ניצנה דרשן-לייטנר. "כשאני מרצה, אני מקפידה שיהיה שומר בפתח"

כך עבדתי עם המוסד: עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר על שיתוף הפעולה הייחודי עם יחידה סודית

האישה שמאחורי ארגון "שורת הדין" שמסייע לקורבנות טרור לתבוע מחבלים, ארגונים ומדינות, מספרת בספר "הרפון", שתורגם לאחרונה לעברית, על שיתוף הפעולה עם יחידת "צלצל" של המוסד

צפורה רומן
פורסם: 21.04.21 , 08:44
זה היה יום קריר ומעונן בספטמבר 2014. עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר, אז יו"ר ארגון "שורת הדין" הישראלי, ישבה באולם בית המשפט הפדרלי בניו־יורק. לצדה ישבו עורכי דין אמריקאים, שייצגו בשם ארגונה עשר משפחות של יהודים אמריקאים שנהרגו או נפצעו במהלך האינתיפאדה השנייה על ידי מחבלים. זה היה עשור שלם לאחר שהגישה בשם הקורבנות ומשפחותיהם תביעה נגד אש"ף והרשות הפלסטינית לפיצויים על סך 655 מיליון דולר, בטענה שהן האחראיות לפיגועים. כולם כססו ציפורניים במתח לקראת הכרעת הדין.
"הרשות הפלסטינית הודתה שאכן אנשיה הם אלה שביצעו את הפיגועים, אבל טענה שמדובר בעובדים שחרגו מסמכותם וביצעו את הפיגועים אחרי שעות העבודה, כי 'המדיניות של הרשות אינה לרצוח יהודים והיא מתנגדת לפיגועי טרור...'", אומרת דרשן־לייטנר. "עם זאת, עורכי הדין של הרשות לא יכלו להסביר איך זה שהרשות ממשיכה לשלם משכורות למפגעים גם כשהם יושבים בבתי כלא ישראליים ואף מעבירה פיצויים למשפחותיהם של מחבלים מתאבדים וקוראת כיכרות על שמם".
באותו יום עמד חבר המושבעים בניו־יורק לתת את החלטתו אחרי משפט שהתנהל חמישים ימים רצופים, שבכולם הגיעה לבית המשפט. "אחרי יומיים של דיונים, המושבעים חזרו לאולם. ראש המושבעים שלף פתק והשופט שאל: 'הגעתם להסכמה פה אחד?'. באולם הייתה דממה מתוחה. ואז הוא אמר: 'כן. הרשות הפלסטינית אחראית ל...' והתחיל לקרוא את כל רשימת הפיגועים שעליהם תבענו – 24 מעשים. השופט המשיך: 'האם החלטתם לפצות את הקורבנות?', ושוב התשובה הייתה חיובית, וראש המושבעים מנה את השמות ואיזה סכום מגיע לכל תובע. הגענו ל־655 מיליון דולר – בדיוק הסכום שתבענו. לא יכולנו לקרוא קריאות שמחה בשל כבודו של בית המשפט, אבל לחצנו ידיים בחיוך גדול".
"אחרי יומיים של דיונים, ראש המושבעים שלף פתק והשופט שאל: 'הגעתם להסכמה פה אחד?'. באולם הייתה דממה מתוחה. ואז הוא אמר: 'כן. הרשות הפלסטינית אחראית ל...' והתחיל לקרוא את כל רשימת הפיגועים שעליהם תבענו – 24 מעשים"
באותו רגע היא החליטה שעליה לספר את הסיפור של ארגון "שורת הדין", שהקימה עם עמיתים וכיום היא הנשיאה שלו, "אבל הסיפור שלנו הוא חלק מהמאבק הכולל של מדינת ישראל בטרור ב־20 השנים האחרונות, וכללתי בו את סיפורם של האנשים שיחד איתם פעלנו – אנשי יחידת 'צלצל' של המוסד".
ספרה המרתק "הרפון" (צלצל, בעברית), שנכתב יחד עם הסופר סמואל מ. כ"ץ, יצא לאור לראשונה בארצות־הברית (בהוצאת Hachette) ולאחרונה בישראל (בהוצאת "ידיעות ספרים"), והוא חושף את סיפורה המופלא של היחידה הסודית שהוקמה על ידי מאיר דגן במטרה לגדוע את הצינורות שמובילים כספים למימון הטרור.

