ובאותה מהירות נטשה את מאהביה, עוברת לבא בתור ועושה ככל העולה על רוחה.
הוריה המודאגים הורו לה לחזור הביתה בשמונה בערב, מתחו ביקורת על התנהגותה ועל לבושה ואסרו עליה להיפגש עם להקת מעריציה, שכללה גם ידיד קרוב, נשוי.
עם הזמן מאסה דבורה בחיים בבית הוריה, שניסו להחליט בשבילה מה ראוי ללבוש ועם מי להיפגש. יתרה מכך, ההורים המודאגים פנו לשדכנית ידועה, שתמצא שידוך הולם לבתם, שבקרוב ימלאו לה עשרים ושתיים. הם האמינו שאחרי שתינשא ותקים משפחה, משהו בה יירגע.
בפגישה שהתקיימה בביתם עלה שמו של אשר, והשדכנית סיפרה להורים המודאגים שזאת הזדמנות נדירה שאסור להחמיץ. "מדובר באדם מוערך ואמיד, משורר ובעל רפת, ששכל לפני שנתיים את אשתו הצדקת, שגם לה קראו דבורה, ונשאר לבדו עם שני יתומים. הוא גבר ראוי ומבוקש. שמעתי עליו טובות ואני ממליצה בחום להפגיש בין דבורה לבינו. הוא אינו יודע דבר עליה ושמע התנהגותה לא הגיע לאוזניו. תאמינו לי, מדובר בהזדמנות נדירה."
דבורה, שהשבחים שהאלמן המדובר זכה להם עוררו את סקרנותה, שמחה על ההזדמנות לעזוב את בית הוריה ולהפוך לאישה עצמאית ובוגרת, שאיש אינו אומר לה איך להתלבש ומה לעשות. היא הבינה שהשמועות שנפוצו על אודותיה בעיר עלולות להרחיק מחזרים רלוונטיים, ולכן ניאותה לפגישה.
בפגישתה הראשונה עם אשר, בביתו שבעין גנים, ראתה בעיניו המתפעלות עולם מלא אפשרויות. היא הבינה בו במקום שעליה להציג דמות של עלמה חסודה ומתפעלת, כדי שהגבר הנלהב יתאהב בה. אחרי שזה יקרה, ידעה, היא תוכל לעשות בו כרצונה.
היא הקשיבה בסבלנות לפואמה הבלתי נגמרת שקרא לה והגיבה בהתפעלות נרגשת. "אני כל כך אוהבת שירה, אשר, הרי זה נוגע ללב, השיר המקסים הזה שכתבת," אמרה, אף שהיתה עסוקה במחשבות אחרות בזמן שהמחזר הנרגש הגיע לעמוד השלישי בפואמה, והסוף עדיין לא נראה באופק.
אשר התקשה להאמין לגודל מזלו אישה צעירה ויפת תואר המעריכה את שירתו ומתפעלת ממנו. מה עוד הוא יכול לבקש? עיניה התכולות, הזכות, שהביטו בו בהתפעלות, סימנו לו את העתיד הוורוד שמחכה לו חיים מלאי תשוקה לצד אישה צעירה ויפת תואר, המעריצה אותו.
בניו נשכחו, זכרה המעיק של אשתו הראשונה דהה והעתיד הצפוי לו נפרש לפניו, מעוטר בפרחים. הוא שוחח עם העלמה המצודדת קרוב לשעתיים, שאת רובן העביר בדיבורים על עצמו, על מהלך חייו, על הדרך המפותלת שעבר, מאוקראינה עד פלשתינה, ועל כוונתו להיות למשורר מוכר. "אחרי שאשתי הלכה לעולמה, נאלצתי לטפל בבנים ולעבוד לפרנסת המשפחה," הוסיף. "אבל עכשיו אני חש שהכול עשוי להשתנות."
דבורה השנייה השפילה את מבטה בצניעות ראויה, חייכה ושאלה, "לגלות לך סוד, אשר? תמיד חלמתי להינשא למשורר. להיות המוזה שלו."
לפני שעזבה, נקבעה פגישה נוספת בעוד שבוע, בבית קפה בעיר הגדולה. ועוד בטרם הספיק הדיליז'נס להתרחק, כבר החל אשר, בלב דוהר, לספור את הימים עד הפגישה הבאה.