בעקבות הרצח באונייה

ניצנה דרשן־לייטנר (49) נולדה במשפחה בת ארבעה ילדים בפתח־תקווה. הוריה, אסתר ורחמים דרשן, עלו מאיראן כילדים. אביה המנוח היה מורה ללשון עברית, ובבית עודדו ללימודים ולהישגים. היא עשתה מסלול של בת הציונות הדתית: אולפנה ושירות לאומי במד"א, ולמדה משפטים באוניברסיטת בר־אילן.
כשהייתה בשנה השלישית ללימודים נחתמו הסכמי אוסלו בין ישראל לבין אש"ף. כחלק מתהליך השלום עם הפלסטינים ולצורך אשרור ההסכמים, עמד להגיע לישראל מוחמד אבו עבאס, אחד מראשי הארגון, שכמה שנים לפני כן היה בין מתכנני חטיפתה של האונייה "אקילה לאורו", שבה נרצח בדם קר היהודי האמריקאי ליאון קלינגהופר, שנזרק לים עם כיסא הגלגלים שלו.
"יזמנו, חבורת סטודנטים למשפטים, הגשת בג"ץ נגד ההחלטה לאשר את כניסתו לישראל, והחבר'ה קבעו שאני אהיה זו שאטען בבית המשפט מתוך הנחה שינהגו בי בחמלה, וגם אם ידחו את העתירה לא יטילו הוצאות משפט על סטודנטית צעירה ותפרנית. כשהתייצבתי בבית המשפט העליון הייתי בת 24 ורעדתי בצורה שלא תיאמן. מולי טענה פרקליטה מפרקליטות המדינה כי אבו עבאס חזר בתשובה והוא מאמין בהסכמי אוסלו. שלושת השופטים המליצו לי למחוק את העתירה. יצאתי להתייעצות, וכשחזרתי לאולם הודעתי שמאחר שדמו של ליאון קלינגהופר זועק מהאדמה, לא אמשוך את העתירה.
"בסופו של דבר השופטים פסקו שאינם רואים מקום להתערב. עם זאת גם לא הטילו עלינו הוצאות משפט. זה לימד אותי שאני צריכה ויכולה להשמיע את קולם של נפגעי הטרור".
במהלך לימודיה המשיכה לפעול למען קורבנות טרור ובנושאי זכויות אדם, ובהמשך פתחה משרד במודיעין, שעסק בנושאים אזרחיים מגוונים. בשנת 1993 נישאה לאריאל לייטנר, יליד ארצות־הברית, שטרם עלה ארצה היה פעיל בליגה היהודית להגנה מיסודו של הרב כהנא, ועשה תואר שני במשפטים בבר־אילן. אחרי הולדתם של בן ובת, הרתה וילדה שלישייה (בן ושתי בנות).
כשראו באולטרסאונד שמדובר בשלישייה, הייתי בהלם. עד לחודש השמיני עבדתי בקצב מלא. כשהתינוקות היו בני שבועיים הבאתי הביתה מטפלת. למחרת חזרתי לעבודה"
"כשראו באולטרסאונד שמדובר בשלישייה, הייתי בהלם. מהתחלה ראיתי בזה אתגר, וזה אכן היה אתגר אבל גם עונג צרוף. כמו בכל ההריונות, גם בהיריון הזה טסתי לחו"ל ועד לחודש השמיני עבדתי בקצב מלא. ילדתי בניתוח קיסרי, וכשהתינוקות היו בני שבועיים הבאתי הביתה מטפלת. למחרת חזרתי לעבודה, כמו אחרי הלידות של שני הגדולים".