* * *
כעבור שבוע, בצהרי יום חמישי, אחרי שחיכה לה בשדרות רוטשילד כרבע שעה, הגיעה דבורה מחויכת, התנצלה על האיחור ונראתה נרגשת. הם התיישבו בבית הקפה שבמרכז השדרה, היא הזמינה קפה ועוגה, ואשר הביט בה בהתפעלות, מתרשם מגינוניה, והתרגש לשמוע שחשבה עליו כל אותו שבוע. לאחר מכן יצאו לטיול בשדרה, מחייכים אל העוברים ושבים, ודבורה לא הסתירה את הנאתה מהמבטים שננעצו בה.
אשר סיפר לה על שיר חדש שכתב, המדבר על הלבלוב ועל הפריחה המקיפים אותנו בעונה יפה זו של השנה, ועל לבו, שחשב כי קמל לנצח והנה היא באה, כמו פיה טובה, הביאה אביב חדש לחייו, השיבה לו את התקווה ואת האמון בכוחה של האהבה. "לא הרגשתי כך מעולם, דבורה יפתי," אמר, והיא ענתה, "גם אני חשבתי עליך, אשר, אין לך מושג כמה התרגשתי לקראת הפגישה איתך."
לפני שנפרדו, קבעו להיפגש שוב בעוד שבוע, הפעם בבית הוריה. אשר חזר לעין גנים, חולם על הרגע שבו יוכל להתקרב אל העלמה המושכת.
ביום חמישי הבא הקדים אשר חסר הסבלנות להגיע לתל אביב, עלה במדרגות לקומה השלישית, הסדיר את נשימתו, החליק את מקטורנו ונקש בדלת. הורי הכלה המיועדת בחרו להשאיר את הזוג לבדם ויצאו לבקר חברים.
אשר התפעל מהבית המרווח והתרשם מהריהוט ומהתמונות המקוריות של אמני התקופה שעל הקירות. הוא סיפר לדבורה שמרגע שנפגשו הוא חושב עליה ללא הרף וחולם עליה בלילות. אחרי שקרא לה שיר נוסף שכתב על אודותיה, היא נכנעה למבטיו הלוהטים והניחה לו לאחוז בידה, אבל כשאזר אומץ וניסה לחבקה, התרחקה בחיוך.
"עוד לא הגיע הזמן, אשר יקירי. אם אתה באמת רציני בקשר אלי, כמו שאתה אומר, עלינו לעשות את זה כמו שצריך. כדאי שתפגוש את הורי."
בחזרתו לעין גנים לא הצליח אשר לעצור את התרגשותו. הוא קרא לבניו ואמר שיש בפיו בשורה משמחת, גורלית, משנת חיים.
"הימים הקשים עברו, בנים. תקופה חדשה ניצבת בפתח. שנת האבל על אמכם האהובה הסתיימה, והגיע הזמן לחזור לחיים. הרי לא טוב היות האדם לבדו. אני עומד להציע לדבורה להינשא לי ואני מאמין שהיא תסכים. הגיע הזמן שתהיה לכם אמא חדשה וטובה, שתטפל בכם כראוי. ישראל ומשה, אני מצפה לברכתכם."
ישראל, מודאג מהתלהבותו של אביו, שאל, "אבא, מה כל כך דחוף לך? כמה זמן אתה בכלל מכיר אותה, לאן אתה ממהר? אולי תכיר אותה קצת יותר לפני שתציע לה להינשא לך?"
"אני מכיר אותה מצוין, ישראל, ואין לך מושג על מה אתה מדבר." קולו של אשר נעשה כעוס כשאמר, "אתה רק ילד, יש דברים שאתה עוד לא מבין. היית צריך לשמוע באיזה חום היא דיברה עליכם. היא אישה נפלאה, אני בטוח שכשתכירו אותה, גם אתם תתאהבו בה."
אשר החליט שאסור לו לחכות, פן העלמה הצעירה תשנה חלילה את דעתה. למחרת היום, אחרי חליבת הבוקר, שוב לבש את חליפתו ונסע לעיר הגדולה, רכש אחרי התלבטות זר ורדים אדומים והגיע לבית הוריה של דבורה, שסקרו מופתעים את החתן המיועד, שנראה מבוגר משחשבו.