בשנת 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, החלו פיגועי טרור קשים ותכופים לפקוד את ישראל. עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר ושניים מחבריה לפעילות מתקופת הלימודים, שכל אחד מהם פתח משרד משלו, החלו לשתף פעולה בתיקים של קורבנות הטרור.
"זה היה עיסוק הדגל שלנו. עבדנו על תיקים כאלה ללא תמורה, מתוך אידיאולוגיה, כי הרגשנו צורך לתת להם קול", היא אומרת.
את מי תובעים כשמדובר בפעולות טרור? איך מוכיחים מי אחראי לפיגוע?
"הכתובת לתביעות היא האחראים לפיגועים, אבל בהחלט היה קושי להוכיח מי אחראי לפיגוע, מי תמך במחבל מבחינה כספית, איך נוכיח שאכן תמכו בו, איפה לתבוע אותם - כיוון שארגוני הטרור אינם חלק ממדינת ישראל, איך מוסרים לנתבעים את כתב התביעה כדי להתחיל בתהליך, ושאלת השאלות: אם תתקבל התביעה שלנו וננצח, איך נגבה את הכסף? אבל היינו נחושים וחיכינו לאירוע משמעותי שבו נפתח את המערכה".
האירוע המזעזע הזה לא איחר לבוא: הלינץ' שבוצע באוקטובר 2000 בשני חיילי מילואים, ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי, בתחנת המשטרה ברמאללה.
"כאן היו הוכחות ברורות שהרשות הפלסטינית אחראית ושהיא צריכה לשלם", אומרת דרשן־לייטנר. "מאחר שלפי הסכמי אוסלו יש לבית המשפט הישראלי סמכות לשפוט את הרשות הפלסטינית, הגשתי תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ואת כתב התביעה מסרתי למוקטעה ברמאללה, שהייתה מקום מושבו של יאסר ערפאת. ביקשתי לעקל זמנית 164 מיליון שקל, סכום התביעה שלי, כדי שאוכל לגבות את הסכום בסוף הדרך. זו הייתה התביעה הראשונה נגד הרשות הפלסטינית".
הצלחת לקבל את הפיצויים?
"עד היום זה לא הושלם. לפני כשנה, 19 שנה אחרי האירוע, קיבלנו פסק דין שמצא את הרשות הפלסטינית אחראית, והיום דנים בסכום התביעה".
לתביעה הזו הצטרפו עוד 16 תביעות שהגישו, "כולן התנהלו ביחד, וההליכים נמשכו ונמשכים שנים. במקביל התחלנו להגיש תביעות גם בארצות־הברית באמצעות עורכי דין מקומיים, ולאט־לאט התחלנו לנצח".
4 צפייה בגלריה
מאיר דגן
מאיר דגן
מאיר דגן. "הוא הבין שנשמת אפו של כל פיגוע זה הכסף שמאפשר אותו"
(צילום: אלכס קולומויסקי)

שיחת טלפון מפתיעה

במרץ 2002, בשיא האינתיפאדה השנייה, כשבראש ממשלת ישראל עמד אריאל שרון ומאיר דגן התמנה לראש המוסד, פנו אליה אנשי יחידת "צלצל" (Harpoon באנגלית, כשם הספר במקור), יחידה שהוקמה מספר שנים קודם לכן על ידי מאיר דגן, במיוחד למען מאבק כלכלי בארגוני הטרור.
"קיבלתי שיחת טלפון מגבר לא מוכר. הוא הציג את עצמו כמי שעובד במועצה לביטחון לאומי וביקש להיפגש איתי כדי ללמוד על הדברים שאני עושה. זה נשמע לי מפתיע ומסקרן ולא היססתי. האיש ביקש ממני לא לרשום את הפגישה ביומן ולא לדבר עליה.
"כשנפגשנו במקום שהוא ביקש, הובילו אותי לחדר שבו היו עוד שני גברים שלא הזדהו. הם התחילו לשאול שאלות מתוך רצון להבין את כל הקשור בתביעות שאנחנו מגישים נגד ארגוני הטרור. הסברתי להם איך ניתן לממש את פסקי הדין. סיפרתי שבארצות־הברית פעל החל משנות ה־60 ארגון זכויות אדם שהגיש תביעות בשם קורבנות של ארגונים נאו־נאציים והקו־קלוקס־קלאן. כשהתקבלו פסקי הדין לטובת הקורבנות, התובעים עיקלו את נכסי הארגונים הפוגעים, כמו בתים, מכוניות, משכורות, חשבונות בנקים ועוד. אמרתי להם: 'זה מה שאנחנו יכולים לעשות לארגוני הטרור'.
"בתום דבריי הם היו בדממה מוחלטת, ואז אמר מישהו מהם: 'אז מה, תפגעי בדירוג האשראי של חמאס? של חיזבאללה?'. הם היו די ספקנים, אבל חודש־חודשיים לאחר מכן התחיל שיתוף הפעולה שלי עם אנשי 'צלצל'".
הם קראו בשמה המפורש של היחידה?
"לא. ובמשך שנים אפילו לא ידעתי על קיומה".
מה הייתה הפעילות של יחידת "צלצל"?
"ניהול מלחמה פיננסית כאמצעי להילחם בטרור. מאיר דגן הבין שנשמת אפו של כל פיגוע זה הכסף שמאפשר אותו, ורצה להשתמש במומחיותו וביחידה שהוביל כדי לחנוק כל דולר, דינר ואירו שמילאו את קופות הארגונים ונותבו להרג אזרחים חפים מפשע.
"למעשה, אנשי 'צלצל' שינו את תבניתה של המלחמה הגלובלית בטרור", היא מצטטת מספרה, שג'ון בולטון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי של ארצות־הברית, כתב לו הקדמה, ועו"ד אלן דרשוביץ, מומחה לזכויות אדם, ג'יימס וולסי, לשעבר ראש ה־CIA, ותמיר פרדו, לשעבר ראש המוסד, כתבו לו ביקורת אוהדת תחת הכותרת "ללכת בעקבות הכסף, ליירט את הכסף, להשמיד את הכסף".
איך התנהל שיתוף הפעולה?
"בהתחלה היו מפגשים בודדים. הם הסבירו לי מה הם רוצים לעשות כדי למנוע את מימון הטרור באמצעות בלימה של העברת כספים לארגוני הטרור ברחבי העולם, אבל לא ירדו לפרטים, רק שאלו איך אנחנו יכולים להשתלב בזה.
"אנחנו מצדנו הגשנו עוד ועוד תביעות נגד הרשות הפלסטינית, אש"ף, חמאס והג'יהאד האיסלמי בארץ ובארצות־הברית, נגד איראן, סוריה ועוד. זה היה תמיד בהקשר לקורבנות ספציפיים של פיגועי טרור שהתרחשו בארץ, אבל מהר מאוד הבנו שלא נוכל לעשות את זה כעורכי דין פרטיים, כי זה כרוך בהוצאות ענק סביב גילוי מסמכים, הבאת עדים, חוות דעת רפואיות ונפשיות, הוכחת אחראים לפיגועים ועוד. זה מערך עצום שעולה הון תועפות".