הוא פתח בהקדמה ארוכה, שבה סיפר על קורותיו והדגיש כי הוא בעל רפת מצליחה ומבוקשת ביישוב שבו חי מאז עלייתו לפלשתינה, בתחילת העשור. אחר כך החמיא להם על בתם המקסימה ואמר שמהרגע הראשון ידע שהיא האישה שעליה חלם. לבסוף, כנהוג באותם ימים, ביקש מאביה את ידה.
כשאמה שאלה בדאגה על פערי הגיל אחרי הכול, לדבורה בתה עוד לא מלאו עשרים ושתיים והוא מבוגר ממנה בעשור, אלמן ואב לשני בנים אשר הרגיע אותה שאין תחליף לבגרות ולניסיון, ובאהבה, כמו שכולנו יודעים, הרי אין חוקים. הוא הניח יד על חזהו ואמר בביטחון, "אני אעשה את הבת שלכם מאושרת. אני מתחייב בפניכם, אמלא את כל משאלותיה של דבורה, אעשה למענה כל שתבקש."
הוריה החליפו מבטים ואביה העיר, "זאת לא ההחלטה שלנו, נשאל את פי הנערה." דבורה נקראה לחדר, השפילה את עיניה בצניעות והביטה מלמטה בגבר הנרגש המייחל לתשובתה. אחרי שתיקה דרמטית חייכה ואמרה, "כן, אשר. לכבוד יהיה לי להינשא לך."
- פרק כה -
כתם הפרי
אשר ביקש לקבוע את מועד החתונה מהר ככל האפשר. לדידו, מאחר שההחלטה התקבלה, לא היתה סיבה לחכות. ומאחר שאחרי פסח, בימי ספירת העומר, אי אפשר כנהוג להינשא, הרגיש שהזמן דוחק. חייו החדשים חיכו לו, והוא רצה להתחיל בהם מהר ככל האפשר. מועד החתונה נקבע ליומיים לפני חג הפסח, חג החירות. תאריך בעל משמעות.
בלילות חלם על צווארה הענוג של דבורה, המתנשא מעל מחשופה הנדיב, על עדינות תנועותיה, על חיוכה ועל תכול עיניה המסתכלות בו במבטים מלאי אהבה. התמונות האלה גרמו לו להפליג למחוזות אסורים והעבירו בו צמרמורות של עונג וכמיהה. אחרי תקופה ארוכה שבה נדחק הדחף השוקק הזה לפינות חשוכות, החיים כמו התדפקו על דלתו, מורים לו להתעורר, מעמידים בפניו הזדמנות חדשה. סיבוב חדש עמד בפתח, זמן ניחומים ואהבה.
הוא כתב שיר אהבה חדש, מחורז בקפדנות, בן שמונה עשר בתים, שאותו התעתד להקריא לכלתו בליל הכלולות וגם לשלוח לירחון "הצבי". הרי כולם אוהבים שירי אהבה, ואולי הפעם יבחרו בשיר שלו שיתפרסם ברבים ויביא לו את התהילה הראויה.
הימים חלפו באטיות מורטת עצבים. אשר טרח וסידר את חדר השינה הסגפני כקן אוהבים, הניח נרות ליד המיטה ולא הפסיק לחלום על הרגע שבו יוביל את אשתו הצעירה למיטתם המשותפת. הוא דמיין כיצד ינשק את צווארה, יפשיל את כתונת הלילה השקופה המעוטרת במלמלה, שבוודאי תלבש, ודמיונו הפליג הלאה, למחוזות אסורים...
ישראל ראה את אביו נרגש וחסר סבלנות כפי שמעולם לא ראה אותו, אך לא לקח חלק בשמחה, אלא היה מודאג מפני הבאות, כמו חזה את העומד להתרחש.
"יש לי הרגשה לא טובה בקשר לאישה הזאת. נראה לי שאבא שלנו עושה טעות, הוא בכלל לא מכיר אותה. אני לא מאמין שהיא באמת אוהבת אותו," אמר לאחיו. "אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שזה לא יקרה. אף אישה לא תוכל להחליף את אמא שלנו."
"מה אנחנו יכולים לעשות?" שאל משה בדאגה. "הוא בכלל לא מקשיב לנו."
"נחשוב על תוכנית," ענה ישראל. "נמצא רעיון שיצליח לסכל את המזימה שלה."