"אני נזהרת, אבל אף פעם לא חששתי. עקרונית יש אנשים חשובים ממני, שמבוקשים יותר ממני על ידי ארגוני הטרור. מדי פעם אנחנו מקבלים מיילים עם קללות מגורמים קיצוניים"
ביקשתם עזרה כספית מהמדינה?
"ביקשנו, אבל נענינו שהמדינה לא יכולה לעמוד רשמית מאחורי דבר כזה. הם הציעו לנו להקים עמותה שבאמצעותה נוכל לגייס כספים. ב־2002 הקמתי את ארגון 'שורת הדין', וזה חייב אותי לסגור את הפרקטיקה הפרטית שלי, להקדיש את כולי לארגון, לסמוך על יחסים טובים עם מנהל הבנק ולצאת למסע התרמה בארצות־הברית.
"זה לא היה פשוט מבחינה לוגיסטית. היו לי כבר שני ילדים קטנים, והוריי התגייסו לעזור. חודש וחצי הסתובבנו, אני ובעלי, בקהילות יהודיות ברחבי ארצות־הברית. אני הרציתי בבתי כנסת ובמרכזים יהודיים, סיפרתי על הפעילות שלנו וגייסנו כספים. בניו־יורק גרנו אצל המשפחה של בעלי, במקומות אחרים היינו בבתי מלון פשוטים ואצל משפחות מארחות. לפעמים ישנו במכונית והחלפנו בגדים ב'סטארבקס'".
איך התייחסה הסביבה לפעילותך?
"בהתחלה שמעתי שאני מכלה את זמני ונלחמת בטחנות רוח. כשקיבלנו פסקי דין על מיליוני דולרים כבר לא שמעתי צקצוקים. אנשים התחילו לפרגן. היום אני שומעת 'את עושה עבודת קודש', גם בארץ וגם מאנשי הממשל בארצות־הברית. היום כולם מוכנים לסייע".
מה השתנה לגבייך מרגע שהתחלת בשיתוף הפעולה עם "צלצל"?
"היקף הפעילות עלה מאוד. אנשי 'צלצל' שאלו לדוגמה: 'האם יש דרך לתבוע בנק לבנוני שמעביר כספים לארגון טרור?' או 'האם יש דרך לממש פסקי דין נגד בנקים אירופיים שמחזיקים כספים איראניים?', ואני יצאתי לדרך לפעול למימוש פסקי הדין. גם אני מצדי גייסתי את סוכני 'צלצל' לעזרתי. כך למשל נעזרתי באיש מהיחידה שהגיש תצהיר במשפט שבו תבענו את הליגה הערבית על העברת כספים לחמאס".
קיבלת תשלום מהמוסד על שיתוף הפעולה?
"ממש לא. אני לא עובדת בשביל המוסד, לא עבדתי במוסד ולא קיבלתי ממנו אגורה".
את לא חוששת לשלומך?
"אני נזהרת, אבל אף פעם לא חששתי. כשאני מרצה, אני מקפידה שיהיה שומר בפתח ושהמארחים מכירים את האורחים שאמורים להגיע. עקרונית יש אנשים חשובים ממני, שמבוקשים יותר ממני על ידי ארגוני הטרור. מדי פעם אנחנו מקבלים מיילים עם קללות מגורמים קיצוניים, ופעם, בהרצאה שלי באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, הייתה הפגנה של יהודים פרו־פלסטינים".
איך את משלבת בית פעיל עם הפעילות האינטנסיבית?
"זה לא פשוט, בעיקר כשאני נוסעת למשפטים שמתקיימים בארצות־הברית ונאלצת להיעדר מהבית שבועות רצופים. זה מקשה על הילדים וגם עליי. כאמא תמיד יש לי ייסורי מצפון, אבל הילדים מאוד תומכים. אני משתפת אותם והנושאים מגיעים לפעמים לדיונים בשולחן השבת. כולם גאים במה שאני עושה".