השבוע שקדם לחתונה היה מעונן וסגרירי, כנהוג בימי האביב, כשמזג האוויר משתנה במהירות. השמים הקודרים מילאו את אשר בדאגה. הוא הסתובב בבית רגוז וזעוף, תוהה איך תיערך החופה אם לא יתבהר הרקיע. ונוסף על כך, האם חתונה סגרירית תעיד על הצפוי להם והנישואים המקווים יחלו ברגל שמאל? ומה יהיה על השולחנות שהזמין ואיך תוגש הארוחה אם ירד גשם?
"אולי זה סימן משמים שאתה לא צריך להתחתן עם האישה הזאת," אמר ישראל.
אשר זעם וצעק על בנו, "אין לך מושג על מה אתה מדבר, ישראל! בוש והיכלם. במקום לשמוח שתהיה לך אמא חדשה, שתטפל בך ובאחיך, רק רעות אתה רואה. אני לא מבין אותך. זה בלתי נסבל."
* * *
בבוא היום המיוחל התעורר אשר עם שחר, אחרי לילה ארוך שבו כמעט לא עצם עין ומרוב דאגה יצא מדי שעה לבדוק את השמים. עכשיו שמח לגלות שהשחר עלה על רקיע תכול ושמש אביב אופטימית זורחת ממעל. הוא ייחס את מזג האוויר לעזרה מלמעלה, משוכנע שהקללה שממנה חשש הוסרה והכול שוב עובד לטובתו.
על הבוץ שבחזית הבית פיזר קש ועלים, ומתחת לעץ התות התקין, נרגש, את השולחנות שעליהם תיערך הארוחה. בשעת הצהריים כבר היה הבית מוכן לחתונה המיוחלת, והשכנות החרוצות פרשו מפות לבנות על השולחנות. הארוחה שבושלה לרגל האירוע נערמה במטבח, במגשים. בשעה שלוש החלו האורחים להגיע, וראשונים באו חבריהם ובני משפחתם של הורי הכלה המיועדת, בידיהם מתנות ארוזות בנייר עיתון. אשר קיבל את פניהם במכנסיים כהים ובחולצה לבנה והודה להם במילים נמלצות בעודו מחכה בחוסר סבלנות לבוא הכלה, שהיתה אמורה להקדים ולהגיע לבית בשעת צהריים.
האורחים טעמו מהכיבוד, ואשר הציץ מודאג בשעונו. השעה ארבע עברה, ועדיין לכלה ולהוריה לא היה זכר, והרב שהגיע מפתח תקווה כבר העמיד את החופה.
המוזמנים התלחשו בדאגה, תוהים מה קורה והיכן הכלה. "אני בטוח שהיא בדרך ותכף תגיע," ענה אשר, אך מבטו הסגיר את חששותיו.
מעט אחרי חמש בערב, באיחור ניכר, הגיעה כרכרה עטורה בסרטים לבנים וחנתה ליד הבית. הוריה של הכלה ירדו מהדיליז'נס ואחריהם דבורה, לבושה בשמלה לבנה המחמיאה למותניה הדקים, מחשופה צח וענוג, שׂערה הבהיר פזור, ועיניה ארוכות הריסים מסתכלות על בעלה המיועד בחיוך מתנצל.
"אשר יקירי," אמרה, "אני מתנצלת על האיחור, אבל היו צריכים לעשות תיקונים אחרונים בשמלה. לא היתה ברירה, היא פשוט נראתה איום ונורא, אבל בסוף הכול הסתדר. חיכית לי, אהוב לבי?"
היא חייכה אליו את הטוב שבחיוכיה, ואשר נמס. כלתו היפה תלתה בו את עיניה התכולות במבט מאוהב, והוריה, לבושים בהידור של אנשי העיר הגדולה, שלא התקבל בעין יפה בקרב פועלי עין גנים, אצולת העלייה השנייה, הודו לאורחים.
אנשי היישוב בחנו את הכלה בביקורתיות והשוו בינה לבין דבורה הקודמת, הנערצת. "היא מאוד צעירה, הבחורה הזאת," לחשו מאחורי גבם של בני הזוג, שהתכוננו לחופה. "הוא נראה כמו אבא שלה..." וגם, "היא כל כך שונה מדבורה שלנו, האהובה, שהלכה לעולמה לפני פחות משנתיים."