הזהירו מפני הצנזורה

תביעה אחרת של הארגון הוגשה בשם רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל ז"ל (אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו ב־2014). "רחלי פרנקל היא אזרחית אמריקאית וכך גם ילדיה", מסבירה דרשן־לייטנר. "הגשנו בשמם תביעה נגד איראן בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון, וקיבלנו פסק דין שמוצא את איראן אחראית ושעליה לשלם למשפחה פיצויים של 56 מיליון דולר. במקרים של תביעות כאלה, שלגביהן ניתנו פסקי דין בארצות־הברית, יש קרן של הקונגרס האמריקאי שמפצה קורבנות, אבל הפיצויים האלה נמוכים מאוד כי כספי הקרן אמורים להתחלק בין אלפי קורבנות. משם לא תבוא הישועה".
אז איך המשפחה תקבל פיצוי ממשי?
"הגשנו תביעה נגד חמאס בבית המשפט המחוזי בירושלים בשם רחלי פרנקל ושתי המשפחות הנוספות של הנערים (גיל־עד שער ואיל יפרח, צ"ר). ברגע שיתקבל פסק הדין נעקל את הכספים שחמאס מקבלים מהרשות הפלסטינית".
4 צפייה בגלריה
רחלי פרנקל
רחלי פרנקל
רחלי פרנקל, אמו של נפתלי ז"ל
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מהו הסכום הכולל שנפסק לקורבנות טרור בעזרת "שורת הדין"?
"2 מיליארד דולר, שמתוכם גבינו קרוב ל־300 מיליון דולר. עשינו זאת בדרכים שונות, החל בעיקול בניינים ועסקאות שמדינות תומכות טרור חתומות עליהן ועד תביעות נגד בנקים שארגוני טרור מעבירים דרכם כספים. עיקול כספים איראניים, לדוגמה, היה הליך שחייב העברת חקיקה מיוחדת בקונגרס. החקיקה הזאת אומרת כי זכותם של קורבנות הטרור לגבות את פסק הדין שלהם נגד מדינות תומכות טרור גוברת על כל זכות אחרת. בעקבות החקיקה הצלחנו לקבל את הכספים מהחשבון".
"קיבלתי בחזרה כתב יד מלא מחיקות והייתי בהלם. אבל הצלחנו לשמור על הסיפור המקורי, והמבצעים והעלילות המובאים בספר מעוררים התפעלות מכושר ההמצאה של אנשי היחידה"
קיבלת אישור מהמוסד לכתוב על סיפורה של יחידת "צלצל"?
"נשארתי בקשר עם הסוכנים, שגם הם פרשו מפעילות, ושאלתי אותם אם הם חושבים שנכון לספר את סיפורה של היחידה, שבעצם אף אחד לא יודע עליה, והם שמחו לשתף פעולה. עם זאת הזהירו אותי שהצנזורה לא תאשר פרסום כזה. החלטתי להיפגש עם מאיר דגן, שהיה כבר חולה. באתי אליו עם סמואל מ. כ"ץ, סופר יהודי אמריקאי ששירת בצה"ל וכתב בעבר ספרים בנושאי ביטחון, ודגן נתן לי את ברכת הדרך. לתחושתי הוא אפילו שמח, כי באיזשהו מקום, בהקמת 'צלצל' הוא יצר גוף תקדימי שנלחם בטרור בצורה שעד אז לא הייתה קיימת בעולם, הגיע להישגים מרשימים וגם לימד מדינות נוספות איך להשתמש בכלי כלכלי־משפטי נגד ארגוני טרור ומדינות תומכות טרור.
"כתיבת הספר נמשכה כשנה. סמואל כ"ץ ואני ראיינו ביחד, ישבנו עם הסוכנים שעות על שעות, דלינו מהם את הסיפורים המדהימים, שעל חלקם הגדול לא ידעתי כמובן, ולמדנו על מבצעים ותחבולות מעוררי השתאות. בהמשך למדנו פרטים מגורמים נוספים. אני המשכתי עם עיסוקיי וסמואל המשיך במחקר עומק. כתבנו באנגלית מתוך מחשבה לפרסם את הסיפור לכל העולם. בסוף הגענו למוצר מוגמר שהוגש לצנזורה".

4 צפייה בגלריה
הספר "הרפון"
הספר "הרפון"
כריכת הספר "הרפון"

הורידו קטעים?
"בהחלט. קיבלתי בחזרה כתב יד מלא מחיקות והייתי בהלם. אבל הצלחנו לשמור על הסיפור המקורי, והמבצעים והעלילות המובאים בספר מעוררים התפעלות מכושר ההמצאה של אנשי היחידה".
ומה הלאה?
"יש עוד המון עבודה לעשות. עכשיו, כשבית הדין הבינלאומי בהאג החליט לחקור את אירועי 'צוק איתן', אנחנו מגישים תביעות נגד אש"ף, הרשות הפלסטינית ואחרים על פיגועי טרור ופשעים בינלאומיים".
את רואה את עצמך יום אחד בפוליטיקה?
"עד כה לא קיבלתי הצעות, אבל כן, בהחלט, אם תבוא הצעה מתאימה".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.