אשר לא הבחין במבטים הביקורתיים שהופנו אל כלתו המיועדת. עיניו המתפעלות ומלאות האהבה לא משו מאשתו לעתיד.
* * *
אני תוהה מה ראתה אותה דבורה מדוברת כשנכנסה באותם רגעים אל הבית שעתיד להיות ביתה. מה חשבה כשבחנה את הגבר הזה, הבוגר ממנה בעשור, עדיין איש זר, שאת פניו התקשתה לדמיין אם עצמה את עיניה, זה שהיתה עתידה להינשא לו וללדת את ילדיו? שאיתו היתה אמורה לתנות אהבים ולחיות לצדו מכאן והלאה?
אני מניחה שהיא בוודאי התקשתה לדמיין את החיים הצפויים לה. כשנכנסה לבית לרגע, לבחון את פניה במראה, לסדר את שערה שנפרע ולחדש את האיפור הביטה סביבה. זה יהיה הבית שלה, היא תעשה בו כרצונה, היא תבוא ותלך, אשת איש, עצמאית, לא נתונה יותר למצבי רוחה של אמה ולתלונותיו של אביה.
ואז נתקלו עיניה שוב בתמונתה של קודמתה, שנעצה בה מבט ביקורתי מהקיר. התמונה הזאת העכירה את מצב רוחה. היא לא תחיה בצלה של אישה אחרת. התמונה הזאת חייבת להיעלם.
לאור השמש השוקעת הוצבה החופה מתחת לעץ התות שבחצר. הרב דיבר ארוכות על כוחה של אהבה ועל יכולתה לרפא את הפצעים ואת הכאב ואיחל לזוג בריאות ואושר. "מי ייתן ותזכו לחיים ארוכים ומאושרים ושתביאו לעולם הרבה ילדים," אמר.
צופה חשדן, אם היה מרים את מבטו לרגע אל עץ התות, היה רואה את ישראל ומשה ישובים על ענף מעל קהל המוזמנים ומביטים במתרחש למטה בריכוז, מחכים בדריכות לרגע הנכון. לאחר שאביהם שבר בהצלחה את הכוס, הסיט את ההינומה והגיש את כוס היין לשפתיה של כלתו, פגע תות היישר בכוס היין וכתם אדום הכתים את לובן שמלתה של הכלה המופתעת. האורחים לא הבינו מה אירע.
"ראית איזו פגיעה מוצלחת?" ישראל צהל בעוד משה משליך גם הוא תות בשל על הכלה המופתעת כתם כהה נוסף הכתים את השמלה הלבנה. הקהל היה נבוך וגם הרב נראה המום. חוויה כזאת לא חווה מעולם הפרעה בעת החופה. דבורה הסתכלה על שמלתה המוכתמת, ואשר נופף בידו בכעס לעבר העלווה הכהה של העץ. "אינני מאמין, חצופים! מספיק עם זה! ישראל! משה! רדו משם מיד! אתם עוד תחטפו...!"
הוא ניסה לנקות במפית טבולה במים את שמלתה של רעייתו הטריה, ובכך רק גרם לכתם הכהה להתפשט. הכלה הביטה לעבר צמרת העץ, וכשהבחינה בתזוזה בין הענפים, חייכה חיוך שהילדים לא ישכחו לעולם. "חכו, חכו, ילדים חמודים," אמרה. "אל תדאגו, עוד ניפגש."
חברי עין גנים החליפו מבטים והבליעו חיוך. "קשה להאשים את הילדים, לא קל לראות אישה חדשה תופסת את מקומה של דבורה אמם," אמרו.
האורחים, אחרי שאכלו ושתו ובירכו שוב את הזוג הטרי, הלכו לדרכם. אחרי שעזבו אחרוני המוזמנים, השכנות אספו את האשפה ועזרו לסדר את הבית. משה וישראל, מבוהלים מתוצאות מעשיהם, המשיכו לשבת במרומים, על ענף עץ התות, רועדים מקור הלילה.
"מה נעשה עכשיו?" שאל משה בדאגה את אחיו הגדול. "אני מפחד לחזור הביתה."
"נלך לישון אצל שרה," קבע ישראל בהחלטיות. "עד מחר הם בטח ישכחו."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
